חב''ד כל הלב לכל אחד
תרומה | לימוד יומי | חנות | בתי חב"ד | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 18:11 זריחה: 6:43 א' בחשון התשפ"ז, 12/10/26
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

שיחת השבוע 1802- כל המדורים ברצף
ערב שבת קודש פרשת דברים/חזון, ז' במנחם-אב ה'תשפ"א, (16/07/2021)

מדורים נוספים
שיחת השבוע 1802- כל המדורים ברצף
הטמעת ההיסטוריה היהודית
יש חדש
מה היה לנו – בשני הכיוונים
תשעה באב
הצדיקים מסכימים
לחכות היום
מצרות להצלות
לא לשקוע בעצב
מקפוארה לבניין דגם המקדש
שבת בערב ט' באב

מס' 1802, ערב שבת-קודש פרשת דברים/חזון, ז' במנחם-אב ה'תשפ"א (16.07.2021)

צעירי אגודת חב"ד

יוצא לאור על-ידי המרכז לעזרי שליחות

ת"ד 14 כפר חב"ד 60840, טל' 073-3731777

עורך: מנחם ברוד  �  יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

  עמדה שבועית

הטמעת ההיסטוריה היהודית

תשעה באב מציין את הסבל היהודי לדורותיו. יש כאן החמצה גדולה של מערכת החינוך ושל כלי התקשורת, שאינם מנחילים את משמעות היום

אחת הסיבות לניכור שרבים בציבור הרחב חשים כלפי ימי האבל של 'בין המצרים', ששיאם בתשעה באב, נובעת מהעובדה שהימים האלה חלים בעיצומה של חופשת הקיץ. לכן אין הם מוטמעים באמצעות מערכת החינוך.

אף-על-פי שמערכת החינוך הממלכתית מעניקה מעט מאוד מידע על חגי ישראל בכלל, בכל-זאת יש עשייה חינוכית כלשהי סביבם, והתלמיד סופג את חשיבותם. אולם ימי 'בין המצרים' בכלל ותשעה באב בפרט אינם נלמדים כלל במערכת, ואין פלא שהימים האלה אינם אומרים דבר לתוצרי מערכת החינוך הזאת.

סיפור הסבל היהודי

אם נשאל צעיר ישראלי מצוי עד כמה חשוב לציין את יום השואה, יש להניח שהתשובה תהיה ברורה וחד-משמעית. האם גם בעוד מאה ומאתיים שנה יהיה חשוב לציינו? גם על השאלה הזאת ככל הנראה ישיבו לכם בחיוב. כל יהודי מבין שהעם היהודי צריך לזכור לעולם ועד את אשר עולל לו הצורר הנאצי.

והאם העם היהודי אינו צריך לציין את היום שמנקז לתוכו את כל הצער והכאב של ההיסטוריה היהודית? השואה הנוראה היא רק פרק אחד, אם כי איום ומחריד, בסיפור הסבל הבלתי-נתפס של העם היהודי, המגולם בתשעה באב.

המשנה מפרטת חמש פורענויות שפקדו את עם ישראל בתשעה באב: נגזר על אבותינו (בדור המדבר) שלא ייכנסו לארץ ישראל. נחרב בית המקדש הראשון. נחרב בית המקדש השני. נלכדה העיר ביתר. נחרשה ירושלים אחרי החורבן.

במרוצת הדורות קרו עוד אירועים מצערים בתשעה באב, והקשה מכולם – גירוש ספרד. זה קרה לפני חמש-מאות ועשרים ותשע שנים, כאשר פרדיננד מלך ספרד גזר שעד 2 באוגוסט (1492) לא תישאר רגל יהודית על אדמת ספרד. אותו יום – תשעה באב היה.

על הרשימה הקשה הזאת אפשר להוסיף בימינו עוד אסון – החרבת יישובי חבל עזה, בעקבות החלטה אומללה של ממשלת ישראל. אף החורבן הזה וגירוש עשרת-אלפים יהודים מבתיהם נקבע, למרבה האירוניה, לתשעה באב.

תשעה באב מציין אפוא את הסבל היהודי לדורותיו. לא צריך להיות יהודי אדוק כדי להבין את חשיבותו. זה היה אמור להיות יום מרכזי ביותר בהטמעת ההיסטוריה היהודית והזיכרון הקולקטיבי שלנו כעם.

כשהתקשורת רוצה

יש כאן לא רק כישלון חינוכי אלא החמצה גדולה של כלי התקשורת. מדי שנה, ביום הזיכרון לשואה, התקשורת ממחישה את כוחה לעצב תודעה ולהעביר זיכרון מדור לדור. הכתבות הנרחבות, השידורים המיוחדים, השירים הנוגים – הם דוגמה ליכולת לטפח מוּדעות ולמנוע שכחה. דמו לעצמכם שבתשעה באב הייתה התקשורת כולה מתעטפת אבֶל ומתייחדת עם היגון היהודי רב השנים. איזו השפעה הייתה יכולה להיות לזה על כולנו.

האבל על החורבן והגלות מטפח גם את הציפייה לגאולה האמיתית, שתיתן פשר ומשמעות לסבלו הבלתי-נתפס של העם היהודי. לכן הצמידו חז"ל את השניים: "כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה" – מתוך זיכרון החורבן תצמח הגאולה הגדולה, במהרה בימינו.


יום זיכרון לסבל היהודי לדורותיו (צילום: שימי קוטנר)

  יש חדש

ועידת המחנכים הל"ג

בימים שני-רביעי, י'-י"ב במנחם-אב, תתקיים הוועידה השנתית השלושים ושלוש של המחנכים, שמארגן המרכז החינוכי-חסידי. הרב נפתלי רוט, יו"ר הוועידה, אומר כי בעקבות שרשרת האסונות תעלה לדיון דילמת האחריות והסמכות במערכת החינוך, כדי לבסס ולחזק את המסרים של הפעלת שיקול דעת בתחומי החינוך וההוראה. פרטים והרשמה בטל' 025000770 ובאתר chabad4u.org.

ארכיאולוגיה יהודית

ביום שלישי הקרוב, י"א באב (20.7), יתקיים כינוס הקיץ של אגודת 'מטמוני ארץ', לארכיאולוגיה ברוח התורה. הכינוס יהיה מ-10:30 בבוקר ועד 7 בערב, בבית הכנסת ישורון, שמואל הנגיד 30, ירושלים. לקראת שנת השמיטה יעסוק הכינוס בנושא גבולות הארץ. פרטים בטל' 0548496207.

מפעל התנ"ך

החלה ההרשמה למחזור העשרים וחמישה של מפעל התנ"ך. במתכונת זו לומדים את כל התנ"ך עם פירוש רש"י, ונבחנים שנים-עשר מבחנים. טל' 0528630212.

  שלחן שבת

מה היה לנו – בשני הכיוונים

במגילת איכה אנו מבקשים מהקב"ה: "זְכֹר ה' מֶה הָיָה לָנוּ, הַבִּיטָה וּרְאֵה אֶת חֶרְפָּתֵנוּ" (איכה ה,א). המשמעות הפשוטה של הפסוק באה לבטא את עליבות מצבנו. אנו מפצירים בקב"ה שיזכור את מה שהיה לנו, ויביט ויראה את בושתנו.

אך הבעל-שם-טוב פירש את הפסוק במשמעות חיובית: יש כאן קריאה לקב"ה לזכור את בחינת 'מה' שבנשמתנו. משה רבנו אמר "וְנַחְנוּ מָה", דבר המבטא התבטלות. ה'מה' שבנשמה זו ההתבטלות של כל יהודי לאלוקות. והמשך הפסוק "ראה את חרפתנו" זו בקשה מהקב"ה שיראה איך יהודים 'מחרפים' את נפשם למען אמונתם בו.

לא לאבד את ה'מה'

גם בתורת החסידות מתפרש הפסוק במשמעות שלילית. הבעש"ט עצמו פירש בהזדמנות אחרת את "זכור ה' מה היה לנו' כתוכחת מוסר שאומרים לבני תורה דווקא: ראו מה קרה למדריגת 'מה' שבנשמה; אותה נקודת התבטלות פנתה לאפיק שלילי, והאדם הופך אותה עצמה למקור התפארות, בבחינת 'ראו כמה עניו ובטל אני'.

במדריגה נחותה יותר פירש המגיד ממזריטש את מאמר חז"ל "איזהו שוטה, המאבד 'מה' שנותנים לו". השטות הגדולה ביותר שהאדם עושה היא שהוא מאבד את ה'מה' שבו ('מה' בגימטרייה 'אדם'), מאבד את צלם אלוקים שבו, והוא משתווה לבעלי-חיים.

מי אשם בגלות

בספרים אף מובא שבקשת בני ישראל "זכור ה' מה היה לנו" היא חלק משיחה רחבה יותר, שתחילתה בבקשת הקב"ה מבני ישראל: "עַמִּי, זְכָר נָא מַה יָּעַץ בָּלָק מֶלֶךְ מוֹאָב" (מיכה ו,ה), וכן "וּזְכֹר אֶת בּוֹרְאֶיךָ בִּימֵי בְּחוּרֹתֶיךָ" (קוהלת יב,א). הקב"ה מבקש מאיתנו לזכור את מעלתנו, את הניסים שנעשו לנו ואת ימי 'בחורותינו', ימי המקדש. הזוהר אומר שאילו היו בני ישראל זוכרים את מה שביקש מהם הקב"ה, לא היו נזקקים לבקש "זכור ה' מה היה לנו".

ואף-על-פי-כן אנו מבקשים מה' לזכור אותנו, אף שה'שכחה' היא באשמתנו. אנו אומרים לקב"ה: אתה בראת את יצר הרע ושמת אותו בתוכנו. אתה הורית לנו: "לעולם ילמד אדם תורה שלא לשמה", היינו שהיצר מוטבע בנו מעצם היווצרותנו. זה הגורם האמיתי לגָלות ולחרפה שלנו.

מחרפים את הנפש

גם הגלות עצמה נועדה לכוונה חיובית. העבודה הרוחנית בזמן הזה כרוכה בהפרעות ובמכשולים, פנימיים וחיצוניים, והאדם נדרש למסירות נפש כדי להתגבר עליהם. אלא שהגלות נועדה לרומם אותנו למקום נעלה מאוד, ברוח הפסוק "כִּי אָבִי וְאִמִּי עֲזָבוּנִי וַה' יַאַסְפֵנִי" (תהילים כז,י).

על כך אומר הבעש"ט: דווקא במצב הגלות בכוחו של האדם לגלות את ה'מה' שבו – את כוח מסירות הנפש, שמבטא את הקשר הבלתי-מוגבל עם הקב"ה. דווקא ב'חרפת' הגלות מתגלה הכוח 'לחרף' את הנפש באהבת ישראל ולהביא את הגאולה.

(על-פי תורת מנחם, כרך עג, עמ' 106)

  מן המעיין

תשעה באב

תיקון שנאת חינם

"מקדש שני מפני מה חרב? מפני שנאת חינם" (יומא ט,ב). התיקון צריך להיות על-ידי ההפך – אהבה ורֵעות ואחדות בישראל. בזכות זה יהיה קיבוץ גלויות ושבו בנים לגבולם. ויש לזה רמז בתורה, בפסוק "ושבתי בשלום אל בית אבי": 'ושבתי בשלום' – אם אשוב לדרך השלום, שהיא ההפך משנאת חינם, כי אז  אחזור 'לבית אבי'.

(תולדות יעקב יוסף)

אוהב בא מעצמו

"אקמצא ובר-קמצא חרוב ירושלים" (גיטין נה,ב). והלוא קמצא לא בא כלל ולא היה בסעודה, ולמה מזכירים את שמו לגנאי? אלא שאוהב נאמן חייב לבוא מעצמו לשמחת חברו ולא לחכות שיקראו לו, וקמצא לא עשה כן. לכן גם לו חלק בחורבן.

(רבי יצחק מוורקה)

מזדכך ורואה שמחה

"כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה" (תענית ל). כל כוחות האדם נמשכים אחר המחשבה. נמצא שכאשר אדם חושב על דבר קדושה ומתאבל על ירושלים, הרי אז מחשבתו ועצמותו בקדושה, ו'זוכה' – מלשון הזדככות – הוא מזדכך ורואה עתה קצת בשמחתה. היינו שהוא משיג קצת משמחת ירושלים כפי שתהיה לעתיד לבוא.

(קדושת לוי)

ירושלים חיה

חז"ל אמרו (פסחים נד,ב) "גזירה על המת שישתכח". מי שמתאבל על ירושלים מראה שירושלים חיה וקיימת, שאילולא כן כבר הייתה נשכחת. נמצא שהוא מקווה לבניינה, ולכן זוכה ורואה בתקומתה ובשמחתה.

(רבי חיים מוולוז'ין)

למַעֵט אבילות – בשמחה

"משנכנס אב ממעטין בשמחה" (משנה תענית ד,ו). "משנכנס אב" – כשמגיע חודש אב, עם האבילות שלו, "ממעטין בשמחה" – אפשר למעט את האבילות על-ידי שמחה. מתוך השמחה מגיעים לגאולה.

(רבי חיים מצאנז)

חורבן עצמו

"וראוי לכל ירא שמיים להיות מיצר ודואג על חורבן בית המקדש" (שולחן ערוך). שאלו את הרבי מקוצק: ומי שאינו ירא שמיים, אינו צריך להצטער על חורבן בית המקדש? השיב: אדם כזה צריך להצטער קודם כול על חורבן עצמו.

צדק דוחים

"צדק ילין בה ועתה מרצחים" (ישעיה א,כא). 'צדק' – מעשה טוב, 'ילין בה' – דוחים למחר; אבל 'ועתה מרצחים' – מעשי רצח וכל דבר רע עושים 'עתה', תיכף ומייד, ואין דוחים למחר.

(בינה לעתים)

עדיין לא בא?!

זקני ה'מלאך' היה נוהג בכל תשעה באב לשבת כשראשו כפוף בין ברכיו ונחל של דמעות סביבו. וכמה פעמים היה מרים את ראשו מבין ברכיו ושואל: עדיין איננו?! עדיין לא בא?!

(רבי דוד-משה מצ'ורטקוב)

  אמרת השבוע

הצדיקים מסכימים

באחד מביקוריו של רבי אברהם-אלימלך מקרלין אצל דודו רבי מנחם-נחום מרחמיסטריווקה סיפר לו רבי מנחם-נחום, שהיה יהודי כפרי שלא ידע לקרוא ולא ידע איך לעשות את הסדר בליל פסח. יעצה לו אשתו שיקנה הגדה עם פירוש ביידיש, והיא תקרא מן ההגדה.

כך עשו את כל הסדר, אבל כשהגיעו ל'לשנה הבאה בירושלים' התחילה האישה לבכות. שאל אותה בעלה למה היא בוכה, ואמרה שכתובה כאן גזירה רעה, שבשנה הבאה נצטרך לעזוב את המשק עם הפרה והתרנגולות ולנסוע לירושלים. הרגיע אותה בעלה באומרו: "אל תדאגי, יש לנו ברוך השם צדיקים והם יבטלו את כל הגזירות הרעות ולא נצטרך לנסוע לירושלים".

סיים רבי מנחם-נחום ואמר: "אבל היום, כשגם הצדיקים כבר מסכימים שמשיח יבוא, מותר לו כבר לבוא"...

  פתגם חסידי

לחכות היום

"אף אם אשמע בת-קול מן השמיים שביום המחר יבוא משיח צדקנו – לא אוותר על הציפייה שיבוא היום, שהרי נאמר 'אחכה לו בכל יום' ולא מחר" (רבי יצחק מסקווירה)

  מעשה שהיה

מצרות להצלות

מאחורי גבו שמע רומן את הטרטור המוכר של מקלע כבד. פה ושם נפל מישהו, זה בשתיקה וזה בצעקה אדירה. הוא המשיך בריצה מטורפת ולא הרגיש דבר, מלבד חום ברגלו השמאלית.

כמה דקות קודם לכן התעורר רומן פריסטר, נער יהודי בן שש-עשרה, למשמע רחש חריג. הוא עבד עם עוד אסירים במפעל לייצור תחמושת בחבל רדום שבפולין, בעבור מכונת המלחמה של הרייך השלישי.

כשפקח את עיניו ראה בחושך כמה גברים חומקים במהירות מהצריף. בתוך שנייה קלט את המתרחש. הוא נעל את נעלי העץ שלו ורץ במהירות בעקבותיהם. בגדר נפערה פרצה. בתוך שניות עבר בה ופתח בריצת אמוק לעבר היער.

מרחק של כקילומטר וחצי הפריד בין גדרות המחנה ליער. ופתאום הציפה אלומת אור את השטח. הנאצים גילו את הבריחה. טרטור יריות קרע את דממת הלילה. הוא הוסיף לרוץ עד שנכנס ליער.

במעבה היער התגבשו הבורחים לקבוצה בת עשרים איש. הם צעדו ללב היער, בניסיון למצוא מחסה באחת מקבוצות הפרטיזנים. רומן היה בטוח כי פציעתו מבשרת את סופו. איש לא יסכים להתעכב כדי שיוכל לטפל בפצעו. הפרטיזנים לא יסכימו לקבל לשורותיהם נער פצוע.

כעבור זמן הגיעה הקבוצה למחנה פרטיזנים. הללו חקרו אותם על נסיבות בריחתם ומצבת כוחות הנאצים במחנה וסביבותיו. הבורחים נצטוו להתרכז בקצה המחנה וכובדו בקפה חם ובלחם טרי, מעדנים שלא טעמו מאז כליאתם.

הכאב בפצעו של רומן החמיר. הוא חשש מזיהום ופחד שהפרטיזנים יזהו את עובדת פציעתו. בדרך עברו ליד נחל קטן. רומן החליט לשוב אליו, ולנסות לחטא את הפצע.

המרחק אל הנחל היה גדול משחשב. הוא איתר את הנחל, חבש את הפצע בשרוול שקרע מחולצתו, והחל לצעוד בחזרה לעבר מחנה הפרטיזנים.

כשהתקרב אל המחנה שמע יריות, צעקות ושוב יריות. הוא מיהר להסתתר בין סבכי הפטל והשקיף על הנעשה. לחרדתו ראה את הפרטיזנים כורים קבר ענק בקרחת יער וגוררים לתוכו את גופות חבריו הבורחים.

התברר לו כי יחידת הפרטיזנים משתייכת לארגון הפולני הלאומני-אנטישמי נס"ז. שנאתם ליהודים לא הייתה פחותה מאיבתם לנאצים. חייו של הנער ניצלו בזכות פציעתו דווקא.

אבל מה עושים עכשיו? איך יוכל לשרוד לבדו ביער, כשעליו להיזהר לא רק מהגרמנים אלא גם מפרטיזנים אנטישמים?

הפתרון היחיד היה המטורף ביותר – לשוב למחנה העבודה. הוא עשה את כל הדרך חזרה, ובנס הצליח לחמוק למחנה בלי שיבחינו בו.

הבריחה ההמונית החישה את החלטת הנאצים לחסל את המחנה ולהעביר את האסירים לאושוויץ. כעבור שבועיים נדחסו האסירים בקרונות רכבת, שמונים איש בכל קרון שעליו נכתב '36 סוסים'.

בקרון של רומן היה גם וילצ'ק, הממונה במחנה מטעם הנאצים על חלוקת המזון ועל הטלת עונשים על האסירים. הוא היה מפלצת.

עכשיו היה וילצ'ק אסיר ככל האסירים. הוא קלט היטב את מצבו והצטנף בפינת הקרון. לצידו הניח את מגפיו השחורים והממורקים, שבתי השוק שלהם רכים ומתרחבים. רומן היה מוטרד מהפצע ברגלו, שדימם והפך את התחבושת שלו לאדומה. הוא ניצל הזדמנות של הסחת דעת מצד וילצ'ק וגנב את מגפיו. את נעלי העץ הישנות שלו השאיר בעבורו.

בהגיעם לאושוויץ הובלו בדרך כורכר. וילצ'ק, שלא היה רגיל להליכה בנעלי עץ, התקשה לצעוד. בתום חמש-מאות מטרים נפל בפעם הראשונה. אחר-כך נפל שוב ושוב, כל כמה צעדים.

איש האס-אס שליווה אותם תקע בו את קת הרובה. רומן, שצעד לא רחוק ממנו, שמע את גניחותיו של וילצ'ק וידע שלא יעמוד במאמץ. ופתאום נגע וילצ'ק בזרועו ואמר: "אני גמור...".

רומן לא יבין לעולם את הדחף שגרם לו לרחם על המפלצת. הוא חלץ את המגפיים הנוחים והגישם לווילצ'ק, שקפץ לתוכם בזריזות מפתיעה. אפילו לא עלה על דעתו למסור לרומן את נעלי העץ הישנות. הנער הוסיף לצעוד יחף, והתחבושת האדומה ברגלו זועקת למרחוק. הוא היה משוכנע שעשה את טעות חייו.

לפני הכניסה למקלחות חיטוי נצטוו האסירים להתפשט ולסדר את חפציהם על האדמה. רומן בלט בתחבושת האדומה שעל רגלו. קצין נאצי התקרב אליו. היהודי שעמד לימינו ניסה להתרחק ממנו בפחד, אולם לא רגלו של רומן צדה את עיני הנאצי.

הוא המשיך ועצר ליד וילצ'ק. "המגפיים האלה שלך?", שאל בהצביעו על המגפיים שחלץ. וילצ'ק אישר בניד ראש.

הקצין התכופף לראותם מקרוב, הזדקף והרים את קולו: "אלה מגפיים של חייל גרמני. ליהודי מזוהם כמוך אין זכות לנעול אותם!".

רומן פחד לסובב את ראשו הצידה כדי שלא להיתקל במבטו של הנאצי, ובכל-זאת לא הצליח להתאפק. הקצין שלף את אקדחו וירה. וילצ'ק צנח. באותו רגע קלט רומן כי דווקא החזרת המגפיים הצילה את חייו.

בזכות ניסים נוספים שרד את אימי השואה, ולימים עלה לארץ והיה סופר ועיתונאי ישראלי-פולני.

  לומדים גאולה

לא לשקוע בעצב

שמה של שבת זו – חזון – שוזר יחד את החורבן והגאולה. 'חזון' הוא על שם ההפטרה, 'חזון ישעיהו', העוסקת בנבואת החורבן; ואולם ידועה אִמרתו של רבי לוי-יצחק מברדיצ'ב, ששבת זו נקראת 'חזון' (מלשון מחזה), מפני שמראים בה לכל יהודי את בית המקדש השלישי מרחוק. הרי שהמילה 'חזון' רומזת הן לחורבן הן לגאולה.

מכיוון שאסור לשקוע בעצבות חיפשו גדולי החסידות כל דרך אפשרית, המותרת על-פי ההלכה, כדי להביא שמחה של מצווה. במקום להתרכז באבל על החורבן חינכו למלא את הלבבות בכיסופים לגאולה. יש אומרים שאף המנהג ליידות 'בערעלאך' (פירות בר קוצניים) בתשעה באב נועד להזהיר מפני שקיעת-יתר ביגון ובצער.

קינות בקן נמלים

רבי ישראל מרוז'ין היה דוחה מאוד את העצבות והיה מדבר תמיד בגנותה ובשבח השמחה. בבוא תשעה באב לא יכלו כמה מחסידיו להניח לרגשי התוגה והעצב להשתלט עליהם וחיפשו דרכים לשמח את עצמם. הם החליטו להשתעשע בדרך מקורית: שלשלו חבל ועניבה בקצהו מפתח הגג של בית המדרש, וכאשר היה מישהו נכנס פנימה, היו 'לוכדים' אותו בחבל ומרימים אותו למעלה...

בתוך כך נכנס הצדיק לבית המדרש. העומדים על הגג לא יכלו לזהותו והרימו גם אותו אל על. רק כשכבר היה באוויר זיהו אותו ומיהרו להורידו, רועדים מפני הצפוי להם. כשהורד הצדיק נשא עיניו למרום וקרא: "ריבונו של עולם, הרי אתה רואה שבניך אינם רוצים ב'חג' הזה; קח אותו אפוא מהם"...

מסופר על רבי שלמה מקרלין שפעם אחת ביקר בתשעה באב אצל רבנו הזקן בעל התניא. באותם ימים שהה שם גם החסיד הידוע ר' שמואל מונק'ס, שהיה חסיד מעמיק אך גם 'שובב' ושנון. בזמן אמירת הקינות יידה 'בערעלאך' לכל עבר, ובלי כוונה פגע אחד מהם גם ברבי שלמה. הקפיד על כך הצדיק ואמר לרבנו הזקן: "בגלל אברכים כאלה נחרב בית המקדש". רבנו הזקן לא השיב.

למחרת הציע רבנו הזקן לרבי שלמה לצאת אל היער. הם נכנסו לתוכו, ופתאום שמעו ממרחק קול בוכה מרה. התקרבו וראו יהודי מקונן על חורבן בית המקדש, וקולו מזעזע את הלב. כשהגיעו אליו ראו שזה ר' שמואל, היושב בתוך קן נמלים, וכולו שקוע באמירת הקינות. הגיב רבי שלמה ואמר: "בגלל אברכים כאלה ייבנה בית המקדש".

פסוק לספירת מניין

חסידים השתדלו להפוך את הכיוון, ולהעביר בימים אלה את הדגש מהעצב על החורבן לכיסופי הגאולה. אמר כ"ק אדמו"ר הריי"צ: "הכלי לביאת המשיח הוא – אחדות. ובפרט כאשר בני ישראל יתאחדו וכולם ידברו אודות משיח – ימשיכו ברצון השם יתברך את הגאולה השלמה על-ידי משיח גואל צדק במהרה בימינו" (ספר השיחות תרצ"ו עמ' 330).

הרבי מליובאוויטש הסביר מדוע נהוג בדורות האחרונים להשתמש  בפסוק 'הושיעה את עמך' לצורך ספירת עשרה למניין. וכך אמר: פעם נהוג היה למנות עשרה למניין בעזרת הפסוק 'ואני ברוב חסדך אבוא ביתך, אשתחווה אל היכל קודשך, ביראתך' (שיש בו עשר מילים), אך לאחרונה נהגו לומר את הפסוק 'הושיעה את עמך וברך את נחלתך, ורעם ונשאם עד העולם'. הטעם הוא שבדורות הראשונים בחרו פסוק המתאים לתפילה בבית הכנסת, ואילו בדורות האחרונים, כאשר מתקרבים והולכים לביאת המשיח, הדבר הראשון שאומרים בהתאספנו לבית הכנסת לתפילה הוא תפילה לגאולה – 'הושיעה את עמך'!

  חיים יהודיים

מקפוארה לבניין דגם המקדש

בזכות הקורונה נבנה בית המקדש השלישי. טוב, דגם בלבד, אבל מרהיב ומושקע, והוא מוצב במתחם 'מיני ישראל'. "אני יהודי שחולם", אומר ר' בניהו דיין-צדק, שעמל על בניית הדגם והגשים בכך חלום אישי.

עד פרוץ מגיפת הקורונה התפרנס דיין-צדק מניהול בית ספר ל'קפוארה' (אמנות לחימה ברזילאית). תלמידים באו אליו מכל עבר, וההצלחה הייתה יפה. ואז הכול נעצר. הוא היה למובטל. "אפס עבודה, אפס הכנסות", בלשונו.

למד לאחוז מברגה

האבטלה הכפויה גרמה לו לפנות לאפיק חדש – בנייה ויצירה. "עד לפני ארבע שנים לא ידעתי לעשות כלום. אם הייתי מחזיק מברגה, זה בדרך כלל היה הפוך", הוא מחייך. ואז קרה אירוע מצער בבית הכנסת שלו. "ספרי התורה היו מונחים בארון קודש נייד, והם נפלו על הרצפה. החלטתי להירתם לאתגר ולבנות ארון קודש מכובד. פניתי לחבר נגר, גייסתי כסף, ויחד בנינו ארון קודש יציב ומפואר".

המלאכה חיברה את בניהו לארונות קודש. "מאז, בכל פעם שפנו אליי בעניין ארון קודש, התגייסתי להשיג תרומות ולסייע בבנייה, לצד עבודתי בקפוארה".

חלום בנגרייה

כאשר הושבת בית הספר שלו בשל הקורונה פנה אליו מנהל נגרייה, שמשתתף איתו בשיעורי תורה, והזמינו אליו. "באתי והוא אומר לי: כל המפעל הזה שלך. אמרתי לו: מה?! והוא אומר לי: כן, כל החומרים, הכלים, שולחנות העבודה. כל מה שאתה צריך. בוא נהיה שותפים. אתה ואני. קפצתי ולחצתי יד בשמחה".

השהייה בנגרייה הציתה אצל בניהו חלום ישן: "בית המקדש תמיד היה בתוך ליבי, בתיקון חצות או בצער על הגלות. הזמן שהתפנה בקורונה הביא אותי לחשיבה שצריך לעשות מעשה למען הגאולה, ואז עלה הרעיון לבנות דגם של בית המקדש השלישי".

בכי בסיום

הוא התקשר לרב מנחם מקובר, מגדולי מומחי המקדש, קיבל ממנו את ברכת הדרך והבטחה לעזור בהדרכה ובידע, ויצא לדרך. שנה שלמה ארכה העבודה. היו גם רגעי שבירה. "ישבתי יום ולילה במפעל, מעיין שוב ושוב בספרו של הרב מקובר, תוך כדי שיחות טלפון איתו. כל פרט דרש תשומת לב דקדקנית. התפללתי לקב"ה שייתן לי כוחות. לא הייתי בטוח שאני ראוי לזה. זכיתי והתפילות נענו".

לפני חודשים אחדים תמה ונשלמה המלאכה, והדגם המרהיב הוצב ב'מיני ישראל'. המונים צופים בו מדי יום ביומו. "כשסיימתי את בניית הדגם בכיתי מהתרגשות", הוא אומר. כשהחלה החזרה לשגרה אחרי הקורונה שב בניהו לתלמידיו בקפוארה, אבל בלי לוותר על עבודות בניית ארונות הקודש. "אני מנער את הנסורת ומתחיל להתגלגל", הוא אומר וצוחק. "צריך לזכור", הוא חותם במסר, "שלא דיי לצפות לגאולה. עלינו להבין שבית המקדש ייבנה על-ידינו. כל אחד ואחד צריך לעשות מעשה טוב ולהחיש את ביאת המשיח".


התפילות נענו. בניהו והרב מקובר עם הדגם

  פינת ההלכה ומנהג

שבת בערב ט' באב

שאלה: האם יש דינים מיוחדים כשערב תשעה באב חל בשבת?

תשובה: אכן, יש כמה שינויים מהנהוג בכל שנה. את תפילת מנחה של שבת רצוי לקיים בשעה מוקדמת, כדי לאפשר לציבור לחזור הביתה מבעוד מועד ולקיים את הסעודה המפסקת בניחותא. אין אומרים בה 'צדקתך'.

בסעודה המפסקת (שהיא למעשה 'סעודה שלישית') אפשר לאכול בשר ולשתות יין. חייבים להפסיק לחלוטין כל אכילה ושתייה בזמן השקיעה (באזור המרכז – 19:47).

עד צאת השבת, אסור להכין מאומה משבת לחול, ואין להחליף בגדים ונעליים. כמו-כן עדיין אין יושבים על כיסא נמוך. מוצע לעסוק בינתיים בענייני החורבן בספר ירמיהו, או במסכת גיטין, במדרש איכה וכיוצא בזה.

עם צאת השבת יש לומר: "ברוך המבדיל בין קודש לחול" (בלי שם ומלכות). לאחר מכן יברך כל איש בביתו 'בורא מאורי האש' על אבוקה או שני נרות צמודים (אין מברכים על הבשמים, שיש בהם משום תענוג 'להשיב את הנפש'. ההבדלה על היין תהיה רק למחרת בערב).

רצוי לאחֵר את זמן ערבית כדי שהמתפללים יוכלו לשוב מבתיהם כשהם נועלים נעלי גומי או בד. מתפללים ערבית בישיבה על כיסאות נמוכים. אין אומרים 'וייתן לך'.

ביום ראשון בערב, לאחר סיום הצום (באזור המרכז: 20:13) ותפילת ערבית, נוטלים ידיים שש פעמים לסירוגין (כבקימת הבוקר), שוטפים את הפנים והפה, נועלים נעליים, ומבדילים על היין (בלי נר ובשמים). למנהג חב"ד מתחילים 'הנה א-ל ישועתי', ואחרים מתחילים בברכת הגפן. מותר לשתות את יין ההבדלה. רק אחר-כך אוכלים.

מקורות: שו"ע או"ח סי' תקנו ונו"כ. פסקי תשובות שם, נטעי גבריאל בין המצרים ח"ב פרק צה, וש"נ.

  מושג ברגע

שבת חזון

השבת שלפני תשעה באב נקראת 'שבת חזון'. הטעם הפשוט לכינוי זה הוא על שם הפטרת השבת, שמתחילה במילים "חזון ישעיהו בן-אמוץ".

הפטרה זו מלאה דברי תוכחה קשים ביותר לעם ישראל, והנביא מזהיר את העם על הצפוי לו אם לא יתקן את דרכיו.

ואולם רבי לוי-יצחק מברדיצ'ב היה אומר שהשבת שלפני תשעה באב נקראת 'חזון' –  מלשון 'מחזה', שכן מראים בה לכל יהודי את חזון בית המקדש השלישי. אמנם העיניים הגשמיות אינן רואות את המחזה, אבל הנשמה שבקרבנו רואה גם רואה, מתעוררת ומתרגשת.


 

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)