חב''ד כל הלב לכל אחד
תרומה | לימוד יומי | חנות | בתי חב"ד | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 18:15 זריחה: 6:41 כ"ח בתשרי התשפ"ז, 9/10/26
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

שיחת השבוע 1766 - כל המדורים ברצף
ערב שבת קודש פרשת וירא, י"ט במרחשון ה'תשפ"א, (06/11/2020)

מדורים נוספים
שיחת השבוע 1766 - כל המדורים ברצף
כשהרֶשע מתעטף בלוגיקה
יש חדש
המקור למסירת הנפש היהודית
אברהם ושרה
שלושה באחד
איפה מתחילים
המלך כאורח
ברכה בחלום
הציור ריפא את המלחמה
אמירת פרשת העקידה

מס' 1766, ערב שבת-קודש פרשת וירא, י"ט במרחשון ה'תשפ"א (06.11.2020)

צעירי אגודת חב"ד

יוצא לאור על-ידי המרכז לעזרי שליחות

ת"ד 14 כפר חב"ד 60840, טל' 073-3731777

עורך: מנחם ברוד  �  יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

 עמדה שבועית

כשהרֶשע מתעטף בלוגיקה

רֶשע נורמטיבי חמור לאין שיעור מפשיעה רגילה. הוא יוצר מציאות שבה העבריין לא דיי שאינו מתבייש במעשיו, אלא מופיע כנושא הקִדמה והנאורות

כאשר רבי לוי-יצחק מברדיצ'ב נתמנה לרב העיר סיכם עם פרנסי הקהילה כי לא יטרידוהו לבוא לכל אסיפה של ראשי הקהילה, אלא לאסיפות שבהן יבקשו לתקן תקנות חדשות. פעם אחת הזמינו אותו לאסיפה, ובה ביקשו לתקן תקנה שהעניים לא יתהלכו מבית לבית לבקש צדקה, אלא יעמדו ליד בתי הכנסת, ומי שרוצה – ייגש אליהם ויתרום.

אמר רבי לוי-יצחק לפרנסים: "והלוא סיכמנו שלא תזמינו אותי אלא לאסיפה שבה מתקבלת תקנה חדשה!". תמהו ראשי הקהל: "תקנה חדשה מבקשים אנו לתקן". הגיב רבי לוי-יצחק ואמר: "לא תקנה חדשה היא אלא ישנה; כבר בסדום תיקנו תקנות נגד העניים".

בעקבות סדום ועמורה

הערים הקדומות סדום ועמורה הן סמל לרֶשע ולרוע, אבל יש נקודה שלא תמיד נותנים עליה את הדעת. מאז ומעולם היו בני-אדם רעים שעשו מעשי רֶשע. המיוחד בסדום ועמורה, שבה הרוע נהפך לנורמה ולהתנהגות הנכונה, ואילו נדיבות, עזרה לחלש ודאגה לנזקק הן שנחשבו מעשים בלתי-ראויים.

מדרשי חז"ל מרחיבים ומספרים על מערכת המשפט של סדום, שהייתה מעוּותת מיסודה. על התיאוריות המחוכמות שבנו בניסיון ליצור לוגיקה מאחורי ההתנהגות המרושעת. הייתה להם פילוסופיה מגובשת ועל-פיה הטוב הוא הרע והרע הוא הטוב. כשם שברור לנו הצורך להעניש עבריינים, כך היה ברור לאנשי סדום שאותה נערה שדאגה לספק מזון לעני – דינה להיענש עונש אכזרי.

סוג זה של רֶשע נורמטיבי חמור לאין שיעור מפשיעה רגילה, ואפילו מפשע מאורגן, כי הוא מעוות את מושגי היסוד והופך אור לחושך וחושך לאור. הוא יוצר מציאות שבה העבריין לא דיי שאינו צריך להתבייש במעשיו, אלא הוא מופיע כנושא הקִדמה והנאורות, ואילו מי שמחזיקים בערכים ה'ישנים' של טוב ורע נתפסים כאויבי החברה וכמי שיש לגנותם ולהילחם בהם.

סדום ועמורה אינן תופעה חד-פעמית בתולדות האנושות. היו עוד חברות שחוקקו חוקי רשע ושהפכו את מושגי הטוב והרע על פניהם. בספרטה הרגו נכים וחולים, בשאיפה ליצור חברה בריאה וחזקה. ביפן המיתו תינוקות נקבות, לצורך דילול האוכלוסייה. האסקימואים סברו שיש להפקיר זקנים וחולים, כדי שלא יהיו לנטל על הצעירים והחזקים. וגם הנאצים טיפחו את תורת הגזע, שהעניקה בסיס אידיאולוגי לכל הזוועות שעשו.

עוגני המוסר

כל אלה הם תמרורי אזהרה שמתריעים מפני העלול לקרות ברגע שמתנתקים מעוגני המוסר המבוססים על האמונה. השכל וההיגיון אינם יכולים לבסס מוסר יציב, כי תמיד הם יכולים לבנות תיאוריות ההופכות את הקערה על פיה. מול כל טיעון לוגי – יעמידו טיעון נגדי, שלפעמים ייראה מקורי וקוסם יותר. רק ערכים המושתתים על צו אלוקי מוחלט ובלתי-מעורער בכוחם לעמוד מול טלטלות הזמן.

את האמת הזאת מנסח אברהם אבינו במשפט קצר: "כִּי אָמַרְתִּי, רַק אֵין יִרְאַת אֱלֹקִים בַּמָּקוֹם הַזֶּה – וַהֲרָגוּנִי". הבסיס האיתן והיציב למוסר הוא יראת אלוקים – ההכרה כי לא האדם הוא הקובע מה טוב ומה רע אלא בורא העולם. ערכים כאלה עומדים לעד.


נורמות המשפט של סדום (ציור: שמשון קוטלובסקי, 'התורה שלי')

  יש חדש

שבת של התחברות

בשבת זו, כ' במרחשוון, יחול יום הולדתו של הרבי הרש"ב (רבי שלום-דובער) מליובאוויטש (נולד בשנת תרכ"א, לפני 160 שנים), נשיאה החמישי של חסידות חב"ד ומייסד ישיבת תומכי תמימים. הרבי מליובאוויטש קרא להיכנס ביום הזה לבניין ישיבת תומכי תמימים, ולהתחבר מחדש להוויית הישיבה, שמעניקה את החינוך החסידי המיוחד, כפי היסודות שהניח מייסדה.

כינוס השלוחים העולמי

בשבוע הבא יתקיים הכינוס העולמי השנתי של שלוחי חב"ד. השנה, בשל המגבלות, לא יבואו כחמשת-אלפי השלוחים, הפועלים ביותר ממאה מדינות ברחבי העולם, להשתתף בגופם בכינוס, אלא יתחברו באמצעות הכלים הדיגיטליים. ביום שישי בבוקר יעלו נציגי השלוחים אל ציונו של הרבי, ויתפללו למען הצלחת השלוחים ובני קהילותיהם, בתוך כלל ישראל.

משחק הליבה

הופיע משחק הליבה – משחק שאלות טריוויה בנושאים מרכזיים בעם ישראל. המשחק מחולק לשישה מדורים: תורה, תלמוד, דינים, נביאים וכתובים, היסטוריה ו'הידעת'. טל' 0552651368 ובאתר mishakhaliba.goop.co.il.

  שלחן שבת

המקור למסירת הנפש היהודית

בשולחן ערוך (אורח חיים א,ה) נכתב: "טוב לומר בכל יום פרשת העקידה". הטעם לזה: "כדי לזכור זכות האבות... כמו שמסר יצחק נפשו". ואכן, הטעם הפשוט לאמירת פרשת העקידה בכל בוקר הוא אזכור זכות האבות, שהרי התפילות הן כנגד הקרבנות, וקודם הקרבת תמיד של שחר היו אומרים: "האיר פני כל המזרח עד שהוא בחברון" (משנה תמיד ג,ב), וציון השם חברון נועד "להזכיר זכות אבות" (רש"י יומא כח,א). כתחליף לכך מזכירים את פרשת העקידה.

אלא שהסבר זה אינו מספק. אזכורה של חברון רומז לשלושת האבות, ואילו פרשת העקידה מבליטה בעיקר את זכותו של אברהם וגם את זכותו של יצחק, אך יעקב אינו מוזכר כלל. מכאן שאמירת פרשת העקידה נועדה לא רק להזכיר את האבות אלא הדגש הוא על מסירת נפשו של יצחק.

הקרבה במחשבה

קריאת פרשת העקידה קודם התפילה מעוררת ביהודי את כוח מסירת הנפש הטמון בו. התפילה עניינה בקשת צרכיו של האדם, ולפניה על המתפלל "לסדר שבחו של מקום" (ברכות לב,א). ההכנה ל'סידור שבחו של מקום' היא על-ידי שיהודי מעורר בנפשו את מסירת הנפש. וגם התפילה עצמה היא בבחינת מסירת נפש – "אליך ה' נפשי אשא".

מובן שאין הכוונה למסירת נפש בפועל, שהרי יהודי נדרש לחיות כנשמה בגוף לאורך ימים ושנים טובות, ואף בלי ייסורים הכרוכים בניסיון העקידה (אברהם אבינו, שהיה בעל מדריגה גבוהה ביותר, הלך לעקידה מתוך שמחה, אבל זו מעלה ייחודית שלו). אלא הכוונה למחשבה על עניין מסירת הנפש, הנחשבת כאילו האדם מסר את נפשו בפועל.

בזכות אברהם

אבל כאן נשאלת השאלה, אם אפשר לקיים את עניין מסירת הנפש במחשבה בלבד, מדוע נזקק אברהם אבינו לעקידה ממש, ועד שהמלאך היה צריך להורות לו "אַל תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָה"? דיי היה שאברהם יהרהר על העקידה והמחשבה תיחשב כמעשה בפועל!

אלא שעצם העובדה שבעבורנו מחשבה על מסירת נפש עולה לכדי מסירת נפש בפועל היא בזכותו של אברהם אבינו, שהלך לעקידה בפועל, ובכך פתח את הצינור בעבור כל בני ישראל שמחשבה תיחשב למסירת נפש.

ירושה לכל יהודי

כך אמרו חז"ל: "מעשה אבות סימן לבנים" (תנחומא לך-לך ט). פועלם של האבות נותן לנו כוח ומקל עלינו לעשות את עבודתנו הרוחנית. ראיה לכך מדברי הקב"ה לאברהם "קום התהלך בארץ", שהליכתו זו הקלה על בניו את הכיבוש העתידי של הארץ.

כך בעניין מסירות הנפש. בספר התניא (פרקים טו-יח) מבואר שבכל יהודי טמונה אהבה נסתרת לקב"ה, שהיא "ירושה לנו מאבותינו". אין היא תלויה בעבודתו של האדם, אלא היא כמו ירושה העוברת ליורש מאליה. כך גם עבודת מסירת הנפש: אצל אברהם זו הייתה עבודה גדולה (ועד שלא היה ידוע מראש אם יעמוד בניסיון, ורק אחרי שעמד בו אמר לו המלאך: "עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹקִים אַתָּה"). אך בזכותו, כוח מסירת הנפש נטוע בטבעיות בנפשות כל בני ישראל, ועד שאפילו יהודי קל שבקלים מוסר את נפשו למען הקב"ה ברגע האמת.

(תורת מנחם, כרך סב, עמ' 388)

  מן המעיין

אברהם ושרה

שילוב אהבה ביראה

כששמעה שרה את בשורת המלאך – צחקה. שרה ידעה שמידתו של יצחק תהיה יראה, ולכן צחקה כדי לשלב ביראה גם אהבה, שכן יראה לבדה אינה הדרך הראויה.

(רבי מאיר מאפטה)

ברכת העושר

לעולם יהא אדם זהיר בכבוד אשתו, שאין ברכה מצויה בתוך ביתו של אדם אלא בשביל אשתו, שנאמר (בראשית יב,טז): ״ולאברם היטיב בעבורה״. וזה מה שאמר רבא לבני עירו – כבדו את נשותיכם כדי שתתעשרו.

(בבא מציעא נט,א)

רבא ואברהם

דבר זה אמר רבא, כי רבא הוא מבחינת אברם, ככתוב בכתבי האריז״ל שאברם אותיות 'מרבא'. לכן ידע רבא שיש להוקיר את האישה כדי להתעשר, כפי שהיה אצל אברהם.

(לקוטי לוי יצחק)

מעין עולם הבא

חז״ל אמרו (בבא בתרא טז) ״שלושה הטעימן הקב״ה מעין עולם הבא – אברהם, יצחק ויעקב״. כתוב שלעתיד לבוא תתעלה בחינת המקבל  ותהיה למעלה מהמשפיע, ככתוב ״נקבה תסובב גבר״ (ירמיה לא), ״אשת חיל עטרת בעלה״ (משלי יב). ומכיוון שאברהם הטעימו הקב"ה מעין עולם הבא, לכן ״כל אשר תאמר אליך שרה – שמע בקולה״ (בראשית כא,יב).

(לקוטי תורה)

שייכות לעולם

״שמע בקולה: למדנו שהיה אברהם טפל לשרה בנביאות״ (רש״י). אף שבדרך כלל היה אברהם בדרגה עליונה מזו של שרה, הרי בנבואה היה טפל אליה. כי נבואה ורוח הקודש תלויות במידת שייכותו של הצדיק לעולם. ומכיוון שאברהם היה מרומם לגמרי מהעולם, ואילו לשרה הייתה שייכות לעולם, לכן היה אברהם טפל לשרה בנביאות.

(ביאורי הזוהר)

נשמה וגוף

נאמר בזוהר שאברהם רומז לנשמה ושרה לגוף. בתורת החסידות מבואר שלעתיד לבוא תתגלה מעלת הגוף על הנפש, עד שהנפש תקבל את חיותה על-ידי הגוף. ומאחר שהאבות הטעימן הקב״ה מעין עולם הבא, לכן נאמר לאברהם (הנשמה) ״כל אשר תאמר אליך שרה (הגוף) – שמע בקולה״.

(הרבי מליובאוויטש)

הכול לטובה

על שנות חייה של שרה אומר רש"י ״כולן שווים לטובה״ (בראשית כג,א). אמנם שרה טעמה בחייה הרבה מרירות, אבל קיבלה הכול בשמחה, את הטוב ואת הרע. זהו ״כולן שווין לטובה״ – גם את הרע קיבלה לטובה.

(רבי זושא מאניפולי)

תוכן ההספד

כששרה נפטרה כתוב ״ויבא אברהם לספוד לשרה״ (בראשית כב,ב). מסביר רש"י: ״מהיכן בא? מהר המוריה בא״. זה בעצם היה תוכנו של ההספד. אברהם סיפר שהוליך את בנו לעקידה, ושרה, אימו הזקנה של הבן היחיד, נתנה את הסכמתה המלאה לכך.

(ילקוט הדרוש)

  אמרת השבוע

שלושה באחד

רבי משולם-זוסיא מצ'רנוביל סיפר כי בשנת תרח"צ עשה שבת במחיצת הרבי הריי"צ בעיר אטווצק שבפולין. בהיותו שם סיפרה לו אימו של הריי"צ, כי חמותה, הרבנית רבקה, הייתה אומרת על בנה, הרבי הרש"ב:

לפני התפילה הוא 'מתנגד', בתפילה הוא חסיד חב"ד, ואחרי התפילה הוא אדמו"ר פולני.

ופירשה את דבריה: קודם התפילה אין הוא טועם דבר – כמו 'מתנגד'. בתפילה הוא מאריך – כמו חסיד חב"ד. ואחרי התפילה הוא טועם מעט ומשאיר את רוב הצלחת – כמו אדמו"ר פולני שמותיר שיריים...

  פתגם חסידי

איפה מתחילים

"התחלת העבודה היא בקריאת שמע שעל המיטה. כשקוראים אותה כראוי, ישנים אחרת, ובבוקר אומרים אחרת 'מודה אני לפניך', וזו התחלה טובה בעבודת הבורא" (הרבי הרש"ב מליובאוויטש)

  מעשה שהיה

המלך כאורח

העיר דווינסק, השנייה בגודלה בלטוויה, נודעה בעולם היהודי בזכות שני אישים גדולים שכיהנו בה ברבנות, בתקופה שבין מלחמת העולם הראשונה לשנייה. האחד הוא הגאון הרוגוצ'ובי, רבי יוסף רוזין, ששימש רב הקהילה החסידית, והשני הוא רבי מאיר-שמחה הכוהן, בעל 'אור שמח', ששימש רבה של הקהילה הליטאית.

באותו יום היה ה'אור שמח' שקוע בסוגיה סבוכה. הוא עמד על רגליו ועיין בספרים רבים שהיו פרושים על השולחן. הוא לא הבחין כלל בכניסתו של אורח צעיר לחדר. הלה עמד בשקט, מביט בהשתאות בדמותו של הרב הנודע, השרוי כל-כולו בסוגיה התורנית.

האורח הצעיר היה הרב אברהם-יצחק הכוהן קוק, רבה של העיירה זיימל (ז'יימליס) שבאימפריה הרוסית (כיום בליטא). הוא היה בדרכו לגרייווה, עיירת הולדתו, שבה התגוררו הוריו. כשעבר דרך דווינסק, ניצל את ההזדמנות להיכנס אל רבי מאיר-שמחה ולשוחח עימו בדברי תורה.

פתאום הרים רבי מאיר-שמחה את עיניו וראה את האורח. מייד שיתף אותו בסבך הסוגיה שבה עסק, והשניים התפלפלו בדברים שעה ארוכה. זה שואל וזה משיב, זה מביא ראיה לדבריו, ועמיתו סותר אותה.

ופתאום נזכר ה'אור שמח' כי לא הגיש לאורחו כיבוד כלשהו ואף לא הזמינו לשבת. "אבוי!", קרא בבהלה, "לא נהגתי בך מצוות הכנסת אורחים".

הרב הצעיר פטר את העניין בתנועת ביטול, ואמר כי השיחה בדברי תורה הייתה בעבורו הכיבוד המכובד והנעים ביותר. ה'אור שמח' הזמין את אורחו לשבת אל השולחן. "רצוני לספר לכם סיפור", אמר.

זה היה בימי פרנץ-יוזף הראשון, קיסר אוסטריה-הונגריה. הוא היה מלך אהוב ונוטה חסד לעמו, וגם האיר פנים לנתיניו היהודים.

פרנץ-יוזף נהג להתחפש לאדם פשוט ולצאת לסיורים בין הבריות. כך היה יכול לחוש טוב יותר את הלך הרוח בקרב נתיניו.

יום אחד בא הקיסר לביקור בספרייה המלכותית בווינה. הוא ניסה לחמוק פנימה באלמוניות, אך באי המקום זיהו אותו, ובמהרה קמו כולם על רגליהם ביראת כבוד. רק אדם אחד נותר רכון על ספרו. זה היה רבי אלעזר סג"ל לנדא, רבה של ברודי ומחבר הספר 'יד המלך'.

הקיסר הבין מייד כי האיש אינו קם לכבודו מפני שהוא מנותק מהנעשה סביבו ואינו מבחין כלל בנעשֶה. הוא התקרב אליו ושאל: "מי אדוני?".

הרב לנדא נשא את עיניו וראה את האיש העומד מולו ואת כל הסובבים עומדים ביראת כבוד. הוא הבין מייד כי לפניו ניצב הקיסר וקם לכבודו.

"אני רבה של ברודי", השיב.

"אם אבוא לבקר בברודי, האם תסכים לקבל אותי כאורח בביתך?", שאל הקיסר.

"בוודאי!", ענה הרב במאור פנים. "זה יהיה כבוד רב בעבורי".

המלך נפרד ממנו בידידות וחתם את ביקורו בספרייה.

שנים עברו. יום אחד רעשה העיר ברודי. תכונה נראתה ברחובות. יום חג לתושבים – הקיסר בא לבקר בעיר.

פרנץ-יוזף לא שכח את הבטחתו לרב. הפמליה ההדורה עשתה את דרכה היישר אל ביתו של הרב. ליד הבית ביקש הקיסר ממלוויו להישאר בחוץ והוא לבדו נכנס פנימה.

כאז גם עתה עמד הרב ליד ארון הספרים, בידיו ספר גדול שבו עיין, והוא מנותק לגמרי מהמתרחש סביבו.

פתאום הרים את עיניו מהספר והבחין באורח רם המעלה הניצב מולו. ארשת של שמחה עלתה על פניו, והוא בירך את הברכה "שנתן מכבודו לבשר ודם". הקיסר ביקש הסבר על המילים שהשמיע הרב, בשפה לא מובנת לו, והרב הסביר את עניינה של הברכה, שציוו חכמים לברך למראה מלך.

השיחה התארכה, ומכיוון שהרב היה עסוק במתן תשובות לשאלותיו של אורחו, שכח להזמינו לשבת אל השולחן ולכבדו במאכל ובמשקה, כיאה וכראוי.

פתאום פנה אליו הקיסר ושאל: "האומנם כך מנהגכם לקבל אורחים בעמידה?".

"חס וחלילה!", נחרד הרב, שבאותו רגע קלט כי לא הזמין את האורח לשבת. אך מייד הגה מוחו הגאוני הסבר משכנע: "האמת הפוכה, אדוני הקיסר. אבותינו לימדו אותנו ש'גדולה הכנסת אורחים יותר מהקבלת פני השכינה'. למדו זאת מאברהם אבינו, שכאשר באו אליו אורחים, בשעה שהקב"ה התגלה אליו, ביקש את סליחתו של הבורא והלך לקבל את האורחים. על כן אל יעלה בדעתו כי איננו מכבדים אורחים...

"אלא", הטעים הרב, "שבעל הבית הוא המכבד את אורחו לשבת, ואילו אדוני הקיסר, בכל מקום שהוא נמצא – הוא בעל הבית! אם כן, לא ראוי שאני, האורח, אזמין את בעל הבית לשבת"...

חיוך של הנאה עלה על פני הקיסר, וקרנו של הרב הפיקח עלתה בעיניו.

את המעשה הזה סיפר רבי מאיר-שמחה לאורחו, כהתנצלות על שלא הזמינו לשבת ולהתכבד כיאות.

(על-פי 'שיחות הראי"ה')

  יום זכאי

ברכה בחלום

בכ' במרחשוון תרכ"א נולד בן לאדמו"ר הרביעי של חסידות חב"ד, המהר"ש (רבי שמואל) מליובאוויטש, ונקרא שמו בישראל שלום-דובער, לימים האדמו"ר החמישי, הרש"ב. סיפור לידתו היה כרוך בחלום מופלא שחלמה אימו, הרבנית רבקה. בחלומה ראתה את אימה ואת סבה, 'אדמו"ר האמצעי'. הם הורו לה לכתוב ספר תורה ובישרו לה כי ייוולד לה בן. כעבור כמה ימים חזר החלום ונשנה, ובסיומו בירכו אותה סבה ואימה, והיא ענתה בקול: 'אמן'. בעלה, המהר"ש, שמע פתאום את רעייתו עונה אמן מתוך שינה ושאלה לפשר הדבר. כשסיפרה לו, אמר: "חלום טוב הוא, ומדוע לא סיפרת לי מייד כשחלמת זאת לראשונה? חלומות כאלה הם מדברים העומדים ברומו של עולם".

המהר"ש החליט שספר התורה ייכתב על קלף מבהמות שחוטות וכשרות. קשה היה להשיג קלף כזה, ולכן התעכבה התחלת כתיבתו של הספר. ה'צמח צדק' הורה למהר"ש שהתחלת הכתיבה תהיה בחשאי. גם סיום הספר נעשה בחשאי, בי"ג במרחשוון תרכ"א. הרבנית רבקה תפרה את ה'מעיל' של ספר התורה, וכשהכניסה אותו לחדרו של ה'צמח צדק', בירך אותה: "מזל טוב! ויקיים ה' את הברכה שבירכו אותך חותני וסבי". כעבור שבוע ילדה את בנה הרש"ב ('התמים' חוברת ג, עמ' כח-ל).

הגוף הורגל

הרבי הרש"ב סיפר לבנו, הריי"צ: "כשהייתי בן שתים-עשרה חינכתי את גופי שכל איבר יעשה את המוטל עליו. היה לי זמן קבוע ללמוד שולחן ערוך אורח חיים, ואז עיבדתי את גופי כפי הוראות השולחן ערוך" (ספר השיחות תש"ג, עמ' 4). פעם אחת, בוועידת רבנים גדולה, הבחינו כמה מהרבנים במנהג מסוים של הרש"ב. שאלוהו למקורו, והרבי השיב: "ברגע זה אינני זוכר את המקור, אבל אין לי ספק שיש לזה מקור בהלכה, כי מילדותי הרגלתי את גופי שיתנהג בטבעו על-פי השולחן ערוך".

לחסיד שנכנס אליו ל'יחידות' הראשונה שלו אמר: "העבודה הראשונה היא לגדור את כוחות הנפש. לא זו בלבד שישלוט על הדיבור והמעשה, אלא האדם צריך להיות בעל-בית גם על כוחות כמו הראייה והשמיעה. רק לאחר מכן יכולה להתחיל העבודה עצמה". הרבי המשיל לו משל: "כשאדם רוצה להתבונן בעניין כלשהו, הוא נכנס לביתו, נועל את הדלת ויושב וחושב בדבר שרצונו לחשוב עליו. כל זה – כאשר האדם הוא בעל-בית ויש לו מקום מוגדר וסגור. אבל אם הוא נמצא במקום פרוץ ופתוח, אין הוא יכול אפילו לחשוב בלי הפרעות" (איגרות-קודש אדמו"ר הריי"צ כרך א, עמ' רעג).

חסיד צריך חבר

אמר הרש"ב: "חסיד צריך שיהיה לו חבר, שאיתו יוכל לדבר על הדברים הפנימיים, הלוחצים על ליבו. כל חסיד, באיזה מצב פרטי שיהיה, צריך להשקיע כוחות גדולים לקרב יהודי נוסף למקור חיי החיים של החסידות" (ספר המאמרים תש"י עמ' 219).

אחד מחסידיו התקשה למצוא פרנסה במקום מגוריו, ולבסוף מצא משרת מלמד בעיירה באזור חרסון. כשנכנס פעם אחת אל הרבי הרש"ב, שאלו הרבי אם יש לו קביעות יום-יומית עם אנשי מקומו בלימוד החסידות. השיב המלמד שאמנם בעלי-הבתים במקומו הם יהודים חסידים ויראי אלוקים, אבל ללמוד חסידות באמצע השבוע אין להם חשק, והם לומדים רק בשבת. אמר לו הרבי: "ולאיזו מטרה הביאך הקב"ה מעיר פלונית באזור וילנה לעיירה פלונית באזור חרסון? אם רק בשביל משרת המלמדות, הלוא היה יכול להזמין לך תלמידים גם במקום מגוריך או בסמוך לו. האם שמת אל ליבך שמה' מצעדי גבר כוננו, וכי בואך לעיירה זו הוא לשם כוונה פנימית?!".

  חיים יהודיים

הציור ריפא את המלחמה

על ספת הפסיכולוג בצרפת גולל יונתן בן-אלי את טראומות מלחמת ששת הימים שחווה. "נלחמתי בגבעת התחמושת ובבית הספר לשוטרים", הוא מספר. "חוויות המלחמה נחרתו בי. ראיתי דברים לא פשוטים כלל. גם כשעברתי לאירופה הייתי חולם בלילות על מראות הזוועה".

באחת השיחות התעניין הפסיכולוג בתחביביו של יונתן, והוא סיפר לו שניחן בכישרון ציור ואהב לצייר בילדותו. "אז תתחיל לצייר", אמר לו הפסיכולוג. "בציור הראשון", נזכר יונתן, "ציירתי סירה ריקה שחצייה בחוף וחצייה בתוך הים. חברים אמרו לי שהציור משקף את נבכי נפשי, שאינה מוצאת את מקומה".

תערוכות בבירות אירופה

יונתן (78) נולד בתוניסיה למשפחה מסורתית. יש לו זיכרונות טובים מהקהילה היהודית שם, ובפרט מהחגים. בהיותו בן שבע-עשרה עלה לארץ ולימים השתקע בקיבוץ צרעה. אחרי מלחמת ששת הימים היגר לאירופה, ובעקבות עצת הפסיכולוג החל לצייר ונעשה אמן בין-לאומי. תערוכות שלו הוצגו בגרמניה, בשווייץ, בהולנד ועוד וזכו להצלחה.

לפני חמש שנים החליטו יונתן ורעייתו לשוב לארץ והשתקעו בגבעת נילי. שם פגש יונתן שכן נחמד, ביישוב הסמוך – הרב אריה רובין, שליח חב"ד באלונה. הוא הזמין אותו לבוא לתפילות ולשיעורי התורה. יונתן נענה. החיבור למסורת הוליד ציורים על התנ"ך והיהדות.

מצייר תנ"ך

"ציירתי בעת האחרונה ציורים על דמויות תנ"כיות, על בית המקדש, חורבן הבית ועוד", מתאר יונתן. "כעת אני מצייר את 'משפט שלמה'. הציורים האלה מעבירים מסר של ערכים ומוּדעוּת להיסטוריה שלנו".

גילו המתקדם אינו מפריע לו, אבל ציורי המסורת מצריכים לדבריו זמן רב. "למשל, לציור של חורבן הבית הקדשתי חודשיים", הוא מציין ומסביר: "הטכניקה עצמה, לימוד הנושא וההכנה לציור אורכים שבועות רבים. אני מקווה שאחרי הקורונה אוכל להציג חלק מהציורים האלה בתערוכה בתל-אביב".

רגע השחרור

כשיונתן מדבר על הציור של חורבן הבית הוא חוזר לרגע שנצרב בליבו: "בתוך כל זוועות המלחמה היה הרגע המרגש של שחרור ירושלים. הייתי מהחיילים הראשונים שזכו להגיע לכותל המערבי, מייד אחרי השחרור. באתי בדיוק עם הרב גורן. היו שם הרבה דמעות והתרגשות. תקיעת השופר של הרב הרעידה ממש את הקירות, והיא מלווה אותי עד עצם היום הזה. הייתה תחושה מיוחדת מאוד של שחרור. הרגשה שהעם היהודי יוצא לדרך חדשה".

הוא שמח מאוד על ההחלטה לחזור לארץ משווייץ. "זו הייתה החלטה נכונה ביותר. התגעגעתי לאנשים, לפירות, לעונות, לריחה של הארץ. אני מחכה ליום שכולנו נתפייס יחד ונחזור להיות עם אחד ומאוחד, כמו בימים הטובים".


געגועים לארץ. יונתן מניח תפילין על רקע ציור החורבן

  פינת ההלכה ומנהג

אמירת פרשת העקידה

שאלה: מדוע אומרים בכל בוקר את פרשת העקידה, והאם יש סגולות מיוחדות באמירתה?

תשובה: הראשונים, כמו 'ספר המנהיג', מביאים בשם התלמוד הירושלמי (שאינו בירושלמי שלפנינו), שטוב לומר פרשה זו בכל יום, כדי להזכיר את זכות האבות לפני הקב"ה, וגם כדי להכניע את הלב לעבודת ה' יתברך, כמו שיצחק מסר את נפשו.

בתיקוני הזוהר אמרו: אין קרבן שמבטל מגיפה כמו עקידת יצחק, שבה נאמר: "ויעקוד את יצחק בנו", שנעקדה והתקשרה מידת הדין [=יצחק] שלמעלה, כי התגברו הרחמים (של אברהם) על הדין, וייצאו ישראל מן הגלות ברחמים, וזכות אבותם תגן עליהם.

לאור הדברים כתב בספר 'סדר היום': "ראוי להזכיר עניין העקידה כל יום ויום קודם שנסדר תפילתנו, כדי שיתמלא עלינו ה' רחמים ויקבל תפילתנו ותחינתנו בחמלה, ובעל-נפש לא יבטל אותה (את אמירת העקידה) בשום עניין, וגורם טובה גדולה לו ולכל ישראל".

בדורות האחרונים נהגו רבים לומר זאת בתחילת סדר התפילה, כנראה על-פי כתבי האר"י ז"ל, כדי להזכיר זכות אבות על הקרבנות. בסידורי נוסח אשכנז הקדמונים אין פרשה זו מופיעה, אך הספרדים והחסידים אומרים אותה. יש צדיקים שנמנעו מלאומרה בכל יום שאין אומרים בו תחנון, אך רבים אומרים אותה גם בשבת ויום-טוב, והיעב"ץ כתב להשמיט אז רק את ההקדמה שלפניה, ואדמו"ר הזקן השמיט גם את הבקשה שלאחריה (בכל יום שאין אומרים בו תחנון).

מקורות: תיקוני הזוהר קלט,א. סדר היום, סדר ברכת השחר. פרי עץ חיים, שער עולם העשייה פ"ב. שו"ע או"ח סי' א ס"ה. שו"ע אדה"ז שם, מהדו"ק ס"י ומהדו"ת ס"ט. פסקי תשובות ס"ק טז. סידור 'צלותא דאברהם' ח"א עמ' סה, וש"נ.

  מושג ברגע

אירוח אש"ל

התורה מספרת שאברהם אבינו נטע 'אשל'.  חז"ל אומרים ש'אשל' ראשי תיבות: אכילה, שתייה, לוויה.

יש לכבד אורח לא רק במזון ומשקה,  אלא כשהוא מסיים את ביקורו והולך, צריך גם ללכת איתו קצת וללוותו. זו הכנסת אורחים שלמה.


 

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)