חב''ד כל הלב לכל אחד
תרומה | לימוד יומי | חנות | בתי חב"ד | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 18:15 זריחה: 6:41 כ"ח בתשרי התשפ"ז, 9/10/26
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

שיחת השבוע 1727 - כל המדורים ברצף
ערב שבת-קודש פרשת בשלח, י"ב בשבט ה'תש"פ (07/02/20)

מדורים נוספים
שיחת השבוע 1727 - כל המדורים ברצף
כמו גרעין שהופך לעץ אדיר
יש חדש
למה פירות ולא לחם?
מי מרה
ברכת הפירות
נחת לבורא
מעייני הישועה
משה ישיר
אהבת הארץ במרעה הצאן
נטיעת אילנות

מס' 1727, ערב שבת-קודש פרשת בשלח, י"ב בשבט ה'תש"פ (07.02.2020)

צעירי אגודת חב"ד

יוצא לאור על-ידי המרכז לעזרי שליחות

ת"ד 14 כפר חב"ד 60840, טל' 073-2480711, פקס: 03-9606169

עורך: מנחם ברוד   �  יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

 עמדה שבועית

כמו גרעין שהופך לעץ אדיר

עם כל הכבוד למהפכות הגדולות, הכוח לחולל שינוי הוא בדברים הקטנים. מעשה טוב אחד, מילה טובה אחת, אפילו מחשבה חיובית אחת

שני כוחות מתגוששים בעולמנו זה עם זה – כוח הבניין וכוח ההרס. אנחנו מכירים את המאבק הזה כבר אצל ילדים רכים – האחד בונה מגדל מקוביות והשני הורס לו. כאשר בני-האדם מתבגרים, הם יודעים לבנות דברים בעלי משמעות רבה יותר, אך בה במידה גדל גם כוח ההרס.

כמה עמל וכמה כסף הושקעו בבניית מגדלי התאומים במנהטן, והם קרסו בעקבות פיגוע משולב אחד. כמה יזע ודמעות הושקעו בבניין יישובי חבל עזה. בתוך שבוע ימים בלבד הכול הוחרב והיה כלא-היה.

איך הטוב מנצח

במבט ראשון כוח ההרס נראה חזק הרבה יותר מכוח הבניין. אפשר להרוס ברגע עמל של דורות. אבל אם כך, מדוע לא הפך עולמנו למדבר שממה? כיצד קורה שכוח הבניין דווקא הוא הגובר? כוח ההרס מנצח בנקודה זו או אחרת, אבל במאזן הכולל אין ספק שכוח הבניין מנצח.

זה מה שאמרו חז"ל "מרובה מידה טובה ממידת פורענות". הטוב יש בו עוצמה גדולה פי כמה וכמה מהרע. איננו צריכים ללכת שולל אחר יכולת ההרס וההשמדה, כי בסופו של דבר עוצמת כוח הבניין גדולה לאין שיעור.

סודו של הטוב ושל כוח הבניין הוא ביכולת להוסיף נדבך על נדבך, לצרף מעשה למעשה. הרע וההרס הם התפרצות חד-פעמית, שיכולה להיות בעלת עוצמה אדירה, אבל היא נקודתית ואין היא מצטרפת אחת לאחת. לעומתו, הטוב מתחבר אל הטוב, לבנה מצטרפת ללבנה, וכך נוצר כוח כביר, שבכוחו לגבור אפילו על יכולתו ההרסנית של הרע.

יער שלם

הטוב נמשל לזרע שנזרע באדמה. הוא נראה גרגיר קטן, אבל הוא צומח ועולה ונהפך לאילן ענק. כל אילן כזה מניב פירות שבהם זרעים נוספים, המצמיחים עוד ועוד אילנות. זרע אחד קטן יכול להצמיח יער שלם. זה כוחו של הטוב.

לעיתים נדמה לנו שרק מהפכות גדולות יכולות לשנות את המציאות. ט"ו בשבט, ראש  השנה לאילנות, מפנה את תשומת ליבנו לכוח הצמיחה הקיים בנו. מעשה טוב אחד, מילה טובה אחת, אפילו מחשבה חיובית אחת – יש בהם כוח אדיר. אם כל אחד ואחת מאיתנו יגבירו את כוחו של הטוב ויוסיפו מעשה טוב, עוד מצווה, עוד רגע של תורה, עוד תפילה – הטוב הזה יצטרף זה לזה ויהפוך לעוצמה אדירה.

כך מלמדנו הרמב"ם, שעל כל אדם לראות את עצמו ואת העולם כולו כאילו הם מונחים על כף מאזניים, והכפות שקולות. עכשיו כל דבר חורץ גורלות. מעשה טוב אחד – מכריע את הכף לכיוון החיובי ומביא לאדם ולעולם כולו תשועה והצלה. אם כולנו נוסיף בטוב, באור, בקדושה – ודאי העולם כולו יוכרע לכף זכות ותבוא הגאולה האמיתית והשלמה.


הטוב צומח ועולה ונהפך לאילן ענק. עץ זית עתיק בצפת (צילום: גליה דוידסון)

  יש חדש

שורת יוזמות

במהלך כינוס שלוחי חב"ד בארץ, שנחתם בשבוע שעבר, הוכרז בין היתר על הקמת 71 מוסדות כפול ארבע לציון שנת השבעים להנהגת הרבי (ובהם: מבנים חדשים, ספריות, שיעורי תורה ועוד); הוצגו מחקר מקיף על פעילות התוכן של בתי חב"ד ועל תנופה במערך הפעילות, ותכנית אסטרטגית לפעילות בתי חב"ד, בסיוע צוות יועצים ובוחנים ארגוניים.

רישום לרשת חב"ד

61 בתי הספר ו-458 גני הילדים של חב"ד ברחבי הארץ פותחים את הרישום לשנת הלימודים התשפ"א. הורים מכל המגזרים מוצאים בחינוך חב"ד שילוב של חינוך יהודי תורני ברמה גבוהה ובגישת אהבת ישראל, עם ידע לימודי הנדרש ומוּכר על-ידי משרד החינוך. צרו קשר עם מוסדות חינוך חב"ד הקרובים או עם בית חב"ד המקומי.

חדש: 'נשמה' 3

הופיע מגזין 'נשמה' החדש לחודש שבט, ובו כתבות, מאמרים ותכנים במגוון תחומי החיים. במגזין, המופץ על-ידי בתי חב"ד בארץ, תוכלו לקרוא על המפגשים הנדירים של ראשי מערכות הביטחון עם הרבי, הקשר של האסטרונאוט הישראלי אילן רמון לתורה ולמצוות, וריאיון עם השחקן המוערך מוריס כהן על השבת הראשונה בחייו, אמונה וקיום מצוות.

  שלחן שבת

למה פירות ולא לחם?

ממנהגי ט"ו בשבט לאכול מפירות שבעת המינים: "נוהגין להרבות במיני פירות של אילנות" (מגן אברהם אורח חיים קלא,טז ועוד). אכילת הפירות היא ביטוי לחיבה שאנו רוחשים לפירות שנשתבחה בהם ארץ ישראל.

אך יש כאן דבר המעורר פליאה: בתוך שבעת המינים כלולות גם חיטה ושעורה, ויתרה מזו – המינים האלה מוזכרים תחילה בפסוק, והגמרא קובעת (ברכות מא,א) שכאשר מונחים לפני האדם כמה משבעת המינים, עליו לאוכלם לפי סדר הופעתם – "ארץ חיטה ושעורה...". אם כן, מדוע הדגש בט"ו בשבט הוא על אכילת פירות, ואין שום הוראה לאכול דברים העשויים מחיטה או שעורה?

הדגן חיוני

התשובה קשורה למהותו של ט"ו בשבט. אין זה חג מהתורה ואף לא נקבע כיום חג על-ידי חז"ל. המשנה מביאה את התאריך הזה כמועד המציין את תחילת שנת האילן בהקשרים הלכתיים, אך לא כחג, כשם שא' באלול איננו יום-טוב על היותו "ראש השנה למעשר בהמה" (לפי תנא קמא). חגיגת ט"ו בשבט כחג היא מנהג ישראל, וכמוה אכילת פירות האילנות – "נוהגין להרבות במיני פירות".

אלא שמנהגי ישראל דווקא יש בהם יתרונות מסוימים, שעולים אף על מצוות ממש. הבדל זה מיוצג בשוני שבין חיטה ושעורה לפירות האילן. הדגן חיוני לקיומו של האדם ומשביע את רעבונו, "לחם לבב אנוש יסעד", ואילו הפירות אינם חיוניים לקיום עצמו, אלא עניינם להסב לאדם הנאה ועונג.

הפירות משמחים

כך המצוות הן בדוגמת חיטה ושעורה, ואילו המנהגים הם כמו פירות. את המצוות המפורשות בתורה שבכתב ושבעל-פה האדם חייב לקיים, ולכן קיומן אינו מסב לו תענוג מיוחד. אך מנהג ישראל יש בו משום חידוש, ולכן הוא מסב לאדם תענוג מיוחד, בדומה לפירות הנאכלים אחרי הסעודה.

בקיום מנהג האדם חש שאינו מקיים את החובות בלבד, אלא תורם תוספת מעצמו, ובכך מסב נחת רוח לקב"ה. ההכרה שהצליח להביא שמחה למעלה גורמת לו תענוג גדול. אכילת הפירות דווקא בט"ו בשבט, ולא חיטה ושעורה, מדגישה את המעלה המיוחדת הזאת של מנהגי ישראל.

קיום מתוך עונג

ט"ו בשבט נושא אפוא מסר מיוחד בעבורנו – הוא מדגיש את חשיבות התענוג שצריך להיות בעבודת ה', נוסף על עצם קיום התורה והמצוות. אם מקיימים את התורה ומצוותיה כדי לצאת ידי חובה בלבד, עלולים לאבד את הלהט לקיימן. אך כאשר יהודי שואף להסב נחת רוח לקב"ה, אין הוא מבקש להשתמט ולהיפטר מקיום המצוות, אלא להפך, מוסיף מנהגים, לבטא את האהבה לה' ולתורתו.

אכילת הפירות בט"ו בשבט מזכירה לאדם שכמו הפירות המסיבים תענוג, כך גם ברוחניות, כאשר אנו חורגים ממילוי החובות בלבד ומחפשים כיצד להביא נחת לקב"ה במעשים נוספים, מתמלא ליבנו עונג ושמחה, וקיום התורה והמצוות נעשה מתוך עונג.

(תורת מנחם תשמ"ב, כרך ב, עמ' 850)

  מן המעיין

מי מרה

למרירים מר

״ולא יכלו לשתות מים ממרה כי מרים הם״ (שמות טו,כג). ״כי מרים הם״ – בני ישראל בעצמם היו מרירים, ולכן כל מה שטעמו והרגישו נהפך להם למר.

(עיטורי תורה)

קצת סבלנות

בני ישראל באו לאלים ממרה, ששם לא יכלו לשתות מים מפני שמרים הם, אבל בעוד כברת ארץ היו מים מתוקים לרוב. לוּ היו להם ביטחון וסבלנות, לא היו מלינים על משה, היו הולכים עוד מעט ומגיעים אל מעיינות המים אשר באלים. אבל זו דרך בני-האדם, חסרי סבלנות הם ומלאי תרעומת. לכן מייד ״ויילונו העם על משה״.

(חפץ חיים)

מרירות שהמתיקה

תלונה זו של בני ישראל, ״ויילונו העם על משה״, לא עוררה רוגז. כי מייד קלטו את חטאם ונפשם הייתה מרה עליהם, ומן המרירות הזאת נמתקו המים.

(רבי חנוך מאלכסנדר)

מרפא מר במר

״ויורהו ה׳ עץ וישלך אל המים וימתקו המים״ (שמות טו,כה). עץ זית הוא, ואין לך עץ מר יותר מן הזית, והקב״ה מרפא את המר במר.

(מכילתא)

עץ החיים

״ויורהו ה׳ עץ״ (שמות טו,כה). השורש של בחינת המרירות והרע הוא עץ הדעת, שכלול ומעורבב מטוב ורע. כדי להמתיק מרירות זו הורה ה׳ למשה 'עץ', היינו עץ החיים, שהוא טהור מכל רע, ועל-ידו אפשר להמתיק את המרירות הנובעת מעץ הדעת.

(אדמו"ר הזקן, ספר המאמרים תקס״ו)

יש מר יותר

״הקב״ה ממתיק מר במר״ – בשעה שרע לאדם, מראים לו שיש מי שרע ומר לו עוד יותר, ובזה עצמו הוא מוצא נחמה.

(כתב סופר)

חוקים בלתי-מובנים

״שׁם שׂם לו חוק ומשפט״ (שמות טו,כה). דרך בלתי-נתפסת זו של המתקת המים בעץ המר, שהיא נגד השכל, השפיעה עליהם שיקבלו את החוקים והמשפטים, אף-על-פי שיש בהם דברים שנראים בלתי-מובנים ונוגדים את השכל.

(רבי ליבוש חריף)

כטהרה מטומאת מת

״במרה ניתן לישראל מקצת פרשיות של תורה, שיתעסקו בהם... ופרה אדומה״ (רש״י). מה הקשר בין מרה לפרה אדומה? אלא שהפרה האדומה נועדה לטהר מטומאת מת. גם מרירות מסמלת מוות, ככתוב (שמואל א,טו) ״אכן סר מר המוות״. המתקת מרירות זו כמוה כטהרת טומאת מת.

(אור התורה)

  אמרת השבוע

ברכת הפירות

רבי אלתר מסוסנוביץ' היה נוהג מדי שנה לנסוע לללוב, ולשהות שם מז' בשבט עד אחרי ט"ו בו, שאז היה עורך שולחן עם פירות לכבוד ראש השנה לאילנות. שנה אחת שרר קור עז,  והדרכים שממו. בכל העיר לא נמצא אפילו פרי אחד. הכריז רבי אלתר: "מי שיביא לי פירות לכבוד ט"ו בשבט אברך אותו בפירות".

היה שם יהודי שציפה שנים רבות לילדים, הזדרז ונסע במאמץ גדול לעיר הסמוכה, קנה פירות, שב איתם לללוב, והזכיר לצדיק את הבטחתו.

כשהתברר לרבי שהאיש וזוגתו הם אנשים מבוגרים, עמד כנדהם על ההבטחה שיצאה מפיו, אבל מייד התחזק ובירכו שייוושע. למחרת עלה על ציון סבו, רבי דוד מללוב, ועם הקהל אמר תהילים והתפלל לישועה לאותו יהודי. כעבור שנה נולד לזוג בן זכר.

  פתגם חסידי

נחת לבורא

"דרך אחת ויחידה עומדת לפני יהודי: 'לנחותם הדרך' – שכל מעשיו יהיו אך ורק לעשיית נחת רוח לפניו יתברך" (רבי שלמה מרדומסק)

  מעשה שהיה

מעייני הישועה

"באתי להציע לך עסקה", אמר מחמוד אבו-סלמן לישועה שפורטש, שכנו, כשזה פתח לפניו את הדלת. "אשמע בשמחה", נענה המארח, והוביל את שכנו אל הטרקלין המפואר. השניים שקעו בכורסאות הנוחות, והעשיר היהודי כיבד את עמיתו בקפה מהביל ובדברי מתיקה.

"ניגש ישר לעניין", פתח השכן, מדלג על שלב דברי הנימוסים ואינו מתאמץ להפיג את העננה השורה על פניו. "מה קרה, ידידי?", שאל ישועה, בנימה דאוגה. בין השניים שרתה ידידות ארוכת שנים, בשל מגוריהם המשותפים בשכונת היוקרה בעיר סאלי שבמרוקו והיותם עתירי נכסים.

"אני מציע לך לקנות את הפרדס שלי", הטיל מחמוד את הפצצה.

"מה?! השתגעת?!", נזעק היהודי. "מי מוותר על שכיית חמדה שכזאת?!".

בתוך נכסיו של מחמוד בלט פרדס שופע, שהתברך בשני מעיינות, שנבעו משני צדדיו וסיפקו לו מים זכים בשפע. עצי הגן הניבו פירות משובחים ועסיסיים, שהיו סחורה מבוקשת בשווקים.

"נקלעתי לקשיים", השיב השכן בעצב. "האמן לי, הפרדס הזה יקר לי מכל נכסיי, אך אין לי ברירה. העדפתי לפנות אליך, כי אני סומך על יושרך ותבונתך, ומאמין שבמהרה נוכל לסכם את העסקה".

ישועה עלעל במסמכי הבעלות, ולא הזדקק למחשבה רבה. אמנם המחיר שאבו-סלמן דורש תמורת הפרדס אינו נמוך, אבל ערכו של הנכס גבוה הרבה יותר.

שני הסוחרים צללו לפרטי החוזה, התפלפלו בסעיפיו, ולבסוף לחצו ידיים ונפרדו מרוצים: הערבי יצא ובידו המזומנים הנחוצים לו להיחלצות מן התסבוכת הכלכלית שבה שקע, והיהודי קיבל את הפרדס היוקרתי.

עם שחר מיהר ישועה אל הפרדס שרכש. הוא פסע בשביליו, ושאף אל ריאותיו את הניחוחות המשכרים. "כל זה שלי!", הרהר בעליצות, בעודו מתבשם מהנוף, מתענג על מראה הפירות ונהנה משאון המים המפכים.

חלפו חודשיים. יום אחד ניגש אליו אדם ממכריו, ובארשת פנים קודרת אמר לו: "המקום ימלא את חסרונך". אוזניו של ישועה הזדקפו בתמיהה. "מה אמרת?", שאל.

"גש אל הפרדס שלך", אמר האיש, "תראה בעצמך!".

ליבו של ישועה החסיר פעימה. הוא עלה על סוסו ופתח בדהרה. בהגיעו אל הפרדס נדהם לגלות כי שני המעיינות פסקו מנביעתם, האדמה חרבה ועלי העצים מעידים כי הם סובלים מיובש. "איפה המים?", זעק בחרדה.

תוואי המעיינות נראה עתה כמו בקעים צחיחים. ישועה ההמום לפת את ראשו בידיו כלא מאמין. בלי המעיינות, כל השקעתו הגדולה יורדת לטמיון.

בצר לו פנה לביתו של רבי חיים בן-עטר, ה'אור החיים' הקדוש. על אף גילו הצעיר, שמו כבר יצא לתהילה כמחולל ישועות.

ישועה לא דקדק כל-כך בקיום התורה והמצוות, אך ברגעים קשים נהג להיוועץ בצדיק ולבקש את ברכתו. שבור ורצוץ נפל לרגליו, ובקול בוכים תינה את מצוקתו: הפרדס כולו בסכנת אבדון.

"הירגע נא!", ביקש הצדיק להשקיט את סערת רוחו של האיש. "הבה נשב ונשוחח בנחת". הוא מזג כוס והושיטה לעבר האורח. "שתה בבקשה", אמר לו במאור פנים.

ישועה היה צמא. משעות הבוקר לא באו מים אל פיו. שעות רבות התרוצץ בפרדסו תחת השמש הקופחת, מנסה להבין את פשר התופעה המוזרה. הוא נטל את הכוס, קירבהּ לפיו, ובבת אחת גמע את תכולתה. הוא לא בירך 'שהכול נהיה בדברו' קודם השתייה ולא 'בורא נפשות' אחריה.

עווית כאב עלתה על פניו של רבי חיים. "אכן, נודע הדבר!", קרא מנהמת ליבו.

"מה הכוונה?", תמה האורח.

"עכשיו הבנתי את הסיבה שבעטייה יבשו המעיינות", אמר הצדיק. "יש שתי ברכות שמברכים על שתיית מים: 'שהכול' קודם השתייה, ו'בורא נפשות' לאחריה. הנביא ישעיהו אומר: 'ושאבתם מים בששון ממעייני הישועה'. המילה 'בששון' היא ראשי תיבות: ברכות שתיים, שהכול ובורא נפשות – יהיו מעיינות הישועה. כלומר, הכרת התודה לבורא העולם על השפע שהוא נותן לנו, היא התנאי לקיומו".

העשיר קימט את מצחו במחשבה, ואז ניצת בעיניו זיק של הבנה. הוא השפיל מבט אל כוס המים הריקה והמתין למוצא פי הצדיק. "הקשב לדבריי", הוסיף רבי חיים ואמר, "משעה שיחזרו המעיינות לנבוע, עליך להשגיח שכל יהודי שמבקר בפרדסך ומבקש ללגום ממי המעיינות, יברך את שתי הברכות האלה".

ישועה הנהן בהכנעה. לא חלפו עשרים וארבע שעות, וכבמטה קסם – המים החלו לבצבץ בקרקעית המעיינות. תחילה בקילוח דק, ואט-אט גבר והיה לזרימה קולחת, שהחזירה את החיים לפרדס.

ישועה מילא את הצעת הצדיק, והעמיד שומר שתפקידו להזכיר לכל יהודי לברך את שתי הברכות על המים. יהודי המקום אף נתנו שם למעיינות האלה – 'מעיינות חיים', על שמו של 'אור החיים' הקדוש, וידעו לספר כי מימיהם נושאים סגולות ריפוי מיוחדות.

(על-פי 'אוצר המכתבים' לרבי יוסף משאש)

  לומדים גאולה

משה ישיר

בשירה ששרו משה ובני ישראל אחרי קריעת ים סוף רמוזה השירה שנשיר בזמן הגאולה. וכך נאמר בגמרא (סנהדרין צא,ב): "אמר רבי מאיר, מניין לתחיית המתים מן התורה? שנאמר 'אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה''. 'שר' לא נאמר אלא 'ישיר', מכאן לתחיית המתים מן התורה. כיוצא בדבר אתה אומר (יהושע ח) 'אז יבנה יהושע מזבח לה'', 'בנה' לא נאמר אלא 'יבנה', מכאן לתחיית המתים מן התורה".

שואל הרבי מליובאוויטש (בשלח תשל"א): מה העניין שכאשר משה רבנו יקום בתחיית המתים, ישיר מחדש את השירה ששר בשעת קריעת ים סוף?

גם יהושע ישיר

אלא שהקשר מובן בפשטות: יציאת מצרים היא עניין נצחי, שהרי אפילו בבוא הגאולה יוסיפו להזכיר את יציאת מצרים, כפי שנאמר במשנה (סוף פרק א בברכות) "כל (ימי חייך) – להביא לימות המשיח", שאפילו כאשר יבוא המשיח יוסיפו להזכיר את יציאת מצרים, וממילא יאמר משה רבנו את השירה שאמרו ישראל בעת יציאתם ממצרים.

דבר זה מובן אף בפשטות הכתובים: ה'בן חמש למקרא' כבר למד בפרשת בוא את הפסוק "זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים", שיש לזכור את יציאת מצרים; והפירוש הפשוט בזה הוא, שיש לזכור זאת תמיד. ומכיוון שהזכירה של יציאת מצרים היא עניין נצחי, מובן שגם אז יאמר משה את השירה כפי שאמרהּ בשעת קריעת ים סוף.

אבל עדיין קשה הראיה שמביאים מ"אז ידבר יהושע", שנאמר בנוגע לנס של "שמש בגבעון דום". מה הקשר בין הגאולה העתידה ובין הנס שאירע בעת הכניסה לארץ ישראל? וכמו-כן בנוגע ל"אז ישיר ישראל, עלי באר ענו לה": אמנם היה שם נס גדול, אבל אין לזה לכאורה שייכות לתחיית המתים!

גם שאלות אלה מתבארות בפשטות: מייד אחרי הפסוק "אז ידבר יהושע... שמש בגבעון דום" נאמר שנס זה הוא יוצא מן הכלל, "ולא היה כיום ההוא לפניו ולאחריו". מעולם לא היה נס כזה, ושוב לא יתרחש עוד נס כזה. מזה מובן שאותו נס הוא נצחי, ויזכרו אותו תמיד, מכיוון ששוב לא יהיה נס שכזה, אפילו בעת הגאולה וביאת המשיח.

אם כן, כאשר תהיה תחיית המתים ויהושע יקום, ויראו אז את כל הניסים שיתרחשו לעתיד  לבוא – הרי זה יעורר אותו ויזכיר לו את הנס של "שמש בגבעון דום", שקרה בעת המלחמה בכניסה לארץ ישראל בפעם הראשונה, ולכן יתקיים "אז ידבר יהושע" – בתחיית המתים ידבר יהושע על הנס של שמש בגבעון דום.

שיר בלשון זכר

כך גם באשר ל"אז ישיר ישראל את השירה הזאת, עלי באר ענו לה", שזה גם כן עניין נצחי שיזכרו אותו תמיד. רש"י מפרש (חוקת כא,כ) שבארה של מרים "נגנזה בימה של טבריה, והעומד על הישימון מביט ורואה כמין כברה בים, והיא הבאר". מזה מובן שתמיד יזכרו את נס הבאר, כי כאשר יסתכלו – בעת עמידה על הישימון – בימה של טבריה, יראו את הבאר כמין כברה בים, וממילא אפילו לעתיד לבוא, בשעת תחיית המתים, יזכרו את הנס שהתרחש בבאר, ויתקיים "אז ישיר ישראל", שיאמרו מחדש את השירה "עלי באר ענו לה".

חז"ל אומרים (ילקוט שמעוני יחזקאל רמז שפג) שביציאה ממצרים "אמרו שירה כנקבה, 'אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה' ויאמרו לאמור'; אבל לעתיד לבוא... אומרים שירה בלשון זכר: 'שירו לה' שיר חדש תהילתו בקהל חסידים'".

  חיים יהודיים

אהבת הארץ במרעה הצאן

יש מי שבעבורם חיבת הארץ היא אכילת פירות משבעת המינים בט"ו בשבט. בעבור שבתי קושלבסקי, רועה צאן בחוות אברהם, ליד טנא עומרים שבדרום הר חברון – זו מהות החיים. אהבת הארץ היא המניעה אותו לעסוק בעבודה מאתגרת זו, כדי להבטיח את האחיזה היהודית בשטחי ארץ ישראל.

 השיחה עם קושלבסקי (36) מספקת הצצה לחייהם של רועי הצאן היהודים בארץ, המתמודדים עם הצקות חמורות של ארגוני שמאל, גניבות חקלאיות וניסיונות פיגוע. שבתי ורעייתו התגוררו אחרי נישואיהם במושב ליד ירושלים, וכעבור כמה חודשים עברו לחוות אברהם. מאז הם שם, קרוב לעשר שנים.

כך גבולות נקבעים

"אשתי הייתה בצעירותה רועת צאן בחווה בשומרון", הוא מספר. "אני תמיד רציתי לגדל כבשים, ואפילו התנדבתי בכמה חוות, כך שזה היה טבעי לנו". הם החלו במרעה, בפיתוח המקום, ובמשך השנים הצטרפו אליהם עוד שתי משפחות. "המטרה שלנו במגורים כאן הייתה להתחבר לשורשים, להקים יתד בארץ ישראל".

שבתי מסביר את משמעותה של רעיית הצאן: "המרעה מאפשר לך לשלוט על שטח גדול ולקבוע גבולות. בתחילה היו חיכוכים ומריבות עם ערבים, וברוך השם זה מאחורינו".

ניסיון פיגוע מתוחכם

לפני כארבע שנים חוו שבתי ורעייתו אירוע ביטחוני חמור. הכול התחיל מהתרעה על כניסת רועה צאן ערבי לשטחם. שבתי עזב הכול, הזעיק את כוחות הביטחון ובא למקום עם המשטרה. הפלישה טופלה במהירות, אבל זה היה רק קדימון למה שהמתין לו.

"אני נכנס הביתה ושומע שכלבי השמירה נובחים", מתאר שבתי. "יצאתי החוצה ונתקלתי במחבל האוחז שני סכינים בידיו. התברר שהוא שכב תחת שיח בכניסה לחווה, וכשראה את כוחות הביטחון עוזבים, פנה לעבר הבית. חדירת רועה הצאן הייתה הסוואה לניסיון הפיגוע. המחבל זינק לדקור אותי, אך כלבת השמירה קפצה עליו ונשכה את ידו, ובשלוש השניות האלה הצלחתי לאחוז בנשק ולנטרל אותו".

כבשים לקרבנות

לפני שש שנים וחצי ספגו מכה של טרור חקלאי. "גנבו לנו את כל העדר", הוא מספר בעצב, "שמונים ושמונה כבשות לפני המלטה. עד היום אנחנו מנסים להתמודד עם הנזק שהסבה לנו הגניבה. זה טרור ערבי לכל דבר ועניין. כיום יש לנו שמירה עשרים וארבע שעות ביממה, בין השאר בעזרת מתנדבים".

שבתי הוא יהודי שמח, שלומד תניא בקביעות וחי מתוך אמונה וציפייה לביאת המשיח. "כשיבוא המשיח נצטרך כבשים תמימים", הוא אומר בעיניים בורקות. "צורת גידול הצאן בימינו וחוקים הנוגעים לסימון בהמות גורמים לפסילת רוב הכבשים. אנחנו מגדלים כבשים שיהיו כשרים לקרבנות, ויש יוזמה, 'עקבי הצאן' שמה, הנותנת לכל יהודי אופציה לקניית קרבן לכשייבנה בית המקדש, והיא גם מסייעת למגדלי הצאן, העושים לילות כימים בהגנה על צאנם ובשמירה על הארץ".


מתמודד עם טרור והצקות. שבתי במרעה

  פינת ההלכה ומנהג

נטיעת אילנות

שאלה: האם נטיעת אילנות בארץ ישראל היא מצווה?

תשובה: נטיעת עצי פרי בארץ ישראל היא מצווה משום יישוב הארץ. על הפסוק (ויקרא יט,כג) "וכי תבואו אל הארץ ונטעתם..." אמרו במדרש, שמשה רבנו ציווה שכל אחד ואחד מהנכנסים לארץ ייקח מעדר וייטע בה עצים. כן מספרת הגמרא בשבחו של האמורא רבי ינאי, שהתחיל את הנטיעה של ארבע-מאות כרמים בארץ ישראל.

ואולם אין מצווה בנטיעת עצי סרק, שאינם מוסיפים ביישוב הארץ. וכן הדין שבקציצת עץ פרי עוברים על איסור 'בל תשחית', ואילו "כל אילן סרק – מותר לקוצצו, אפילו אין צריך לו כלל". וכתבו שהמדובר כשאין בקציצה עצמה משום חיסרון והפסד.

חמישה-עשר בשבט נקבע במשנה ל'ראש השנה לאילנות', אבל זה בעצם תאריך קובע (בדומה ל'שנת תקציב') שכל פרי שגדל מתאריך זה והלאה שייך לשנה הנוכחית, לעומת פרי שהתפתח עד גודל מסוים קודם לכן, השייך לשנה שעברה, לעניין תרומות ומעשרות ושמיטה, וכן לצורך קביעה מתי הפירות יוצאים מכלל 'עורלה'.

מה שרווח ומקובל בארץ לטעת עצים בט"ו בשבט אין לו מקור בחז"ל או בהלכה, והרבי מליובאוויטש כתב על מנהג זה: "אין לערב את זה במנהגי שולחן ערוך".

מקורות: ב"מ קב,א. ב"ב יד,א. ויק"ר פכ"ה ס"ג. טושו"ע חו"מ סי' קסח ס"א. שו"ע אדה"ז חו"מ סוף הל' שמירת גוף ונפש ובל תשחית (בדפוס החדש ח"ו עמ' קמז), ואמרי יעקב שם. אג"ק ח"ט עמ' סו.

  מושג ברגע

ראש השנה לאילנות

ט"ו בשבט מוגדר במשנה – ראש השנה לאילנות. זה למעשה תאריך קובע לעניין מעשרות בפירות ולעניין קביעת שנות 'עורלה'.

השנה החולפת וזו שמתחילה בט"ו בשבט הקרוב הן שנות 'מעשר שני' (שנים ד'-ה' לשמיטה), ולכן בסוג המעשר לא חל שינוי, אלא שיש להיזהר שלא להפריש מיבול השנה החדשה על קודמתה.


 

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)