חב''ד כל הלב לכל אחד
תרומה | לימוד יומי | חנות | בתי חב"ד | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 18:15 זריחה: 6:41 כ"ח בתשרי התשפ"ז, 9/10/26
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

שיחת השבוע גיליון 1758
ערב שבת-קודש פרשת נצבים-וילך, כ"ב באלול ה'תש"פ (11/09/20)

מדורים נוספים
שיחת השבוע גיליון 1758
לא כל הצדק בידינו
יש חדש
'פורענות' סמלית שמסירה דאגה
אתם ניצבים
צריך ללמד זכות
להיכלל בכלל ישראל
תפילת הערער
מאש התשובה לגאולה
חתונה ייחודית במגדל העמק
סדר עדיפויות

מס' 1758, ערב שבת-קודש פרשת נצבים-וילך, כ"ב באלול ה'תש"פ (11.09.2020)

צעירי אגודת חב"ד

יוצא לאור על-ידי המרכז לעזרי שליחות

ת"ד 14 כפר חב"ד 60840, טל' 073-3731777

עורך: מנחם ברוד  �  יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

 עמדה שבועית

לא כל הצדק בידינו

מי שרוצה באמת להתעלות ולהתקדם אינו מתעטף בגלימת הצדק, אלא שואף לקבל תוכחה וביקורת. ימי הסליחות סודקים את שריון הצדק שלנו

אנחנו אוהבים להיות צודקים. כל הצדק, כל האמת, כל היושר – רק אצלנו. חסרונות יש רק אצל הזולת. הוא צריך לעשות חשבון נפש. הוא צריך לתקן את דרכיו. אנחנו?! מה פתאום! אנחנו הצודקים, היפים, המושלמים.

ואז אנחנו מתאספים באישון לילה לאמירת הסליחות, וכל מעטפת הצדק שכיסינו בה את עצמנו מתמוססת בבת אחת. בראש מורכן ובליבות רוטטים אנו מצהירים: "לך ה' הצדקה ולנו בושת הפנים". מתברר שאיננו צודקים כל-כך, אלא מלאי בושה וכלימה. ואולי גם איננו יפים ומושלמים כל-כך – "לא בחסד ולא במעשים באנו לפניך, כְּדַלִים וכְרָשִׁים דפקנו דלתיך".

הצדק באמצע

תחושת הצדק שממלאת אותנו, כבני-אדם פרטיים וכציבור, חוסמת אותנו מלהקשיב לביקורת, מלראות ליקויים, מלהבין שגם אצל הזולת יש נקודות אור ויופי. אנחנו כל-כך צודקים, עד שבטרם הספקנו להקשיב ולהפנים הערה כלשהי, כבר מיהרנו להשיב אש ולתקוף. נשארנו צודקים, אבל לא למדנו דבר.

הרבי מליובאוויטש אמר פעם אחת לרב קהילה חדש: יבואו לפניך דיני תורה של אנשים פרטיים ושל גורמים ציבוריים. כל צד יהיה משוכנע שכל הצדק איתו, אבל עליך לדעת שנדיר מאוד המצב שהצדק כולו מצוי בידי צד אחד. בדרך כלל האמת והצדק נמצאים באמצע, ותפקיד הרב לברר מי צודק למחצה, מי לשליש ומי לרביע.

מי שרוצה באמת להתעלות ולהתקדם אינו מתעטף בגלימת הצדק, אלא שואף לקבל תוכחה וביקורת. היו מגדולי ישראל שמינו לעצמם 'מוכיח' – אדם שתפקידו להשמיע לאותו גדול בישראל דברי תוכחה ומוסר. הם לא ראו בכך פחיתות כבוד; להפך.

מסופר על ה'שפת אמת' מגור שבילדותו הייתה לו קביעות ללמוד בבוקר עם סבו, בעל 'חידושי הרי"ם'. פעם אחת למד עם חבר כל הלילה, ושכב לישון לפנות בוקר. בעקבות זאת איחר בכמה דקות לשיעור עם סבו. הסבא הוכיח אותו על שהוא מרבה בשינה ומתעצל לקום בזמן, והוא עמד בראש מורכן והקשיב לדברי המוסר. לאחר מכן שאלו החבר, מדוע לא השיב לסבא שלמד כל הלילה. הגיב הילד: "לא רציתי להפסיד את דברי התוכחה היקרים של סבא".

הקיסם והקורה

חז"ל אומרים שאחת הרעות הקשות של תקופת 'עקבתא דמשיחא' היא ש'אין תוכחה' – אין יכולת להשמיע דברי תוכחה. מפני שכאשר האחד מעיר לחברו: "טול קיסם מבין שיניך", הלה מייד מחזיר במתקפה: "טול קורה מבין עיניך". כך כולם נשארים צודקים אבל מאוד לא חכמים.

פתגם חסידי אומר שהעצה למצב הזה היא "נַחְפְּשָׂה דְרָכֵינוּ וְנַחְקֹרָה, וְנָשׁוּבָה עַד ה'". כל עוד האחד מטיח האשמות בזולתו, יישאר זה עם הקיסם בין השיניים וזה עם הקורה בין העיניים. אבל אם נבוא בגישה של "נַחְפְּשָׂה דְרָכֵינוּ" – בואו נחפש יחד את הדרך, נכיר בעובדה שאיננו מושלמים ושלא כל הצדק בידינו – כי אז 'ונַח קוֹרָה'; אותה קורה תנוח ותרד מלעמוד כטריז בינינו.

ימי הסליחות סודקים את שריון הצדק שלנו, וזה המפתח לתיקון, לחיבור ולשנה טובה ומתוקה.


הסליחות פותחות את הלב. סליחות בכותל, אשתקד (צילום: מנדי הכטמן(

  יש חדש

לבקש שנה טובה

לקראת השנה החדשה נוהגים לכתוב 'פדיון נפש' ולבקש שנה טובה ומתוקה. ב'פדיון נפש' כותבים את השם הפרטי המלא ושם האם, ומציינים את המשאלות הדרושות. רצוי להחליט קודם לכן החלטה טובה של התחזקות בענייני תורה ומצוות. לאחר מכן מניחים את המכתב באחד מספריו של הרבי מליובאוויטש, ומשגרים אותו אל הציון הקדוש (דוא"ל: [email protected]. פקס': 0017187234444).

זיכוי בשופר

ביום השני של ראש השנה ייצאו אי"ה אלפי חסידי חב"ד לזַכות יהודים במצווה הגדולה של תקיעת שופר. הם יבקרו אצל מאושפזים במרכזים הרפואיים, אנשי כוחות הביטחון, קשישים בבתי אבות, ויאפשרו להם לשמוע תקיעת שופר. מי שמסוגר בביתו ומעוניין שיבואו לתקוע בשופר בעבורו יפנה אל בית חב"ד המקומי.

סודות הימים הנוראים

המרצה החסידי הרב מנחם-מענדל ערד מגיש מסע מחכים אל סודות התפילות של הימים הנוראים, בהרצאה ויזואלית, בשילוב מסך ובמה, היסטוריה ואקטואליה, ובאמצעות סיפורים וניתוח של מילות הפיוטים. טל' 0549194977.

  שלחן שבת

'פורענות' סמלית שמסירה דאגה

משה רבנו מתאר בפרשתנו את הלך הרוח הפנימי של החוטא, שאינו מושפע מהתוכחה המופיעה בתורה: "וְהָיָה בְּשָׁמְעוֹ אֶת דִּבְרֵי הָאָלָה הַזֹּאת, וְהִתְבָּרֵךְ בִּלְבָבוֹ לֵאמֹר שָׁלוֹם יִהְיֶה לִּי כִּי בִּשְׁרִרוּת לִבִּי אֵלֵךְ".

תרגום יונתן מפקיע את הפירוש המילולי של המילה 'והתברך' ממשמעותה הפשוטה – ברכה, וכותב: "ויתייאש בליבו". לכאורה, ייאוש הוא מצב נפשי המנוגד לברכה. כיצד קיבלה המילה 'ברכה' משמעות של 'ייאוש'?

מקור היניקה

בספרי חסידות (קונטרס 'ומעיין') מבואר שיש מצבים שבהם יהודי עלול לנהוג בדרך של שרירות לב כלפי התורה והמצוות, ועם זה יזכה לחיי גשמיות טובים. הסיבה היא שכשהוא מתנתק מהשפע האלוקי הוא עובר לקבל חיוּת מה'קליפה'.

כאשר יהודי ניזון מהקדושה – לא ייתכן מצב של "שלום יהיה לי" בעודו חוטא ו"בשרירות ליבי אלך", שכן התמכרות לענייני הרע סותרת את הקדושה ופוגעת בשפע שבא ממנה. אך בשעה שהוא יונק חיוּת מה'קליפה', ייתכן מצב ש"שלום יהיה לי", והסיבה היא – "כי בשרירות ליבי אלך".

החוטא מצטער

הדבר מסביר את תרגום המילה "והתברך בלבבו" ל"ויתייאש בליבו": גם חוטא, שהפנה עורף לקב"ה ובחר ב'קליפה', בתוך-תוכו אינו שבע רצון ממצבו אלא מיואש מכך. אכן, הוא יונק עתה את חיותו מה'קליפות' ולא מהקדושה, אך בפנימיותו איננו מרוצה מזה אלא אפוף תחושת ייאוש.

בעקבות זאת יתבארו דברי המשנה (אבות א,ז): "ואל תתייאש מן הפורענות". אחד הפירושים הוא שאל יתייאש אדם לנוכח פורענות שבאה עליו. אבל פירוש זה אינו הולם לגמרי את הניסוח "אל יתייאש מן הפורענות", שמשמעו שיש לקוות דווקא לבואה של הפורענות. אילו הייתה הכוונה דחייה של הפורענות, היה ראוי לומר "אל יתייאש מפני הפורענות".

אל תתייאש

אלא שהמשנה מדברת על אדם שחייו טובים ושלווים, והעלול לחשוב שבעצם הוא מקבל את חיותו מה'קליפות'. הלוא הוא יודע שאינו מושלם ושיש בהתנהגותו פגמים. אם כן, יתגנב לליבו חשש, העובדה שהוא נהנה מחיי שפע וברכה היא אולי ביטוי להתנתקותו ממקורות הקדושה ולקבלת חיותו מה'סטרא אחרא'.

משיבים לו: "אל תתייאש מן הפורענות". העובדה שהתברכת בחיים טובים אינה מוכיחה שעברת לינוק מה'קליפה'. אתה יונק את חיותך מהקדושה, ובאשר לדאגתך על העדר פורענות – אל תתייאש, תוכל לצאת ידי חובה ב'פורענות' סמלית, כדברי הגמרא (ערכין טז,ב): "אפילו הושיט ידו לכיס ליטול שלוש (מטבעות) ועלו בידו שתיים" – הדבר נחשב לייסורים שממרקים את עוונותיו, ודיי יהיה לך בכך.

(תורת מנחם, כרך לו, עמ' 345)

  מן המעיין

אתם ניצבים

האמת בוקעת דרך

״אתם ניצבים היום כולכם לפני ה׳ אלוקיכם״ (דברים כט,ט). 'אתם' אותיות 'אמת'. האמת בוקעת לה דרך עד כיסא הכבוד, ובזכותה תתייצבו לפני שופט הארץ בימים הנוראים.

(רבי אהרן מקרלין)

הלבבות שהתאבנו צועקים

'אתם' ראשי תיבות אבן מקיר תזעק. הימים הנוראים מסוגלים לתשובה, ואפילו הלבבות שהתאבנו צועקים אל ה׳.

(רבי יעקב-צבי מפוריסוב)

כולם זקוקים לכולם

״אתם ניצבים היום כולכם...ראשיכם שבטיכם... מחוטב עציך עד שואב מימיך״ (דברים כט,ט-י). אף שמדובר בסוגים שונים בבני ישראל, מ'ראשיכם' ועד 'שואב מימיך', הכתוב כולל את כל הסוגים יחד. כולם מתאספים ומתאחדים לישות אחת, לקומה אחת שלמה. היינו שכל אחד ואחד מהסוגים זקוק לשני וכל אחד משלים את חברו.

(לקוטי תורה)

שליחות אישית

מדוע נחוץ לפרט את כל הסוגים, והלוא כולם נכללים במילה 'כולכם'? אלא הכתוב מלמדנו שנוסף על היותו של כל יהודי חלק מהכלל, 'כולכם', ניתנו לכל אדם שליחות ותפקיד מיוחדים לו, על-פי מעמדו ומצבו – 'ראשיכם' לפי מעמדם, ו'שואב מימיך' לפי מעמדו.

(לקוטי שיחות)

טהרו עצמכם

התייצבו בעמידה ישרה ונכונה, כקדושים וכטהורים, לאלתר לחיים. ״לפני״ – קודם – ״ה׳ אלוקיכם״ – בטרם ימרקו מידות הדין והרחמים את עוונותיכם.

(נועם מגדים)

כולם שווים

״כולכם לפני ה׳ אלוקיכם״ – כולכם שווים בעיניו. אין ה'ראשיכם', 'זקניכם' ו'שוטריכם' חשובים בעיני ה' יותר מ'חוטב עציך' ו'שואב מימיך'.

(כלי יקר)

ביטול העצות והתאוות

״חוטב עציך״ – 'עציך' מלשון עצה. יש לחטוב ולבטל את ה״רבות מחשבות בלב איש״. ״שואב מימיך״ – יש לשאוב ולהוציא את המים המצמיחים כל מיני תענוגים והמסמלים את תענוגות העולם.

(היום יום)

התאחדות על-שכלית

העבודה המביאה לידי כריתת הברית העל-שכלית עם הקב"ה היא ״אתם ניצבים היום כולכם״. בשעה שכל ישראל מתאחדים יחד, מתוך אחדות מוחלטת, אף שעל-פי שכל האחד הוא בבחינת 'ראשיכם' והשני בבחינת 'שואב מימיך' – הרי התאחדות על-שכלית זו גורמת להתאחדות בין הקב״ה לישראל בהתקשרות עצמותית, שלמעלה מטעם ודעת.

(הרבי מליובאוויטש)

  אמרת השבוע

צריך ללמד זכות

פעם אחת הרגיש רבי יחיאל-מיכל מזלוצ'וב שתפילותיו נחסמות ואינן עולות למרום. הדבר ציער אותו מאוד, ומתוך צערו התנמנם.

נגלה אליו אביו, רבי יצחק מדרוהוביץ', ואמר לו שסיבת עיכוב תפילותיו היא מפני שבא אליו יהודי והתאונן על צרה שפקדה אותו, ורבי יחיאל-מיכל שאל אותו למעשיו, והיהודי התוודה שעבר עבירות חמורות. אמר לו רבי יחיאל-מיכל: "אם כן, מה אתה מתאונן? שוב בתשובה וה' יסיר מעליך את הצרה".

אמר לו האב: "דבריך אלה עוררו קטרוג למעלה. לא היית צריך להצדיק את הדין, אלא ללמד עליו זכות. הצדקת הדין טובה כשאדם מצדיק את הדין על עצמו, אבל באשר לאחרים – אין דורשים ממך להיות מליץ טוב על מעשי הקב"ה, אלא עליך לעורר רחמים על נפש מישראל".

  פתגם חסידי

להיכלל בכלל ישראל

"יש זמן שבו גם 'ראשיכם שבטיכם' חייבים להשפיל את עצמם ולהיכלל בתוך כלל ישראל, בבחינת 'כל איש ישראל'. לא להתנשא עליהם, אלא לפעול לטובתם ולהגן עליהם" (רבי ישראל מצ'ורטקוב)

  מעשה שהיה

תפילת הערער

שמחה רבה אפפה את יהודי העיירה פילץ שבפולין, לרגל מינוי הרב החדש, הלוא הוא רבי יחיאל דנציגר – לימים האדמו"ר הראשון מאלכסנדר. רבי יחיאל העתיק את מושבו מהעיירה גרוייץ (גריצא), שבה שימש רב בעקבות אביו, רבי שרגא-פייבל.

בני הקהילה קיבלו את רבם החדש בכבוד גדול, והמתינו לדרשה הראשונה שישמיע. מינויו נכנס לתוקף ערב חגי תשרי, והציפייה הייתה כי בימים הקרובים יישא הרב החדש את דבריו.

אבל השבת הראשונה חלפה, ורבי יחיאל נמנע מלדרוש ברבים. המתפללים הרבים שגדשו את בית הכנסת יצאו בתחושת החמצה. זו התחלפה בתקווה כי ב'שבת סליחות', שלפני ראש השנה, בוודאי ישמיע הרב דברי התעוררות. גם הנחה זו התבדתה. שבת סליחות חלפה, והמרא דאתרא לא עלה לשאת דברים.

צימאונם של בני הקהילה התעצם לקראת ראש השנה. כולם היו משוכנעים כי קודם מעמד התקיעות בשופר יפרוץ את הסכר שסגר על פיו. אך ימי ראש השנה חלפו להם, גם שבת 'שובה' עברה, והציבור החל להפנים את העובדה כי רבם מסתגר בדומייתו, מסיבותיו שלו.

ליל יום הכיפורים. רוח של התעלות וטהרה שורה בבית הכנסת. המתפללים מתכנסים ובאים. ארשת רצינוּת נסוכה על פניהם, והם ממהרים לטמון את פניהם במחזורי התפילה, נערכים לתפילת 'כל נדרי'.

והנה נכנס הרב, עטוף בטליתו, הגולשת מראשו על פניו ומכסה את מחצית גופו העליון. הוא ניגש אל ארון הקודש, מסיט בסערה את הפרוכת ופותח את דלתותיו לרווחה. בכי סוער מטלטל את כתפיו בחוזקה, והוא מתייפח דקות ארוכות.

הס מושלך בבית הכנסת. כולם מביטים בחרדת קודש במחזה המרטיט. ופתאום פורץ הרב בזעקה רמה: "דוד המלך אומר בתהילים: 'פָּנָה אֶל תְּפִלַּת הָעַרְעָר, וְלֹא בָזָה אֶת תְּפִלָּתָם'. הקב"ה פונה אל תפילת הערער, לאותה תפילה ערטילאית, שאין לה זכות קיום כלל!".

הדברים מרעידים את לבבות המתפללים. רבים מצטרפים לבכיו של הרב. כך מתחיל היום הקדוש.

לימים ביאר את הדברים האדמו"ר רבי יהודה-משה מאלכסנדר, על-פי סיפור מימות הבעש"ט.

שנה אחת האריך הבעש"ט מאוד בתפילת ליל יום הכיפורים. התפילה עצמה התאפיינה בדבקות בלתי-רגילה. אחרי היום הקדוש שאלוהו תלמידיו לפשר הדבר.

סיפר להם הבעש"ט: בעיר אחת מתגורר יהודי שלמרבה הצער נטש את דרך היהדות, בחר בחיי חטא ופריקת עול והפנה עורף לעמו ולאלוקיו. הוא העתיק את מגוריו לאזור הלא-יהודי, עד שהתערה בין הגויים ואימץ את אורחות חייהם. שלושים שנה חלפו עליו בלי שנשא תפילה אחת, גם לא ביום הכיפורים!

שנה אחת נקלע בערב יום הכיפורים לשוק היהודי. תחילה היו המראות זרים לו, אך מרגע לרגע החלו צצים הזיכרונות מעברו המודחק. הוא צפה באחיו היהודים מתרוצצים בתזזיתיות ושרויים בהכנות לקראת היום הקדוש. המחזה היכה בו בעוצמה. חומות הניכור שבנה במשך שנים החלו מתקלפות אט-אט. כך עמד בלב השוק, מוצף רגשות עזים, מתבונן באווירת ערב יום הכיפורים שנשכחה ממנו לגמרי.

שעות חלפו, והאיש נטוע על מקומו בלי תזוזה, וסערת נפש אדירה מטלטלת את כולו. השמש שקעה, והחשיכה שירדה על השוק הריק הקיצה את האיש משרעפיו. רוח של תשובה פיעמה בליבו. רגליו נשאוהו לבית הכנסת.

הוא התגנב פנימה בדיוק בשעת תפילת כל נדרי, כאשר שאגה אדירה פרצה מפיות המתפללים, וזו הסוותה את כניסת האורח למקום. האיש דחק עצמו לאחת הפינות, ומכיוון ששכח את תפילות הימים הנוראים ולא היה לו מחזור תפילה, ניסה להסתיר את נוכחותו ככל יכולתו.

רק לאחר שבית הכנסת התרוקן מאחרון המתפללים יצא האיש מפינתו. ביד רועדת נטל מחזור של בית הכנסת והחל לקרוא בקול ובהתלהבות. דף אחר דף גמע בצימאון גדול, בכה והיכה על חטא, בלב מלא חרטה.

בשעת תפילתו הארוכה פרצה מפיו קריאה מרה: "ריבונו של עולם! הנני יודע שאין בעולם חוטא כמוני. חטאיי מרובים מזה של הרשע הגדול ביותר!". ואז החל להתוודות ולפרט את חטאיו. כשזרחה השמש יצא בעל התשובה מבית הכנסת והלך לדרכו.

סיים הבעש"ט ואמר לתלמידיו: "בשמיים נוצר רעש גדול מהתשובה הזכה של היהודי הזה. תפילתו הייתה נעלית ורצויה כל-כך, עד שסחפה עימה תפילות שהושהו במשך מאות שנים, ועתה עלו בזכותה אל כיסא הכבוד. זו הסיבה להתעכבותי בתפילתי", סיכם הבעש"ט, "רציתי להתפלל עם בעל התשובה הזה, אותו 'ערער', שאליו דווקא פונה הקב"ה".

וכך מוסבר מדוע הפסוק מתחיל בלשון יחיד ("תפילת הערער") ומסיים בלשון רבים ("ולא בזה את תפילתם"), כי בזכות 'תפילת הערער' עלו התפילות של כל בני ישראל.

(על-פי 'אמונת משה', אלכסנדר)

  לומדים גאולה

מאש התשובה לגאולה

הגאולה תלויה בתשובה, כדברי הרמב"ם (הלכות תשובה פרק ז, הלכה ה): "הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן, ומייד הן נגאלין". הקשר בין השתיים אינו רק בכך ש"מפני חטאינו גלינו מארצנו", וממילא כאשר נשוב בתשובה תתבטל הגלות. יש קשר מהותי ופנימי בין התשובה לבין הגאולה.

תורת החסידות מסבירה את מהות התשובה על-ידי המשלת הקשר שבין יהודי לקב"ה – לאש. את הפסוק (דברים כ,כד) "כִּי ה' אֱלֹקֶיךָ אֵשׁ אֹכְלָה הוּא", מפרשת החסידות: הקשר שלך עם הקב"ה, כמוהו כאש. כשם שאש זקוקה לתנאי בעירה בסיסיים, כך הקשר שלך עם הקב"ה זקוק לתנאים מתאימים שיאפשרו את קיומו.

לשמור על האש

התנאים הבסיסיים הדרושים לקיומה של להבה הם שניים: א) חומרי בעֵרה מתאימים, שבהם תוכל הלהבה להיאחז; ב) שלא יפגעו בה חומרי כיבוי, דוגמת מים ועפר. אש שלא ניתנים לה חומרי דלק מספקים או שנשפכים עליה חומרי כיבוי, דועכת וכבה.

גם 'להבת' הקשר בין היהודי לקב"ה זקוקה לשני התנאים הללו: א) 'חומרי דלק' שיזינו וילבו אותה – לימוד תורה וקיום מצוות עשה – שהם מעין 'חומרי בעירה' בעבור 'אש' האהבה לקב"ה; ב) היא צריכה להישמר מפגיעת 'חומרי כיבוי', שהם כל הדברים שאסרה התורה, אשר פוגעים ב'אש' האהבה לקב"ה ועלולים לגרום לדעיכתה.

כשיהודי לומד תורה, מקיים את מצוות עשה ונזהר מלעבור על איסורי התורה, הוא מזין ושומר בהתמדה את להבת הקשר שלו עם הקב"ה. לעומת זה, אם לא למד תורה, אם לא קיים כיאות את המצוות, אם עבר על מצוות לא-תעשה – פגע ב'אש' שבתוכו. הוא גרם להקטנתה, לעמעומה ואף לדעיכתה, השם ישמרנו.

אל נקרת הצור

זה המצב שבו שרוי יהודי שחטא, ושעכשיו זקוק לתשובה. הוא עומד לפני בעיה ממשית: איך לחזור ולהבעיר את ה'להבה' שדעכה? איך לתקן את כל מה שהיה חסר ל'אש' ואת כל הדברים השליליים ש'נשפכו' עליה ושהפריעו לה לבעור?

כאן מקומה של התשובה. היא מביאה 'אש' ממקור אחר, ממקום שבו החטא והעוון אינו יכול לפגוע. יש לנו דוגמה ל'אש' כזאת, שאינה זקוקה לחומרי בעירה ושאינה נפגעת על-ידי מים ועפר: ה'אש' הטמונה בצור החלמיש. אפשר להשקיע את האבן הזאת שנים רבות במים, אך ברגע שנוציאה מהמים ונכה בה, יפרוץ הניצוץ.

'אש' מעין זו קיימת גם ביהודי. זה הקשר העמוק והפנימי בין נשמתו האלוקית ובין הקב"ה. קשר זה קיים לנצח ואינו נפגע לעולם. ל'אש' זו רמז הקב"ה למשה רבנו, אחרי חטא העגל, באומרו: "וְשַׂמְתִּיךָ בְּנִקְרַת הַצּוּר". יש כאן רמז ל'אש' הפנימית, דוגמת ה'אש' שבצור החלמיש, שקיימת בלב היהודי גם לאחר שחטא.

כאשר היהודי מתחרט מעומק הלב על ריחוקו מהקב"ה ועל האהבה לה' שנפגעה ואולי דעכה, הוא מגיע אל אותה 'אש' פנימית הקיימת לעולם. הוא חושף את הקשר העצמותי, הבלתי-תלוי, בינו לבין בוראו. וכאשר 'אש' זו מתגלית בנפשו, היא דומה ללהבה ענקית שמבעירה מחדש את ה'אש' שנפגעה. על כן אין דבר העומד בפני התשובה, ולכן היא עומדת מעל כל המצוות.

זה גם הקשר בין התשובה לגאולה: אף הגאולה באה לגלות את עומק המציאות של הבריאה. אף היא נועדה להראות את האמת של העולם – את העובדה שהאמת האלוקית היא האמת היחידה של המציאות. התשובה, החושפת את פנימיות היהודי, מביאה את הגאולה, שתחשוף את פנימיותה של הבריאה.

  חיים יהודיים

חתונה ייחודית במגדל העמק

כל חתונה מרגשת, אבל החתונה הזאת במגדל העמק הייתה לא-שגרתית. החתן והכלה, יהושע וענת בן-יעקב, הם דיירים בעלי נכות פיזית קשה, המתגוררים במרכז שיקום 'גראבסקי' בעיר. זו החתונה הראשונה שנערכת בו, וזה בהחלט היה רגע היסטורי בעבור המרכז, מאז הוקם לפני עשרים שנה על-ידי 'כולל חב"ד'.

"זו הגשמת חלום", אומר קובי ויזל, המנהל הכללי של מרכז השיקום, המלווה את הזוג הטרי לאורך כל הדרך. "לראות את בני הזוג נישאים כדת משה וישראל, ובפרט בימים מאתגרים אלה – זה היה מאוד מרגש. כל אחד מהצוות שלנו חש שזו שמחה משפחתית".

המתנדב נבחר לעד

בעת החופה, בחצר מרכז השיקום, הרבה מהמשתתפים דמעו מהתרגשות. אחד מהם הוא שלום סויסה, מתנדב בנכוניות של 'יד שרה'. שנים רבות ליווה את הכלה המשותקת, כמעט בכל תחנה בחייה. עכשיו נבחר על-ידה לשמש עד בחתונתה.

"לבני-אדם סיעודיים", מסבירה מנהלת ההוסטל, מורן בן-ראובן, "לא פשוט לממש את החלום של הקמת בית בישראל. האנשים האלה מוקפים מטפלים צמודים וזקוקים לסביבה תומכת. לכן החתונה הזאת הייתה רגע של שיא בעבורנו".

הצוות ויתר על החג

בעבור הדיירים, החתונה סיפקה הזדמנות שלא חוו זמן רב – לשמוח באירוע. הם מוגדרים חולים בסיכון, ומגבלות הקורונה צמצמו מאוד את המגע שלהם עם העולם החיצוני. "עד הקורונה הדיירים היו משולבים בקהילה בתחומים מגוּונים", אומרת המנהלת, "ופתאום הכול נעצר. מתנדבים לא יכולים לבוא ולשמח אותם, כמעט אין ביקורי משפחות, וברור שאין יציאות לבית כנסת, למרכז קניות או למסעדה".

בחודש ניסן נכנסו כל הדיירים לבידוד של שלושה שבועות, ובתוכם חג הפסח. "עשרים ושניים אנשי צוות, ואני בתוכם, נכנסנו לבידוד עם הדיירים ולא היינו עם בני המשפחות שלנו כלל", מספרת בן-ראובן. "ידענו שאם לא נהיה שם בשבילם – לא יהיה מי שירים אותם מהמיטה, מי שיטפל בהם, מי שידאג להם. היו שלוש מטפלות שבתחילה לא הצטרפו, וכעבור יומיים שבו למעון ואמרו שאין הן מסוגלות להישאר בבית כשהן חושבות על הדיירים הזקוקים לעזרתן. הסיפוק שלנו הוא לראות את הדיירים שמחים, מחייכים, יוצרים ומשתקמים. מקצתם הצליחו לעמוד על רגליהם בזכות הטיפול שקיבלו".

אל תשפטו

במעון במגדל העמק מתגוררים 46 דיירים. "אם ראיתם אדם נכה, שראשו שמוט, יושב על כיסא גלגלים, אל תשפטו אותו", מבקשת בן-ראובן. "לפעמים הם חכמים יותר מהאדם הממוצע. ייתכן שהאיש רופא, מהנדס או אחות, שפשוט חלו. הביטו בהם ממקום של כבוד והערכה. לאנשים האלה לב עצום, ולא לשווא הצוות שלנו עובד איתם שנים רבות".

לדבריה, החתונה מייצגת את הקונספט הייחודי של מרכז השיקום, שבו המסגרת מתאימה את עצמה לצורכי הדייר. "כך היה בתכנון, בארגון ובעריכת החתונה, בדיוק על-פי הדרישות המיוחדות של יהושע וענת".


רגע שיא. החתונה במרכז גראבסקי

  פינת ההלכה ומנהג

סדר עדיפויות

שאלה: קשישים ומי שמצויים בקבוצת סיכון ומבקשים לקצר ככל האפשר את שהייתם בבית הכנסת בראש השנה, לאיזה חלק מהתפילה יבואו?

תשובה: המצווה המרכזית של ראש השנה היא תקיעת שופר. השנה חל היום הראשון של ראש השנה בשבת, ואין בו תקיעת שופר כלל, אלא ביום השני בלבד.

המינימום הוא להיכנס לבית הכנסת ביום השני של ראש השנה אחרי קריאת התורה, לשמוע את ברכות התקיעה ולענות אמן, ולשהות עד סיום כל התקיעות הראשונות ('תקיעות מיושב'), שהן עיקר החיוב מן התורה.

אם אפשר, כדאי להישאר עד גמר התקיעות שבתוך תפילת מוסף, הנקראות 'תקיעות מעומד', שהן מצווה מדברי חז"ל. ויש הסבורים שתקיעות אלה הן עיקר התקיעות.

התקיעות שבקדיש תתקבל, ואלה שאחרי סיום התפילה, הן בגדר 'הידור', ומי שנחוץ לו לקצר, רשאי לוותר עליהן.

מי שהתנאים מאפשרים לו לשהות יותר בבית הכנסת, יבוא לפני קריאת התורה וישמע אותה.

אם הוא יכול יותר מזה – יתפלל בבית עד תפילת העמידה של שחרית, ויבוא להתפלל אותה בציבור, ישמע את חזרת הש"ץ ויאמר את הפיוטים הנאמרים בה.

מי שאינו יכול לבוא לבית הכנסת, יבקש שיבואו לתקוע בשופר בעבורו בביתו.

מקורות: שו"ע סי' תקצב, ושו"ע אדה"ז שם ס"ג-ס"ז. ילקוט יוסף (ה) מועדים, עמ' נז ס"ה.

  מושג ברגע

לא בשמיים

כשרוצים לומר שדבר כלשהו הוא אפשרי ובהישג יד, אומרים שהוא 'לא בשמיים'.

מקור הביטוי בפסוק בפרשת ניצבים. משה אומר לבני ישראל: "לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא,  לֵאמֹר, מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ, וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ, וְנַעֲשֶׂנָּה".

התורה אינה 'בשמיים', אלא לימודה וקיומה נתונים בידינו.


 

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)