נושאים נוספים
	אור וחום ההתקשרות
	פרשת שלח | למקום אחר
	הפצה מתוך סדר
	כל אחד חייב "לשלוח"
	תיכף ומיד נכנסים לארץ
	פרשת שלח
	כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו
	הוראה דחופה ובהולה ערב מלחמת יום הכיפורים
	עת לדעת
	יומן מבית חיינו
	הלכות ומנהגי חב"ד

הרבי תבע לחדש בתורה ולפרסם קובצי תורה בדחיפות! * סירב לגזור תענית עקב מלחמת "יום הכיפורים" * הקביעה: אפשר לסמוך על רופא גוי ואין לקשור רפואה ביראת שמיים * הרבי קרא: בואו להעיד - אל תחששו לפרנסתכם! * "ישור" זקן באמצעות מסרק * כריכות נאות לספרי-קודש * כפר חב"ד ליהודים חיים * חיות למעלה מדרך הטבע * הבאת טף בראש השנה לבית הכנסת * נבואת המגיד להבית-יוסף והשינויים בהם סיפורים והוראות מהרבי עם השוואות ומקורות בחז"ל * פרק נוסף בסדרת יסודתו בהררי קודש - מקור להנהגות הרבי בדברי הפוסקים מדורות קודמים

מאת: הרב מרדכי מנשה לאופר

הוראה נדירה מהרבי ערב מלחמת יוהכ"פ - לפרסם קובצי חידושי תורה!

אחת ההוראות הנדירות שהורה הרבי בתקופה שקדמה למלחמת יום הכיפורים נאמרה בש"פ מטות-מסעי תשל"ג ('לקוטי שיחות' כרך יג עמ' 273):

דבר נכון וטוב הוא שבכל מקום יש "כולל" (לאו דווקא כולל השייך לחב"ד, אלא כל מקום בעולם שיש שם "כולל") יוציאו לאור קובץ חידושי תורה .. ובהקדם הכי אפשרי בכדי שיוכלו ללמוד בהם מיד. ונעשה על-ידי-זה תלמוד תורה דרבים.

ועל דרך זה בנוגע לישיבות - שהאברכים דכתות הגבוהות בודאי שייכים להוציא לאור קובצי חידושי תורה, ואפילו כתות הקטנות ביכולתם על-כל-פנים להקשות ולשאול בפלפולא דאורייתא ולהוציא לאור ענינים אלה.

ואף תלמידים הקטנים ביותר.. עליהם לדרוש ממוריהם .. שיוסיפו בשעורים הנלמדים אתם.

ודבר נכון וטוב הוא שהקובצים יצאו לאור קודם ר"ח אלול (ועכ"פ - לאמצע חודש אלול) בכדי לסיים בזה שנת השמיטה.

הרבי זירז את ביצוע הנ"ל - כמו שמפורש במכתב המזכירות מיום ט"ו אלול תשל"ג (ראה 'אגרות-קודש' כרך כח עמ' שטו): "...ובבקשה לאשר תומ"י [=תיכף ומיד] קבלת מכתבנו ולהודיע מהנעשה בהנ"ל, ות"ח למפרע".

הייתה זו ההוראה הראשונה ברבים בדבר 1) פרסום קובצי תורה ברבים. 2) הופנתה גם לכלל הציבור (לאו דווקא לחב"ד). 3. הוגהה בידי הרבי.

אין אתנו יודע עד מה, אך שמא הדבר קשור בהוראה המובאת בשם הרה"צ ר' לוי יצחק מבארדיטשוב בספר 'תולדות אהרן' להרה"צ ר' אהרן מז'יטאמיר (פרשת ויקהל): "כמו ששמעתי מאדוני מ"ו [=מורי ורבי] הגאון החסיד המפורסם מו"ה לוי יצחק אב"ד דק"ק ברדיטשוב, כשרואים שמתעורר מלחמה בעולם צריכים לומר חילוק בגמרא, כי כל מה שיש בעולם הכל הוא בתורה שהיא חיות כל העולמות, ולכך כשרואים מלחמה בעולם בודאי כבר נעשה צירופים בתורה, ולכך צריך לומר חילוק ולפלפל בגמרא ולהפך כל זאת, וזה הכח נתן לנו משה רבינו, שכמו שאנו לומדים הפירוש בגמרא כך צריכים כל העולמות להתנהג א"ע [את עצמן] - הן עולמות עליונים הן עולם התחתון".

עם פרוץ המלחמה התבטא הרבי ('לקוטי שיחות' כרך יד עמ' 404) בדבר הוראתו במשך כל הקיץ (כולל באותה התוועדות - 'ליקוטי שיחות' כרך יג - שם עמ' 273-271) לעסוק בחינוך ילדי ישראל "להשבית אויב ומתנקם" שהיה זה בבחינת "[ניבא] ולא ידע [מה ניבא]".

ויתכן שאפשר לצרף הוראה זו של הדפסת חידושי-תורה כדי לגרום ולזרז הניצחון של עם ישראל על אויביו.

הרבי סירב לגזור תענית

לאחר פרוץ המלחמה, ביום הכיפורים תשל"ד, ביקשו גורמים רבניים להכריז על תענית ציבור. הרבי שלל זאת בחודש מרחשוון תשל"ד ואף כתב תשובה מיוחדת (פורסמה בהתקשרות גליון רכד עמ' 14) למזכיר אגודת הרבנים דאז הרה"ח ר' אברהם שמואל הכהן שי' לוין (כיום בתל-אביב ת"ו).

כוונת הרבי בציון לסימן תצב - הוא כנראה גם לדברי הט"ז "שאין להתענות בה"ב בחשוון עד י"ז ימים בחדש שהיא זמן רביעה ראשונה שהיו נוהגים להתענות...".

והנה, הנהגת שלילת תענית מצינו גם ב'דרכי חיים ושלום' להרה"צ וכו' ממונקאטש [אשר הרבי חיבבו מאד - ראה 'המלך במסיבו' כרך ב עמ' צט] סימן תרנד: "בשעת המלחמה תרע"ד-תרע"ח רצו הגאונים לגזור תענית ציבור לכל המדינה ורבינו לא הסכים לזה…" ראה שם בארוכה.

והיה מי שפירש ('פסקי תשובות' רבינוביץ סימן תקעו עמ' קפ הע' 4) שהסיבה לכך היא שמדובר במלחמות שבין אומות העולם עצמן ("ומיירי שהאומות מתגרות אלו באלו ונגרם סבל לבני ישראל כמו שהי' במלחמת העולם הא'"). "אבל כשהגויים צרים ועורכים מלחמה על ערי ישראל לא איירי [מדובר] כלל" – ובמקרה כזה כביכול יש מקום לתענית. אבל, מדברי הרבי היה ברור שרצונו לפעול דווקא באמצעות קו של שמחה והתעלות (ראה התקשרות שם ובשיחה שב'לקוטי שיחות' כרך יד שצויינה לעיל).

סמכות רופא גוי ואין לקשור רפואה ביראת-שמים!

כך השיב הרבי לפונה אליו ('אגרות-קודש' כרך יא עמ' קכז):

במה שכותב אודות רופא מומחה אינו יהודי שיש לו שם טוב גם בין בני ישראל, ושואל חוות דעתי - לא הבנתי מה הספק בזה, כי בענייני רפואה אין מבדילים בזה"...

בפשטות מקור דין זה בדיני יום-הכפורים סימן תריח סעיף א: 'חולה שצריך לאכול, אם יש שם רופא בקי אפילו הוא עובד כוכבים.. מאכילין אותו על פיו.. שומעים לרופא'.

ובשו"ע אדמו"ר הזקן שם סעיף וא"ו:

"אם הרופא הוא.. נכרי הרי הוא ככשר שבישראל לענין זה בין להקל בין להחמיר ונאמן להכחיש רופא הכשר שבישראל".

הרבי מדייק בדברי הרב מבריסק

בשיחת כ"ף כסלו תשל"ז (שיחות-קודש תשל"ז כרך א' עמ' 340 ומשם ל'שולחן מנחם' כרך ד' עמ' פח) האריך הרבי בענייני סמכות רפואית וסיפר על הגר"ז מבריסק, שכאשר סיפרו לו על כך שיש שני רופאים מומחים אלא שאחד מהם יותר ירא-שמים מחבירו - הקפיד הגרי"ז ונזף על כך שמזכירים ענין של יראת שמים בקשר לרופא, ואמר שהיראת-שמים של הרופא "לא מעלה ולא מוסיף".

והקשה רבינו (בהקדמה שהרב מבריסק היה מדייק בלשונו, ובמילא מובן גודל הדיוק במאמרו זה): כיוון ששני הרופאים מומחים הם, מה איכפת לנו אם יעדיפו את זה שהינו יותר ירא-שמים?

ותוכן הביאור (עיין שם באורך), שאף אם בנידון-דידן  שני הרופאים מומחים הם באותה מידה, הרי כאשר השומעים יראו שמורה הוראה, גדול בישראל, מתעניין במידת היראת שמים של הרופא, עלולה להתגלגל תקלה במקרים אחרים שבהם אין הרופאים שווים במומחיותם, ויבואו להעדיף את הירא-שמים שאינו מומחה כל-כך, והרי זה ענין של ספק פיקוח נפש שמחמירים בו יותר כו'.

כלומר:

כדי לחזק ולהשריש את היסוד שבעניני רפואה הקובע הוא המומחיות בחכמת הרפואה כפשוטה - שלל הגרי"ז בתכלית את ההתעניינות במדת היראת-שמים של הרופא (אף שבאותו מקרה פרטי בלאו -הכי היו שני הרופאים מומחים בשווה) - עד כאן.

החידוש בדברי הגרי"ז שהוסברו ע"י הרבי, יובן אחרי הדברים שכותב ה'משנה ברורה' לענין יום-הכיפורים ב'ביאור הלכה' סימן תרי"ח ס"ק א שם הביא:

"כתב בספר תפארת ישראל (יכין אות כו) דהאידנא יש להתישב בדבר[=לשקול היטב], שבעיני ראיתי דשבקי להמנותייהו [=עזבו (רופאים גויים) את נאמנותם], דלכל חלי קל אומרים תמיד שכשיתענה יסתכן... גם לענין רופאי ישראל שהרבה מהם חשודים לעבור על דברי תורה ולחלל שבת וגם הם אינם מתענים מצד אפקירותא צריך עיון רב אם יש לסמוך עליהם, עיין שם. ובאמת הדבר תלוי לפי ראות עיני המורה את הענין וכמו שכתב בספר מטה אפרים סימן תרי"ח אות ב' וזה לשונו, והדבר תלוי בראות עיני המורה ובבקיאותו בעיונם בענין הזה, עיין שם".

מדברי ה'תפארת ישראל' (שהרבי העיד על עצמו כי הוא לומדו - השווה: 'המלך במסיבו' כרך ב' עמ' רצד) וה'מטה אפרים (ראה אודותיו לאחרונה בגליון א'שמב) נמצא שנאמנות רופא גוי או כזה שאינו שומר תומ"צ לענין תענית יוהכ"פ אינה מוחלטת. אמנם לפועל, הנה הפוסקים בדורות האחרונים (ראה 'פסקי תשובות' רבינוביץ עמ' רפג) הסיקו שלכתחילה יש להתייעץ עם רופא שומר תורה, אך באם הדבר לא נעשה ורופא נוכרי או יהודי שאינו שומר תומ"צ חיוו דעתם בשלילת הצום חייבים לשמוע בקולם.

"ובפרט שהוא דתי"

ומעניין: בתשובת הרבי לענין רפואה ע"י גוי ('אגרות-קודש' כרך יא עמ' קכד) מסיים הרבי:

ואומן לא מרע אומנתו [= ראה שו"ע יו"ד סימן קנה ס"א ובש"ך סק"ג], וכמו שראינו במעשה בפועל אפילו מנשיאינו הק', ובפרט שכותב שהוא דתי". וב'שולחן מנחם' שם ציינו לתורת הבעש"ט ש"יותר יש תיקון לגוי עובד עבודה זרה מן האפיקורסים שכופרים בה' לגמרי.

הוראה דומה ניתנה מהרה"צ ר' אהרן זצוק"ל מבעלז ('מנהג בעלז', אה"ק תשמ"ג, עמ' פד): "מרן אמר: אם זקוקים לרופא ילכו רק לרופא מומחה, ושיש לו מעלות דלהלן: א) שיהיה מאמין …" [אלא ששם מדובר  ביהודי!].

בואו להעיד - אל תחששו לפרנסתכם!

אחרי אירועים סוערים בקיץ תשמ"ג של הכאת ופציעת יהודים חסידיים - הביע הרבי דעתו ברבים בשיחת שבעה עשר בתמוז תשמ"ג - ראה 'ליקוטי שיחות' כרך כג עמ' 303 ואילך .

חידוש גדול חידש אז הרבי בענין חיוב הגדת עדות - ראה בארוכה בסעיף יו"ד (עמ' 307) שם ובהערה 60 (שם צויינו מראי-מקומות).

וממשיך בסעיף יא (עמ' 308):

ואין כל צורך בהשתדלות מיוחדת להכריחם לבוא [של אב ובן להעיד] כו'  - כי כאשר ידעו שהזמנה זו שמזמינים אותם לבוא לבית דין .. היא הזמנה אמיתית, בודאי יבואו הם מעצמם!

ובקשר לטענה שהגדת העדות יכולה לפגוע בפרנסתם - הנה יהודי המאמין בה' ובתורתו בודאי מאמין שהפרנסה ניתנת על-ידי הקב"ה שהוא הזן ומפרנס היחידי .. ועל-פי-זה, כאשר יהודי מתנהג על-פי ציווי השו"ע, הנה לא זו בלבד שלא יתכן שמעשה זה יביא לידי חיסרון בהמשכת ברכתו של הקב"ה בענין הפרנסה, אלא אדרבה .. יוסיף לו הקב"ה המשכת הברכה בנוגע לפרנסה ובכל המצטרך לו.

החידוש בדבר כי בבית דינו של הב"י פסקו במפורש שחיוב עדות פוקע – כאשר הוא עלול לגרום הפסד מוכח לאומרה – הדברים מפורשים בשו"ת אבקת רוכל סימן קצה:

"הטענה השמינית, שאפי' לא היה בדבר סכנת גוף אלא סכנת ממון בלבד, היה מותר לכבוש עדותו, אפי' אם היה ראוי להעיד... ואין אומרים לזה הפסד ממונך כדי שיזכה חברך בממון... וכדאשכחן במשיב אבדה".

ואמנם, במשיב אבדה נאמר בגמרא (ב"מ לג, א) ש"אבדתו קודמת" (ב"אבדתו ואבדת אביו") ו"שלו קודם " (ב"אבדתו ואבדת רבו") משום שלמדים מהפסוק "אפס כי לא יהי' בך אביון - שלך קודם לשל כל אדם" כדברי רב יהודה אמר רב.

אבל באמת אין בכך סתירה לדברי הרבי, כי תשובת הדברים בצידם:

א) בגמ' שם ממשיך:

"כל המקיים בעצמו כך סוף בא לידי כך" ופירש רש"י: "אף-על-פי שלא הטילו עליו הכתוב, יש לאדם ליכנס לפנים משורת הדין ולא לדקדק שלי קודם, אם לא בהפסד מוכח. ואם תמיד מדקדק, פורק מעליו עול גמילות חסדים וצדקה, וסוף שיצטרך לבריות".

נמצא כי דברי הרבי שבאמת האמונה בה' היא תבטיח ותגרום שסוף-סוף לא יהיה כאן "הפסד מוכח" - ולא תיפגע פרנסתו, וכמאמר רבותינו: חשוב טוב (יביא לכך ש) יהיה טוב!

ב) יתר על כן: הרבי ממשיך בהערתו שם:

והרי הדין שבסמ"ע שם הוא בכדי להציל ממונו של הנגזל .. ומכל-שכן בנידון-דידן שהמדובר הוא בנזקי גוף.

ועל אחת-כמה-וכמה כשיש לחשוש שימשיכו לעשות כן גם להבא , ואפשר למנוע זאת על-ידי שיעידו - הרי יש בזה גם משום "לא תעמוד על דם רעך"...

והנה על זה קבעו חז"ל (סנהדרין עג,א): מנין לרואה את חבירו שטובע בנהר או חיה גוררתו או ליסטים באים עליו, שהוא חייב להצילו בנפשו ? שנאמר "לא תעמוד על דם רעך".

ומפורש גם בשאילתות דרב אחאי גאון שאילתא פג: "דאילו מאן דידע בסהודתא דחברי', מיחייב למיזל ואסהודי לי'. ואי לא מסהיד לי' , קאים באיסורא .. ותניא:  מנין שאם אתה יודע לו עדות שאין אתה רשאי לשתוק עליו? ת"ל לא תעמוד על דם רעך".

והחיוב הוא גם אם קיומה יגרום לו נזק  ,שהרי כן הוא בכל מצוות לא תעשה שבתורה שהחיוב להוציא כל הונו על-מנת שלא לעבור עליה!

יישור זקן באמצעות מסרק

ב'אגרות-קודש' כרך כ' עמ' קפד כותב הרבי:

ליישר- הזקן- ע"י מסרק (אף שישנם יחידי סגולה שמהדרים ומקפידים על זה. ובלשון המובא - לא נגעו בשערות זקנם), כנ"ל נהגו בזה רק יחידי סגולה , ויכול לישר הזקן במסרק.

על אותם יחידי סגולה - בדרכו של האריז"ל - נמנה כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע כמובא ב'תורת-מנחם - רשימות היומן' עמ' ריג ש"לא הי' סורק זקנו במסרק, כי אם שורהו במים".

כן מובא על ה'חוזה מלובלין' שלא נגע בדיקנא קדישא מעולם ולא סרק את זקנו.

מאידך מובא בהגהות עין חנוך (שבסוף שו"ת יד חנוך על שו"ע יו"ד סימן קפא סעיף ט): "שמעתי מפי חמי הרב הקדוש בעל ספר 'קדושת יו"ט' ז"ל שסריקת הזקן והפיאות היא בכלל 'זה א-לי ואנוהו', אתנאה לפניו במצות, שיהיו מצוות מהודרות". 

בספר 'הדרת פנים-זקן' מהדורה שלישית (תשס"ו) ישנן התייחסויות רבות לענין הסירוק - הן בדעת תלמידי האריז"ל והן בדעת שאר גדולי-ישראל. 

זה א-לי - בהוצאת וכריכת ספרים

בחורף תשכ"ח כתב הרבי - בנוגע להידור בהוצאת ספרים ('ליקוטי-שיחות' כרך יא עמ 241):

...והרי פסק רבינו הזקן בשלחנו הל' ציצית (סכ"ד ס"ג) מצוה לעשות טלית נאה וציצית נאה והוא הדין כל המצות צריך לעשות בהידור בכל מה דאפשר שנאמר זה א-לי ואנוהו התנאה לפניו במצות. [בנוגע לספר התורה מפורט (שבת קלג,ב) בדיו נאה וקלמוס נאה וכורכן בשיראין נאין] ומסתימת לשונו (וכן ממה שכתב בסימן תרנא סעיף ב: ומצוה מן המובחר כו') משמע דסבירא ליה לרבינו דהתנאה לפניו במצות הוא מן התורה...

וחזר והדגיש דברים אלו בשנת תשנ"ב ('ספר-השיחות - תשנ"ב' כרך ב' עמ' 377 ואילך; 'התוועדויות תשנ"ב' כרך ב' עמ' 283):

הציווי בכל עניני תורה ומצוות... ועל דרך זה בנוגע להדפסת ספר של דברי תורה , ספר נאה, נייר נאה ודפוס נאה וכריכה נאה.

הרבי אף ציין במספר הזדמנויות (ראה לדוגמא 'אגרות-קודש' כרך כה עמ' כה):

על אחת כמה וכמה בדורנו.. שזקוק הוא לזירוז מיוחד... ולהמשיכה ולחבבה בכל האופנים האפשריים כנ"ל על ידי דפוס נאה וכו' וכו'.

ובהזדמנויות אחדות התריע על הוצאת ספרים בכריכות הניזוקות מכתמים וכו'. 

ראוי לציין למה שכתב בספר 'קב הישר' פרק נד:

"מאהבת התורה צריך לדקדק שיהיו לו ספרים כרוכים נאים , והוא בכלל מצוות "זה א-לי ואנוהו-התנאה לפניו במצוות" .. "-ומביא שם מעשה מבהיל (בשם ספר חסידים) על מישהו שנענש "על שהיו ספריו קרועים ולא נתן לאומן לכרוך אותן ולתקנם" וכו' וכו' - ובהמשך לזה מאריך בחובה "לנהוג כבוד בספרים"!

כפר חב"ד מיועד ליהודים חיים!

כשהציעו לרבי תוכנית להכין שטח ל'בית החיים' לתושבי כפר חב"ד, התבטא הרבי (על-פי השמועה):

המקום מיועד ליהודים חיים בריאים ולא לדברים אחרים!..

דומה שדבריו של הרבי נאמרו על משקל דברי הרמב"ם הל' רוצח ושמירת נפש פרק שביעי הלכה ד: "שאר הלווים השוכנים בערי מקלט כשימות אחד מהן - אינו נקבר בעיר .. שנאמר: 'ומגרשיהם יהיו לבהמתם ולרכושם ולכל חיתם - לחיים ניתנו ולא לקבורה'!".

חיות למעלה מדרך הטבע 

ב'ליקוטי שיחות' כרך ה עמ' 137 מבאר הרבי:

הדין הוא שתלמיד-חכם אסור לו לדור בעיר שאין בה "אומן" (מקיז דם), שכן מצד הטבע שהטביע הקב"ה בגוף האדם בהכרח להיזקק להקזת דם. ומכיון שרב יוסף לא נזקק במשך כב (22) שנה ל"אומן", היה לו הוכחה שחיותו הוא למעלה מדרך הטבע; יעויין שם.

ולכאורה ניתן לחזק הוכחה זו מהנאמר במסכת סנהדרין (צג,ב) במעשהו של בועז שנתן לרות שש סאין - "רמז לה שעתידין ששה בנים לצאת ממנה שמתברכין בשש ברכות" - חנני' מישאל ועזרי' דכתיב בהו (דניאל א,ד) "אשר אין בהם כל מאום .. אמר רבי חמא (בר חנניא) אפילו כריבדא דכוסילתא לא הוה בהו" וברש"י שם: "שלא היו צריכין להקזה כו'".

כלומר: זהו חידוש  -שלא על פי טבע - ש"אפילו... לא הוה בהו".

הבאת הטף בראש השנה לביהכנ"ס

במכתבו הכללי של הרבי מג' סליחות תשמ"ו ('לקוטי שיחות' כרך כ"ט עמ' 536) נאמר:

מנהג ישראל תורה היא לעשות מאמצים גדולים ביותר, שכל ילד יהודי יהיה בימי ר"ה משך זמן בביהכנ"ס, וישתתף - בהתאם לגילו - בתפילה ובברכות, ישמע תקיעת שופר יענה אמן ואיש"ר.

במכתב לא צויין על-כך שום מראה מקום. ולכאורה יש להעיר ממ"ש המגן-אברהם בס' תקפט: "במהרי"ל קורא תגר על המביאים קטנים לביהכנ"ס שמבלבלים דעת השומעים אך שהנשים יקחו אותם אצלם דהם פטורים" אבל באמת אדמו"ר הזקן למרות יחסו המיוחד להמגן-אברהם [ראה פרדס חב"ד גליון 17 עמ' 161] - השמיט דין זה.

[ואולי סמך אדה"ז על מש"כ מכבר בסימן צח סעיף א: "וילדים המבלבלים אבותיהם בתפלה אין להביאם כלל לבית הכנסת", ובסימן קכד סעיף יו"ד "ואותן שרצים ושבים בבית הכנסת בשחוק מוטב שלא להביאם כלל לבית הכנסת"].

לאור דברי המטה אפרים (תקפט,ד תקצב,ח), המשנה ברורה ועוד - יובנו דברי הרבי "בהתאם לגילו" - שנותן מקום לחלק בין קטנים המפריעים וכו'.

והנה החת"ס העניק לדברי המג"א פירוש שונה - בדרשות חג (ב,ב - ד"ה או): "נ"ל הא דאמרינן שלא להביא בראש-השנה טף לבית הכנסת שלא יבלבלו באי בית הכנסת (עיין מג"א רס"י תקפט), אין הכוונה על בלבול הגשמי והגופני (של רעש), אלא בלבול המחשבה, כי עיקר תפילתנו וכוונת נפשנו מיד היצה"ר השטן לזכות להדבק באור החיים, אבל לא יהיה עיקר מחשבותינו על פרנסת הגוף ולחמול על עוללינו וטפנו, על-כן טוב שלא להביא הטף בבית הכנסת, כי בעצמם לפנינו וכמרו רחמנו עליהם, ונשית לבנו להתפלל עליהם בייחוד, ויתבלבל המחשבה מהכוונה הנרצית, ומצינו כן גם בעסק התורה דאחז"ל (עירובין כב,א) על שחורות כעורב, במי דברי תורה מתקיימים במי שנעשה אכזרי על בניו כעורב , והראשונים ז"ל היו נוסעים מביתם והניחו בניהם שלא יבלבלו דעתם". [וראה גם בספר נחל קדומים עה"ת מהחיד"א פרשת משפטים עה"פ אך אם יום או יומים יעמוד לא יקם כי כספו הוא הביא: "פירש הרב מהר"י מפוזנן כי יוה"כ ור"ה עומדים ישראל בתשובה ולא סגי כי זהו מיראות העניות שלא יגזרו עליו ודעתיה אפרוטה ליכתב בספר פרנסה טובה. וזה רמז אך אם יום הכפורים או יומם ר"ה יעמוד בתשובה ותפלה לא יוקם אין לו קיום כי כספו הוא כי העיקר בעבור הכסף שיהיה לו פרנסה". (ועיין עוד בספר 'פרדס יוסף' עה"ת מה שהביא מעוד ספרים)]

הרי כבר ביאר הרבי ('ליקוטי שיחות' כרך יט עמ' 291 ואילך) שתפילתו של יהודי על ענייני הגשמיות נועדו לא לצורך ענייני הגוף שלו לעצמו, אלא כדי להמליך את הקב"ה בעולם, כך שבאמת גם ענייניו הגשמיים שלו הוי צורך גבוה, עיי"ש בארוכה.

וראה מעין זה גם בדרשות החת"ס עצמו במאמרים לר"ה (ח"ג דף כד): "דבר ידוע לכל משכיל כי אין כוונתינו בימים האלו להתפלל על המחיה ועל הכלכלה כלכלת הגוף … אך תכלית כוונתנו לתיקון נפשנו להעלות  נר תמיד במסילה העולה בית אל, וביען זה אי-אפשר בלי סיוע הגוף ואין אדם עובד את ה' והוא רעב וצמא עייף ויגע.. על כן שאנו לבנו להתפלל על הדין אכסניא לכלכל שיבתו ואהני ליה שטותיה"

והכל על מקומו בא בשלום;

נבואת המגיד להבית יוסף והשינויים בהם

ב'לקוטי שיחות' כרך כא (עמ' 176-177) מבאר (מיוסד בעיקר על יסוד הנאמר ב"אור התורה" להצמח – צדק) הא דאיתא בספר 'מגיד מישרים' להב"י שהיה אמור לזכות למסירות נפש על קידוש ה' , אלא שבגין סיבה מסוימת הענישוהו, ולפועל לא זכה לכך - "והרי אם היה מתעלה בקידוש ה' לא הייתה באפשרותו לחבר את השולחן ערך שלו כולו, שממנו תצא תורה והוראה לכל ישראל. ויחד עם זה הרי-זה עניין של עונש, משום שכל שגדלה מעלת התורה אין זה מגיע למעלת מסירות נפש על קידוש ה',  מס"נ מצד עצם היהדות, אשר יהודי חד הוא עם השי"ת".

ובהערה 35 מוסיף ביאור: "פשוט שבמשך השנים היו כמה-וכמה שינויים בדרגות ובמצבו של הרב בית יוסף (ועד לשינוי העיקרי בנידון זה - שניטלה ממנו הזכות להישרף על קדושת ה')...כמה-וכמה דרגות במסירות-נפש ובמסירות-נפש על קידוש ה'...  ולאידך – כמה-וכמה דרגות בתורת ובמצב הב"י, ולפעמים הייתה עבודתו במסנ"פ וקדה"ש נעלית על תורתו ולפעמים להיפך".

בדבריו אלו של הרבי – מתורצת התמיהה המפורסמת לה נדרשו כו"כ מגדולי ישראל:

כיצד יתכן ש"בספר כמעט בכל דף ודף מבשר טוב המגיד למרן הב"י שיזכה להישרף על קדושת שמו ית"ש, והרי אנחנו יודעים כי לא כן היה אלא נפטר בביתו נאוה קודש" (הגר"ש דבליצקי (ז"ל) בהקדמתו לספר מגיד מישרים אה"ק תש"נ)?

הרד"ל, בספרו קדמות ספר הזוהר (ענף חמישי אות ד') הרגיש בקושיא זו וכתב:

"ונראה שלא הוצרך הדבר [=להתממש בפועל] כי אם שיזכירנו תמיד המגיד על זה, ויקבל הרב"י, על עצמו הדבר למסור נפשו כשיבוא לידו בקרוב, ובזה יצא ידי חובת הכוונה של המגיד או שהיה בזה טעם אחר שלא נתקיים".

קדם לו בספר 'מעבר יבק' (שפתי צדק פרק ג) "וכל אדם הגם שמת על מטתו יכול לקיים בעצמו כך למות על יחוד קוב"ה ושכינתי' ובפרט אם כיוון בתפילותיו ומצוותיו.. וכן הוגד למהרר"י קארו הרבה פעמים "את עתיד לאתקודא על קדושת שמי" שנרמז לו כוונת מיתתו [ה]גם שנפטר בשם טוב על מיתתו, יעלזו חסידים בכבוד"

לעומתו, היו שהעדיפו להשאיר עניין זה כנסתר ונעלם – וע"ד מש"כ בספר נמוקי אורח חיים (לבעהמ"ס מנחת אלעזר ממונקאטש) סימן תכו סק"א: נראה לי פשוט להרואה שם בספר הקדוש מגיד מישרים, דכל אלו הדברים רק להב"י לבדו נאמרו הדברים ולא לכל העולם.. ועל-כן אל תתפלאו מכמה דברים הנראים תמוהים ופלאים לעיני הקורא בצדק כיון שנאמרו לו למרן הב"י אליו לבדו.

וכך אמר החפץ חיים באחד מערבי יום הכיפורים בשחרית במענה לשאלת הרב הגאון הרב אלחנן וסרמן הי"ד איך יתכן הדבר? והשיב (הובא בהקדמת הרש"ד הנ"ל):

"למי שמחפש האמת – אין זו קושיא, ולמי שאינו מחפש האמת – לא קיים תירוץ".

והנה עפ"י דברי הרבי הנה הדברים פשוטים ומחוורים – בדומה לדברי חז"ל (סנהדרין צד,א) "ביקש הקב"ה לעשות חזקיה משיח כו'" וכיוצא-בזה.

היה רצון דלמעלה להעניק לו מתנה שיזכה לקידוש ה' – ואח"כ מצד סיבות כלשהן היתה התגברות של תורתו על עבודת המסירות-נפש וקידוש-השם שלו, ובעניין הזה של קידוש ה' בפועל – היה זה כאילו עונש, וכמ"ש בתורת מנחם כרך ט' עמוד 104:

ולאחרי שעבר משך זמן ועדיין לא זכה לכך הצטער הבית יוסף ושאל את המלאך מדוע לא זכה עדיין לכך, והשיב לו המלאך, שזהו עונש על שהיו אצלו עניינים כאלה שלפי ערכו וגודל מעלתו, לא היו צריכים להיות.

(ואולי זוהי גם כוונת הרד"ל "או שהיה בזה טעם אחר שלא נתקיים").

וראה בביאור דעת התורת כהנים, רש"י והרמב"ם בעניין קידוש ה' – ב'לקוטי שיחות' כרך כ"ז עמוד 167 ואילך, ולפי מה שנתבאר שם שרק לפי דעת הרמב"ם ה"ז עונש בעוד שלדעת התורת כהנים ורש"י ועפ"י פשוטו של מקרא אין מקום כלל לומר שהריגת איש ישראל בגלל אמונתו בה' הוא עניין של קידוש ה'.