חב''ד כל הלב לכל אחד
תרומה | לימוד יומי | חנות | בתי חב"ד | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 18:15 זריחה: 6:41 כ"ח בתשרי התשפ"ז, 9/10/26
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

שיחת השבוע 1739 - כל המדורים ברצף
ערב שבת-קודש פרשת אחרי-קדושים, ז' באייר ה'תש"פ (01/05/20)

מדורים נוספים
שיחת השבוע 1739 - כל המדורים ברצף
איפה כל התכניות שלנו
יש חדש
כשיהודי בסכנה חובתך להצילו
תוכחה
אוהב ונמנע
לא להיות חיקוי
צעקות משכנעות
כשהזולת נתפס כאיוּם
הפרופסור: "רואים את יד השם"
חובת התוכחה

מס' 1739, ערב שבת-קודש פרשת אחרי-קדושים, ז' באייר ה'תש"פ (01.05.2020)

צעירי אגודת חב"ד

יוצא לאור על-ידי המרכז לעזרי שליחות

ת"ד 14 כפר חב"ד 60840, טל' 073-3731777

עורך: מנחם ברוד  �  יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

 עמדה שבועית

איפה כל התכניות שלנו

השימוש בביטוי 'בעזרת השם' איננו מס שפתיים, אלא הכרה עמוקה שהכול בידיו, והוא הנותן את הברכה וההצלחה במעשה ידינו

איפה היינו לפני כשלושה חודשים וחצי? לכולנו היו הרבה תכניות. לחגוג את הפסח אצל ההורים או במלון בחו"ל. לבקש העלאת שכר מהבוס. לעבור לדירה מרוּוחת יותר. להרחיב את העסק. לצאת לחופשה. לחתום על עסקה גדולה. איש-איש ותכניותיו.

ופתאום הכול השתבש. את הפסח חגגנו עם המשפחה הגרעינית. מי שעמד לבקש העלאת שכר מצא את עצמו בחופשה ללא תשלום. המחשבה על החלפת דירה נגנזה. על הרחבת העסק אין מה לדבר, הלוואי שישרוד. העסקה הגדולה התבטלה. והחופשה החלומית חזרה להקפאה עמוקה.

המציאות אינה בשליטתנו

פתגם עממי ביידיש קובע: אדם מתכנן ואלוקים צוחק (במקור זה מתחרז). אנחנו מתכננים תכניות. בטוחים שנעשה כך וכך ויהיה כך וכך. נדמה לנו שהמציאות בשליטתנו, ונשיג כל מה שאנחנו רוצים, כאן ועכשיו. ופתאום בא משבר הקורונה והעיף את התכניות שלנו לכל רוח.

לא רק מגיפה עולמית יכולה לשבש את תכניותינו. אתה יוצא לפגישה. "בשתיים אני אצלך", הודעת לעמיתך. התנעת את הרכב. אפילו יצאת חמש דקות קודם השעה שנתן הווייז, למקרה של עומס תנועה. נראה לך שהכול מתנהל כמתוכנן. האומנם?

דיי בנקר פשוט בצמיג כדי לשבש את כל לוח הזמנים, שלא לדבר על אירועים חמורים יותר, העלולים לגרום האטה ניכרת בתנועה. או שסתם תגלה באמצע הדרך כי שכחת לקחת את המצגת שבלעדיה הפגישה לא תוכל להתקיים. אבל אמרת בביטחון מוחלט שתהיה שם בשתיים.

לכן יהודים נוהגים לומר על כל דבר 'אם ירצה השם', 'בעזרת השם'. אנחנו עושים את שלנו, מתכננים, יוזמים, משתדלים, מתאמצים, אבל בסופו של דבר הכול תלוי ברצון הבורא. וכך נאמר בספר משלי, ואנו אומרים את הפסוק בכל יום ויום: "רבות מחשבות בלב איש, ועצת ה' היא תקום".

קשה לאדם לחיות במציאות של אי-ודאות. אנחנו רוצים שתהיה לנו אפשרות לתכנן תכניות, לבנות תרחישים, לקבוע אירועים, לעשות עסקים, לבצע השקעות. ראו איך אנו מתקשים לעשות את כל אלה בימים הטרופים של המגיפה העולמית. קשה מאוד לחיות כך לאורך זמן. אבל גם כשנדמה שהקרקע נראית יציבה, חשוב לזכור שהיא יכולה להישמט תחתנו בכל רגע.

ציפייה להפתעה

הכרה זו מכניסה לליבנו צניעות וענווה. איננו מנהלים את העולם, ואפילו לא את עצמנו. אנחנו יכולים וצריכים לנסות לפעול, אבל בסופו של דבר ההצלחה נתונה בידי הבורא. השימוש בביטוי 'בעזרת השם' איננו מס שפתיים, אלא הכרה עמוקה שהכול בידיו, והוא הנותן את הברכה וההצלחה במעשה ידינו.

לא רק הקורונה שיבשה את כל התכניות. ראו את המערכת הפוליטית. מי חלם לפני כשנה וחצי, כשהוחלט ללכת לבחירות, שניקלע לשלוש מערכות בחירות ולתוצאה המסתמנת בימים האלה – שגם היא כמובן יכולה להשתנות בקצב האירועים המסחרר.

ואולי בעוד אנחנו שקועים בתוך הקורונה והתרחישים הפוליטיים מכין לנו הקב"ה את ההפתעה האמיתית – הגאולה האמיתית והשלמה על-ידי משיח צדקנו.


כשהעולם עצר מלכת. נתב"ג המושבת (צילום: ישראל ברדוגו - bardugo.com)

  יש חדש

ממשיכים במסורת

צעירי חב"ד נערכים לקראת ל"ג בעומר, בשאיפה להמשיך במידת האפשר את מסורת התהלוכות, שהשנה ימלאו לה ארבעים שנה. אם לא יתאפשר לקיים את האירועים במרחב הפתוח, יגיעו התכנים של יום זה אל המוני הילדים באמצעים הדיגיטליים, או בתצוגות דינמיות על משאיות, שינועו ברחובות הערים. בימים אלה נערכת תכנית וידאו מושקעת, בהשתתפות כוכבי ילדים. כמו-כן יעשו מאמץ לחלק לילדים את החומש או הספרון, בהמשך למסורת הענקת ספרי קודש לילדי ישראל בל"ג בעומר.

מזוזה עד הבית

בתי חב"ד רבים מקיימים עכשיו מבצע שכותרתו "מזוזה עד הבית בלי לצאת מהבית". המעוניינים יזמינו בבית חב"ד מזוזות לביתם, ובתוך כמה ימים יקבלו לביתם את המזוזה על-ידי שליח, עם עלון הדרכה לקביעת המזוזה. בימים אלה חשוב במיוחד לוודא שבכל פתחי הבית קבועות מזוזות כשרות.

סרגל ירושלים

יצא לאור סרגל ציר זמן חדש: "דברי הימים של ירושלים" – ששת אלפי שנות היסטוריה של עיר הקודש. טל' 7956179-050, ובאתר www.tzirazman.co.il.

  שלחן שבת

כשיהודי בסכנה חובתך להצילו

התורה מצַוָוה: "לא תעמוד על דם רעך". אסור לאדם להימנע מלהושיט עזרה לאדם הנתון בסכנה. רש"י מביא כמה דוגמאות לכך: "לראות במיתתו ואתה יכול להצילו, כגון טובע בנהר וחיה או לסטים באים עליו".

הדוגמאות האלה מופיעות גם בגמרא (סנהדרין עג, א): "מניין לרואה את חברו שהוא טובע בנהר או חיה גוררתו או לסטים באין עליו, שהוא חייב להצילו? תלמוד לומר – לא תעמוד על דם רעך". הרמב"ם (הלכות רוצח ושמירת נפש פרק א, הלכה יד) הוסיף מצבי סכנה אחרים: "וכן הרואה את חברו טובע בים, או ששמע גויים או מוסרים מחשבים עליו רעה או טומנין לו פח", ועוד מקרים.

'דם רעך' ברוחניות

המילה 'דם' משמשת כינוי לנפש, לחיים. משמעות הציווי "לא תעמוד על דם רעך" היא שאסור לעמוד מנגד כשחיי אדם בסכנה. בהקבלה לרוחניות, ה'דם', כוח הקיום הרוחני של יהודי, הוא התורה והמצוות. בלעדיהן אין לו חיים, שכן "הם חיינו ואורך ימינו".

גם ברוחניות מופנה אלינו הציווי "לא תעמוד על דם רעך". יש יהודי הנתון בסכנת חיים רוחנית. הוא מאבד אט-אט את תחושת החיוּת בענייני היהדות, התורה והמצוות. הוא "טובע בנהר".

ים מסוכן מנהר

מי הנהר משמשים דימוי להצפה של ענייני העולם, המטביעים בתוכם את האדם ומסיחים את דעתו מהתורה והמצוות. האדם נסחף בזרם של ענייני העולם, ומתחיל לטבוע ב'מים הזידונים'. הרמב"ם נוקט דוגמה של טביעה בים ולא בנהר, הרומז לטביעה מסוכנת יותר – שכן ים מסוכן מנהר – דבר המתריע על איום רוחני חמור יותר.

פונה התורה אל היהודי הרואה את חברו משווע לעזרה רוחנית, ומצווה עליו: "לא תעמוד על דם רעך"! אסור לך לשבת באפס מעשה ו"לראות במיתתו" של חברך, מכיוון ש"אתה יכול להצילו!". בידך להשיב ולהחיות את נפשו. גש אליו והושט לעברו גלגל הצלה – לַמֵד אותו תורה, הרגל אותו במצוות, קרב אותו לאביו שבשמיים!

אין לחשוש

אם בהשגחה פרטית נתקלת ביהודי הנתון בסכנת חיים רוחנית, זו הוכחה שאתה יכול להצילו, שאם לא-כן – מדוע זימנו לך מן השמיים לפגוש בו? לא כדי לגרום לך צער בלבד, כמובן.

לעיתים ההתערבות הנדרשת מן היהודי כרוכה בהסתכנות אישית. עליו להתמודד עם ים סוער, ליסטים או חיה רעה, במובן הרוחני. על כך אומר הקב"ה: "אני ה'", כלומר, הקב"ה הוא בעל הבית האמיתי על הנהר, הים, החיה הרעה וגם על הליסטים. אם כן, בצאתך להציל את חיי חברך אל לך לחשוש. ואם יצר הרע עדיין מפקפק, יש להשיב לו: "אני ה' – נאמן לשלם שכר". אתה גם תקבל את שכרך על שהצלת יהודי.

(תורת מנחם תשמ"ו, כרך ג, עמ' 259)

  מן המעיין

תוכחה

החטא גם שלך

״הוכח תוכיח את עמיתך ולא תישא עליו חטא״ (ויקרא יט,יז). ראשית הוכח את עצמך, ואחר-כך את עמיתך, ואז יתברר שיש לך גם כן חלק בחטאו. ״ולא תישא עליו חטא״ – אל תעמיס את החטא עליו בלבד.

(הבעל שם טוב)

כמו רופא

המוכיח את הזולת ומבקש לרפא את חולי הנפש נדרש להתמסר אליו כפי שרופא מתמסר לחולי הגוף. כשם שהצלחת הרופא תיתכן רק כשהוא עצמו נזהר ונשמר בדברים שהוא ממליץ, כך הצלחת המוכיח היא רק כשהוא מוכיח את עצמו תחילה.

(לקוטי דיבורים)

הוכח עצמך תחילה

כלל בתורה קובע שהמילה 'את' באה לרבות. רבי עקיבא דרש אפילו את מילת 'את' שבפסוק ״את ה׳ אלוקיך תירא״ (דברים ו,יג), שהכוונה לרבות תלמידי-חכמים. גם מילת 'את' שבפסוק 'הוכח תוכיח' באה לרבות את המוכיח עצמו, שעליו להוכיח את עצמו תחילה.

(רבי ישראל מסלנט)

ערבים זה לזה

אדם צריך להוכיח את חברו, כדי שלא יישא הוא את החטא. בני ישראל ערבים זה לזה, ונמצא שהאחד נושא עליו חטאים של חברו.

(רבי אריה-לייב נתנזון)

פעם אחת תקלע

"אפילו מאה פעמים" (בבא מציעא לא). באמירה אחת לא דיי. פעמים התוכחה לא נאמרה כהוגן, פעמים לא נשמעה כהוגן. אבל אם תחזור עליה עד מאה פעמים, ייתכן שפעם אחת תקלע למטרה באמירה מתאימה ובשמיעה נכונה.

(עיטורי תורה)

תנאי מוקדם

קודם לציווי 'הוכח תוכיח' (ויקרא טז, יז) נאמר ״לא תשנא את אחיך בלבבך״. זה תנאי מוקדם לתוכחה. לאחר מכן נאמר ״ולא תישא עליו חטא״, היינו שאם התוכחה לא פעלה את פעולתה, ודאי אתה האשם בכך, שהדברים לא יצאו מן הלב.

(היום יום)

דרכי התוכחה

כשיש צורך להוכיח אדם על עבירה שבידו, אין להוכיחו על פניו. יש להפנות את דברי התוכחה לאדם שאין בו עבירה זו, ואז ירגיש בעל העבירה שהדברים מכוּונים אליו והם ייכנסו לליבו.

(אור תורה)

תוכחה נכונה

בעניין התוכחה יש הטועים בזה טעויות גדולות. לפעמים, גם אם כוונתם רצויה, כדי להועיל, לא זו בלבד שאינם מתקנים, אלא עוד מקלקלים. וזאת בשעה שאילו הייתה התוכחה כדין התורה ובהוראת החסידות, היו זוכים לקרב את הרחוקים.

(הרבי הריי״צ מליובאוויטש)

  אמרת השבוע

אוהב ונמנע

רבי מאיר-יחיאל מאוסטרובצה נהג להרבות בתעניות ובסיגופים. פעם אחת התארח אצלו הגאון רבי חיים מבריסק, והרבי מאוסטרובצה הגיש לפניו מיני מזונות ופירות וביקשו להתכבד.

חייך רבי חיים ואמר: "והלוא מה ששנוא עליך – לחברך אל תעשה. ומכיוון שהאכילה שנואה עליכם, איך תוכלו לתת לי לאכול?".

השיב מייד רבי מאיר-יחיאל: "אילו הייתי שונא את האכילה הייתם צודקים, אבל אני אוהב את האכילה, ודווקא משום כך הנני נמנע ממנה"...

  פתגם חסידי

לא להיות חיקוי

"התורה מזהירה: 'וא-לוהי מסיכה לא תעשו לכם' – חלילה לכם לעשות את עבודתו יתברך כדוגמת מסיכה, שאינה מקורית אלא חיקוי בלבד" (רבי אלימלך מליז'נסק)

  מעשה שהיה

צעקות משכנעות

פני האיש אדמו. אגרופיו נקמצו. טון דיבורו היה כעוס. "היא לא מכבדת אותי, מזלזלת בי ואינה מתנהגת כשורה!", הטיח האיש בתסכול גובר והולך, אל מול פניו של רבי פראג'י עלוש.

זה היה בגאבס שבתוניסיה. לשכת רב העיר ידעה סיפורים אנושיים רבים. לא פעם נאלץ רבי פראג'י, שהיה גאון מופלג בתורה ומרומם מהוויות העולם, להקדיש את זמנו היקר לפתרון מצוקותיהם האישיות של צאן מרעיתו. לצד מענה לשאלות הלכתיות דחופות, יישב הרב סכסוכים בין-אישיים, ניהל דיני ממונות, היטה אוזן קשבת לצורכי הפרט והכלל, וניהל את קהילתו למופת.

"אני רוצה לגרש אותה", הצהיר האיש בהחלטיות. הרב גייס את כל כוחותיו בניסיון לפייס את הבעל. הוא דיבר על ליבו וניסה להפיג את רוגזו. שעה ארוכה עמל, אך לשווא. מנוי וגמור היה בליבו של הבעל לגרש את אשתו ויהי מה. "כבוד הרב", התעקש האיש, "אני מבקש איגרת לבית הדין ובה הוראה להכין בעבורי גט".

ביקש הרב לדחות את רוע הגזירה ואמר לאיש: "הבה נקבע פגישה מסודרת מחר". האיש נענה להצעה. למחרת בא בשעה הנקובה, והרב נטל את הקולמוס והחל לכתוב את נוסח הפנייה לחברי בית הדין, כרצון האיש.

בעת כתיבת המכתב הגיעו לאוזניהם צעקות רמות. אלה גברו והלכו, ופתאום נפתחה הדלת ואישה ובידה סל ירקות התפרצה לחדר, צועקת וזועמת. האיש נדהם. כיצד מעיזה האישה לנהוג בחוסר נימוס שכזה בנוכחות הרב הגדול?!

הוא הביט בתדהמה באישה הניגשת למקום מושבו של הרב, נוטלת את סל הירקות והופכת אותו על פניו, מריקה את כל תכולתו על הרצפה. "אני כבר לא יכולה לסבול!", צווחה האישה. "במקום לקנות ירקות טובים שלחת שוב את המשרת להביא לי סחורה זולה וקלוקלת?! נמאס לי מהמעשים שלך!".

פיו של האיש נפער בתדהמה. התברר לו כי הגברת הצעקנית אינה אלא הרבנית בכבודה ובעצמה! הוא התקשה לעכל את המחזה המביש שהיה עד לו. עיניו הושפלו ארצה באי-נעימות, על שנאלץ לראות את הרב ברגעים מביכים אלה.

אבל הרב לא איבד את עשתונותיו. הוא שמר על ארשת שלווה ונינוחה, ובעדינות החל להרגיע את אשתו. בלשון רכה פייס אותה:  "אני מתנצל לפנייך", הרכין את ראשו, וגחן ארצה ללקט את הירקות שהתפזרו על רצפת החדר. "את צודקת. להבא אבחר בעצמי ירקות משובחים". אט-אט נרגעה האישה, סערת רוחה שככה והיא התרצתה ונפרדה מבעלה לשלום.

הרב פנה אל האיש, וכאילו לא הושפל עד עפר זה עתה ביקש את סליחתו על העיכוב הממושך, נטל את הקולמוס והמשיך בכתיבת האיגרת. "הנה", אמר לאורחו, "תיכף נסיים את המלאכה ותוכל לגשת לבית הדין ולפתוח בהליך הגירושין".

האיש היה נסער. התרגשות רבה אפפה אותו. "לא, לא!", זעק. "כבוד הרב, עצור בבקשה! חדל מלכתוב עוד!".

מבע תמיהה עלה על פני הרב. "מדוע?", שאל כלא מבין, "הלוא אני מתקרב לסיום המכתב. זה לא ידרוש עוד זמן רב. אולי אתה כועס על העיכוב שגרמתי לך, אך מה לעשות – גדול השלום, ולא יכולתי לדחות את רעייתי מעם פניי".

"בבקשה, רבנו!", התחנן האיש, "אנא עצור! אל תשלים את כתיבת המכתב!". הוא נפנף בידיו כמי שמבקש לבלום רכבת הדוהרת לעברו במהירות. "אני חוזר בי! אני מבקש לבטל את הגט!".

"מדוע?", עלתה הבעה רצינית על פניו של הרב, "הלוא אמרת שאשתך מציקה לך ואינך יכול לשאת עוד את סבלך?".

"כבוד הרב", השפיל האיש את מבטו. "אני מוכרח להודות כי האירוע שהתרחש כאן זה עתה זעזע את נפשי. גם ברגעים הקשים ביותר לא נקלעו יחסינו למצב מעין זה. עכשיו למדתי להעריך את אשתי ולהבין שבעצם היא אשת חיל כשרה".

"אתה בטוח?", שאל הרב בנימת ספקנות, "אולי מחר תשנה את דעתך?".

האיש נענע בראשו לשלילה. "מנוי וגמור עימי להתפייס עימה ולא להחריב את ביתנו!".

האיש נפרד לשלום והרב שב לתלמודו.

האיש כמובן לא ידע כי המהומה הגדולה לא הייתה אלא הצגה מבוימת היטב, שאותה יזם הרב בשעת לילה מאוחרת, טרם עלותו על יצועו. האסון המתקרב על בני הזוג לא נתן לו מנוח. הוא התרוצץ בביתו אנה ואנה, מוגיע את מוחו בחיפוש אחר מוצא מהסבך. עקשנותו של הבעל הייתה מוחלטת, והוא דחה את כל הפצרותיו של הרב.

לבסוף נולד במוחו הפתרון הזה. כששיתף את רעייתו בתכניתו, נחרדה האישה. איך תוכל לנהוג כך כלפי בעלה המכובד?! רק לאחר הפצרות רבות, וכשהבינה שהצלת משפחה מונחת על הכף, ניאותה למלא את התפקיד שהועיד בעלה לה. קודם ביקשה את מחילתו על הביזיונות שהיא עתידה להנחילו, ואז ניגשה למעשה.

ואכן, המופע קצר הצלחה גדולה. חרב האיום מעל ביתם של בני הזוג הוסרה, והרב הודה לאשתו ובירכה: "אשרינו מה טוב חלקנו שזכינו לעשות שלום בית!".

(על-פי 'לעולם חסדו')

  לומדים גאולה

כשהזולת נתפס כאיוּם

על הפסוק בסוף מגילת רות: "וישי הוליד את דוד" אומרים גדולי החסידות, כי המילה 'ישי' היא ראשי תיבות של הפסוק: "יחד שבטי ישראל". זה רמז שכאשר תשרה אחדות בין כל שבטי ישראל, מזה ייוולד 'דוד' – הגאולה על-ידי משיח צדקנו, שהוא מזרע דוד.

מבואר בתורת החסידות שהסיבה העיקרית למחלוקות וליריבויות בין בני-אדם וקבוצות היא ההתנפחות האישית, שאינה מניחה מקום לזולת. כאשר אדם מרגיש את עצמו 'יש' ו'מציאות', עלול הזולת להיתפס כאיום על מציאותו. עצם העובדה שיש בעולם עוד מישהו מלבדו יש בה כדי להפריע לתפיסת היֵשות העצמית שלו, וממילא הוא חייב למצוא בזולת מגרעות, כדי להבליט את נחיתותו של הזולת לעומתו.

מקור המחלוקת

מכאן החומרה המיוחדת שבה התורה רואה את סוגיית המחלוקת ופירוד הלבבות. המחלוקת אינה עוד חטא, אחד מתוך כמה חטאים אחרים, אלא היא מייצגת את תמצית הרע. ההבדל הבסיסי בין הקדושה לבין הסטרא אחרא הוא, שבעולם הקדושה יש התכללות הדדית וביטול היֵשות העצמית, ואילו בסטרא אחרא שולטות הגאווה והישות, וממילא יש שם פירוד והתחלקות.

[כפי שרואים בתיאור התורה על משפחות יעקב ועשיו: אצל יעקב, גם כשמדובר ב"שבעים נפש", הלשון הוא 'נפש', לשון יחיד, מכיוון שהיו מאוחדים; ואילו אצל עשיו היו שש נפשות בלבד והלשון הוא 'נפשות', לשון רבים, שכן היו מפורדים בינם לבין עצמם].

כל מי שיתבונן בסיבות האמיתיות של המחלוקות ודאי יבחין כי בדרך כלל הסיבות המוצהרות אינן גורמי המחלוקת האמיתיים. על-פי-רוב המחלוקות מקורן בתחושתו של האדם כי חברו מאיים עליו ועל שאיפותיו. נדמה לו כי האהדה או המעמד שהזולת זוכה בהם מסכנים את מעמדו שלו, והוא מרגיש צורך פנימי להשפיל את הזולת כחלק מן התחרות (הדמיונית או האמיתית) ביניהם. כל הסיבות הגלויות והמוצהרות הן ההצדקות שהאדם מנסה למצוא לאחר מעשה, כדי לשכנע את עצמו ואת האחרים בצדקת המחלוקת; ואולם הסיבה העיקרית היא, כאמור, היֵשות העצמית הגואה.

בגאולה תיעלם המחלוקת

רוב המחלוקות צומחות על רקע של שנאת חינם. מהי שנאת חינם? זו שנאה הנובעת מעצם התחושה שהזולת הוא איום על היֵשות האישית. הדבר הקובע את אופייה ותוקפה של המחלוקת הוא מידת היֵשות העצמית: ככל שהאדם יקר יותר בעיני עצמו וחש את עצמו מציאות גדולה יותר – יפריע לו הזולת יותר. הוא יבליט את חסרונותיו וימעיט מערך מעלותיו, וימצא אלף ואחת סיבות להצדקת רדיפתו והשפלתו. אבל הסיבה העיקרית היא שעצם קיומו של הזולת מתנגש עם תחושת ה'אני ואפסי עוד' שלו.

ליצר המחלוקת הזה אין תקנה אלא ביעור והעברה מן העולם. בעיה ממשית אפשר לפתור על-ידי טיפול בגורמיה; אבל כאשר עצם מציאותו של הזולת היא סיבת המחלוקת – לזה אין תקנה. הדרך היחידה להתמודד עם הבעיה הזאת היא על-ידי דיכוי מוחלט של הגאווה האישית. היֵשות העצמית היא תמצית הרע, הסותר סתירה גמורה את כל מושגי הטוב והקדושה, ואין לה תקנה אלא ביעור.

לכן קשה כל-כך להתגבר על יצר המחלוקת. רק לעתיד לבוא, כשיעביר ה' את רוח הטומאה מן הארץ, לא יהיו עוד קנאה ותחרות, פירוד ומחלוקת. ולכן ההכנה לגאולה היא שלילת המחלוקת בתכלית והגברת אהבת ישראל אמיתית.

  חיים יהודיים

הפרופסור: "רואים את יד השם"

הגיבורים האמיתיים במגיפת הקורונה הם כמובן צוותי הרפואה, המוסרים את נפשם להצלת חולים, ועושים לילות כימים במאבק להחלמתם. אחד מהם הוא הפרופסור החסיד ר' אליהו סורקין, מנהל יחידות טיפול נמרץ ב'איכילוב' תל-אביב ו'מעייני הישועה' בבני-ברק.

שמו של הפרופ' סורקין התפרסם כאשר החליט להקריב דבר יקר לו במיוחד: את זקנו החסידי המלא. התברר לו כי המיגון מפני הנגיף לא יוכל להיות מלא עם הזקן, והדבר ימנע ממנו לטפל בחולים. הוא פנה אל גדולי הרבנים ושאל מה עליו לעשות. הרבנים הורו לו בנסיבות האלה לגזוז את זקנו. זה היה מעשה קשה מאוד בעבורו. "כמו לחתוך איבר מהגוף", הוא מגדיר, "אבל פיקוח נפש דוחה את כל התורה כולה".

המצב בארץ שונה

משרד הבריאות מפרסם פעמיים ביום את הנתונים הסטטיסטיים על הנדבקים, המחלימים, המאושפזים והמונשמים. הפרופ' סורקין אומר: "אני לא רואה סטטיסטיקה. אני רואה את החולים. ‏קורה כאן דבר מעניין מאוד. הווירוס שמתפשט בארץ הוא אותו וירוס שפוגע בסין, באירופה ובארצות-הברית, ושם לצערנו יש קרבנות רבים, ובכלל זה מאחינו היהודים. אחי מנהל מחלקת טיפול נמרץ בפריס, והוא מספר לי על שיעור גדול של חולים קשים.

"אצלנו אין ב"ה חולים קשים בשיעורים כמו בחוץ לארץ. אתה רואה השגחה עליונה על העם היושב בציון. יש בארץ מספר מועט יחסית של חולים שלא שרדו, וגם מספר החולים הקשים אינו גדול. הרופאים מחפשים הסבר לזה. יש הטוענים שהווירוס משתנה ממקום למקום מכל מיני סיבות. אני רואה פה חד-משמעית את ידו של הקב"ה".

מבוגרים כצעירים

מכמה מדינות בעולם מתקבלות עדויות קשות ומזעזעות על הזנחת מאושפזים מבוגרים, כדי לתת קדימה לצעירים. סורקין אומר שבארץ אין מושג כזה. "זה עניין שמיוחד ליהודים", הוא קובע. "אצלנו חולה מבוגר ‏יקבל את כל הטיפול המסור והמקצועי שאפשר. בחו"ל שיעור הקשישים שאינם שורדים גדול מאוד. אצלנו חולים רבים בני שמונים ומעלה מחלימים וחוזרים לביתם בריאים, על אף היותם מבוגרים ובעלי מחלות רקע".

לדבריו, המצב הטוב בארץ נובע גם מכך שכ‏אן לא מגיעים גלים של חולים, כמו בחו"ל, המביאים לידי קריסת המערכת. "זה דבר עצום, שגם הוא חלק מההשגחה הפרטית", אומר הפרופ' סורקין.

ממש לא שפעת

הפרופ' סורקין מספק הצצה להתנהגותו של הנגיף: "אנחנו עדיין לומדים את המחלה הזאת. בא חולה, נראה שמצבו משתפר, ופתאום מצבו מידרדר. ‏‏‏זה לא שפעת ולא דלקת ריאות. בשום פנים ואופן לא. הנגיף הזה מסוכן הרבה יותר. זו מחלה דלקתית הפוגעת בכל הגוף".

כמי שעובד הרבה עם הציבור החרדי, הפרופ' סורקין דוחה את ההשמצות על תושבי בני-ברק. "אנשים עוטים מסיכות ושומרים על ריחוק חברתי", הוא מתאר. "בימים כתיקונם, גם ב-11 בלילה העיר תוססת. אנשים הולכים לשמחות וכדומה. עכשיו – שקט מוחלט. משפחות ברוכות ילדים, המתגוררות בדירות קטנות, שומרות על ההנחיות".


הפרופ' סורקין קודם שנאלץ לקצץ את זקנו

  פינת ההלכה ומנהג

חובת התוכחה

שאלה: מי שראה את חברו נוהג שלא כדין, האם חובתו למחות על מעשיו?

תשובה: כאן עומדת למבחן הערבות ההדדית של כל יהודי כלפי יהודי שני.

לפעמים אדם שנפגע מדבריו או ממעשיו של הזולת, ואינו רוצה להעיר לו, מעדיף 'לבלוע' את העניין ולשתוק. אם הגיע למסקנה שאין לו סיכוי להשפיע על אותו אדם, מפני מצבו הנפשי, החינוכי וכדומה, ואכן הוא סולח לו בליבו, רשאי הוא להמשיך בשתיקה.

אבל אם אינו מוחל בלב שלם, עלולה להתפתח בליבו שנאה כלפי האדם, והתורה מזהירה (ויקרא יט,יז): "לא תשנא את אחיך בלבבך". במצב כזה חובתו לפנות אל הפוגע ולהעיר לו: "למה עשית לי כך?", כאמור בהמשך: "הוכח תוכיח את עמיתך". אלא שיש להיזהר לפנות אליו בעדינות, ולא בדרך שתפגע בו, וכל שכן שלא להלבין את פניו ברבים, כסיום הפסוק: "ולא תישא עליו חטא".

אותה מצווה חלה גם אם הזולת נהג שלא כדין בדברים שבין אדם למקום. ככלל, המצווה היא להעיר ולנסות לשכנע (בין שיהיו לדברי התוכחה תוצאות חיוביות ובין שלא. כמו בבדיקת חמץ, שהמצווה היא לחפש את החמץ, ולא בהכרח למצוא אותו).

ברור שקשה יותר להעיר לבן תורה, וכל שכן לתלמיד-חכם, מלסתם יהודי. מצד שני, בענייני תורה ומצוות קשה להעיר למי שלא קיבל חינוך תורני, ולפעמים הוא נחשב בעניינים מסוימים בבחינת 'אנוס', כ'תינוק שנשבה לבין הגויים', וצריך להשקיע מאמצים רבים למצוא את הדרך לעניין אותו בדברים ולשכנעו לנהוג כהלכה.

מקורות: רמב"ם הל' דעות פ"ו ה"ה-ט. הל' ממרים פ"ג ה"ג.

  מושג ברגע

למה ניגרע

צמד המילים "למה ניגרע" משמש לביטוי תביעה שלא להפלות לרעה. מקור הביטוי בתביעתם של מי שהיו טמאים בעת הקרבת קרבן הפסח, בי"ד בניסן, שלא תינטל מהם מצווה זו.

הללו באו אל משה וטענו: "אֲנַחְנוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם; לָמָּה נִגָּרַע, לְבִלְתִּי הַקְרִיב אֶת קָרְבַּן ה' בְּמֹעֲדוֹ". בעקבות זאת ניתן מועד ב - פסח שני, בי"ד באייר.


 

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)