חב''ד כל הלב לכל אחד
תרומה | לימוד יומי | חנות | בתי חב"ד | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 18:15 זריחה: 6:41 כ"ח בתשרי התשפ"ז, 9/10/26
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

שיחת השבוע 1797 - כל המדורים ברצף
ערב שבת קודש פרשת קורח, א' בתמוז ה'תשפ"א, (11/06/2021)

מדורים נוספים
שיחת השבוע 1797 - כל המדורים ברצף
החלטה נכונה בתוך הערפל
יש חדש
ממך דורשים יותר
מחלוקת
צריך לעשות כלים
תוצאה של קריאת עיתון
הפער נסגר
התקשרות נצחית
"לאבא היה חשוב שהרבי יברכני"
נתינת המעשר ללוי

מס' 1797, ערב שבת-קודש פרשת קורח, א' בתמוז ה'תשפ"א (11.06.2021)

צעירי אגודת חב"ד

יוצא לאור על-ידי המרכז לעזרי שליחות

ת"ד 14 כפר חב"ד 60840, טל' 073-3731777

עורך: מנחם ברוד  �  יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

  עמדה שבועית

החלטה נכונה בתוך הערפל

לפעמים החלטה של אדם אחד יכולה להיות קריטית לגורל העם כולו. איך האדם יכול להיות בטוח שהוא מקבל את ההחלטה הנכונה?

בתוך הסערה הגדולה המתחוללת בימים האלה סביב הקמת הממשלה, תחשבו על ההתלבטות הנוראה של כמה אנשים יחידים שבכוחם להכריע את הכף, לכאן או לכאן. מופעלים עליהם לחצים אדירים, משני הכיוונים. מקצתם ואולי כולם מתחבטים חיבוטי נפש קשים ביותר, הקורעים אותם לגזרים.

ותחשבו על אדם שיש לו אמביציה להיות ראש ממשלה, אבל הסיכוי לכך אפסי, מכיוון שהוא עומד בראש מפלגה קטנה. ופתאום נקרית לידו הזדמנות, בסיטואציה הזויה לחלוטין, להגשים את חלום חייו. האם ימצא את הכוחות לדחותה, ולהעמיד את הנאמנות להתחייבויותיו לבוחר ואת טובת העם והארץ מעל האינטרס האישי, או שהמוח האנושי הקודח יספק לו את כל התירוצים האפשריים להצדקת המעשה הזה.

עשה לך רב

כולנו נדרשים לקבל החלטות בחיי היום-יום. יש החלטות קלות יחסית ויש החלטות כבדות משקל. יש החלטות הנוגעות לחייו הפרטיים של האדם ויש החלטות בעלות משמעות ציבורית. ולפעמים החלטה של אדם אחד יכולה להיות קריטית לגורל העם כולו. איך האדם יכול להיות בטוח שהוא מקבל את ההחלטה הנכונה?

על כך אמרו חז"ל: "עשה לך רב". בדיוק בשביל זה יהודים הולכים לרבי ומבקשים את עצתו. הם יודעים שהשכל האישי המפותל יכול להכשיר אפילו שרץ בק"ן טעמים. שלא תמיד האדם יכול לראות את כל התוצאות של החלטותיו. שלפעמים מה שנראה נכון עכשיו, יתברר כטעות קשה בעתיד, שמחירה יהיה מר.

לכן הם רוצים לקבל עצה והכוונה ממי שיכול לראות את הדברים במבט מעמיק יותר. מי שיש לו יכולת להרחיק ראות. שרואה את התמונה הרחבה ולא רק את מה שנשקף מבעד לעדשה הצרה. שהתורה וערכיה הנצחיים הם נר לרגליו, ושאינו הולך שולל אחר נצנוצים שמסנוורים את העיניים.

את התחושה הזאת אנחנו רואים אצל אלפי יהודים שנפגשו עם הרבי מליובאוויטש וחלקו עימו את לבטיהם. הם יצאו מחדרו בתחושת הקלה. המעקשים נהפכו למישור. הבלבול והערפל נעלמו. פתאום הכול נעשה ברור, והיה ברור מהו טוב ומהו רע, מהו אור ומהו חושך.

הכוונה ישרה

אלפי שלוחיו של הרבי ברחבי תבל מתמודדים יום-יום עם הצורך לקבל החלטות קשות. הם עומדים בלחצים כבדים. תכופות נוצרות התנגשויות בין אמונתם וערכיהם לבין מציאות החיים. בעבר היו כותבים לרבי, שואלים בעצתו, ומקבלים הכוונה מאירה וברורה.

ומה עושים כיום? קודם כול כותבים לרבי כבעבר, כפי שנהג הרבי לומר אחרי הסתלקות חותנו – "צריך להמשיך לכתוב לו כמקודם, והרבי בוודאי ימצא את הדרך איך לענות". לפעמים דיי לאדם לשוות בעיני רוחו שהוא עומד מול עיניו החודרות של הרבי ומציג לפניו את השאלה. הוא כבר מרגיש מייד מה אמת ומה זיוף, מה הדבר הנכון ומה עצת היצר.

ועוד דבר שעוזר מאוד לפזר ערפילים – לשאוב כוח ועוצמה מתורתו של הרבי. בתורתו הכניס הרבי את נפשו, וכשמתחברים לתורתו, היא מכוונת את המוח והלב לקבל החלטות נכונות וללכת בדרך הישרה.


בשביל זה יהודים הולכים לרבי ומבקשים את עצתו (צילום ישראל־זאב גולדשמיד)

  יש חדש

מנהגי ג' בתמוז

בשבת קודש זו משתדלים לעלות לתורה. בצאת השבת מדליקים נר נשמה. ביום ראשון בבוקר, אחרי התפילה, כותבים 'פדיון נפש', מניחים אותו באחד מספרי הרבי, ומשגרים אותו לציון הקדוש (דוא"ל: [email protected]. פקס': 0017187234444). נותנים תוספת צדקה למוסדות הרבי, לומדים את מאמר החסידות האחרון שמסר, 'ואתה תצווה', ופרקי משנה של אותיות שמו. במהלך היממה עורכים התוועדות.

הסיום הארבעים

סיום מחזור הלימוד הארבעים ברמב"ם היומי יהיה אי"ה ביום הסיום, יום ראשון, ג' בתמוז, ב-7 בערב, ליד ציון הרמב"ם בטבריה. האירוע נערך על-ידי מטה הרמב"ם היומי, בשיתוף בית חב"ד בטבריה. החגיגה המרכזית של סיום הרמב"ם תהיה בע"ה בבריכת הסולטן בירושלים, ביום שני , י"א בתמוז (21.6), בשעה 7 בערב. כרטיסים באתר rambam40.co.il.

'בית הרבי' פתוח

בית אגודת חסידי חב"ד בכפר חב"ד, שנבנה במתכונת בית מדרשו של הרבי, מזמין את הציבור לבוא בג' בתמוז להתפלל ולשגר את הבקשות וה'פדיונות' לציוּן הקדוש.

  שלחן שבת

ממך דורשים יותר

מה פשר טענת קורח "כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים", והלוא קורח "פיקח היה", ובוודאי ידע היטב שיש הבדלי מעמדות בעם ישראל, הרמוזים בפסוק "רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם... עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ"? יתרה מזו, בעצם היותו בן לשבט לוי ידע כי הוא משתייך לקבוצה שנבחרה לשרת את ה', ולכן היא נבדלת מיתר עם ישראל. מכאן היה יכול להבין שגם שבט לוי כולו אינו יכול להידמות למשה רבנו, ש"קיבל תורה מסיני".

אלא שטענתו התמקדה בנקודות שבהן יש שוויון אצל כל בני ישראל. בנקודות האלה "כל העדה כולם קדושים", ולכן התרעם מדוע גם בתחומים אלה יש יתרון למשה ולאהרון.

הבדלי דרגות

דוגמה לכך אנו מוצאים בכמה וכמה עניינים בתורה. למשל, את קרבן התמיד היו מקריבים בכל יום, גם בשבת, בראש חודש וביום הכיפורים. האם קדושתו של קרבן התמיד בשבת וביום הכיפורים זהה לקדושת התמיד בימות החול, או שקדושת השבת ויום הכיפורים מעלה את מדריגת הקדושה של התמיד?

הדיון הזה מוביל לנפקא-מינה בפועל: האם כוהן הדיוט (שאינו כוהן גדול) רשאי להקריב את התמיד של יום הכיפורים, כבכל השנה, או מכיוון שעבודות יום הכיפורים נעשות על-ידי הכוהן הגדול, גם הקרבת התמיד צריכה להיעשות על-ידו (זבחים צא,א; יומא לב,ב).

צריך גם לפייס

אי-השוויון הזה קיים גם בעבודת האדם היום-יומית. אדם העומד במדריגה גבוהה יותר נדרש לעשייה ברמה גבוהה יותר מאדם רגיל. למשל, הכול חייבים לתת צדקה, אבל אדם פשט דיי לו לתת את הצדקה בפועל לעני, ואילו תלמיד-חכם נדרש לתרום מתוך כוונה ראויה, ועליו גם לפייסו בדבריו, כמאמר הגמרא (בבא בתרא ט,ב): "הנותן פרוטה לעני מתברך בשש ברכות, והמפייסו בדברים מתברך בי"א ברכות".

עוד דוגמה: כל יהודי נדרש שלא לרמות את הזולת בענייני ממונות, אבל כאשר מדובר ביהודי שמניח תפילין כל היום, התנהגות בלתי-רצויה בענייני ממונות פוגעת בקדושת התפילין, כסיפור חז"ל (פסיקתא רבתי פרק כב) שהאדם שרוּמה אמר למניח התפילין: "לא לך הפקדתי, אלא לתפילין שעל ראשך".

הציפיות מהחכם

זו הייתה תשובתו של משה רבנו לקורח. אכן, יש תחומים בתורה שבהם כל בני ישראל שווים, אבל גם כאשר "כל העדה כולם קדושים" יש הבדלים מסוימים, כשם שיום הכיפורים משפיע את קדושתו לא רק על קרבנות המוספים אלא גם על קרבן התמיד.

ההבדלים האלה נועדו לרומם את האדם, ולגרום לו שלא להסתפק בחיקוי התנהגותו של יהודי העומד במדריגה נחותה ממנו. ייתכן שמהזולת אכן אין דורשים יותר ממה שהוא עושה, אבל ממך הציפיות תובעניות יותר. וכפי שכתב הרמב"ם (הלכות דעות, תחילת פרק ה): "כשם שהחכם ניכר בחוכמתו ובדעותיו והוא מובדל בהם משאר העם, כך צריך שיהיה ניכר במעשיו, במאכלו ובמשקהו וכו' ובמשאו ומתנו".

(תורת מנחם, כרך לד, עמ' 160)

  מן המעיין

מחלוקת

מחלוקת בין בעלי המחלוקת

על מחלוקת קורח נאמר במשנה: "איזוהי מחלוקת שאינה לשם שמיים? זו מחלוקת קורח וכל עדתו". לא "קורח ומשה", אלא "קורח וכל עדתו". בתוך העדה עצמה הייתה מחלוקת, והם רבו גם בינם לבין עצמם. כל אחד ואחד רצה כבוד לעצמו. זה סימן שאין זו מחלוקת לשם שמיים.

(יערות דבש)

כל אחד לעצמו

לא נאמר "וייקחו קורח... ודתן ואבירם" אלא "וייקח קורח", בלשון יחיד. שכן במחלוקת זו דאג כל אחד ואחד לעצמו, וכל אחד ואחד מהם היה בה צד לחוד.

(רבי צבי-הירש קאלישר)

התנגדות לעל-שכלי

עיקר חטאם של קורח ועדתו היה בהתנגדות לשם הוי'ה, המורה על הנהגה על-טבעית ועל-שכלית. זהו שנאמר ב'מדרש פליאה' "מה ראה קורח לחלוק על משה? – פרה אדומה ראה", היינו שהוא חלק על החוקים שבתורה, שהם למעלה מהשכל.

(ספר השיחות תש"א)

נחיצות האהבה והיראה

גם כשאדם מלא וגדוש בתורה, והוא בבחינת 'בית מלא ספרים', עדיין הוא חייב במזוזה, היינו בשתי הפרשיות – 'שמע', המדברת על "ואהבת את ה' אלוקיך", ופרשת 'והיה אם שמוע', המזהירה "הישמרו לכם". יש כאן אהבה ויראה. כשם שהמזוזה שומרת על הבית, כך האהבה והיראה שומרות על תורתו של אדם, כי רק מי שיראתו קודמת לחוכמתו – חוכמתו מתקיימת.

(לקוטי שיחות)

ליצנות באין טענה אמיתית

״ויקהל עליהם קורח״ (במדבר טז,יט). מפרש רש״י: ״בדברי ליצנות״. שיטה זו מחרחרי הריב נוקטים עד היום – בשעה שאין בידם האשמות של ממש כדי לפגוע בשמו הטוב של מתנגדם, הם נלחמים בו על-ידי ליצנות, כשהם מנסים לעשותו ללעג ולקלס.

(דברי שלמה)

תשובה בשאול

"וירדו חיים שאולה" (במדבר טז,ל). גם אדם שחטא והידרדר עד לשאול תחתית, עדיין חי הוא, וכל עוד האדם חי, בכוחו לעשות תשובה על חטאיו.

(היום יום)

הרכוש גרם למחלוקת

״ותבלע אותם... ואת כל הרכוש״ (במדבר טז,לב). לכן נבלע גם הרכוש, כי הוא גרם למחלוקת העגומה. העזתו של קורח לקום כנגד משה באה מרוב עושרו, שכן ״עשיר יענה עזות״.

(מאוצרנו הישן)

בשם הנפש כביכול

"את מחתות החטאים האלה בנפשותם" (במדבר יז,ג). בעלי המחלוקת הגרועים ביותר הם מי שמערבים בכך את הנפש, שמנהלים את המחלוקת כביכול בשם תיקון הנשמה, בשם יראת שמיים וכבוד ה'.

(רבי נפתלי מרופשיץ)

  אמרת השבוע

צריך לעשות כלים

אחד מתלמידי ישיבת תומכי תמימים נכנס ל'יחידות' אל הרבי והתלונן שאין לו חשק ללמוד, וביקש מהרבי שיעורר רחמים עליו שתהיה לו חיוּת בלימוד התורה, ואז יוכל ללמוד בחשק.

ענה לו הרבי: "על תלמידי תומכי תמימים מעוררים רחמים תמיד, אלא שצריך לעשות כלים לקבל זאת!".

  פתגם חסידי

תוצאה של קריאת עיתון

"מישהו אמר לרבי מליובאוויטש שהוא מודאג מזה ששמע מפלוני דברי כפירה. הרבי הגיב: "אני מכיר אותו. אלה סתם דיבורים. נראה שקרא עיתון לפני השינה וזו התוצאה"...

  מעשה שהיה

הפער נסגר

לפני תשע שנים וחצי, בח' בטבת תשע"ב, נולד בננו הבכור, לוי-יצחק, מספר הרב מענדל בייניש, מברוקלין שבניו-יורק.

כשהיה הילד כבן שנה וחצי כבר היה ברור לכולנו כי מבחינה התפתחותית בננו האהוב מפגר אחרי בני גילו בפער גדול. התקשורת שלו עם הסביבה והמילים שהשמיע היו מתחת לנורמה.

כעבוד עוד שנה אוצר המילים של לוי היה בן עשרים מילים בלבד. מילים חדשות היה שוכח, ובדרך כלל ליהג בשפה משלו, בלתי-ניתנת לפענוח.

התחלנו להתייעץ. נאמר לנו שילד בגילו כבר היה אמור להכיר כמאה מילים ולהשתמש בהן, ואפילו לחבר כמה מילים למשפט אחד.

ללוי גם היה קושי לקלוט שאלות שהופנו אליו, אפילו שאלות פשוטות, ולספק את התשובות עליהן. אם למשל היו שואלים אותו "איך קוראים לך?" או "מה עשית היום?", היה מגיב בהתעלמות. במקרה הטוב חזר על כמה מילים מהשאלה, משהו שנשמע כמו חיקוי לא-רצוני, וזהו. זו הפרעת דיבור מוּכרת.

בטבעי אינני טיפוס דאגן. הרגעתי את עצמי שהדברים יסתדרו בהמשך. אך ככל שחלף הזמן ומצבו של לוי לא השתפר, אשתי כבר החלה לדאוג ממש.

הלכנו עם לוי לרופאים גדולים ומומחים בתחום. התחלנו טיפולים. אך לא ראינו שום שיפור ממשי ביכולות הקליטה והדיבור של בננו.

הגיע ג' בתמוז תשע"ד, יום ההילולא העשרים של הרבי. רבבות יהודים פוקדים ביום הזה את ציונו של הרבי, השוכן בבית החיים 'מונטיפיורי' שברובע קווינס, כותבים מכתב ברכה ומניחים אותו בתוך הציון.

ביום הזה נערמת במקום ערימת פתקים ענקית, שכן מלבד ההמונים הפוקדים בגופם את המקום, יש עוד רבים, שאינם נמצאים בניו-יורק, המשגרים את מכתבם באמצעות מכשירי הפקס או המייל, והממונים על המקום דואגים להניח את רבבות המכתבים בציון.

כמנהגי בכל שנה התכוננתי לנסוע לציונו של הרבי. לקחתי איתי את לוי, והלכנו לתחנת האוטובוס העומד לרשות הקהל, הנוסע משכונת קראון-הייטס אל הציון ובחזרה.

הנסיעה עצמה הייתה מאוד לא נעימה. תחילה המתנו זמן רב עד הגעת האוטובוס. כשהוא כבר בא, היה מלא אדם. בסך הכול הנסיעה לא עברה בנוחות.

כשהגענו אל הציון השעה כבר הייתה מאוחרת. לוי היה מותש מטלטולי הדרך. בדרך כלל אני מכין את עצמי לכניסה אל הציון על-ידי לימוד, התבוננות וכתיבת המכתב ביישוב הדעת. כל אלה אורכים זמן רב. עכשיו, לנוכח השעה המאוחרת והעייפות הגוברת והולכת של לוי, היה ברור לי שעליי להזדרז.

הצטרפנו מייד לתור ההמתנה לכניסה לציון. ביום הזה מתקיים תור מסודר, המאפשר לכל אחד ואחד להיכנס לציון לזמן קצר, להניח את המכתב, לומר כמה פרקי תהילים, ואז הנוכחים מתבקשים לצאת ולאפשר כניסה לקבוצה הבאה.

במצב שנוצר לא התאפשר לי אפילו לכתוב לרבי כראוי, וגם לא להסביר ללוי מה בדיוק אנחנו עומדים לעשות.

התור התקדם לאיטו, וניסיתי להתכונן לכניסה לציון תוך כדי העמידה בתור. לוי שיחק בשקט על הרצפה לידי. מדי פעם בפעם הרים את ראשו וצפה במסכים הממוקמים לאורך התור, שבהם הוצגו קטעי וידאו משיחותיו של הרבי.

לאחר שעתיים של המתנה בתור נכנסנו אל מתחם הציון כשאני נושא את לוי על ידיי.

שהינו בפנים כמה דקות יקרות, בטרם נדחקנו החוצה כדי לפנות מקום להמונים שהמתינו בתור אחרינו. יצאנו ועלינו לאוטובוס שהחזיר אותנו הביתה, ובליבי הייתה תחושת החמצה מסוימת.

בערב ישבנו לארוחת הערב. במהלך הארוחה פנתה אשתי אל לוי בשאלה אקראית, מסוג השאלות שנהגנו להפנות אליו פעמים רבות. לא ציפינו לתשובה, אבל זו הייתה פעולה שהודרכנו לעשותה. היינו שואלים את לוי שאלות, בניסיון לגרות אותו להשיב עליהן, אף-על-פי שבפועל הן לא עוררו שום תגובה מצידו.

אשתי פנתה אליו ושאלה, כרגיל: "לוי, איפה הייתם היום?".

למרבה ההפתעה לוי ענה לה בשלווה: "אצל הרבי". היינו בהלם מוחלט.

אשתי ההמומה התעשתה במהירות והוסיפה לשאול: "ומה עשית שם?".

גם על השאלה הזאת ענה לוי בפשטות: "התפללתי"...

נדהמנו. לא זו בלבד שלוי קלט את הסיטואציה והשתמש במילים שמעולם לא הוציא מפיו קודם לכן, זו הייתה הפעם הראשונה בחייו שבננו הבין נכון שאלה שהופנתה אליו וענה עליה במדויק!

בשבועות הבאים דיבורו של לוי השתפר והלך במהירות. כעבור זמן סגר את הפער, וכישורי התקשורת ויכולותיו הקוגניטיביות הגיעו לרמה נורמלית לגילו. המטפלים שלו נדהמו. לא היה להם שום הסבר הגיוני לשינוי הפתאומי שהתחולל.

אין לנו ספק שעצם השהייה של לוי בארבע אמותיו של ציון הרבי הביאה לו את הברכה המופלאה.

לוי-יצחק שלנו הוא כיום בן תשע וחצי וברוך ה' מתפקד רגיל לחלוטין, ואנו שואבים ממנו הרבה נחת.

(על-פי 'הרבי ימצא את הדרך כיצד לענות')

  לומדים גאולה

התקשרות נצחית

החסידות טיפחה והעמיקה את מושג ה'התקשרות', שעניינה קשר פנימי עמוק בין רבי לחסידים ובין חסידים לרבם. הרבי מליובאוויטש שימש מופת של התקשרות לחותנו, הרבי הריי"צ, הן בימי חייו בעולם הזה הן לאחר הסתלקותו. בשיחותיו ובאיגרותיו בשנים שלאחר הסתלקות חותנו ביטא הרבי את המודל הראוי של התקשרות אמיתית.

כמה חודשים לאחר הסתלקות חותנו כותב הרבי: "על כולנו לדעת, שהיה לנו רבי גדול וגם עכשיו יש לנו רבי גדול... שהתפלל ופעל והוא מתפלל ופועל גם עכשיו ברכה והצלחה לעם ישראל בכלל ולמקושריו בפרט" (ט"ז באלול השי"ת).

ובאיגרת אחרת כותב הרבי: "אם אפילו בחיי-חיותם בעלמא דין אין המקום מפסיק לקבל ברכותיהם של צדיקים, על-אחת-כמה-וכמה כשסרה הגבלת כלי הנפש הקשורה בגוף... ובייחוד כשהמדובר הוא בנשיא ישראל, רועה נאמן, אתפשטותא דמשה אשר בדורנו, אשר עליו – ועל אתפשטותא שלו – אמרו רז"ל: מה להלן עומד ומשמש, אף כאן עומד ומשמש, ומעורר רחמים על כל השייכים ומקושרים" (מי"ב בתמוז תשי"ז).

מעלה עימו את המקושרים

באיגרת נוספת מבאר הרבי: "הסתלקות פירושה עלייה ממצב אחד למצב יותר רוחני, וגופא בתר רישא גריר [=הגוף נגרר אחר הראש], כיוון שמקושרים הם יחד. ומוכרח כל אחד ואחת מאיתנו המקושרים לכ"ק... ראש אלפי ישראל להתעלות גם הוא והיא למעמד ומצב יותר רוחני ובמילא לעשיית פעולות כאלו, שעד עתה אולי לא היה שייך שיעשה אותן" (אגרות-קודש, כרך ג, איגרת תקצב).

לקראת יום ההילולא הראשון של כ"ק אדמו"ר הריי"צ, אומר הרבי באחת משיחותיו: "אף-על-פי שביום היארצייט עולה הנשמה למעלה, בעילוי שבאין ערוך, הרי על-פי דברי כ"ק מורי וחמי אדמו"ר... שרועי ישראל לא ייפרדו מעל צאן מרעיתם, מובן שעלייתו של הרבי למעלה (ביום היארצייט) היא באופן שלוקח עימו את החסידים והמקושרים שלו, שבהיותם נשמות בגופים יתעלו עימו בכל עליותיו" (תורת מנחם כרך ב, עמ' 128).

שמונה שנים אחרי הסתלקות חמיו כותב הרבי: "אין מקום לומר ששקע שמשו, שהרי השמש במציאותה תמיד, ורק עוברת ממקום למקום, מחצי כדור הארץ לשני, וכיוון שמפעליו חיים וקיימים בכל מקום, הרי אורה מאיר ופועל תמיד" (ראש חודש מנחם-אב תשי"ח).

השליחות עומדת בתוקפה

בשיחתו מי"ב בתמוז השי"ת (תורת מנחם כרך א, עמ' 130) אומר הרבי: "גם עכשיו צריכים לקיים את השליחות של כ"ק מורי וחמי אדמו"ר כמו קודם. יש הסבורים שיש חילוק: קודם היה צריך לקיים את השליחות שהטיל עליו הרבי, כיוון שהרבי היה יכול לקוראו ליחידות או לכתוב לו מכתב: הייתכן, שלחתי אותך בשליחות מסוימת ונתתי לך כוחות, ולמה אינך מקיים השליחות!... אבל עכשיו – חושב לעצמו – יכול לעשות כרצונו. על כך אומר הרבי, שהחיים נצחיים הם, וממילא קיימים בתוקפם כל ענייני השליחות והכוחות שניתנו על-ידו, וגם עכשיו ממשיך לדרוש בכל התוקף על קיום השליחות ששלח כבר, וימשיך לשלוח".

באומרו זאת הוסיף הרבי: "יש התמהים על דיבורים אלה, אבל האמת היא, שמצאנו בתנ"ך: 'ויבוא אליו מכתב מאליהו הנביא' – כמה שנים לאחר שעלה בסערה השמיימה! ואם כן, מהי התמיהה שגם עכשיו ימשיך הרבי לשלוח? – באיזה אופן להודיע – יש לרבי הדרכים שלו, ואין אנו צריכים לדאוג באיזה אופן יודיע הרבי; יכולים לסמוך עליו"...

  חיים יהודיים

"לאבא היה חשוב שהרבי יברכני"

נשיא המדינה הנבחר יצחק-אייזיק הרצוג היה נער בן שש-עשרה כשנלווה אל אביו, חיים הרצוג – אז שגריר ישראל באו"ם, להקפות שמחת תורה בבית מדרשו של הרבי מליובאוויטש. זה היה בשנת תשל"ז, זמן קצר אחרי שאביו נשא נאום חריף בעצרת האו"ם נגד ההחלטה שהשוותה את הציונות לגזענות ואף קרע את ההחלטה מעל הדוכן.

"באנו לרב'ה לשמחת תורה", מספר הרצוג, "עם משלחת גדולה של דיפלומטים ישראלים בניו-יורק. עמדתי נפעם מול הקהל העצום שבא להקפות".

בעלות על חברון

דמותו של הרבי הייתה מוכרת לו היטב. "לאבי היו שיחות רבות וקשר ארוך עם הרבי", הוא מספר. "גם סבי, שאני קרוי על שמו, היה לו קשר עם הרבי עוד בימים שחי בפריס. גם כאן, במעמד ההקפות, אבא שוחח עם הרבי ארוכות. הרבי אמר לו שבהיותו לוי עליו להצהיר מעל בימת עצרת האו"ם שמערת המכפלה שייכת ללוויים".

ביומנים שנכתבו אז מתוארים הדברים: "להרצוג אמר שיכריז באו"ם, כי חברון היא שלו ושל בנו, כמו שכתוב בתנ"ך (הרצוג הוא לוי). הרבי הוסיף: ואם יאמרו לך, קח בחזרה את הארבע-מאות שקל כסף, תאמר להם שישיבו זאת בתוספת ריבית של שלושת-אלפים שנה"... זמן קצר לאחר מכן נשא הרצוג האב נאום נוקב באו"ם בהשראת דברי הרבי.

אבא התרגש

ובחזרה לתיאורו של הבן את המפגש: "הרבי דיבר עם אבי על ההתנהלות מול אומות העולם באו"ם ועל הבלוק האוטומטי נגד ישראל בעצרת האו"ם, וגם על המלחמה בטרור".

לאביו היה חשוב שבנו יקבל ברכה מהרבי. "אבא הביא אותי אל הרבי ואמר: 'זה הבן שלי, יצחק-אייזיק', וביקש בעבורי ברכה. אני לא זוכר מה היו מילותיו של הרבי, אבל אני זוכר שבירך אותי. את החוויה הזאת אני נוצר בזיכרוני. אבי לא נהג להפגין רגשות, אבל במקרה הזה ראיתי שהוא מתרגש מהעובדה שהצליח 'להשיג' בעבורי ברכה מהרבי".

"נישקו אותו ואותי"

לקראת ההקפה החמישית הורה הרבי שלהקפה הזאת ילכו הלוויים, ויכריזו שהקב"ה, שהוא 'מלך עולמים', נתן את חברון ללוויים ושאיש אינו יכול לשנות זאת. הרבי הורה לתת ספרי תורה לשגריר הרצוג ולבנו. "לי, הקטן, נתנו ספר תורה קטן, שעליו מעיל לבן, והתברר לי אחר-כך שזה ספר התורה של הרבי. כולם נישקו אותו ואותי"... רק בשעת לילה מאוחרת נסתיימו ההקפות, והרצוג מסכם: "לעולם לא אשכח את המעמד הזה שנחרת בזיכרוני לעד. זו חוויה שלא שוכחים!".

במגוון תפקידיו פגש הרצוג את שלוחי הרבי סביב הגלובוס. "יש לי הערכה רבה לפעילותם", הוא אומר. "גם ילדיי, שביקרו בעולם, סיפרו על פגישותיהם עם השלוחים בבתי חב"ד רבים. יש לשלוחים היכולת לקבל כל יהודי בחום ובסבר פנים יפות, בדיוק כפי שאני עצמי חוויתי אז אצל הרבי".


למעלה: הרצוג בציון הרבי. למטה: בכינוס חב"ד (צילום: מאיר דהן)

  פינת ההלכה ומנהג

נתינת המעשר ללוי

שאלה: האם בימינו צריך לתת ללוי את המעשר המופרש מהפירות והירקות?

תשובה: מרן ה'בית יוסף' פסק בשולחן ערוך שנותנים 'מעשר ראשון' ללוי. וכן המנהג הקדום בירושלים. הפירות עצמם שהופרשו מהווים ממון לוויים (ובמעשר עני – ממון עניים), וחייבים לתת אותם לבעליהם (לוי שמעשר פירות פטור מנתינה זו).

ה'חזון איש' כתב שייתכן שאין חייבים לתת מעשר ראשון ללוי, מכיוון שהלוויים עולים לתורה על-פי עצמם (שאומרים שהם לוויים) ולא על-פי עד אחד ולא על-פי בית דין, ולכן טענתו היא שאין לנו בימינו 'חזקת לווייה'. זאת אף-על-פי שמהרבה הלכות מוכח שחזקת הכהונה והלווייה ברורה ומחייבת. לכן מברכים על פדיון הבן, אוסרים על כוהנים ספקי פסול בנישואין ועוד.

לכל הדעות אין סיבה להיפטר מנתינת מעשר עני לעני, במעשר ודאי. אבל אם הפירות נקנו בשוק הרי הם ספק טבל, ויש פוטרים מלתת את ה'מעשר עני' שלהם לעניים או את ה'מעשר ראשון' שלהם ללוויים.

כיצד מקנים את הפירות? צריך למסור אותם לאדם בן-מצוות שאינו מבני הבית, שיגביה אותם, ובכך יזכה בהם ללוי או לעני. מעשר עני אפשר לתת לגבאי צדקה, או למנהל מוסד חינוכי המאכיל (גם) בני עניים. אחרי ההקניה אפשר לקבל ממנו רשות לאכול את הפירות, ולשלם לו את תמורתם בכסף.

רוב קרנות המעשרות ('מכון התורה והארץ', ש"ס, קרן המעשרות של חב"ד) נותנות מעשר ראשון ללוויים ומעשר עני לעניים בעבור כל מנוייהם. זאת על-ידי שכל מנוי מלווה מראש סכום לעני וללוי, ועל חשבון זה מבטיח בעל הפירות מראש לתת לכל אחד ואחד מהם את מעשרותיו, כהחזר ההלוואה. נתינה זו אינה דורשת קניין. ואכן, זו דרך יעילה וקלה לקיים את המצווה למהדרין.

מקורות: שו"ע יו"ד סי' שלא סי"ט. שו"ת מהרי"ט ח"א סי' פה (תשובת רבי יוסף אשכנזי). חזו"א שביעית ה,יב. 'משפטי ארץ – תרו"מ', פרקים: יג,טז,יז, וש"נ.


 

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)