חב''ד כל הלב לכל אחד
תרומה | לימוד יומי | חנות | בתי חב"ד | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 18:15 זריחה: 6:41 כ"ח בתשרי התשפ"ז, 9/10/26
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

שיחת השבוע 1788 - כל המדורים ברצף
ערב שבת קודש פרשת שמיני, כ"ז בניסן ה'תשפ"א, (09/04/2021)

מדורים נוספים
שיחת השבוע 1788 - כל המדורים ברצף
יש קואליציה לערכים
חדש על המדף
עגל כתיקון לעגל
שמיני למילואים
לכאוב ולשתוק
עמדו הכן כולכם
סכין שחיטה מהיער
עת לזעקת הגאולה
לצייר עם ילדים מאושפזים
סרדינים מחו"ל

מס' 1788, ערב שבת-קודש פרשת שמיני, כ"ז בניסן ה'תשפ"א (10.04.2021)

צעירי אגודת חב"ד

יוצא לאור על-ידי המרכז לעזרי שליחות

ת"ד 14 כפר חב"ד 60840, טל' 073-3731777

עורך: מנחם ברוד  �  יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

 עמדה שבועית

יש קואליציה לערכים

הציבור מתוסכל, כי במקום להתאחד סביב השאלות המרכזיות ולטפל באתגרים החשובים באמת, עוסקים בהיבטים אישיים חסרי חשיבות

אחת הסיבות לאובדן האמון הציבורי במערכת הפוליטית נעוצה בפער בין מה שמעסיק את הציבור למה שמניע את הפוליטיקאים. הציבור רוצה שנבחרי העם יעסקו באתגרים האמיתיים ויתמודדו עם השאלות הרציניות, ואילו הפוליטיקאים נותנים תחושה שמה שמעניין אותם הוא חשבונות אישיים, טינה פרטית או יצר נקמנות. השיקולים האלה, עם כל הכבוד, לא ממש מעניינים אותי ואותך.

לצד האתגרים הביטחוניים והכלכליים, הוויכוח המרכזי בחברה הישראלית מתמקד בשאלה איזו מדינה אנחנו רוצים שתהיה כאן – מדינה ככל העמים או מדינה יהודית. האם זה ביתו של העם היהודי או מקום מפלט להמוני מהגרים מאפריקה ומאוקראינה? האם במדינה היהודית ניתן כבוד ליום השבת או שהופכים אותו ליום קניות ומסחר?

הוויכוח הזה ניטש לכל רוחב הזירה. בתפיסת הגיור, בערכי החינוך, במעשה ההתיישבות בארץ, במקומם של ערכים יהודיים כמו כשרות ואיסור חמץ בפסח, בנישואין וגירושין ועוד ועוד. גורמים רבים, הנהנים ממימון זר, פועלים למחיקת הצביון היהודי ולהעמדת תפיסות ליברליות-רדיקליות במרכז התודעה – למגינת ליבו של הרוב היהודי הגדול, החש קִרבה למסורת ישראל.

להטות את ההגה

אנו עדים לתהליך מעניין המחולל לאורך השנים: בעוד הציבור נעשה יותר ויותר בעל זיקה דתית ומסורתית, כפי שמעידים כל הסקרים בנושאים אלה הנערכים מעת לעת – הרי המערכות התקשורתיות והציבוריות נוטות יותר ויותר לכיוון השני.

אין ספק שאחד הגורמים המרכזיים, הגורר את המדינה יותר ויותר לכיוון הזה, הוא בג"ץ. משעה ששופטי בג"ץ הרשו לעצמם להתערב בסוגיות ערכיות ובענייני השקפות עולם, אך טבעי שהם מנסים לקדם את תפיסותיהם האישיות. ומאחר שרובם ככולם מחזיקים בתפיסות עולם ליברליות-רדיקליות, פסיקותיהם מקוממות שוב ושוב את הרוב היהודי המסורתי.

זו הזירה המרכזית שבה נדרשת הכרעה. אמנם העם בישראל חלוק בסוגיות אלה, אבל תוצאות הבחירות מוכיחות שוב ושוב כי יש רוב מוצק להטיית ההגה בחזרה לערכים יהודיים, לריסון כוחו של בג"ץ, ולחתירה להגברת אופייה היהודי של המדינה.

המסקנה המתבקשת היא כי צריכה לקום קואליציה בין כל הכוחות הרוצים כי המדינה תנוע לכיוונים האלה. אם מנטרלים את השיקולים האישיים, יש לקואליציה כזאת רוב ברור ויציב. לכן הציבור מתוסכל כל-כך, כי במקום להתאחד סביב השאלות המרכזיות ולטפל באתגרים החשובים באמת, עוסקים בהיבטים אישיים חסרי חשיבות.

אור לגויים

עם כל הכבוד לערכים האוניברסליים, העם היהודי נושא עימו מורשת עתיקת יומין שיכולה וצריכה להיות אור לגויים. העולם כולו, המקדש את התנ"ך, והמכנה את ארץ ישראל 'הולי לנד' (ארץ הקודש), זכאי לראות ש"מציון תצא תורה", ולא עוד שוודיה או דנמרק.

עלינו לחתור שתהיה כאן מדינה יהודית, המחוברת למורשת ישראל, שתשמש מקור השראה לאנושות כולה, עד לגאולה השלמה, שבה ייבנה בית המקדש השלישי בירושלים ויתקיימו הנבואות "כי ביתי בית תפילה ייקרא לכל העמים", "ונהרו אליו כל הגויים".


האנושות מייחלת לאור יהודי מירושלים (צילום: דובער גרויסמן)

  ספרים

תורת מנחם עא-עב
שיחות הרבי מליובאוויטש
בהוצאת קה"ת

בכרכים האלה כלולים השיחות ומאמרי החסידות שנאמרו מאמצע החורף ועד ראש חודש תמוז תשל"ג. טל' 039606018.

ללמוד את המועדים
מאת הרב שניאור-זלמן גופין
בהוצאת שבח

תוכנם העמוק של מועדי ישראל לאור תורת החסידות, בשפה בהירה וקולחת. כרך שלישי, על אדר-ניסן. 366 עמ'. טל' 039606018.

התמים הראשון
עריכה: שניאור-זלמן רבינוביץ
בהוצאת המשפחה

תולדות חייו, פועלו ואמרותיו של הרב שניאור-זלמן גורליק, רבו הראשון של כפר חב"ד, שהיה התלמיד הראשון בישיבת תומכי תמימים בליובאוויטש. 502 עמ'. הפצה: חיש, טל' 039600770.

  שלחן שבת

עגל כתיקון לעגל

בשבעת ימי המילואים חנך משה רבנו את המשכן והקריב בו קרבנות, ועדיין השכינה לא שרתה בו. רש"י כותב: "וכיון שראה אהרון שקרבו כל הקרבנות ונעשו כל המעשים ולא ירדה שכינה לישראל, היה מצטער". אהרון חשש שהקב"ה כועס על חלקו בחטא העגל, ולכן מונע את השראת השכינה.

השיב משה לאהרון: "קַח לְךָ עֵגֶל בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת וְאַיִל לְעֹלָה תְּמִימִם וְהַקְרֵב לִפְנֵי ה'". מסביר רש"י: "הודיע שמכפר לו הקב"ה על-ידי עגל זה על מעשה העגל". ואכן, מייד אחר-כך "וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַחֲלָבִים וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיָּרֹנּוּ וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם".

ה'ערב רב' הטעו

מדוע העגל דווקא כיפר על חטא העגל? אין כאן דמיון סמלי בלבד, אלא קשר מהותי. מאחורי חטא העגל עמדה טענה עקרונית (כדברי הרמב"ן ואור החיים, תישא לב,ב), שטענו ה'ערב רב' שהסתפחו לבני ישראל – שהאדם הגשמי אינו יכול ליצור קשר ישיר עם הבורא, והוא זקוק ל'מתווך' שיקשר ביניהם.

לשיטתם, האדם הוא חלק מהמציאות הגשמית, ואין בכוחו להתחבר לאלוקות, שכן "לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי". לכן הוא זקוק ל'מתווך', דוגמת העגל, שיביא את בקשותיהם של בני-האדם אל הקב"ה ויחזיר אל המבקשים את ברכותיו של הקב"ה.

תפיסות הגויים

אמנם אין זו עבודה זרה במלוא חומרתה, אך כך התחילה עבודת האלילים, כפי שהרמב"ם מתאר את התהליך (בתחילת הלכות עבודה זרה): בני-האדם סברו כי הבורא האציל סמכויות לגרמי השמיים, ועל כן ראויים אלה להערצה, בהיותם 'מתווכים' המספקים שפע לבני-האדם. בהמשך כבר יוחסו לכוכבים ולמזלות עצמם כוחות אלוקיים.

תפיסות שגויות אלו הן נחלת הגויים, אך על בני ישראל נאמר "כִּי חֵלֶק ה' עַמּוֹ, יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ", והם קשורים בקב"ה בלבד. לכן חטא העגל הותיר כתם חמור, וכל זמן שרישומו של החטא לא נמחה לגמרי, לא התאפשרה השראת השכינה.

ביטול המציאות

התיקון בא ביום השמיני למילואים, על-ידי העגל שהוקרב על המזבח. הקרבת בעל-חיים ושריפתו כליל לקדושה היא מעשה של ביטול מציאותו, ההפך הגמור מדימוי ה'מתווך' העומד כמציאות עצמאית בין הקב"ה ובין האדם.

רעיון זה יש ליישם גם בעבודת הבורא של כל אדם, שנדרש ליצור 'משכן' רוחני בנפשו. יש המבקשים ליצור חיץ בין הרוחניות לגשמיות, באומרם שבבית הכנסת או בשעת לימוד התורה על האדם להתחבר לקב"ה, ואילו אחר-כך הוא רשאי להתמסר לחולין. גישה זו היא מעין חטא העגל. עגל המילואים מלמד כי השראת השכינה מתאפשרת רק מתוך ביטול המציאות לגמרי לקב"ה, לא רק בשעת התפילה, אלא אפילו בעיסוקי החולין והפרנסה. כך האדם כולו, הן בעשייתו הרוחנית הן בעיסוקיו הגשמיים, נעשה 'משכן' ראוי לקב"ה.

(על-פי תורת מנחם, כרך יט, עמ' 174)

  מן המעיין

שמיני  למילואים

השמיני – קודש

״ויהי ביום השמיני קרא משה לאהרון ולבניו ולזקני ישראל״ (ויקרא ט,א). אף שהיום השמיני בא בהמשך לשבעת ימי המילואים שקדמוהו, יום זה מיוחד הוא, וגילוי השכינה היה בו דווקא, שכן כידוע המספר שבע הוא חול והשמיני קודש.

(הרבי הריי״צ מליובאוויטש)

חנוכה וחנוכת המשכן

יום השמיני לחנוכת המשכן, שבו מתו נדב ואביהוא, שייך וקשור לימי החנוכה. מלאכת המשכן נגמרה בכ״ה בכסלו, אלא שחנוכתו נדחתה לאחד בניסן. לכן קוראים בחנוכה בפרשת הנשיאים, פרשת חנוכת המשכן. וסימנך: ח – יום השמיני למילואים, נו – בגימטרייה 'נדב', כה – בגימטרייה 'אביהוא'. רמז שביום השמיני למילואים הסתלקו נדב ואביהוא.

(לקוטי לוי יצחק)

לכך נבחרת

״ויאמר משה אל אהרון קרב אל המזבח״ (ויקרא ט,ז). שהיה אהרון בוש וירא לגשת. אמר לו משה: למה אתה בוש? לכך נבחרת!

(רש״י)

שליח ציבור קבוע

כשאמר משה אל אהרון ״קרב אל המזבח״, סירב אהרון, על-פי הדין, ״וירא לגשת״. ועל כך אמר לו משה: ״לכך נבחרת״, ודינך כדין שליח ציבור שנבחר, והוא קבוע, שמייד כשפונים אליו הוא חייב להיענות, ואין בידו לסרב.

(פנים יפות)

כפר עצמך תחילה

״וכַפר בעדך ובעד העם״ (ויקרא ט,ז). תחילה ״וכַפר בעדך״, טהר את עצמך מחטאיך, ורק לאחר מכן אתה רשאי לכפר על חטאי אחרים – ״קשוט עצמך ואחר-כך קשוט אחרים״.

(קול מבשר)

אישה הוגנת

״ותצא אש מלפני ה׳ ותאכל אותם וימותו״ (ויקרא י,ב). בשביל ארבעה דברים מתו בניו של אהרון, ואחד מהם: שלא היו להם נשים. מה היו אומרים: אחי אבינו – מלך, אחי אימנו – נשיא (נחשון), אבינו – כוהן גדול, אנו שני סגני כהונה; איזו אישה הוגנת לנו?

(פסיקתא)

שתויי יין

שתויי יין נכנסו למקדש. תדע: שאחר מיתתן הזהיר הנותרים שלא ייכנסו שתויי יין למקדש. משל למלך שהיה לו בן בית וכו׳.

(רש״י)

להבין לבד

מדוע נענשו נדב ואביהוא על כניסתם שתויי יין למשכן, בטרם נצטוו על כך? רש״י רומז את התשובה בתוספת ״משל למלך שהיה לו בן בית״. נדב ואביהוא היו בבחינת 'בן בית' כביכול אצל הקב״ה, והיה עליהם להבין מעצמם שאין רצונו של הקב״ה ששתויי יין ייכנסו למקדש.

(הרבי מליובאוויטש)

  אמרת השבוע

לכאוב ולשתוק

במשפחת האדמו"ר רבי דוד מסקווירה אירע אסון נורא – בנו, רבי אהרון, נפטר במיטב שנותיו והניח חמישה-עשר יתומים רכים.

האדמו"ר התנהג באיפוק רב, וקיבל את פני המנחמים במהלך השבעה בלי להפגין את כאבו. אחד מחסידיו, שנכנס לנחמו, אמר שהתנהגותו ממחישה את מאמר חז"ל שיש לקבל ייסורים באהבה.

הגיב רבי דוד: "וכי אתה סבור שאיננו מרגישים את הצרה? מרגישים, והלב נקרע, ובכל-זאת שותקים. כך התנהג אהרון הכוהן – ליבו נקרע ובכל-זאת 'ויידום אהרון', שתק ודמם".

  פתגם חסידי

עמדו הכן כולכם

"יהודים צריכים לדעת, שוודאי כבר באה העת לביאת המשיח, וצריך להיות רק 'עמדו הכן כולכם', מתוך תשוקה וגעגועים למשיח; ובוודאי בכך יביאו את המשיח" (הרבי מליובאוויטש)

  מעשה שהיה

סכין שחיטה מהיער

החברים שיצאו לכפר כדי להשיג מעט מזון בעבור הקבוצה המסתתרת ביער חזרו ובידם מציאה: תרנגולת חיה! זה היה אוצר של ממש לחבורה הרעבה והמותשת.

אחד מהם, ששימש בעבר שוחט, ניגש לשחוט את העוף, אלא שאחד מחברי הקבוצה, ר' שלמה דיקשטיין, עצר בעדו.


ר' שלמה דיקשטיין ז''ל

ר' שלמה נולד בעיר לוצק שבפולין (כיום אוקראינה) בשנת תרע"ה (1915). בקיץ תש"א (1941) נכבשה העיר בידי הנאצים. ר' שלמה נמלט עם כמה בני משפחה אל היערות, בתקווה למצוא שם מקלט.

במרוצת הזמן הצטרפו אליהם עוד יהודים, ודודו של ר' שלמה הנהיג את הקבוצה במעמקי היערות, עד שנרצח בידי הנאצים באחת מגיחותיו לעיר. את ארבעת ילדיו הקטנים דאג ר' שלמה לשכן אצל משפחות נוצריות, ואחד מהם הסתיר במנזר. כולם נותרו בחיים.

בתושייתו ובאומץ ליבו הציל יהודים רבים ממוות. כך נרשם על מצבתו: "ניצל והציל מהתופת בפולין" (נפטר בשנת תש"נ – 1990).


מצבתו של דיקשטיין

השהייה ביערות הייתה קשה מנשוא. בחורף התקשו למצוא מחסה מהקור העז. כמו-כן נדרשו להיזהר מחיות הטרף השורצות ביער. ואולם עיקר הקושי היה להשיג מזון.

באין ברירה היו כמה צעירים מתגנבים בלילות לכפרים סמוכים וחוזרים ובידם שלל שהצליחו למצוא. בדרך כלל היו מביאים מהשדות תפוחי אדמה, סלק או בצל. לעיתים נדירות הביאו לחם.

אבל התרנגולת החיה שהובאה עכשיו הייתה מציאה של ממש. סוף-סוף תוכל הקבוצה לסעוד את ליבה בבשר טרי.

"לא סיפרת לי שהסכין שלך פגום ואינו כשר לשחיטה?", שאל ר' שלמה את השוחט שעמד לשחוט את העוף.

"אכן, אתה צודק", השיב השוחט, "הסכין אכן פגום, אבל אנחנו במצב של פיקוח נפש, וחשבתי שמוטב לשחוט את העוף בסכין מלהרוג אותו בדרך אחרת".

ר' שלמה היה יהודי בעל יראת שמיים חזקה ואיתנה. "תוכל להראות לי את הסכין?", ביקש מהשוחט.

זה הגיש לו את הסכין ור' שלמה, בלי להסס, שבר אותו מייד. "מה עשית?!", נזעק השוחט, "למה שברת הסכין?".

ר' שלמה הישיר את מבטו לעיניו של השוחט ובקול שקט ענה: "אכן, אנחנו שרויים כעת במצב של פיקוח נפש. אין לנו סכין שחיטה כשר, ועל-פי ההלכה מותר לנו לאכול את העוף גם אם לא נשחט כדין. אבל את האמת צריך לדעת – אנחנו נאכל בשר טרף! אנחנו לא שוחטים 'כאילו'. התורה היא תורת אמת, ויהודי אינו משחק עם הוראות התורה כדי להרגיש טוב. זו איננה יהדות".

ור' שלמה סיים: "הואיל ובהעדר סכין מותר לנו לאכול עוף שאינו שחוט, נאכל אותו כך, בלי שחיטה".

לאחר האירוע החל ר' שלמה לחשוב איך אפשר בכל-זאת להשיג סכין שחיטה. הוא ניחן בידי זהב. באחד משיטוטיו ביערות מצא קופסת פח גדולה, ששימשה לאחסון תחמושת. באמצעים הפרימיטיביים שעמדו לרשותו חתך ממנה פיסה צרה, והחל בעבודה מפרכת של ניקוי, יישור ושיוף הפח.

אחרי שעות רבות של עמל הצליח להוציא מתחת ידיו סכין שחיטה כשר למהדרין.


סכין השחיטה שייצר ביער

ואולם עם הימשכות התלאות והנדודים ביערות הבין ר' שלמה כי לא יוכל לשאת עימו את חתיכת המתכת שנהפכה לסכין. הוא החליט לטמון אותה ביער, וסימן לעצמו סימנים כיצד למצוא את מקום המסתור.

אחרי שנתיים ביערות נתפס ר' שלמה עם עוד יהודי בידי הצוררים באחת הגיחות שעשו לעיר. במקום נערכה 'אקצייה' (איסוף יהודים ושילוחם), והוא נשלח למחנה הריכוז וההשמדה מיידנק, ליד העיר לובלין.

כשמונה-עשר חודשים שהה ר' שלמה במחנה הריכוז. בזכות כשירותו וחוזקו הגופני נלקח לעבוד ב'זונדר-קומנדו', במלאכה הנוראה של הוצאת הגופות מתאי הגזים והעברתן למשרפות.

בחסדי ה' שרד את התנאים המחרידים במחנה, ויצא לחופשי עם שחרור המחנות בידי הצבא האדום, לאחר שהסתתר תחת ערימת גופות.

עכשיו הייתה משאת פניו לארץ הקודש. הוא הצליח להשיג רישיון עלייה. אך עדיין הרגיש חוב לסגור מעגל – הוא הצליח להגיע למקום המסתור שבו טמן את הסכין, ומצא אותו שלם, בדיוק כפי שהניח אותו שנתיים קודם לכן.

בארץ הקים ר' שלמה בית נאמן בישראל, וזכה לראות דור ישרים יבורך. הוא התקין לסכין ידית מיוחדת, ובנה בעבורו קופסת עץ מיוחדת.

כארבעים שנה לאחר מכן הוסמך בנו-בכורו, ר' משה דיקשטיין, למלאכת השחיטה, ולרגל המאורע העניק ר' שלמה לבנו את הסכין המיוחד.

ר' שלמה, שלא נהג לספר על עצמו בדרך כלל, חרג הפעם ממנהגו וסיפר לו בהתרגשות את סיפורו של הסכין.

עשרים וחמש שנים לאחר מכן, הוסמך בנו של ר' משה, הרב שלום-דב-בער, לשוחט, ולכבוד המאורע העניק לו אביו, ר' משה, את הסכין שקיבל מאביו.

הרב שלום-דב-בער דיקשטיין משמש כיום שוחט ובודק בקהילת ליובאוויטש במלבורן שבאוסטרליה. הוא ניקה את הסכין, השחיזו והעמיד אותו לשימוש מחדש.

פעם בשנה, בערב יום הכיפורים, הוא שוחט בסכין של סבו את תרנגול הכפרות שלו.

https://www.youtube.com/watch?v=zu1rWWszVEU

(תודה לרב שלום-דב-בער דיקשטיין)

  לומדים גאולה

עת לזעקת הגאולה

על הפוסק הגדול רבי משה פיינשטיין זצ"ל מסופר (בספר תולדותיו) ששנה אחת, כשעבר חודש ניסן, מצאוהו מקורביו יושב ונאנח. שאלוהו לפשר אנחותיו, והוא הסביר: "שוב חלף חודש ניסן ולא נמצאנו ראויים לקדם את פני משיח צדקנו". כך חי יהודי אמיתי – מתוך ציפייה דרוכה לביאת המשיח, ציפייה שגוברת ומתעצמת כאשר מגיעים לימי רצון מיוחדים.

חודש ניסן, חודש הגאולה, הוא שעת רצון מיוחדת. בעומדנו בשלהי ניסן צריכה להתגבר אצל כולנו התפילה והזעקה לביאת המשיח ולגאולה האמיתית והשלמה.

קריאה נוקבת

לפני שלושים שנה, בשלהי חודש ניסן תנש"א, פרצה הזעקה הזאת בכל עוצמתה מליבו הטהור של הרבי מליובאוויטש. זה היה בכ"ח בניסן, כשהרבי שב מהשתטחות על ציון חותנו, וארשת פניו הייתה רצינית ומתוחה מאוד. לאחר תפילת ערבית נשא דברים קצרים, שהיו בעיקרם קריאה נוקבת אל כל יהודי – לזעוק אל הקב"ה ולפעול להבאת הגאולה תיכף ומייד.

איך ייתכן, שאל הרבי, שבזמן מסוגל כל-כך להבאת הגאולה – הימים האחרונים של חודש ניסן – מתאספים יחד עשרה מישראל, ואינם מרעישים עולמות על ביאת המשיח. "לא מופרך אצלם, רחמנא ליצלן, שמשיח לא יבוא בלילה זה, וגם מחר לא יבוא משיח צדקנו, וגם מחרתיים לא יבוא!... גם כשצועקים 'עד מתי', הרי זה מפני הציווי, ואילו היו מתכוונים ומבקשים וצועקים באמת, בוודאי ובוודאי שמשיח כבר היה בא!".

לצערנו, גם זעקת הגאולה נשחקת על-ידי השגרה. אף-על-פי שכולנו מאמינים בביאת המשיח, מצפים לגאולה ומתפללים לבואה, הדברים נעשים לא אחת כמצוות אנשים מלומדה. כשיש למישהו בעיה אישית המציקה לו – הוא יודע לזעוק באמת ולהתפלל בכוונה כנה; אבל התפילה לגאולה, שתביא עימה את הפתרון האמיתי והשלם לכל בעיותינו ומצוקותינו, נעשית כדבר שבשגרה.

על כך הרבי מביע את כאבו. אמנם מתפללים לגאולה וזועקים לקב"ה "עד מתי", אבל הדברים נעשים "מפני הציווי", מפני שאנו מצוּוים להתפלל ולזעוק; לא כזעקה פנימית אמיתית, הפורצת מתוכנו. והרבי אומר במפורש: אילו היו זועקים ומבקשים מתוך כוונה אמיתית – "בוודאי ובוודאי שמשיח כבר היה בא!".

עת הגאולה הגיעה

כל מי שבוחן את מציאות ימינו בראייה מפוכחת מבין ורואה שרבות מהבעיות הטורדות אותנו אין להן פתרון ארצי-אנושי. גם מן הבחינה הרוחנית הבעיות מסתבכות ומחמירות, ואין רואים כיצד נחלצים מהן.

ברור שאסור לצפות לניסים בלבד; חייבים לפעול ככל האפשר בדרכי הטבע. אך בד בבד צריכה להתפרץ מלב כולנו זעקה לגאולה השלמה, שרק היא תביא את הפתרון והישועה האמיתיים לכל הבעיות המציקות לנו, הבעיות הגשמיות והרוחניות גם יחד.

בימים האלה כולנו נדרשים להתלכד, לחפש את המאחד בין יהודים. פחות להתווכח, פחות להתמקח, פחות להתעמת זה עם זה. יש להתרכז בעשייה חיובית – תוספת בלימוד תורה, התחזקות בקיום המצוות, תגבורת בעשיית מעשים טובים, פתיחת היד לצדקה, התעצמות באהבת ישראל אמיתית.

לכל זה תוקף מיוחד בתקופתנו, כאשר על-פי כל גדולי ישראל הגיעה עת הגאולה, וכבר אין יודעים מה מעכב אותה. ודאי שזעקה אמיתית לגאולה, מלוּוה עשייה גדולה של מצוות ומעשים טובים, מתוך אהבת ישראל –  תביא את הגאולה השלמה עוד בימי ניסן אלה.

  חיים יהודיים

לצייר עם ילדים מאושפזים

"למה בעצם אושפזת?", שאל עמרם שפיגל את הילד שהשתתף בחוג הציור שלו ב'שערי צדק' בירושלים. הילד סיפר כי אסף קרשים למדורת ל"ג בעומר עם חבריו ונפצע. שפיגל פתח את המחשב, המשמש אותו בעבודה עם הילדים המאושפזים, והציע לו לצייר את הסיטואציה.

הילד צייר קרשים, חברים סוחבים, שמש, שמיים, ואז את רגע הפציעה שלו. הציור הודפס על מגנט והוענק לילד במתנה. "פתאום אתה מגלה שהאשפוז של הילד נהפך בזכות הציור לחוויה מעצימה", מתאר שפיגל. "לפני הציור אנחנו משוחחים, ואז מתחילים יחד במלאכת הציור והופכים את השהייה של הילד במחלקה לחוויה שלא ציפה לה".

זורם עם הילד

שלוש שנים שפיגל (35), תושב בני דקלים בחבל לכיש, חולק את ימי השבוע בין מחלקות הילדים ב'שערי צדק' ובמוסד רפואי-פסיכיאטרי באשקלון, שבו מאושפזים ילדים הסובלים מקשיים הקשורים לתחום הנפש, כמו חרדות והתקפים. הוא בא מעולם החינוך. לימד בבתי ספר בירושלים ובמודיעין, ובהמשך הפעיל חוגי קומיקס, עד שניתב את דרכו למשימת הציור החדשה. חדשה אמרנו, אבל זה היה דפוס פעולה שהזכיר לו את ילדותו – גם כתלמיד התקשה למצוא את עצמו במסגרות הרגילות ועסק בציור.

בפעילות עם הילדים המאושפזים הוא מרגיש שמצא את מקומו. "אין לי תבנית קבועה בעבודה הזאת", הוא מסביר. "אני זורם עם נפש הילד, ומאפשר לו לבטא את עצמו בעזרת המכחול".

כשילדה ציירה ארוחה

המפגש הציורי מסייע גם לריפוי. שפיגל מספר על ילדה שסבלה מבעיות אנורקסייה. "היא סיפרה לי שחברותיה לכיתה לעגו לה, ובעקבות זאת הפסיקה לאכול. השיחה הובילה לציור שריגש מאוד את אימהּ: הילדה ציירה ארוחת בוקר. הציור הזה העניק לאוכל מראה מחמיא, דבר שהיה חסר כל-כך לילדה".

מאחורי כל ילד מאושפז יש סיפור. "לפני כמה חודשים פגשתי ילד שבעקבות השעמום בימי הסגר, התערב עם חבר שיצליח לקפוץ ממרפסת. הקפיצה נגמרה באיברים שבורים לא-עלינו. הילד נראה כמי שאינו מוצא את עצמו במסגרת, אבל הופתעתי מאוד שבחר לצייר חנוכייה יפה ועדינה. דרך הציור אתה מגלה פתאום את העולם העשיר של הילד".

אל תחכו לאשפוז

שפיגל מוצא יתרון ייחודי בעבודתו: "רופא עסוק בצד הרפואי, ואינו מתפנה לשמוע את סיפוריו של הילד. אני פנוי לחוויות האישיות שלו ושל בני משפחתו. לפעמים בעקבות השיחה עם הילד אתה מקשיב גם להורה ונחשף לקשיים שלו, ומשתדל לתת גם לו תמיכה".

בעקבות הניסיון שלו יש לשפיגל מסר לכל הורה: "כשילד מתאשפז, הוא נהפך פתאום לנסיך. כולם מכרכרים סביבו. ההורים מקדישים לו זמן איכות, שסביר להניח שהוא לא מקבל בשגרה. למה ילד צריך להתאשפז כדי לקבל את היחס המיוחד הזה? אפשר וצריך להקדיש לכל ילד זמן איכות מיוחד בעבורו, ולמצוא בכל יום זמן ליחס אישי".


"לתת לילד זמן איכות בשגרה". שפיגל בפעולה

  פינת ההלכה ומנהג

סרדינים מחו"ל

שאלה: האם יש בעיות כשרות בסרדינים בקופסאות שימורים?

תשובה: אלו הבעיות המוכרות לאנשי מקצוע:

א) תולעים בדגים. בדרך כלל הדגים בעולם נגועים בכמה סוגי תולעים, וקשה למצוא דגים בלי נגיעות. בעת האחרונה ייצרו סרדינים בהשגחה טובה במרוקו, בין השאר מפני ששם קל יותר למצוא דגים שאינם נגועים.

ב) דגים לא כשרים. עם להקות הסרדינים נלכדים גם דגים שאינם כשרים, וצריך השגחה טובה לבדוק את הדגים ולהוציא את הדגים שאינם כשרים, כדי שלא ייכנסו לקופסאות השימורים.


דג חרב לא כשר בין הסרדינים

ג) השמן. השמן המקומי המשמש לשימור הדגים מיוצר, בדרך כלל, במפעלים שבהם מייצרים גם שמנים שבהם יש בעיות כשרות, כגון שמן זרעי ענבים.

ד) בישול הדגים. הכלל ההלכתי קובע כי מאכל חשוב ("עולה על שולחן מלכים") ש"אינו נאכל כמות שהוא" (חי) – חייב בישול בידי יהודי בלבד, ואם בישלו גוי – המאכל אסור באכילה, ואף הכלים (וקו הייצור) טעונים הכשרה.

לכן חשוב ביותר שלא לצרוך שימורי סרדינים (ומוצרים דומים) אלא בהשגחה טובה וקפדנית ביותר.

מקורות: שו"ע יו"ד סי' קיג, ועיי"ש סעיף טז ונו"כ. בעניין השגחה על ייצור דגים, ראה שו"ת אגרות משה יו"ד ח"ג סי' ח וח"ד סי' א. (בעניין שמן זרעי ענבים, ראה שו"ת: חתם סופר יו"ד סי' קיז, יביע אומר ח"ז יו"ד סי' א, משנה הלכות ח"ט סי' כב). תודה לרבנים מאיר-דוד ברגמן ואפרים גולדברג.


משגיח מפקח על ייצור סרדינים במרוקו


 

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)