חב''ד כל הלב לכל אחד
תרומה | לימוד יומי | חנות | בתי חב"ד | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 18:15 זריחה: 6:41 כ"ח בתשרי התשפ"ז, 9/10/26
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

שיחת השבוע גיליון 1749
ערב שבת-קודש פרשת פינחס, י"ח בתמוז ה'תש"פ, (10/07/20)

מדורים נוספים
שיחת השבוע גיליון 1749
הזדמנות לקפוץ על העגלה
יש חדש
ייחוס לשבח וייחוס לגנאי
מסירות נפש
לפייס מייד
קינא והמליץ
חייט לא פשוט
רוצים לבנות? תלמדו!
אנציקלופדיה לבית המקדש
פרשיות התמיד והקטורת

מס' 1748, ערב שבת-קודש פרשת פינחס, י"ח בתמוז ה'תש"פ (10.07.2020)

צעירי אגודת חב"ד

יוצא לאור על-ידי המרכז לעזרי שליחות

ת"ד 14 כפר חב"ד 60840, טל' 073-3731777

עורך: מנחם ברוד  �  יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

 עמדה שבועית

הזדמנות לקפוץ על העגלה

אם יתברר לכם שהאדם שלמד את כל התורה הוא שכנכם, עמיתכם לעבודה, חבר לספסל בבית הכנסת, האיש מהמכולת – זה יישמע מפתיע, לא כן?

אם אומרים לכם על אדם כלשהו שהוא למד את כל התורה, איזו דמות מצטיירת בדמיונכם? אתם ודאי חושבים על גאון בעל מוח אדיר, שישב עשרות שנים וחרש מאות ואלפי ספרים. כי אכן, התורה רחבה ומקיפה כל-כך, ורק יחידי סגולה מסוגלים ללמוד את כולה.

ואם יתברר לכם שהאדם שלמד את כל התורה הוא שכנכם, עמיתכם לעבודה, חבר לספסל בבית הכנסת, האיש מהמכולת – זה יישמע מפתיע, לא כן? אבל אכן כך, יש מתכונת שמאפשרת לאדם מן השורה, לי ולך, ללמוד את כל התורה, בזמן קצר יחסית ובמהלך החיים השגרתי.

יצירה ייחודית של הרמב"ם

רבבות יהודים יחגגו השבוע עוד סיום מחזור לימוד של כל התורה, במסגרת 'הרמב"ם היומי'. ספרו המופלא של הרמב"ם מסכם את כל הלכות התורה, ומי שלומד אותו רוכש לעצמו למעשה את התורה כולה. זו סגולה ייחודית של הספר הזה, שאין לה אח ורע בשום חיבור תורני אחר.

בספרו, בן ארבעה-עשר החלקים (שעל שם זה הוא נקרא 'י"ד החזקה'), ריכז הרמב"ם את כל הלכות התורה, גם ההלכות שאינן נוהגות בזמן הזה, ועד ההלכות הקשורות בביאת המשיח ובזמן הגאולה. כאשר יהודי לומד את כל ספרו של הרמב"ם – הוא לומד למעשה את כל התורה כולה.

מתכונת הלימוד היומי בספרו של הרמב"ם היא יוזמה של הרבי מליובאוויטש, בשאיפה לאחד את כל עם ישראל בלימוד כל הלכות התורה, על-ידי לימוד יומי קבוע. מאז יצאה לדרכה התקנה (בשנת תשד"מ) כבר נלמד הספר כולו בשלושים ותשעה מחזורים, והנחיל לאלפים ולרבבות את המעלה הנפלאה הזאת של לימוד כל התורה כולה.

בלימוד הרמב"ם היומי שני מסלולים, שמאפשרים לכל אדם לבחור את המסגרת הנוחה לו. המסלול המרכזי הוא של שלושה פרקים ליום, שבו מסיימים את כל הספר בפחות משנה. בעבור מי שקשה להם לעמוד בהספק זה, מוצע מסלול של פרק אחד ליום, שבמסגרתו מסיימים את כל הספר בכשלוש שנים. עכשיו מסתיים גם המחזור השלושה-עשר של המסלול הזה.

ויש עוד מסלול, תמציתי יותר – לימוד 'ספר המצוות' של הרמב"ם, שבו רוכזו כל מצוות התורה. הלימוד היומי ב'ספר המצוות' מקביל ללימוד הכללי של שלושה פרקים ליום, ועוסק באותם עניינים. כך מתחברים המוני בית ישראל ללימוד אחיד משותף של כל התורה כולה.

הזדמנות להצטרף

לימוד הרמב"ם היומי חושף את האדם מן השורה למרחבי התורה שאינם ידועים בדרך כלל לחלקים גדולים בציבור. החל במצוות הקשורות לבית המקדש, הקרבת קרבנות, דיני טומאה וטהרה, וכלה בהלכות יציאה למלחמה, הלכות מלכים וימות המשיח.

ביום שישי זה מתחיל מחזור חדש בשלושת המסלולים, וזו הזדמנות לקפוץ על העגלה. מי שיקבל עליו את לימוד הרמב"ם היומי יגלה עד מהרה איזה עושר רוחני הוא רוכש מדי יום ביומו, ואת הזכות בלימוד כל הלכות התורה, במתכונת מאחדת עם המוני ישראל.


שיעור ברמב"ם היומי באור עקיבא. לומדים את כל התורה

  יש חדש

מסיימים ומתחילים מחדש

ביום חמישי השבוע, י"ז בתמוז, מסתיים מחזור הלימוד השלושים ותשעה של הרמב"ם היומי, במתכונת של שלושה פרקים ליום, ונפתח מחזור הלימוד הארבעים. במקביל מסתיים המחזור השלושה-עשר במסלול הקל יותר, של לימוד פרק אחד ביום, ונפתח מחזור הלימוד הארבעה-עשר. חגיגת הסיום הכפול תהיה ביום חמישי, בשעה 7:30 בערב, ליד ציון הרמב"ם בטבריה, ותועבר בשידור חי באמצעים הדיגיטליים. האירוע נערך על-ידי מטה הרמב"ם היומי שעל-יד צעירי אגודת חב"ד, בשיתוף בית חב"ד בטבריה. המעוניינים במורה שיעור למחזורים החדשים יפנו לדוא"ל [email protected].

כרך 7 ברמב"ם המבואר

לקראת סיום הרמב"ם הופיע הכרך השביעי בסדרת 'הרמב"ם המבואר' – סדרה מפוארת ומרשימה, המגישה את הספר משולב בביאור שווה לכל נפש. לצד אלה מופיעים בכל עמוד הערות מעשירות ומדור 'הלכה למעשה' המציין את פסקי ההלכה של הפוסקים המאוחרים יותר בהלכות שהרמב"ם עוסק בהן. טל' 098627791 או 0548167709.

  שלחן שבת

ייחוס לשבח וייחוס לגנאי

התורה מציינת בפרשתנו את שמו של החוטא שנהרג בידי פינחס: "וְשֵׁם אִישׁ יִשְׂרָאֵל הַמֻּכֶּה, אֲשֶׁר הֻכָּה אֶת הַמִּדְיָנִית: זִמְרִי בֶּן-סָלוּא, נְשִׂיא בֵית אָב לַשִּׁמְעֹנִי". רש"י מפרש: "כשם שייחס את הצדיק (פינחס) לשבח, ייחס את הרשע לגנאי".

פירושו של רש"י מעורר את השאלה, מה הצורך (בפשוטו של מקרא) בייחוס הרשע לגנאי? ומה הגנאי בכך ששמו זמרי בן-סלוא, שהיה נשיא בית אב של שבט שמעון?

למה שני פירושים

בהמשך רש"י מביא עוד הסבר: "דבר אחר: להודיע שבחו של פינחס, שאף-על-פי שזה היה נשיא, לא מנע עצמו מלקנא לחילול השם. לכך הודיעך הכתוב מי הוא המוכה". לפי פירוש זה גוברת השאלה הראשונה – מדוע לפרש שאזכורו של זמרי הוא לשם גנאי, כשיש הסבר שהאזכור מוסיף בשבחו של פינחס!

הסבר הדברים: האירוע שבו הרג פינחס את החוטא עם המדיינית מתואר בסוף פרשת בלק, ושם מקומם של הפרטים הנוגעים לסיפור האירוע. פרשת פינחס עוסקת בשכר שניתן לפינחס. לפי זה מתעוררת שאלה, מדוע שמו של החוטא מוזכר בפרשתנו דווקא ולא בפרשת בלק.

גנאי של דורות

על כך משיב רש"י בפירושו הראשון: "כשם שייחס את הצדיק לשבח, ייחס את הרשע לגנאי". כפי שתיאור ייחוסו של פינחס (בן-אלעזר בן-אהרון הכוהן) מוסיף בשבחו, כך ייחוסו של זמרי לגנאי מוסיף בשבחו של פינחס. בכך עולה כי פינחס פגע באדם רשע שייחוסו שלילי כל-כך, עד שעצם אזכורו הוא גנאי לחוטא. וכך תכלית הזכרת הייחוס כאן נועדה להעצים את השבח לפינחס.

מהו אכן הגנאי בייחוסו של זמרי? כאשר יעקב אבינו בירך את בניו אמר על שמעון: "כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם", וביקש ששמו לא ייזכר על חטאי בניו, כפי שרש"י פירש את דברי יעקב "בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי" – "זה מעשה זמרי, כשנתקבצו שבטו של שמעון להביא את המדיינית וכו' אל ייזכר שמי בדבר, שנאמר 'זמרי בן-סלוא נשיא בית אב לשמעוני', ולא כתב בן-יעקב".

לא נרתע

ועדיין הביאור הזה אינו מספק את רש"י, שכן פינחס אמנם זוכה לשבח על שהרג רשע בעל ייחוס מגונה, אך מעשיו לא השפיעו על הייחוס המגונה הזה. נמצא שהשבח אינו מוחלט. לכן רש"י מביא עוד פירוש – "שאף-על-פי שזה היה נשיא, לא מנע את עצמו מלקנא לחילול השם".

כעת שבחו של פינחס אינו מתמקד בגנאי שבייחוסו של זמרי, אלא באומץ ליבו, שלא נמנע מלהרוג נשיא שבט, ולא פחד מנקמת הדם של בני שבט שמעון, שעליהם אמר יעקב "כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם", וכפירוש רש"י שם: "אומנות של רציחה". כך פירוט ייחוסו של זמרי מבטא את שבחו של פינחס שלא נרתע מלעשות את הדבר הנכון.

(תורת מנחם תשמ"ז, כרך ד, עמ' 114)

  מן המעיין

מסירות נפש

הצלת הכלל

״ולא כיליתי את בני ישראל״ (במדבר כה,יא). פינחס יקבל את שכרו לא מפני שמסר את נפשו למעני, אלא משום שבמסירות נפשו זו הציל את הכלל – ״ולא כיליתי את בני ישראל״.

(תוצאות חיים)

מסירת הרצון

מסירת נפש אינה כדעת העולם, שהיא מוות על קידוש השם בלבד. היא כוללת גם את מסירת הרצון (שכן 'נפש' יש בה גם משמעות של רצון, כנאמר "אין נפשי אל העם הזה״). ומהי מסירת הרצון? שהאדם יגביר את רצונו ותשוקתו לדובקה בו יתברך, וכך לא יחפוץ דבר מענייני העולם.

(אור התורה)

לא חיפש

ההבדל בין מסירות נפשו של אברהם אבינו למסירות נפשו של רבי עקיבא: רבי עקיבא חיפש וקיווה למסור את נפשו על התורה, וכפי שאמר ״מתי יבוא לידי ואקיימנה״ (ברכות סא,ב). ואילו עניינו של אברהם אבינו היה לפרסם אלוקות בעולם, לאו דווקא על-ידי מסירות נפש; ובמקום שלא היה אפשר אחרת, היה מוכן למסירות נפש.

(ספר המאמרים ת״ש)

עזרה מלמעלה

ימים אחדים קודם הסתלקותו אמר רבנו הזקן: משביע אני בחיי נפשי, שבכל מקום שיהודי יפעל מתוך מסירות נפש, אהיה עימו ואעזור לו.

(ספר השיחות תש״ה)

ברכת השלום

״לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום״ (במדבר כה,יב). אחרי שפינחס הראה גבורה כזאת ומסירות נפש רבה כל-כך למען ישראל ותורתו, זו הייתה הברכה שנזקק לה ביותר: שלום. כי על-פי-רוב ה'שכר' שבני-אדם נותנים לאנשים כאלה הוא מחלוקת ורדיפות.

(רבי יהונתן אייבשיץ)

יוצא מן הכלל

מכיוון שהייתה בפינחס מידה גדולה כל-כך של קנאות, היה זקוק למידה הנגדית – השלום, משקל-נגד לקנאות, שהיא מידה שאין להשתמש בה אלא במקרים יוצאים מן הכלל בלבד.

(כתב סופר)

בלי חשבון

״והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם תחת אשר קינא״ (במדבר כה,יג). הדין הוא כי ״כוהן שהרג את הנפש, לא יישא את כפיו״. היה צפוי אפוא שפינחס יורחק מן הכהונה, ואף-על-פי-כן לא נרתע מלקנא את קנאת ה'. לכן נטל שכר של ״והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם״.

(פנים יפות)

פינחס הוא אליהו

״פינחס הוא אליהו״ (ילקוט שמעוני). בעבודה מתוך מסירות נפש בא לידי ביטוי עצם הנפש, בחינת 'יחידה'. עבודה זו היא הכנה והקדמה לגאולה העתידה, שאז תתגלה מהותו ועצמותו יתברך, בחינת 'יחיד'. זהו שרמזו רז״ל במאמרם: "פינחס" – על-ידי עבודת ה׳ מתוך מסירת נפש, "הוא אליהו" – מקרבים את הגאולה העתידה ובואו של אליהו, מבשר הגאולה.

(הרבי מליובאוויטש)

  אמרת השבוע

לפייס מייד

אמר רבי יצחק מדרוהוביץ': רבים נוהגים לכבוש בליבם את חטאיהם כלפי זולתם, ורק בהתקרב יום הכיפורים הם הולכים לפייס את חבריהם ולבקש את סליחתם על שפגעו בהם.

לא ראוי לנהוג כן, אלא מי שפגע בחברו נדרש לפייסו מייד ולא להשאיר את העניין לערב יום הכיפורים.

רמז לכך יש למצוא בפסוק: "כבשים בני שנה תמימים" – הדברים שהם 'כבושים' בלב שנה תמימה, צריכים להיות באופן של "שניים ליום" – בבוקר ובערב. "את הכבש אחד תעשה בבוקר" – בכל בוקר על האדם לבדוק את עצמו אם לא פגע במישהו, "ואת הכבש השני תעשה בין הערביים" – אם קרה משהו במשך היום, עליך לתקן זאת קודם לכתך לישון.

  פתגם חסידי

קינא והמליץ

"מעלתו של פינחס הייתה בכך שבאותה שעה שבה קינא לאלוקיו, גם לימד זכות והמליץ על ישראל שראויים הם לסליחה וכפרה – 'ויכפר על בני ישראל'" (קדושת יום-טוב)

  מעשה שהיה

חייט לא פשוט

אווירה כבדה שרתה בחדר. ראשי קהילת לובלין הקיפו בדומייה את מיטת רבם, שהתייסר בחוליו האחרון. לפי המסורת המקובלת בעיר, קודם לכתו מן העולם בוחר הרב את ממלא מקומו על כס הרבנות של הקהילה.

הרב הניע את שפתיו במאמץ רב. "אינני יכול לומר לכם מי יישב על כיסאי", אמר, "ואולם האיש שימות אחריי, הוא שיגלה לכם קודם פטירתו מי ימונה לרב במקומי". האנשים הביטו זה בזה בתמיהה. הם המתינו שהרב יבאר את דבריו הסתומים, אך הוא כבר החזיר את נשמתו ליוצרה.

דברי הרב השרו מתח על בני הקהילה. הכול ציפו לדעת מיהו הנפטר הבא, שיחשוף את זהות הרב הבא.

יום אחד נודע כי חייט עני, המתגורר בקצה העיר, חלה מאוד. המעטים שהכירוהו ידעו לספר כי  הוא אדם פשוט בתכלית, המתגורר בבקתה רעועה. "האם זה האיש שיקבע מי ישמש הרב בקהילה המעטירה?", תהו הבריות.

ראשי הקהילה, נאמנים לצוואת רבם, הלכו אל בקתתו. "מי אתם, ומדוע באתם?", שאל החולה בקול מיוסר.

"אנו ראשי הקהילה", השיבו האורחים. "על-פי דברי רבנו קודם פטירתו, אתה האיש שצריך להורות לנו מי יהיה רב העיר הבא".

האיש תלה בהם מבע של חוסר הבנה. "רב? לשם מה בכלל אתם צריכים רב?".

העסקנים החליפו ביניהם מבטים תמהים. בכל-זאת טרחו להסביר לו: "אנו זקוקים לרב שיפסוק בשאלות הלכתיות ויכריע בדיני תורה, כמו בכל קהילות ישראל".

"אהה", אורו פניו של האיש, "עכשיו אני מבין מה תפקיד הרב. אבל מדוע באתם אליי?".

"הרב הקודם ציווה עלינו קודם פטירתו לפנות אליך...", אמרו לו העסקנים, תוהים לפשר המצב שנקלעו אליו.

האיש המהם הברות חסרות פשר והסב את פניו לעבר הקיר. העסקנים נבוכו. אחד מהם העלה הצעה: "אולי נקרא באוזניך שמות של ערים ועיירות, ואתה תבחר את שם העיר שבה מכהן הרב העתידי של לובלין".

האיש החזיר את פניו. "בסדר", לחש.

זו אחר זו הועלו שמות ערים ועיירות קרובות ורחוקות, אך האיש שכב דומם ולא הניד עפעף. ואז הוזכרה העיר אוסטראה (אוֹסטרוֹהְ. עיר במערב אוקראינה). האיש הניד באצבעו. "זה הרב הבא", אמר קצרות.

העסקנים יצאו בתחושת הקלה, אך סימני השאלה הוסיפו להטריד את מחשבותיהם. מיהו החייט ומה מצא באוסטראה?

לא הספיקו להרחיק, והם נקראו לשוב אל בית החייט. עכשיו פניו להטו, והוא כבר לא נראה איש פשוט כל-כך. "מה תעשו אם הרב מאוסטראה יסרב לבוא ללובלין?", שאל אותם.

פני העסקנים הרצינו. "אכן, מה נעשה?".

"אימרו לו", נענה החייט, "שאני ציוויתי עליו לקבל את תפקיד הרבנות בלובלין".

בטרם הספיקו לעכל את הדברים יצאה נשמתו של החייט. עכשיו הבינו כולם כי החייט לא היה אדם פשוט אלא צדיק נסתר, והוא זכה להלוויה מכובדת ונטמן סמוך לרב המנוח.

משלחת מטעם הקהילה יצאה לאוסטראה ומסרה בידי רבהּ כתב מינוי. כפי שצפה החייט, הרב דחה את ההצעה על הסף. "רוצה אני להישאר עם צאן מרעיתי", השיב.

באין ברירה אמרו לו את דברי החייט. כאשר שמע הרב את הדברים, החווירו פניו. "החייט מלובלין נפטר?!", זעק בקול מר, קרע את בגדיו ומירר בבכי. בעודו מתייפח, אמר לאנשי המשלחת: "בעוד כמה ימים אבוא ללובלין ואעשה כמצוותו".

בקהילת לובלין שרתה שמחה רבה. הם זכו במנהיג בעל שיעור קומה. כל הקהילה קיבלה את פני הרב במעמד הכתרה רב-רושם.

ביום השבת התקבצו כל בני הקהילה לסעודה שלישית, שבה נשא הרב דרשה חוצבת להבות, ואחריה נשא ונתן עם תלמידי-החכמים בסוגיות עמוקות בש"ס. כטוב ליבם, העז אחד מהם לשאול את הרב לסודו של החייט המסתורי.

הרצינו פניו של הרב, והוא פתח וסיפר:

"בכל בוקר, אחרי תפילת שחרית, נהגתי לנעול את בית הכנסת, להישאר בו לבדי וללמוד עד חצות היום. פעם אחת נבהלתי לגלות מולי אדם זר. כיצד נכנס לבית הכנסת הנעול?

"האיש הרגיעני: 'אל תירא מפניי, כי בשר ודם אני כמוך'. שאלתיו: 'מדוע באת?', והוא השיב: 'אליהו הנביא שלחני אל כבודו, שיפעל לתקן תקלה מסוימת בעיר'. שאלתי את האיש לשמו והוא אמר לי את שמו ואת שם עירו, לובלין, וציין כי הוא חייט.

"עדיין לא נחה דעתי. אמרתי לו שאם אליהו הנביא התגלה אליו, רצוני שיתגלה גם אליי, ואם לאו – איני מאמין לדבריו. האיש השיב כי לא כדאי לי לבקש זאת, שכן תיפול עליי אימה ופחד שלא אוכל לשאת.

"בכל-זאת התעקשתי, ואז העביר האיש את מטפחתו על פניי. לפתע נתגלתה אליי דמותו של אליהו הנביא. חרדה איומה נפלה עליי, והתעלפתי מייד.

"האיש השיב את רוחי, ואמר לי: 'ובכן, הלוא אמרתי לכבודו שלא כדאי לו הדבר. ועכשיו אנא מהר לתקן את התקלה בעיר'.

"בטרם הספקתי להתאושש נעלם החייט. מאז לא ראיתיו. מייחל אני שאזכה לראותו בגן עדן".

(על-פי 'זכור לאברהם')

  לומדים גאולה

רוצים לבנות? תלמדו!

במדרש (תנחומא צו,יד) מסופר שכאשר הקב"ה ציווה את יחזקאל הנביא למסור לבני ישראל את צורת בית המקדש, תמה יחזקאל, שכן אלה היו ימי גלות בבל. "אמר יחזקאל לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, עד עכשיו אנו נתונים בגולה, בארץ שונאינו, ואתה אומר לי לילך ולהודיע לישראל צורת הבית... וכי יכולין הן לעשות? הנח להם עד שיעלו מן הגולה ואחר-כך אני הולך ואומר להם".

המדרש מביא את תשובת הקב"ה: "ובשביל שבניי נתונין בגולה יהא בניין ביתי בטל?! אמר לו הקב"ה: גדול קרייתה בתורה כבניינה. לך אמור להם, ויתעסקו לקרות צורת הבית בתורה; ובשכר קרייתה, שיתעסקו לקרות בה, אני מעלה עליהם כאילו הם עוסקים בבניין הבית".

הלימוד כבניין

מה משמעות תשובתו של הקב"ה? הלוא לימוד תורת הבית ובניית בית המקדש עצמו הם שני דברים נבדלים. בניית בית המקדש פירושה הקמת בניין גשמי, שבו אפשר לקיים את כל עבודות המקדש כפשוטן, ובכלל זה הקרבת הקרבנות כפשוטה; ואילו הלימוד והעיסוק בתורת הבית הוא עניין רוחני בלבד, שעליו הקב"ה אומר "אני מעלה עליהם כאילו הם עוסקים בבניין הבית".

אבל האמת היא שאין כאן שני דברים נבדלים. כאשר התורה, תורת אמת, משווה שני דברים זה לזה, המשמעות היא שבאמת הם דבר אחד. כך עולה גם מתשובת הקב"ה ליחזקאל: "ובשביל שבניי נתונין בגולה יהא בניין ביתי בטל?!". מכאן אנו למדים שהעיסוק בתורת המקדש מונע מצב של "בניין ביתי בטל", והרי הוא בבחינת בניין המקדש ממש.

הרבי מליובאוויטש מסביר (לקוטי שיחות כרך יח, עמ' 414) שהעניין יובן ממה שאמרו חז"ל על הקרבנות – "כל העוסק בתורת חטאת, כאילו הקריב חטאת, וכל העוסק בתורת אשם, כאילו הקריב אשם". הכוונה ב"כאילו הקריב" אינה שהוא מקבל שכר בלבד, או שעל-ידי זה הקב"ה מכפר על העוונות כמו על-ידי העלאת קרבן, אלא יש בכך (על כל פנים לפי כמה דעות) גדר של הקרבת קרבן ממש. הדבר בא לידי ביטוי בהלכה הקובעת שאין לומר את פרשת הקרבנות בלילה אלא ביום, "לפי שאין מקריבים קרבן בלילה". ויש עוד כמה וכמה הלכות בתורת הקרבנות שצריכות להיות בדוגמת הקרבתם. מכאן שהעיסוק בתורת הקרבן כמוהו כהקרבתו ממש.

ואם כן הוא באשר לקרבנות, כל שכן שכך הוא באשר לעיסוק בתורת הבית. הלוא זו הייתה טענתו של יחזקאל, שבני ישראל אינם יכולים לבנות את בית המקדש בהיותם בגולה. על כך ענה לו הקב"ה שההימצאות בגולה אינה מצדיקה ש"יהא בניין ביתי בטל", ולכן ציווה אותו להורות לבני ישראל לעסוק בתורת הבית, שעל-ידי הלימוד פועלים שלא יהיה "בניין ביתי בטל".

חובה אישית

ההסבר פשוט: המצווה "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" היא מצוות עשה לדורות. בכל עת ובכל מקום מוטלת על עם ישראל החובה לבנות את בית המקדש. כשהמציאות אינה מאפשרת לבנות את בית המקדש בפועל, חלה החובה לעסוק במה שבידינו – בלימוד תורת הבית, ובכך "כאילו אתם בונים אותו".

כלומר, העיסוק בתורת הבית אינו בבחינת זֵכֶר ותחליף לבניין בית המקדש, אלא יש בלימוד משום גדר של מצוות בניין בית המקדש. זו חובה אישית המוטלת על כל יהודי, כפסק הרמב"ם: "הכול חייבין לבנות ולסעד בעצמן ובממונם, אנשים ונשים". כשיהודי עוסק בתורת הבית בזה הוא בונה ממש את בית המקדש, וזו ההכנה לבניינו בגשמיות ובפשטות בקרוב ממש.

  חיים יהודיים

אנציקלופדיה לבית המקדש

במוזיאון לארכיאולוגיה של איסטנבול שוכן פריט היסטורי שאינו מסב נחת להנהגה המוסלמית, המנסה להתכחש לקיום בתי המקדש בהר הבית. זו כתובת שלמה, חקוקה באבן, שבה נכתב ביוונית ובלטינית "איש נוכרי לא ייכנס לפנים מן המחיצה המקיפה את המקדש ולחצר המוקפה, ומי שייתפס יתחייב בנפשו ודינו מיתה". כתובת דומה, אבל שבורה, שמורה במוזיאון ישראל.

"בית המקדש היה מוקף במעין גדר, המכונה במשנה סורג", מסביר הרב שניאור-זלמן כהן מכפר חב"ד, מחבר הספר החדש 'הר הבית והמקדש', המציג את הכתובת בספרו. "על הגדר הזאת הוצבו כתובות המזהירות לא-יהודים מכניסה למקדש. הכתובת השלמה נמצאה בשנת 1871. הכתובת השנייה, החצויה, היא מן המאה הראשונה לפני הספירה".

מסע בזמן

ערב ימי 'בין המצרים' משיק הרב כהן את ספרו, שאפשר לראות בו מעין אנציקלופדיה לענייני הר הבית והמקדש. על פני למעלה מארבע-מאות עמודי כרומו צבעוניים, הוא לוקח את הקורא למסע בזמן, בשילוב מאות תמונות ואיורים. רשימת התודות בהקדמה מספרת על ההשקעה הגדולה להגיע למיצוי המחקר: רבנים, חוקרים, ארכיאולוגים, אדריכלים, ציירים ומאיירים תרמו מידיעותיהם ומכישוריהם למען התוצאה הסופית.

שלוש שנים עמל המחבר על הספר. "בעידן הוויזואלי של דורנו", הוא אומר, "עשינו מאמצים גדולים להביא כמעט בכל דף תמונה או ציור להמחשה. כשיש לך מול העיניים תמונה מוחשית, הלימוד נראה אחרת, ובפרט בכל הקשור ללימוד ענייני בית המקדש".

שחזור כלים עתיקים

הספר מגיש את צורת הר הבית והמקדש, על-פי דברי חז"ל, לצד מאמרים מחקריים על השמיר, בגדי הכהונה, סממני הקטורת, מקומו המשוער של המקדש בהר הבית, כלי הנגינה של הלוויים ועוד. הצייר מנדי ירוסלבסקי עמל על ציורי ההמחשה של כלי המקדש, המאפשרים להבין טוב יותר את צורתם וייעודם.

בעזרת חוקרים ומומחים מגיש המחבר ממצאים היסטוריים שאינם ידועים כל-כך לציבור. למשל, סיפורה של בריכת השילוח, שבה נחשפו שרידים מימי בית שני. "הבריכה עצמה", אומר הרב כהן, "נבנתה על שרידי הבריכה שהמלך חזקיהו חפר בימי הבית הראשון, ושאליה היטה את מי הגיחון, לצורך אספקת מים במצור".

ממצאים ותגליות

הספר מרכז עוד פריטים היסטוריים, הקשורים לתקופת בית המקדש, המצויים במוזיאונים בעולם. "הצהרת המלך כורש, שבה הוא מתיר לבני ישראל לעלות לארץ ישראל ולבנות את בית המקדש, מוצגת במוזיאון הבריטי בלונדון", הוא מספר. "בעקבות הצהרה זו עלו לארץ כארבעים ושניים אלף איש. הבאנו בספר את תצלום ההצהרה, על גליל עשוי טין".

הרב כהן מציין: "נולדתי בבית שבו הוריי וסביי החשיבו מאוד את מעמד הכהונה. גדלנו מתוך הכרה כי ככוהנים עלינו לשמש דוגמה חיה, גם כשאין בית מקדש". הוא מקווה כי ספרו יאפשר להמוני בית ישראל להתחבר לתודעת המקדש וללמוד את מבנהו וסדרי עבודתו, כהכנה לבניין בית המקדש השלישי במהרה בימינו.


הרב כהן והצייר ירוסלבסקי. ברקע עטיפת הספר

  פינת ההלכה ומנהג

פרשיות התמיד והקטורת

שאלה: האם אמירת פרשיות התמיד והקטורת לפני תפילות שחרית ומנחה היא חובה?

תשובה: כתב אדמו"ר הזקן: "נהגו כל ישראל וקבעו חובה על עצמן לקרות פרשת התמיד בכל יום קודם התפילה, שעל-ידי קריאה זו מעלה הקב"ה עליהן כאילו הקריבו קרבן התמיד במועדו". לדעתו, אף הנשים חייבות בזה כגברים, "שהרי תפילה במקום תמיד תיקנוה". וכן פסק המשנה ברורה. אבל למעשה נשים ספרדיות ואשכנזיות אינן מקפידות על כך (חוץ מבחב"ד, ובפרט על-פי פסק אדמו"ר הזקן שנשים חייבות להתפלל שחרית ומנחה).

והוסיף אדמו"ר הזקן:  "וטוב לומר גם פרשת הקטורת אחר פרשת התמיד" (ובלשון זה הוא כותב גם על פרשת העקידה). לפי זה פרשת התמיד היא חובה יותר מכל הקרבנות והקטורת.

באשר לדילוג על חלקים בתפילה כדי להספיק להתפלל בציבור – אף שהדבר מובא בשולחן ערוך אדמו"ר הזקן, הרי בפועל הורו המקובלים שלא לדלג כלל. וכן הורה הרבי מליובאוויטש לנהוג בפועל. כשהוצע לפניו שנערים ילמדו לדלג על הנאמר "לפני הודו", כדי שיספיקו להתפלל עם המניין, השיב שהדילוג מביא לידי זלזול בכל חלקי התפילה, ומוטב שלא יידעו כלל על פתרון זה.

מעניין שב'קצות השלחן', שאינו מסתייג מהדילוג בתפילה, פסק שאמירת הפסוקים במרוצה גרועה מדילוגם לגמרי.

מקורות: שו"ע אדה"ז מהדו"ק סי' א ס"י ומהדו"ב ס"ט. סו"ס מז ור"ס מח, וסי' קו ס"ב. וראה אשי ישראל פ"ז ס"ט ובהערות, וש"נ. ילקוט יוסף, הל' השכמת הבוקר (תשס"ד) עמ' קכו. דילוג: שו"ע אדה"ז סי' נב, בה"ט, משנ"ב ושע"ת. כף החיים שם, ובסי' רלב ס"ק ו. אג"ק חט"ו עמ' קע. שלחן מנחם ח"א עמ' ריט. קצות השלחן סי' יח בבדה"ש ס"ק יב.

  מושג ברגע

סמיכה

בשפת ימינו, כשאדם סיים את הכשרתו לתפקיד כלשהו, אומרים שהוא הוסמך למלא את התפקיד.

מקור הביטוי בפסוק שבו הקב"ה מצווה את משה למנות את ממשיכו, יהושע. הקב"ה אומר לו: "וְסָמַכְתָּ אֶת יָדְךָ עָלָיו".

מכאן והלאה התקיימה בעם ישראל מסורת ה'סמיכה', שבה הסמיכו הזקנים את מנהיגי ישראל בדור שלאחריהם.


 

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)