חב''ד כל הלב לכל אחד
תרומה | לימוד יומי | חנות | בתי חב"ד | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 18:15 זריחה: 6:41 כ"ח בתשרי התשפ"ז, 9/10/26
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

שיחת השבוע 1765 - כל המדורים ברצף
ערב שבת קודש פרשת לך, י"ב במרחשון ה'תשפ"א, (30/10/2020)

מדורים נוספים
שיחת השבוע 1765 - כל המדורים ברצף
ופתאום שלום הוא טבעי כל-כך
יש חדש
איך השנים נספרות?
בשורת הגלות
כבודה של ארץ ישראל
לסלק את ההר
מוהל ההצלה
פורץ הדרך לגאולה
בדרכה של 'בבושקה צ'ארנה'
יישוב ארץ ישראל

מס' 1765, ערב שבת-קודש פרשת לך לך, י"ב במרחשון ה'תשפ"א (30.10.2020)

צעירי אגודת חב"ד

יוצא לאור על-ידי המרכז לעזרי שליחות

ת"ד 14 כפר חב"ד 60840, טל' 073-3731777

עורך: מנחם ברוד  �  יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

 עמדה שבועית

ופתאום שלום הוא טבעי כל-כך

הרגילו אותנו לחשוב שרק אם נשלם בחבלי ארץ יואילו מדינות ערביות לבלוע את הגלולה המרה של כריתת שלום עימנו. הנחה זו הייתה מוטעית מיסודה

ספק אם אנחנו קולטים את מלוא משמעותן של התמורות שחלות בעת האחרונה בעולם הערבי. עוד מדינה ועוד מדינה מוסלמית מתנתקת מהגוש האנטי-ישראלי וחותמת על הסכמי נורמליזציה עם המדינה היהודית. בלי ויתורים, בלי נסיגות, בלי תשלומים בעד השלום. פשוט שלום.

אין לדעת עד כמה התהליך הזה יתרחב, ואם המדינות העוינות יצליחו לבלום אותו, אבל בעצם קורה כאן הדבר הטבעי והנורמלי ביותר. לא המלחמה והשנאה הן המצב הבסיסי, אלא השלום ושיתוף הפעולה. מדינות אמורות לשאוף ליחסים תקינים עם מדינות אחרות, ולנהל ביניהן קשרי מסחר, מדע, רפואה, ביטחון וכדומה, לרווחת כל אזרחיהן.

סיבת העימות: הסתה

הרגילו אותנו לחשוב שבינינו ובין העולם הערבי פעורה תהום של עוינות, ושרק אם נשלם בחבלי ארץ, במים וכדומה – יואילו מדינות ערביות לבלוע את הגלולה המרה של כריתת שלום עימנו. אבל הנחה זו הייתה מוטעית מיסודה. העוינות של העולם הערבי נבעה מהסתה ותעמולת כזב, וברגע שזו התפוררה, צפה ועלתה האמת הפשוטה – שאין להן סיבה אמיתית להיות בעימות איתנו כשאפשר לחיות בשלום.

כך אמר הרבי מליובאוויטש לעיתונאי של 'עין בעין' בשנת תשי"ח (1958), על הסכסוך הישראלי-ערבי: "אינני מאמין שלערבים יש עמדה מיוחדת בכך, ואין זו אלא הסתה. אינני רואה כל  התנגשויות בין עם ישראל ובין העם הערבי".

יחסי העם היהודי ואומות העולם, ובכלל זה עמי ערב, ידעו עליות ומורדות לאורך ההיסטוריה. מדינות רבות, שכיום נחשבות ידידותיות מאוד כלפינו, רשמו פרקים אפלים של שנאה ושפיכת דם יהודים. ולעומת זה, יהודים חיו במדינות ערב מתוך שלום וכבוד הדדי.

האנטישמיות התפרצה בדרך כלל בעקבות הסתה. במקרים רבים המסיתים היו אנשי הדת, הנוצרית או המוסלמית, וההמון נגרר אחריהם. עם חידוש היישוב היהודי בארץ ישראל התעוררה הסתה בקרב הערבים, וזו התמסדה עם הקמת אש"ף, שכל מטרתו הייתה ללבות את השנאה והעוינות כלפי המדינה היהודית.

הטעות הגדולה של גורמים מסוימים לאורך שנים רבות הייתה הניסיון לרַצות את אש"ף, על-ידי ויתורים ונסיגות ונטיעת תקווה להקמת מדינה פלסטינית. הללו לא הבינו שעם הארגון העוין הזה לעולם לא יוכל לשכון שלום, כי כל מהותו היא השנאה והעוינות. לכן הוא דחה את ההצעות הנדיבות ביותר מצידנו, כי אין הוא יכול לוותר על תכלית הווייתו – שלילת קיומנו.

הכשרת העולם

בשנים האחרונות ננקטה אסטרטגיה אחרת – להפסיק לחזר אחרי ארגון הטרור העוין, ולפתוח צירי שיח עם מדינות ערביות שהשנאה אינה חלק מעצם הווייתן. ופתאום התברר שיש להן ולנו הרבה אינטרסים משותפים והרבה מה להרוויח מיחסי ידידות ושלום.

ואולי גם זה חלק מהכשרת העולם לקראת הגאולה. ראינו בעשורים האחרונים תהליכים של השמדת נשק גרעיני, התמוטטות משטרים עריצים והתגברות התודעה של בניין העולם ויחסי שלום בין העמים. הרוח הזאת מגיעה עכשיו גם אל מדינות ערב, וכך העולם כולו נעשה מוכן לגאולה השלמה.


שיתוף הפעולה הוא הנורמלי (צילום: עמוס בן־גרשום, לע"מ)

  יש חדש

המתנדב זכה

בשבוע שעבר נערכה ההגרלה בין אלפי התומכים של צעירי חב"ד הפועלים במרכזים הרפואיים ברחבי הארץ. בפרס הגדול זכה צחי אלגרבלי, מאושפז בעבר, שנעזר בפעילות לב חב"ד ברמב"ם בחיפה, החלים, ונעשה מתנדב פעיל ותומך בפעילות. כעת זכה במכונית חדשה – ג'יפ מיצובישי.

מוּדעוּת למקווה חב"ד

'מרכז מקוואות חב"ד', שעל-יד בית דין רבני חב"ד, משיק סדרת סרטונים להעלאת המוּדעוּת הציבורית להידורים המיוחדים של 'מקווה חב"ד', כפי שתיקן אדמו"ר הרש"ב מליובאוויטש. הסרטון הראשון מסביר את ייחודו של אוצר מי הגשמים שממוקם תחת בריכת הטבילה ולא בצידה, וחורי החיבור המיוחדים המבטיחים שכל הזמן יהיה מגע בין המים שלמעלה ובין מי הגשמים שלמטה.

בוקע חלוני רקיע

הזמר החסידי דדי בן-עמי, שנפטר בהושענא רבה, הספיק להקליט את התקליט 'בוקע חלוני רקיע', שהופיע זה עתה, ובו עשרה שירים מלחניו של הרב יצחק גינזבורג. שירתו חמה ומעוררת לב. טל' 1700700966.

  שלחן שבת

איך השנים נספרות?

בגמרא (נדרים לב,א) נאמר: "בן מ"ח שנה הכיר אברהם את בוראו". האם הכוונה שהשלים אז ארבעים ושמונה שנים או שנכנס לשנתו זו? שאלה זו מזמינה דיון רחב יותר בשאלת הגילים הנקובים במקורותינו – האם הגיל הכתוב על האדם מציין את תחילת השנה או את סיומה?

המשנה (אבות פרק ה) קובעת: "בן חמש שנים למקרא, בן עשר למשנה, בן שלוש-עשרה למצוות" וכו'. לפי התוספות (כתובות נ,א) כשם שבמאמר "בן שלוש-עשרה למצוות" הכוונה למי שמלאו לו שלוש-עשרה שנים, כך "בן עשר למשנה" הוא מי שמלאו לו עשר שנים שלמות והוא נכנס לשנתו האחת-עשרה.

הוכחה מערלה

לעומת זה, רש"י סבור (וכמוהו רבי עובדיה מברטנורא ואדמו"ר הזקן) שהכוונה לתחילת השנה הנקובה. לפי שיטתם, מועד התחלת לימוד המשנה הוא בתחילת השנה החמישית עד תחילת השנה העשירית. הוכחה לעמדתם אפשר למצוא בדברי המדרש (תנחומא קדושים), על הפסוק "ונטעתם... וערלתם', שהכתוב רומז גם לסדר גידולו של תינוק:

"שלוש שנים יהיה לכם ערלים, שאינו יכול לא להשיח ולא לדבר. בשנה הרביעית יהיה כל פריו קודש, שאביו מקדישו לתורה... בשנה החמישית תאכלו את פריו, משעה שהוא מתחייב לקרות בתורה... מכאן שנו רבותינו בן חמש שנים למקרא כו'". הרי שהספירה של השנה הרביעית והחמישית נעשית מתחילת השנה ולא מסיומה.

ראיה מבן עשרים

אלא שיש להקשות על כך מדברי המשנה "בן עשרים לרדוף". יש מפרשים שהכוונה לגיל שבו אדם נעשה בר-עונשין בידי שמיים. כאן חייבים לומר שמדובר בתום עשרים שנים, כפי שמשמע מדברי הגמרא (שבת פט,ב): "כמה שנותיו של אדם – שבעים שנה. הפחת מהם עשרים שנה שאינך מעניש עליהן". הכוונה לעשרים שנים שלמות. אם כן, "בן עשרים לרדוף" איננו בתחילת שנת העשרים אלא בסיומה!

עוד נאמר בגמרא (בבא בתרא  קנו,א) בעניין "בן עשרים למכור בנכסי אביו", שהמוכר את נכסי אביו בתוך שנתו העשרים, מכירתו היא טרם זמנה. מכאן אפשר להסיק שגם הגילים האחרים המוזכרים במשנה מדברים על שנים מלאות.

גילו של משה

ובחזרה למאמר "בן מ"ח הכיר אברהם את בוראו": יש לומר שהכוונה לתחילת שנתו הארבעים ושמונה, שכן כשהיה אברהם בן תשעים ותשע נהפכה סדום (היא נהפכה מייד אחרי שמל עצמו), ולפי הגמרא (שבת י,ב) סדום התקיימה חמישים ושתיים שנה, מהתפלגות העמים בדור הפלגה, ובאותה שנה הכיר אברהם את בוראו (על-פי סדר הדורות). נמצא שאברהם אבינו היה אז בתחילת שנתו הארבעים ושמונה.

כך גם הנאמר על משה רבנו שהיה בן שמונים בדברו אל פרעה. לאחר מכן החלו המכות, שנמשכו שנה אחת, ואז יצאו בני ישראל ממצרים ושהו במדבר ארבעים שנה. בתום השנה הארבעים היה משה בן מאה ועשרים שנים שלמות, כדברי הגמרא (ראש השנה יא,א): "היום מלאו ימיי ושנותיי". נמצא שהיותו בן שמונים בדברו אל פרעה הכוונה לתחילת שנת השמונים שלו.

(על-פי 'רשימות' חוברת נה)

  מן המעיין

בשורת הגלות

גר בגלות

״כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום ועינו אותם ארבע-מאות שנה״ (בראשית טו,יג). מדוע נאמר ״כי גר״, בלשון יחיד, בשעה שאחר-כך הפסוק עובר ללשון רבים? אלא זה יהיה האסון, שאפילו בהיותם בגלות יראה כל יהודי את עצמו כ'גר' בלשון יחיד, שאין לו קשר עם היהודי השני.

(מאוצרנו הישן)

שלוש גזירות

נאמרו כאן שלושה דברים: גירות – ״גר יהיה זרעך״; עבדות – ״ועבדום״; עבודה קשה – ״ועינו אותם״. שלושה אלה הם כנגד שלושה סוגים בקרב בני ישראל במצרים: שבט לוי, שלא נשתעבד במצרים, ושסבל מגירות בלבד, שגרו בארץ נוכרייה;  שוטרי בני ישראל, שסבלו מעבדות; ושאר בני ישראל, שסבלו מעבודת פרך בחומר ובלבנים – עינוי.

(חוות דעת)

הזרים ירדפו

הגזירה היא שיענו אותם גם גויים כאלה שבעצמם יהיו ״בארץ לא להם״, שהם עצמם זרים בארץ.

(מדרש שמואל)

תכלית הנדודים

הרצון העליון של הבורא בבריאה היה שיתהווה עולם שהוא 'יש' וגשמי, ובני ישראל הם שיאירו אותו על-ידי התורה. כדי להשלים כוונה זו אמר הקב״ה לאברהם ״כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם״. הסיבה שיהודים נודדים ממדינה למדינה היא לברר את העולם ולהאירו באור התורה.

(ספר המאמרים קונטרסים)

לא להם

אחרי שנאמר ״כי גר יהיה זרעך״ הלוא מובן מאליו שהם יהיו בארץ נוכרייה, ולשם מה מוסיף ״בארץ לא להם״? אלא הקב״ה רמז לאברהם שהגלות היא ״לא להם״ – לא בעבורם, לא למירוק חטאיהם, אלא כדי לברר את ניצוצות הקדושה שבמצרים.

(הרבי מליובאוויטש)

חטא התרדמה

״ותרדמה נפלה על אברהם״ (בראשית טו,יב). ה' יתברך הראה לאברהם את הגלות ואת כל הצרות שיבואו על בניו, שאחת מהן תהיה ה'תרדמה' – שהיהודים יישבו בחיבוק ידיים, רדומים, ויבלו את מעט שנותיהם בהבל.

(המגיד מדובנה)

נידונים ונשפטים

״וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי, ואחרי-כן יצאו ברכוש גדול״ (בראשית טו,יד). העובדה שיש לאומות העולם שליטה על ישראל היא מפני ש״דן״ – שבני ישראל נידונים ונשפטים על ״אנכי״ – על חוסר דבקותם ב״אנכי ה׳ אלוקיך״.

(הרבי הרש״ב מליובאוויטש)

הדין מגלה

יש יהודים העובדים את הגוי ובוטחים בו, כמו בני ישראל שבטחו באשור ובמצרים שיושיעום. אבל כשהקב״ה דן את הגוי הזה רואים ישראל שרק לה׳ הישועה, ויעשו תשובה וייצאו ברכוש גדול.

(הרבי הריי״צ מליובאוויטש)

  אמרת השבוע

כבודה של ארץ ישראל

רבי אברהם ויינברג מסלונים, בעל 'בית אברהם', נסע לביקור בארץ ישראל, ובשובו הביא עימו חלה קטנה. הדרך הייתה ארוכה, והחלה נעשתה קשה כאבן.

בשבת קודש ציווה הרבי לצרף את החלה הקטנה לחלה הגדולה שהעמידו על השולחן, ושתהיה ל'לחם משנה'. קודם נטילת ידיים הסתפק ה'בית אברהם' על איזו חלה נכון לברך, על החלה הגדולה או על החלה המיוחסת של ארץ ישראל.

ישב שם הרב מנאליבוק, מחסידיו של בעל 'יסוד העבודה'. שאל אותו ה'בית אברהם' מה לעשות, וענה: "הלוא זה רש"י מפורש בתורה. הכתוב אומר 'הנהר הגדול נהר פרת', ורש"י שואל שלכאורה הוא נמנה רביעי, אלא משום כבודה של ארץ ישראל קוראים לו גדול. מכאן שהחלה הקטנה מארץ ישראל חשובה יותר".

  פתגם חסידי

לסלק את ההר

"קודם שהאדם עומד להתפלל עליו לסלק מליבו את הגאווה. הדבר נרמז בפסוק 'ויעתק משם ההרה מקדם לבית א-ל' – קודם בואו לבית ה' עליו להעתיק מליבו את הר הגאווה" (ה'צמח צדיק' מוויז'ניץ)

  מעשה שהיה

מוהל ההצלה

שני השליחים נכנסו בסערה לביתו של הרב מרדכי וייצל-רוזנבלט, רבה הנערץ של אושמינה שבליטא. בגדיהם היו מאובקים, הזיעה ניגרה מפניהם, וניכר היה שעשו מאמץ מיוחד לבוא לבית הרב במהירות.

"מנין אתם?", שאלם הרב במאור פנים.

השניים נקבו בשמה של עיירה רחוקה ברוסיה. "טפלו עלינו עלילת דם!", אמרו בקול בוכים. "שלושים ושישה יהודים מואשמים בהריגת גוי לצורך שימוש בדמו לאפיית מצות. אם יורשעו, יתרחש פוגרום איום ביהודי הקהילה. העיתונות המקומית מלבה את אש השנאה".

הרב הניף ידו בביטול וקרא: "אל תדאגו, לא יהיה פוגרום. הנאשמים ייצאו זכאים בדין, וזממם של שונאי ישראל יחזור אליהם".

עיני השליחים אורו. דבריו המרגיעים של הרב הפיחו בהם עידוד. הם הודו לו ויצאו בשמחה גדולה להביא את דבר ההבטחה המעודדת לאחיהם השרויים בחרדה.

אך יצאו השניים מהבית נקש בדלת יודל אסטרובסקי, אברך צעיר, שקיבל צו גיוס לצבא הצאר. הוא הרכין את ראשו לפני הרב וביקש את ברכתו, משוכנע שיזכה ב'פטור' שמימי. אבל הצדיק הפתיע אותו: "אתה לא תשוחרר מהצבא", קבע.

רוחו של יודל נפלה בקרבו. הוא תלה מבט תוהה ברב, וזה המשיך בדבריו: "קודם גיוסך עליך ללמוד את מקצוע המילה ולהתמחות אצל שני המוהלים בעירנו, ר' אבא לסקס ור' הירשלה".

נבוך ומבולבל יצא האברך מהבית. בטרם הצליח לעכל את העובדה שיתגייס לצבא הצאר, נחתה עליו ההוראה ללמוד את מקצוע המילה...

רגליו נשאוהו אל ביתו של המוהל ר' אבא. את תקופת ההמתנה למועד הגיוס העביר יודל בלימודים נמרצים. אחרי שהשלים את לימודיו ההלכתיים והמעשיים הוסמך למוהל.

בבוא היום בא יודל ללשכת הגיוס, הולבש מדים ונשלח למחנה הצבא בעיר המחוז. יודל חשב: אני הולך אל הלא-נודע. מן הסתם אסבול חרפת רעב, שכן לא אכניס לפי מזון לא-כשר. אפנה אפוא תחילה למסעדה יהודית כשרה, לארוחה אחרונה משביעה.

יודל מצא את דרכו לאזור היהודי. הוא נכנס למסעדה וסעד את ליבו. כשסיים, הלך למחנה וחיפש את הקצין הממונה על המגויסים החדשים. "אסטרובסקי! מדוע איחרת?!", גער בו הקצין, ואז התרכך: "טוב שכבר באת. הגנרל היה פה קודם ושאל אם החייל היהודי כבר בא".

בתוך זמן קצר מצא עצמו יודל מול הגנרל. הוא הצדיע בחשש. "הבנתי שאתה מוהל", אמר הגנרל ישירות.

"אכן", אישר יודל.

"טוב, טוב", אמר הגנרל, "הקשב היטב. אשתי יהודייה ונולד לנו בן. בימים האחרונים היא מתעוררת בבוקר מבוהלת ומספרת על חלום מוזר ובו יהודי זקן מצווה עליה למול את בנה. ביטלתי את דבריה, אבל החלום חזר ונשנה, והיא דרשה שאשיג מוהל מייד.

"הבטחתי לה שכך אעשה, ועדיין פטרתי בלגלוג את כל החלומות שלה. אמש סיימתי את יום עבודתי ושמתי פעמיי לביתי. כשהתקרבתי לבית שמעתי קריאות 'הצילו'. רצתי פנימה וראיתי יהודי זקן, בדיוק כפי שתיארה אשתי בחלומותיה.

"שאלתי את הדמות: 'מה אתה רוצה מאשתי?!'. הלה השיב: 'אני דורש שתמול את בנכם'. ניסיתי להתחמק ממנו: 'מנין אשיג מוהל?'. הזקן אמר: 'דאגתי לזה. למחנה יבוא חייל יהודי ושמו אסטרובסקי, שהוא מוהל מומחה'.

"באותו רגע התעשתי. הפחד הראשוני התפוגג ואת מקומו מילא כעס רב. חשתי שכבודי נרמס על-ידי היהודי הזה. שלפתי את אקדחי בכוונה להמיתו, אך כאשר כיוונתי את האקדח לעברו – האיש פשוט נעלם. נדהמתי. והנה באת למחנה, כמו שאמר הזקן".

הגנרל הוביל אותו לביתו והכניסו לחדר האורחים. הוא ערך את הברית כדת וכדין, והחזיר את התינוק לאימו, כדי להרגיעו.

בעודו ממתין שם ראה עיתון על השולחן. כותרת בולטת סיפרה על משפט מסעיר שבמרכזו שלושים ושישה אשמים יהודים בהריגת נוצרי. יודל הזדעזע. דמעות זלגו מעיניו. ליבו התמלא כאב על גורל אחיו הנרדפים. הוא לא מצא מנוח לנפשו.

כשחזר הגנרל לחדר מצא את החייל הצעיר בוכה. "מדוע אתה בוכה, חייל?!", שאל. יודל הצביע על העיתון וזעק ממעמקי ליבו כנגד העלילה הנוראה. "שאל את אשתך היהודייה אם ראתה בבית הוריה שימוש בדם למצות!", קרא. ואל האישה אמר: "כיצד תעמדי מנגד כאשר אחייך עומדים לפני גורל נורא על לא עוול בכפם?!".

נשמתה היהודייה של האישה התעוררה. היא לחצה על בעלה להיכנס לעובי הקורה ולהפעיל את כובד השפעתו. ואכן, הגנרל התערב אישית בפרשה, בא בעצמו לבית המשפט והתעמת עם התובע ועם השופטים, שהופתעו מהסניגור הבלתי-צפוי שהגן על היהודים בלהט. בסופו של דבר היהודים יצאו זכאים, ותחת זאת נפתחה חקירה חדשה, וזו הובילה לרוצח האמיתי – משרתו של הכומר.

(על-פי 'הדרת מרדכי')

  לומדים גאולה

פורץ הדרך לגאולה

העולם החל להתקדם לעבר הגאולה בימיו של אברהם אבינו. עד אברהם היו 'שני אלפים תוהו', ומאברהם החלו 'שני אלפים תורה' (ראה סנהדרין צז,א). לאברהם אבינו גם ניתנה הבשורה על הגלות והגאולה, בברית בין הבתרים.

מידתו של אברהם אבינו הייתה מידת החסד והאהבה. הוא מכוּנה (ישעיה מא,ח) "אַבְרָהָם אֹהֲבִי", מפני שהאהבה (מידת החסד) הייתה הקו השולט והמכריע באישיותו ובפעולותיו. מדרשי חז"ל מספרים בהרחבה על מידת חסדו המופלאה, והוא מוגדר "איש הטוב והחסד בעצם", שנדיבותו הייתה הן בממונו, הן בגופו, הן בנשמתו.

קרא והקריא

תורת החסידות מתמקדת בצד הרוחני שבחסדו של אברהם אבינו. החסד מסמל את הנתינה, את השפע האלוקי השופע מהקב"ה. בכך התבטאה עבודתו הרוחנית של אברהם – הוא האיר את העולם באור האלוקי. עד אברהם היה העולם חשוך מבחינה רוחנית; לא האיר בו אור אלוקי (כמאמר המדרש: "עד אברהם היה העולם מתנהג באפילה, משבא אברהם התחיל להאיר"). עניינו של אברהם היה להוריד לעולם גילויים אלוקיים נעלים ביותר, שירוממו אותו מאפילתו.

הדבר בא לידי ביטוי בכל מעשיו ופעולותיו. תורת החסידות חושפת נקודה זו בכל סיפורי התורה על אברהם: מסעותיו, כריתת הברית עם הקב"ה, פרשת אבימלך וכו'. נוסף על כך נאמר הדבר כמעט במפורש במקרא. על הפסוק: "ויקרא שם בשם ה' א-ל עולם", הגמרא אומרת (סוטה י,ב): "אל תקרי ויקרא אלא ויקריא. מלמד שהקריא אברהם לשמו של הקב"ה בפה כל עובר ושב". כלומר, עבודתו של אברהם אבינו התבטאה בפרסום שם ה' וגילויו בעולם.

הרמב"ם מאריך (בתחילת הלכות עבודת כוכבים) על דבר פעולתו: "התחיל לעמוד ולקרוא בקול גדול לכל העולם ולהודיעם שיש שם א-לוה אחד לכל העולם ולו ראוי לעבוד. והיה מהלך וקורא ומקבץ העם מעיר לעיר ומממלכה לממלכה... עד שנתקבצו אליו אלפים ורבבות, והם אנשי בית אברהם". גם נאמר בספרים שאברהם ניחן בכישרון הסברה נפלא ביותר, והיה מסוגל להסביר רעיונות עמוקים ומופשטים בלשון פשוטה וברורה, עד שגם אנשים גסים ביותר, ואפילו "ערביים שמשתחווים לאבק רגליהם", הבינו את דבריו.

חסד משולב

זה היה חסדו של אברהם אבינו – הוא הוריד לעולם גילויים אלוקיים נפלאים ורומם אותו מהאפילה הרוחנית ששרתה בו. גם לפני אברהם היו צדיקים גדולים, שגילו אור אלוקי בעולם, אך ייחודו של אברהם היה ב'התכללות'. לאמור: אצל אברהם אבינו נוצרו התמזגות והתכללות בין הקווים השונים, ואילו הצדיקים שחיו לפניו דבקו איש-איש בקו העבודה המיוחד לו, בלי לשלב את הדרכים האחרות בעבודת ה'.

אברהם אבינו, אף-על-פי שהיה איש חסד בתכלית, ידע לשלב בשעת הצורך גם את המידה המנוגדת – מידת ה'גבורה'. החסד לא היה אצלו מטרה, אלא אמצעי לפרסום שם ה' בעולם. לכן כאשר האורחים לא רצו לברך את ה', היה אברהם משנה את פניו ומתנהג איתם שלא על-פי חסד, עד שהיה מאלצם להכיר בה' ולברך לשמו. אברהם גם הוליך את בנו לעקידה וכבש רחמיו לעשות את רצון ה'. כל זאת מפני שמידת חסדו הייתה של עולם ה'תיקון', שיש בה התכללות והתמזגות של המידות האחרות. לכן אצלו דווקא "התחיל להאיר", ובו התחילה הדרך המוליכה אל הגאולה האמיתית והשלמה.

  חיים יהודיים

בדרכה של 'בבושקה צ'ארנה'

לכאורה זו הייתה עוד שמחת ברית צנועה, שנערכה בדירה פרטית במוסקווה, על-פי הנחיות משרד הבריאות הרוסי. אבל המשתתפים המעטים חשו ממש את משק כנפי ההיסטוריה ואת המשכיות שלשלת הזהב היהודית, מאברהם אבינו, דרך החסיד ר' אברהם (תיכף תבינו), ועד ימינו.

את הברית ערך המוהל הרב מנחם-מענדל זקלס, שליח חב"ד בעיר בריאנסק שברוסיה. משחר ילדותו, בשכונת חב"ד בקריית מלאכי, חקוקה בזיכרונו דמותו של ר' אברהם גנין. האיש חבש על-פי רוב קסקט רוסי וזקן עבות עיטר את פניו. סימן ההיכר המובהק שלו היה הקביים, אחרי שאיבד את רגלו בהפצצה גרמנית, במלחמת העולם השנייה, בעת שירותו בצבא האדום.

בעיניים קשורות

כעבור שנים, נודע לרב זקלס סודו של החסיד: במוסקווה היה מוהל אחד בלבד, שמל תינוקות, ר' מוט'ל ליפשיץ שמו. מוהל למבוגרים לא היה. ביוזמת החסיד הנודע ר' גֶצֶ'ה וילנסקי התחיל ר' אברהם גנין לערוך בריתות למבוגרים. גנין היה מנעולן והיה לו דוכן קטן בשוק. הבריתות התנהלו כך: מי שרצה להימול היה בא לדוכן של גנין ואומר שנשלח מטעם ר' גֶצֶ'ה – זה היה הקוד הסודי.

"ר' אברהם היה סוגר את הדוכן ולוקח את האיש ברכבו לבית מסתור", מספר הרב זקלס. "היו פעמים שקשר לאיש את העיניים, מחשש שיסגיר את מקום הברית. שם היה גנין מבצע את הברית. לצידו עמד רופא יהודי, הפרופ' דימיטרי בוריסוביץ ליפלינדסקי, שהיה משלים וחובש. ר' גֶצֶ'ה היה מברך על היין ומכריז את שמו היהודי של הנימול".

בית המסתור

בכל פעם היו עורכים את הברית בבית אחר, עד שאישה קשישה, שכוּנתה 'בבושקה צ'ארנה' (שמה המלא היה צ'ארנה ראייר), נידבה את ביתה לעריכת הבריתות. בתום הברית הייתה מגישה 'סילודקה' ו'קרטושקה' (דג מלוח ותפודים) למשתתפים. במרוצת השנים הופנו אל גנין מאות יהודים הזקוקים לברית, וכל הבריתות האלה התקיימו בביתה של 'בבושקה צ'ארנה'.

ועכשיו אנחנו מגיעים לנקודת סיפורנו: לפני שבועיים נולד צאצא לאותה 'בבושקה צ'ארנה'. האם הצעירה, תושבת מוסקווה, חששה בתחילה לערוך לבנה את הברית בשל הקורונה, ולבסוף שוכנעה שהכול יהיה על-פי ההנחיות. "על אף המגבלות המחמירות התקיימה הברית בעיתה ובזמנה, ביום השמיני", מספר הרב זקלס. "הפעם לא קשרנו לאף אחד את העיניים, ורק כיסינו את הפה והאף במסיכה"...

סגירת המעגל

כמו בימי הפחד והרדיפות, גם הפעם נערכה הברית בלי קהל, "אבל הייתה לי תחושה חזקה, שבכל-זאת כמה אורחים באו מעולם האמת, נכחו איתנו ברוחם וצפו בברית בסיפוק ובהנאה", חותם הרב זקלס את הסיפור המרגש. "כמה הייתה רוצה עכשיו 'בבושקה צ'ארנה' להגיש 'סילודקה' למשתתפים"...


למעלה: שמחת הברית, בשבוע שעבר. למטה: צילום נדיר מתפילה בביתה של 'בבושקה צ'ארנה', בימים ההם

  פינת ההלכה ומנהג

יישוב ארץ ישראל

שאלה: האם בנטיעת עץ ובגידול צמחים יש משום קיום מצוות יישוב ארץ ישראל?

תשובה: אמרו חז"ל: "שכון בארץ אשר אומר אליך (בראשית כו,ב)" – "עשה שכונה בארץ ישראל, הווי נוטע, הווי זורע... וכשם שהקב"ה לא נתעסק בתחילת ברייתו של עולם אלא במטע תחילה... אף אתם, כשתיכנסו לארץ לא תתעסקו אלא במטע תחילה". ואמרו: "מפני מה זכה עומרי למלכות, מפני שהוסיף כרך אחד בארץ ישראל". ואמרו ש"מצווה לחנוך בית (רק) בארץ ישראל".

כמה וכמה דינים נאמרו משום 'יישוב ארץ ישראל', ורבים מהם הלכה למעשה גם בזמננו. כמו ההיתר בתנאים מסוימים לקונה בית או שדה בארץ ישראל לכתוב לשם כך שטר מכירה על-ידי גוי בשבת, כדי לאשר זאת; האיסור לגדל בהמה דקה בארץ ישראל באזורי שדות וכרמים, כדי שלא לפגוע בחקלאות; שלא להרוס בית, או אפילו חורבה, לצורך נטיעת גינה במקומם; השוכר בית בארץ ישראל חייב במזוזה מייד (ולא רק לאחר שלושים יום כבחו"ל), מפני יישוב הארץ; עיירות ארץ ישראל הסמוכות לגבול מושיבים עליהן נאמן (שמירה) בשנת השמיטה, כדי שלא יפוצו הגויים ויבוזו פירות שביעית.

במקורות מצאנו מצווה זו (בחקלאות) רק בנטיעת אילנות פרי (או כרם), אך לא בזריעת צמחים. אולי מפני שהאילנות קבועים ומתקיימים לאורך זמן. וזאת אף-על-פי שגם בזרעים אפשר לקיים הפרשת תרומות ומעשרות (בברכה), שבזכותם ניתנת ברכה לעם ולגידולי הארץ.

מקורות: בראשית רבה סד,ג. סנהדרין קב,ב. ירושלמי סוטה פ"ח ה"ד. רמב"ם הל' שמיטה ויובל פי"ג ה"ו. טושו"ע או"ח סי' שו סי"א (בשו"ע אדה"ז סכ"ד). טושו"ע חו"מ סי' תט ס"א. טושו"ע יו"ד סי' רפו סכ"ב. אנציקלופדיה תלמודית ערך 'ארץ ישראל' כרך ב עמ' רכה ואילך.

  מושג ברגע

ברית בין הבתרים

בפרשת לך-לך מסופר על הברית ש כרת הקב"ה עם אברהם, ובה הבטיח לו את ארץ ישראל.

ברית זו נקראת 'בין הבתרים', מפני שאברהם נצטווה לבתר כמה בהמות ולהעמיד את חצאיהן זה כנגד זה.

המפרשים מסבירים שזה היה הנוהג בעת כריתת ברית. האקט הזה ביטא את הרעיון ששני החצאים הם בעצם מהות אחת, וכך הברית מחברת את כורתי הברית למהות אחת.

כריתת הברית עם אברהם מבטאת את החיבור העמוק שבין הקב"ה לאברהם ולזרעו עד עולם.

 


 

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)