חב''ד כל הלב לכל אחד
תרומה | לימוד יומי | חנות | בתי חב"ד | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 18:15 זריחה: 6:41 כ"ח בתשרי התשפ"ז, 9/10/26
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

שיחת השבוע 1786 - כל המדורים ברצף
ערב שבת קודש פרשת צו, י"ג בניסן ה'תשפ"א, (26/03/2021)

מדורים נוספים
שיחת השבוע 1786 - כל המדורים ברצף
היֵה מצה, לא חמץ
יש חדש
נס כפול בשבת הגדול
חג הפסח
כעס וחמץ
לא נשאר זכר
תפנית בעלילה
מזון האמונה
פולמוס הקטניות לאורך הדורות
ערב פסח שחל בשבת

מס' 1786, ערב שבת-קודש פרשת צו שבת הגדול, י"ג בניסן ה'תשפ"א (26.03.2021)

צעירי אגודת חב"ד

יוצא לאור על-ידי המרכז לעזרי שליחות

ת"ד 14 כפר חב"ד 60840, טל' 073-3731777

עורך: מנחם ברוד  �  יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

עמדה שבועית

היֵה מצה, לא חמץ

כל השנה אנחנו אוכלים אותו, מברכים עליו ונהנים ממנו, אבל בפסח – 'בל ייראה ובל יימצא'. ואולי החמץ האמיתי מצוי בעצם בתוך הנפש?

חג הפסח נקרא גם 'חג המצות'. בחג הזה אנו אוכלים מצה ונזהרים מכל חשש של חמץ. אך איסור החמץ מקיף הרבה יותר ממצוות אכילת המצה. החובה ההלכתית לאכול מצה היא אך ורק בליל הסדר. בשאר ימות החג אפשר בעיקרון להסתפק בפירות ובירקות ובתבשילים למיניהם. ואולם איסור החמץ חל בכל רגע ורגע מימי החג, ובחומרה הגבוהה ביותר – 'בל ייראה ובל יימצא'.

הגדרת איסור החמץ חמורה מאיסורים אחרים. באיסורים אחרים יש מידה ושיעור לאיסור, ויש גם מצבים שהאיסור מתבטל כשהוא מתערבב בתוך דבר מותר. יש איסורים שמתבטלים ברוב, יש מהם שמתבטלים בשישים וכדומה. ואילו לאיסור החמץ אין שיעור, והוא אסור גם ב'משהו' (כמות מזערית ביותר), וכמו-כן אין הוא מתבטל אם התערבב בתוך דבר מותר, ואפילו פירור חמץ אוסר לאכילה סיר ענק.

מה רע כל-כך בחמץ, שצריך לרדוף אחריו לקראת הפסח ולבערו כאילו היה רעל מסוכן? הלוא כל השנה אנחנו אוכלים אותו, מברכים עליו ונהנים ממנו?

למה להתנפח

החמץ הפיזי הוא בבואה של ה'חמץ' הרוחני. זו הגאווה ותחושת היֵשות העצמית. החמץ מסמל את ההתנשאות והגאווה, לעומת המצה שמסמלת ענווה וצניעות. את ההתנשאות עלינו לבער מתוכנו.

המצה והחמץ עשויים מאותם חומרי-יסוד – קמח ומים, אך המצה נשארת כמות שהיא, בעוד החמץ תופח ותופס נפח גדול הרבה יותר. זו המשמעות הרעיונית של 'ביעור החמץ' – לסלק מעצמנו את ההתנפחות, את תחושת ההתנשאות. לסלק את ה'חמץ' ולהיות 'מצה' – להיות מה שהננו, מתוך צניעות וענווה.

פעם אחת בשנה מדגישים במלוא החומרה את איסור הגאווה. אנו מוזהרים לסלקה עד תום, משום שהיא אֵם כל חטאת. הביטו סביב וראו כמה מלחמות, מאבקים, תחרויות, השמצות ותככים סובבים את המניע האחד הזה – הגאווה האישית. היא הורסת כל חלקה טובה ומכניסה מדון ומריבה גם בין ידידים ואוהבים.

המצה מלמדת אותנו את חשיבותה של הצניעות – יהיה כל אחד מה שהוא ויניח מקום לזולתו. אין צורך לדרוך על הזולת, אין סיבה לקנא בו, אין הצדקה להרגיש שהצלחתו של השני באה על חשבוננו. הלוא אנחנו יודעים טוב מכל אדם אחר את מגרעותינו ואת החולשות האישיות שלנו. רק אנחנו יודעים עד כמה אנחנו רחוקים משלמות. הכרה זו צריכה למלא אותנו ענווה והתבטלות.

לנקות את הנפש

אדם צנוע ועניו שמח בטוב שיש לו. אין הוא סבור שמגיע לו הכול, וממילא הוא מודה לבורא עולם על השפע שהעניק לו. הוא גם מביט בעין טובה על הזולת. לעומת זה, הגאוותן לעולם אינו מרוצה. תמיד הוא חש שלא כיבדו אותו די הצורך והוא מלא קנאה באחרים.

החיים היום-יומיים בעולם תחרותי, רודף הישגים ומחמאות, עלולים לגרום להתחזקות תחושת היֵשות העצמית. לכן פעם אחת בשנה, בחג החירות, אנו נקראים לבער לחלוטין את ה'חמץ' שהצטבר ולנקות את הנפש. סילוק הגאווה הפנימית יעניק לנו יכולת להיות בני-חורין באמת.


להיות מה שהננו, בלי התנשאות מיותרת (צילום: רובי קסטרו)

  יש חדש

חוזרים לעשות סדר

בתי חב"ד ברחבי הארץ חוזרים לארגן סדרים ציבוריים, שבהם ישתתפו עשרות אלפי יהודים. לצד אלה הפיצו מאות אלפי מארזים של מצות שמורות, לזַכות את המוני בית ישראל במצוות אכילת מצה בהידור. עשרות אלפי משפחות קיבלו חבילות סיוע לקראת החג, כדי שהכול יוכלו לחגוג את הפסח בשמחה.

חוברת הלכה למעשה

לקראת הפסח הוציאה לאור מערכת 360, שעל-יד צעירי חב"ד, את החוברת הלכה למעשה י – הלכות חודש ניסן וליל הסדר. החוברת מאפשרת ללמוד את הלכות ומנהגי ליל הסדר בדרך חדשנית, ולדעת מה עיקר, ולערוך את ליל הסדר כהלכתו.

ערכת סדר ברוסית

צעירי חב"ד, בסיוע קרן מרומים, הכינו לקראת הפסח ערכה מיוחדת לליל הסדר בשפה הרוסית, בעבור העולים ממדינות חבר העמים. בערכה כל מה שצריך לליל הסדר: כזית מצה, יין וגביע לארבע כוסות, הגדה של פסח ועלון הדרכה, נרות שבת וחג. הערכות הוזמנו מאת בתי חב"ד והוענקו לרבבות דוברי רוסית ברחבי הארץ.

  שלחן שבת

נס כפול בשבת הגדול

השבת שלפני חג הפסח נקראת 'שבת הגדול', מפני ש"נעשה בו נס גדול". בני ישראל נצטוו לקחת שֶׂה לקרבן פסח, וכששמעו בכורי מצרים שעתידה לבוא עליהם מכת בכורות, תבעו מפרעה לשחרר את בני ישראל, וכשלא נענו – "עשו הבכורות עימהם מלחמה והרגו הרבה מהם, וזהו שכתוב למכה מצרים בבכוריהם".

כאן מתעוררות שתי שאלות: א) מדוע נס זה נקרא 'נס גדול', והלוא התרחשו כמה וכמה ניסים, ואף אחד מהם לא נקרא 'נס גדול'? ב) מדוע הנס מיוחס לשבת דווקא, שנקראת 'שבת הגדול'?

נס יוצא דופן

הסבר הדברים: אכן, עם ישראל 'מלומד בניסים', ובתוכם ניסים שאינם ידועים לנו כלל, בבחינת "בעל הנס אינו מכיר בניסו". אבל הנס שאירע ב'שבת הגדול' היה יוצא דופן, שכן היו בו שני ניסים:

א) סירובו של פרעה להיענות לדרישת הבכורים לשחרר את בני ישראל – אף שבשאר המכות נכנע והביע הסכמה לשלח את בני ישראל (אם כי חזר בו לאחר מכן). ב) אף שהבכורים היו מיעוט באוכלוסייה המצרית, הצליחו להכות באחיהם מכה קשה, כלשון המדרש: "שישים ריבוא הרגו הבכורות באבותיהן". שני הניסים המשולבים ראויים לתואר 'נס גדול'.

הפיכת הרע לטוב

אך מדוע הנס מיוחס לשבת דווקא, ולא לתאריך התרחשותו – י' בניסן? הדבר יובן על-פי ביאורי החסידות ש'שבת' היא מלשון השבתת המזיקים. אין הכוונה להכחדת המזיקים מהעולם, אלא למניעת יכולתם להזיק. וליתר דיוק, זו בחינת הפיכת החושך לאור – 'אתהפכא', בלשון הזוהר.

הכאת המצרים על-ידי הבכורים, שנחשבו העילית החברתית במצרים, היא התגלמות הרעיון של 'אתהפכא': לוקחים את כוחות הנגד ומגייסים אותם למטרה הרצויה. כך מתהפכת מהותם, והם נעשים משרתי הקדושה. דבר זה יקרה גם בגאולה העתידה, כאשר "וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ" (ישעיהו יא,ו) – חיות הטרף יתהפכו לטוב ולא יזיקו עוד.

בשבת דווקא

בשבת הראשונה שלאחר בריאת העולם לא נאמר "ויהי ערב", ומכאן למדו חז"ל (מדרש תהילים צב) שהשמש האירה ברציפות גם בליל שבת, בבחינת "לילה כיום יאיר" (תהילים קלט,יב). זו הייתה הפיכת החושך לאור – 'אתהפכא' – במובן המילולי של העניין.

בשבת הגדול שבה ומתעוררת היכולת לחולל 'אתהפכא' של הרע. נס רגיל מחסל את הרע, אבל נס 'גדול' מגייס את הרע לשורות הטוב. לכן הנס קרוי על שם השבת – 'שבת הגדול' – מפני שהפיכת הבכורים ממצב שבו היו אויבי ישראל לפעולה נגד המצרים עצמם, נבעה מכוחה של השבת. לכן ציון הנס הגדול נקבע בשבת דווקא, ומכאן הוראה לכל יהודי, שבבוא 'שבת הגדול' ניתן לו הכוח להפוך את הדברים הבלתי-רצויים לטוב ולקדושה.

(תורת מנחם, כרך ס, עמ' 41)

  מן המעיין

חג הפסח

יפסח על הסף

״כל דצריך ייתי ויפסח״ – יש מפרשים הסבורים שאין לומר בימינו ״כל דצריך ייתי ויפסח״, אבל הפירוש ״ייתי ויפסח״ הוא – יבוא ויפסח על סף הבית, ייכנס ויסב עימנו לסדר ולסעודה.

(רבנו יחיאל)

מלא מצה ומריבה

״מה נשתנה הלילה הזה״ – מפני מה שונה הלילה הזה של הגלות מכל הגלויות האחרות? מדוע ליל הגלות הזה ארוך עד בלי סוף ואין לו קץ ותכלה? על כך באה התשובה: מפני ש״הלילה הזה כולו מצה״ – מפני שהוא מלא 'מצה ומריבה', מלא מחלוקת, מריבות ושנאת חינם, והדבר הזה, בעוונותינו הרבים, מאריך את ליל הגלות.

(עוללות אפרים)

הזמן לבקש

"כאן הבן שואל" – 'שואל' הוא גם במשמעות 'מבקש'. כאן יכול בן ישראל לשאול ולבקש מאביו שבשמיים כל מה שצריך, ולקבל חיות רוחנית על כל הדברים שצריך לעשות בלילה הזה, מה שלא יגע ועמל על זה קודם לכן.

(בית אהרון)

רחמים על השכינה

"כל ימי חייך להביא לימות המשיח" – האדם נדרש בכל ימי חייו לעורר את הרחמים על השכינה השרויה בגלות, כדי להביא מייד את ימות המשיח.

(תפארת שלמה)

למה לו שיניים

"הקהה את שיניו" – מדובר כאן ברשע מעודן יותר, שמסכים כי יש לעבוד את הבורא על-ידי תורה ומצוות, אבל אינו מסכים שיש לעובדו גם באכילה ושתייה. על כך אומרים שיש להקהות את שיניו, כי למה לו שיניים אם הוא סבור שאכילת האדם היא כאכילת הבהמה.

(עבודת ישראל)

הרכוש בסוף

״ואחרי-כן יצאו ברכוש גדול״ – רק לאחר שיצאו משם נתנו להם את הרכוש הגדול. אילו נתנו להם אותו מוקדם יותר, לא היה להם עוד חשק לצאת ממצרים.

(אמרי חן)

לשאול ולהתעמק

הבן שאינו יודע לשאול יכול להיות נבון ופיקח, אך בכל הקשור לתורה ולעבודת ה׳ 'אינו יודע לשאול'. כלומר, חסר לו רגש וקשר עמוק שימריץ אותו לשאול, לחקור ולהתעמק. הוא מקבל כל מה שאומרים לו בקבלת עול: כך ציווה ה׳, כך עשה ה׳, ומה יש כאן לשאול.

(הגדה של פסח עם טעמים)

טעימה מגילוי הגאולה

מזיגת ׳כוסו של אליהו׳ היא אחרי ברכת המזון, קודם אמירת 'שפוך חמתך'. רמז יש כאן שהטעימה מגילוי הגאולה שייכת כבר בסיום זמן הגלות, כשעדיין יש צורך ב'שפוך חמתך', קודם שלמות הבירור.

(הרבי מליובאוויטש)

  אמרת השבוע

כעס וחמץ

פעם אחת, בשל טרדות ערב החג, התערבבו המצות של בעל 'אהבת ישראל' מוויז'ניץ במצות פשוטות. אימו, הרבנית ציפורה, נזפה במשמשים שגרמו לכך.

כששמע זאת ה'אהבת ישראל' חייך וסיפר שאצל אחד הצדיקים הכינו את צורכי הפסח, ופתאום קפץ על המצרכים תרנגול מהחצר. אחד מבני הבית כעס ונזף במשמשים שלא נזהרו כראוי.

למשמע הנזיפות יצא הצדיק מחדרו ושאל לסיבת הכעס. ענה האיש ש'תרנגול של חמץ' קפץ על מצרכי הפסח. אמר לו הצדיק: "חז"ל אמרו שכל הכועס כאילו עובד עבודה זרה, ואתה מספר לי על תרנגול חמץ?!"...

  פתגם חסידי

לא נשאר זכר

"למה אוכלים מרור, זכר לשעבוד מצרים, ואין עושים זכר לביזת הים? – מפני שהמרור נשאר עד היום, ואילו מהרכוש הגדול לא נשאר זכר" (רבי מאיר מפרמישלן)

  מעשה שהיה

תפנית בעלילה

רחשים חשודים העירו את ר' יעקב משנתו השכם בבוקר. הוא הציץ מהחלון וראה שוטרים פורצים את שער החצר, ומתחילים לעשות חיפושים במקום. מרוב בהלה נמלט מדלת צדדית אל השדה והסתתר בתוך התבואה.

זה קרה בעיר זאמבר שבהונגריה, לפני קצת יותר ממאה שנה. אלה היו ימיה האחרונים של עלילת הדם השפלה, אבל עדיין נרקמו עלילות כאלה במקומות שונים.

הרקע לעלילה היה הצלחתו של ר' יעקב בעסקיו. כמה אנטישמים, ובראשם הכומר המקומי ומורה בבית הספר, החליטו להפילו בבאר שחת.

המזימה תוכננה לפרטי-פרטים. בהשראת הכומר הפעיל המורה כמה שיכורים נבערים. הללו חטפו ילד קטן מכפר סמוך והרגו אותו. את דמו הקיזו לתוך צנצנות. בחסות הלילה הטמינו את הגופה במרתף ביתו של ר' יעקב, וסמוך לה הניחו את צנצנות הדם.

הוריו המודאגים של הילד ובני משפחתו פתחו בחיפושים אחריו. גם הז'נדרמריה, המשטרה המקומית, של זאמבר התגייסה למלאכת החיפושים. לרגע הזה חיכו הקושרים. הם באו לתחנת המשטרה והעידו כי ראו את היהודי הורג את הילד וטומן את גופתו במרתפו.

עם המידע הזה בידיהם לא נזקקו השוטרים לזמן רב כדי למצוא את הגופה וצנצנות הדם. בהיעדרו של בעל הבית נעצרו כל בני המשפחה והושלכו לכלא, עד שיימצא החשוד.

כל היום הסתתר ר' יעקב בשדה, בלי לדעת מה קורה בביתו. רק עם רדת הערב העז לצאת ממסתורו ופנה לעבר ביתו של ידיד נאמן. זה עדכן אותו בנעשֶה.

ר' יעקב נחרד. הוא החליט לצאת מייד לקרסטיר, מקום מושבו של הצדיק רבי ישעיה'לה, ולתנות את צרתו הגדולה.

הצדיק האזין לדבריו רוב קשב, ואמר כי לעת עתה אין לו עצה בעבורו. הוא הציע כי ישהה בביתו כמה ימים. "הישועה בוא תבוא", הבטיח.

כעבור כמה ימים, לקראת ערב, הזעיק הרבי את ר' יעקב. בלי להתמהמה הושיט לעברו את ידו לשלום, והאיץ בו לשוב לביתו, עכשיו ממש.

ר' יעקב ניצב על עומדו כלא-מאמין. הצדיק הוסיף ואמר: "סע ברכבת היוצאת עכשיו. קנה כרטיס במחלקה הראשונה. וה' יהיה בעזרך".

"אבל, רבי", נזכר ר' יעקב, "הרכבת הזאת אינה עוצרת בזאמבר!".

"הרכבת תעצור בזאמבר", השיב הצדיק בפשטות.

אפוף תמיהות יצא ר' יעקב לדרכו. ליבו הלם בפראות. קרון המחלקה הראשונה היה ריק כמעט לגמרי. רק נוסע אחד ישב בו.

ככל שניסה להתחזק באמונתו בדברי הצדיק, לא עלה הדבר בידו והוא פרץ בבכי מר, שוכח את נוכחותו של הנוסע הנוסף. אותו נוסע הביט שוב ושוב לעבר היהודי המתייפח. כשראה שאין הוא פוסק מלבכות התיישב לידו וביקש לשמוע את סיבת בכיו.

ר' יעקב נבהל תחילה, אך הבעת פניו הנעימה של שכנו נטעה בו אמון, והוא החל לספר על הצרה שנקלע אליה. הוא לא הבחין כי הנוסע נדרך כולו ומבקש לדעת פרטי-פרטים על העלילה. בתוך כך  עצרה הרכבת בתחנת זאמבר.

ר' יעקב התנצל לפני איש שיחו כי עליו לרדת בתחנה, אך להפתעתו גם הנוסע אמר שהוא יורד בַתחנה. האיש פנה אל ר' יעקב ושאל בחיוך אם לא מוזרה בעיניו העובדה כי הרכבת הזאת עצרה בתחנה.

ר' יעקב השיב שאכן הדבר מוזר, והאיש אמר: "אני שופט מבית המשפט בעיר פסט, ונשלחתי לזאמבר כדי לחקור את פרשיית רצח הילד. בעבורי עצרה הרכבת".

האיש הוסיף: "נראה כי ההשגחה העליונה זימנה את שנינו לקרון אחד, ועכשיו אני יודע את האמת".

ר' יעקב נזקק לכמה רגעים להתאושש מההלם שאחז בו. השופט ביקש לכוון אותו לאכסניה שבה יוכל ללון. ר' יעקב הצביע לעבר בית מזיגה מקומי, באומרו כי אין בעיר מקום טוב ממנו, אף שייתכן כי השהייה בחברת השיכורים לא תנעם לשופט הנכבד.

השופט הורה ליהודי כי לא יַראה את פניו עד צהרי יום המחרת, ורק אז ייגש לתחנת המשטרה ויסגיר את עצמו.

השופט נכנס לאכסניה ומצא שם שמחה בעיצומה. השיכורים זימרו: "חג מחר להונגרים / מוות לכל היהודים!". הוא פנה לאחד השולחנות הרועשים והזמין משקה על חשבונו בעבור כולם.

בעודו מעמיד פנים כאחד מן החבורה שמע האורח כיצד נרקמה עלילת הדם. השיכורים הצביעו על שניים מהנוכחים, כמי ששימשו שליחי הכומר והמורה לחטיפת הילד ורציחתו.

הבוקר הפציע והמונים נהרו לפתיחת המשפט. עיני השופט שוטטו על הקהל באי-שביעות רצון. פתאום גחן ולחש דבר מה באוזני מפקד המשטרה.

המפקד קם, וכעבור כמה דקות ניגשו שוטרים אל הכומר והמורה, הטילו אזיקים על ידיהם ורגליהם, והושיבו אותם על ספסל הנאשמים.

מכאן ואילך התגלגל הסיפור במהירות. השופט זיהה את שני ההוללים מאמש. עד מהרה הפלילו את עצמם והודו כי הם הרוצחים. כשפתחו את פיהם, הבינו הכול מדוע נאזקו הכומר והמורה.

כשבא ר' יעקב בצהריים אל מטה המשטרה, זכה לקבלת פנים מרגשת מבני משפחתו ששוחררו זה עתה ממעצרם.

(על-פי 'בסוד עבדיך')

  לומדים גאולה

מזון האמונה

חג הפסח נועד לחזק בליבנו את האמונה בקב"ה ובניסיו בגאולת מצרים, וכן את האמונה בגאולה העתידה לבוא בקרוב ממש. חיזוק האמונה נעשה על-ידי כלל מרכיביו של החג, אך בעיקר על-ידי אכילת המצה. כאשר יהודי נזהר מחמץ בשבעת ימי הפסח ואוכל מצה, הדבר מזכיר לו את יציאת מצרים ואת כל הניסים והנפלאות שעשה הקב"ה לאבותינו באותם ימים, וכך מתחזקת בליבו האמונה בה'.

הסבר זה לאכילת המצה מופיע בכמה וכמה מקומות בחלק ה'גלוי' של התורה (ספר 'החינוך' ועוד). ואולם תורת החסידות אינה מסתפקת בהסבר זה. שהרי לפי הטעם הזה הקשר בין אכילת המצה לבין חיזוק האמונה עקיף בלבד – המצה מזכירה את יציאת מצרים וזיכרון זה מחזק את האמונה. תורת החסידות מחפשת את הקשר הישיר בין המצה לבין האמונה.

בספר הזוהר מצוי הסבר מעמיק יותר. הזוהר אינו מזכיר את המצה כאמצעי להעלאת זיכרונות שיביאו לידי חיזוק האמונה, אלא הוא קורא למצה 'מיכלא דמהימנותא' – 'מאכל האמונה'. כלומר, ככל שהדברים נשמעים מופלאים – המצה היא פשוט מאכל שיש בו אמונה. כשם שהלחם יש בו כוח להשביע את האדם, כך במצה יש כוח לחזק את האמונה. אין הדבר קשור בהכרח להעלאת זיכרונות וכדומה. זו פשוט תכונה 'טבעית' כביכול של המצה, שאכילתה מחזקת בלב היהודי את האמונה בה'.

גם בלי כוונה

מהסבר זה עולה, שגם אם יהודי אינו חושב דבר בשעת אכילת המצה בפסח – אין הוא חושב על יציאת מצרים ולא על סיבת אכילת המצה, הוא סתם אוכל מצה בליל הסדר – גם אז יש למצה השפעה של חיזוק האמונה. שהרי אם המצה היא 'מאכל האמונה', הרי עצם אכילתה מחזקת את האמונה – בדיוק כשם שגם מי שאינו חושב כלל על תוכנו של הלחם נעשה שבע לאחר האכילה.

חשיבותה של הכוונה אינה ביצירת פעולת חיזוק האמונה (שהרי, כאמור, פעולה זו נוצרת על-ידי עצם אכילת המצה), אלא בכך שהיא עושה את השפעת המצה מוּדעת ומורגשת. אמנם יהודי שאוכל מצה בפסח בלי שום רגש וכוונה מחזק בכך את האמונה שבליבו, אך אין הוא מודע לכך ואין הוא מרגיש זאת; הפעולה נוצרה, אלא שהיא נמצאת בחלק התת-מודע של נפשו. הרגש והכוונה בשעת אכילת המצה מביאים את חיזוק האמונה לידי ביטוי מורגש בנפש, ומכאן חשיבותם.

המזון והנפש

אפשר לשאול, מה בכלל הקשר בין עיסה מקמח ומים שנאפתה בתנור לבין כוח רוחני טהור כמו האמונה? מזון גשמי יכול להשפיע לכאורה רק על הגוף אך לא על הנפש?

אלא שהנחה זו, שהנפש מושפעת מדברים רוחניים בלבד, אינה נכונה. מפורסמים למשל דברי הרמב"ן שמסביר את דיני הכשרות בכוונת התורה להרחיק מהנפש היהודית השפעות שליליות המצויות בבעלי-החיים שאינם כשרים. הרי הוכחה שתכונות נפשיות עשויות להיקבע מאכילת מזונות מסוימים.

כך גם המצה, הואיל והיא מצווה מיוחדת של הקב"ה, יש בה כוח רוחני מיוחד שהשפעתו על היהודי היא בכיוון של חיזוק האמונה. יש בה כעין 'ויטמין' אלוקי, שנותן משנה תוקף לאמונה בה', ועל-ידי עצם אכילת המצה מתחזקים כוחותיה של הנפש האלוקית ונחלשים פיתויי יצר הרע. נאכל אפוא מצות, נחזק את אמונתנו בה' ובכוחו הגדול, ונגביר את האמונה בביאת משיח צדקנו בקרוב ממש.

  חיים יהודיים

פולמוס הקטניות לאורך הדורות

יהודים במחנות הריכוז בשואה התמודדו יום-יום עם אתגר ההישרדות, קל וחומר בימי הפסח. בשנת תש"ד נשאלו רבני ברגן-בלזן: "מה נאכל בפסח?". התשובה הייתה מפתיעה: "הרבנים אסרו לאכול קטניות בפסח אך התירו  לאכול חמץ בטענה שהאיסור נדחה מפני הציווי 'וָחַי בָּהֶם', ואף חיברו תפילת 'יהי רצון' שתיאמר קודם אכילת החמץ, כדי לשוות למעמד קדוּשה"!

הד"ר יוסף בן-לולו, שמביא פסיקה זו בספרו החדש 'קטניות בפסח', מסביר את שיקול הדעת שהנחה את הרבנים: "הרבנים ידעו שהמלחמה הארורה תיגמר, ואם יתירו לאכול קטניות – ייגרם זלזול באיסור הקטניות אחרי המלחמה, אך איסור החמץ יעמוד בתוקפו, כי ברור לכול שההיתר היה בתנאי המחנות בלבד".

חמישה מי יודע

ספרו של בן-לולו (74), תושב באר-שבע, מציג את התמונה הרחבה של השתלשלות מנהג הקטניות מתקופת חז"ל ועד ימינו. המחבר עסק בהוראה והעמיד דורות של תלמידים ומורים. בשנים האחרונות צלל לסוגיית הקטניות בפסח ולפולמוסים שעוררה סוגיה זו. 

"חכמי המשנה קבעו כי רק חמישה מיני דגן כשרים לעשיית מצה, שבה אדם יוצא ידי חובתו בלילה הראשון של פסח, והם האסורים משום חמץ – חיטה, שעורה, כוסמין, שיבולת-שועל ושיפון", מסביר הד"ר בן-לולו את הרקע לדיון. "מעניין שמאז ימי חז"ל נתגלו בעולם המון מינים חדשים, אך לא נמצא מין שתופח ומחמיץ נוסף על החמישה שפירטו חז"ל (ובלי מעבדות!)".

חשש מהכשלה

האיסור על הקטניות החל לפני כשמונה-מאות שנה, והוא נבע מחששות שאכילת קטניות בפסח תביא לידי הכשלת הציבור בחמץ. "היו לכך כמה סיבות", מסביר הד"ר בן-לולו. "קמח הקטניות עלול להתערבב עם קמח דגן. יש גם חשש שהמוני העם, שאינם בקיאים בהלכות, לא יידעו להבחין בין המינים, וייכשלו באיסור חמץ. עוד חשש נבע מהמציאות – בשדות הקטניות צמחו גם מיני דגן, והגרגירים התערבבו אלה באלה, הן בשדה הן בשינוע".

הד"ר בן-לולו בדק את המצב בימינו, ובידיו עדויות של משגיחים מגוף הכשרות OU, הטוענים שהמצב בימינו החמיר דווקא, בשל הבעיות שיש בתערובות, בשטחי הגידול ובדרכי העיבוד. לדבריהם, במוצרים העשויים מקטניות יש לפעמים מרכיבי דגן. כמו-כן לא תמיד נעשה ניקוי יסודי בפסי הייצור התעשייתיים, המשמשים גם למצרכי חמץ.

יש מזון לכולם

מחקרו מציג את ההתפלגות הרחבה בקהילות ישראל באשר לקבלת האיסור: "רבי יוסף קארו התיר את הקטניות, ואילו הרמ"א אסר. בעוד פסיקת הרמ"א החזיקה מעמד והקטניות הותרו בשעת הדחק (בלבד ולא תמיד!), הרי פסיקת מרן רבי יוסף קארו לא התקבלה על-ידי הספרדים ככתבה וכלשונה, ונוצרו מנהגים שונים, מהיתר גמור ועד איסור גמור, ובתווך נוצרו מנהגים מגוּונים".

המסקנה שלו היא כי יש בסיס לכל אחת ואחת מהעמדות. "מובן שאינני פוסק הלכה, ורצוי שכל אחד ואחד יחזיק במנהגי אבותיו. פסח הוא בסך הכול שבעה ימים. בדורנו יש שפע של מזון כשר לפסח למהדרין, לפי כל השיטות", הוא אומר בחיוך.


קטניות, סיפור מרתק. הד"ר בן-לולו

  פינת ההלכה ומנהג

ערב פסח שחל בשבת

שאלה: כיצד מתנהגים בשבת ערב פסח?

תשובה: משכימים להתפלל שחרית ואין מאריכים בתפילה. מסיימים את סעודת השבת לפני 10:40 בבוקר (הזמנים באזור ת"א, לפי שעון הקיץ), שאז מתחיל איסור אכילת חמץ. שוטפים את הפה ואת הידיים משרידי החמץ, ומנקים את השיניים בקיסמים. מנערים את הבגדים והכיסים ומטאטאים את מקום אכילת החמץ. מומלץ לאכול בכלים חד-פעמיים ועל מפה חד-פעמית, שאותם אפשר להשליך לפח האשפה שברחוב. את הברכונים הרגילים יש להכניס קודם שבת לתוך הדברים הנמכרים בחמץ.

את פירורי החמץ שנותרו על השולחן או על הארץ יש להשליך לאסלה, לפני השעה 11:43. חתיכות גדולות של חמץ יש להשחית, על-ידי שפיכת חומר ניקוי עליהן. לאחר מכן מבטלים שוב את החמץ באמירת 'כל חמירא' השני. משעה זו החמץ הוא 'מוקצה'.

יש המתפללים היום 'מנחה גדולה', החל מהשעה  13:17 אחה"צ. אחרי מנחה אומרים את 'סדר קרבן פסח'. נוהגים לקרוא אז את ההגדה, מ'עבדים היינו' עד 'לכפר על כל עוונותינו'.

בסעודה שלישית אוכלים בשר ודגים, פירות או ירקות, אך אין מרבים בהם. ויש שכתבו על-פי הזוהר, שבשבת זו אין כל עניין לסעודה שלישית.

אסור להכין את שולחן הסדר בשבת אלא לאחר צאת השבת (19:34) ואמירת 'ברוך המבדיל בין קודש לקודש'. אך מותר לסדר את הבית לנוי, לצורך היום.

בתפילת ערבית מוסיפים 'ותודיענו'. סדר הקידוש הוא 'יקנה"ז': יין (הגפן), (ברכת) קידוש, נר (מאורי האש), הבדלה, זמן (שהחיינו). אין מברכים על הבשמים. בברכת 'בורא מאורי האש' אין מקרבים את הנרות זה לזה, ולמנהג חב"ד גם אין מביטים בציפורניים. בהגדה, בברכת 'אשר גאלנו', אומרים השנה 'מן הפסחים ומן הזבחים'.

מי ששכח לצלות את ה'זרוע' ולגרר את החזרת מערב שבת – למנהג חב"ד לא יצלה את ה'זרוע', ואת החזרת יגרר בסכין ולא במגררת.


 

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)