חב''ד כל הלב לכל אחד
תרומה | לימוד יומי | חנות | בתי חב"ד | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 18:15 זריחה: 6:41 כ"ח בתשרי התשפ"ז, 9/10/26
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

שיחת השבוע 1717 - כל המדורים ברצף
ערב שבת-קודש פרשת תולדות, א' בכסלו ה'תש"פ (29/11/19)

נושאים נוספים
שיחת השבוע 1717 - כל המדורים ברצף
האם יש 'זכויות' לבעלי-החיים?
חדש על המדף
שמירה מיוחדת ל'עולה תמימה'
תולדות יצחק
לתת שוב ושוב
ההבדל ב'מעיים'
המציק נעלם
רמזים ועתידות
עדשה היודעת לתעד קדוּשה
'שקר לבן'

מס' 1717, ערב שבת-קודש פרשת תולדות, א' בכסלו ה'תש"פ (29.11.2019)

צעירי אגודת חב"ד

יוצא לאור על-ידי המרכז לעזרי שליחות

ת"ד 14 כפר חב"ד 60840, טל' 073-2480711, פקס: 03-9606169

עורך: מנחם ברוד   �  יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

 עמדה שבועית

האם יש 'זכויות' לבעלי-החיים?

האם יש סמכות עליונה הקובעת מה מותר ומה אסור, מה מוסרי ולא בלתי-מוסרי? האם האדם ובעלי-החיים עומדים על אותו מישור?

לפני כחודש עסקנו כאן בשאלת המוסריות שבאכילת מזון מן החי. התגובות שהגיעו למערכת שיקפו ערבוב של נימוקים וטיעונים, לצד שימוש במושגים אנושיים בהתייחסות לבעלי-חיים, דבר המקשה לקיים דיון ענייני.

יש כאן למעשה שתי סוגיות נפרדות. האחת היא עצם הצידוק להמית בעלי-חיים לצורכי מאכל; ובכלל זה ניסויים בבעלי-חיים לפיתוח תרופות, טכניקות כירורגיות וכדומה. הסוגיה השנייה היא דרך הגידול, השינוע והשחיטה של בעלי-החיים המשמשים למזון.

השוואות מופרכות

הסוגיה הראשונה נוגעת בשאלה יסודית ביותר – האם יש סמכות עליונה הקובעת מה מותר ומה אסור, מה מוסרי ומה בלתי-מוסרי? האם האדם ובעלי-החיים עומדים על אותו מישור, או שהאדם ניצב במקום אחר לגמרי לעומת שאר היצורים?

מי שמקשיב לתעמולה של ארגוני 'זכויות בעלי-החיים' רואה שבנקודה זו טמונה למעשה האג'נדה המניעה אותם. עצם השימוש במושג 'זכויות' בהתייחסות לבעלי-חיים אומר הכול. לאדם יש זכויות ולסלמון יש זכויות. כולם יצורים חיים ולכולם 'זכויות'.

משם זה עובר הלאה להשוואות קורעות לב בין אם שגוזלים ממנה את פרי בטנה לבין פרה שלוקחים ממנה את העגל שלה, או תרנגולת שנוטלים ממנה את ביצתה. מטרת הטרמינולוגיה הזאת ליצור זהות בין ההוויה האנושית לבין בעלי-החיים. ומכאן המסקנה המתבקשת – כשם שאסור להרוג אדם, או לגזול תינוק מיד הוריו, כך אסור להמית בעלי-חיים ולהשתמש בביצים ובמוצרי חלב. בעת האחרונה כבר נשמעים קולות לאסור שימוש בדבש, כי יש בו משום 'ניצול הדבורים'. ובכן, גם לחרקים יש 'זכויות'.

הגישה הזאת מנוגדת בתכלית לתפיסת התורה. אין שום השוואה בין בעלי-חיים לבין האדם. מייד עם בריאת האדם השליט אותו הבורא על כל היצורים וציווה: "וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ". האדם הוא תכלית הבריאה, וכל היצורים האחרים נבראו לשימושו.

אכן, התורה אוסרת לצער יצורים חיים שלא לצורך. לכן גם השחיטה צריכה להיעשות בדרך שתגרום מינימום של סבל לבעל-החיים. אבל בבסיס הדברים – צורכי האדם עומדים מעל הכול, ואם האדם נזקק לבעלי-החיים, אין פה שום שאלה מוסרית ובוודאי לא 'זכויות' של בעלי-החיים.

ברשות ובסמכות

עכשיו בא העניין השני, דרך גידולם של בעלי-החיים. בהחלט ראוי למנוע מהם סבל, ובוודאי לא להתעלל בהם. בתחום זה חל שיפור גדול בשנים האחרונות. גם הצרכנים יכולים להשפיע בזה, בהעדפת ביצי חופש, למשל.

אבל גם פה הציבור חשוף לתעמולה שקרית, שמציירת תמונה אידילית של ימי קדם כביכול מול התעשייה ה'אכזרית' של ימינו. גם בעבר הייתה תעשייה, והיו שווקים והיו איטליזים. יתרה מזו, בעבר השתמשו בבעלי-חיים לא רק למאכל, אלא גם לעבודה, למשא ולתחבורה, ולא נהגו בהם בכפפות של משי.

נסכם: במידה שאפשר למנוע סבל מיותר מבעלי-החיים – הדבר בהחלט ראוי ונכון; אבל עצם השימוש בבעלי-חיים לצורכי האדם מוסרי בהחלט, ונעשה ברשות ובסמכות של בורא כל היצורים , מקור המוסר והצדק.


האג'נדה המניעה את ארגוני 'זכויות בעלי־החיים' (צילום: shutterstock)

  ספרים

ספר הערכים חב"ד ט
מאת הרב יואל כהן
בהוצאת קה"ת

כרך תשיעי של האנציקלופדיה המעמיקה המגישה ערכים מסודרים ומפורטים בתורת החסידות. עיקרו של הכרך עוסק באחדות השם. 490 עמ'. טל' 039606018.

מַעֲמַקֵּי נשמת
בהוצאת מעיינותיך

ביאורי פנימיות התורה, השופכים אור חדש על מילותיה של תפילת 'נשמת כל חי'. לצד ביאורי החסידות מוגשים עמודי נפלאות, על המושגים המוזכרים בתפילה. 288 עמ'. ayeca.shop.

הפוך
מאת הד"ר יחיאל הררי
בהוצאת ספרי חמד

האם אנחנו ממצים את מלוא יכולותינו? הספר מציג את עקרונות החשיבה היצירתית בדרך הסוד היהודי, כאמצעי לממש את הפוטנציאל שבנו. 342 עמ'. טל' 0722113316.

מתי היגרו הערבים
מאת הד"ר רבקה שפק-ליסק
בהוצאת ידיעות ספרים

שמו המלא של הספר: מתי היגרו הערבים והמוסלמים לארץ ישראל – מחקר היסטורי וארכיאולוגי באשר לאוכלוסיית ארץ ישראל במרוצת השנים. 358 עמ'.

  שלחן שבת

שמירה מיוחדת ל'עולה תמימה'

בפתח פרשתנו מסופר: "וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לה' לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ כִּי עֲקָרָה הִוא". מתעוררת כאן השאלה, מנין ליצחק שהסיבה לאי-הצלחתם להוליד ילדים היא בגלל רבקה, ולא מפני שהוא עצמו לא היה זכאי לפרי בטן?

לכאורה אפשר לתרץ שיצחק נסמך על ההבטחה שהקב"ה הבטיח לאברהם אביו: "כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע". לכן היה ברור לו שמצידו הוא זכאי לילדים, ואם יש מניעה, הרי שהיא נובעת מחיסרון כלשהו ברבקה.

מנין הביטחון?

אלא שתירוץ זה לא דיי בו. הלוא גם יעקב אבינו קיבל הבטחה שזרעו ירבה כחול הים, ובכל-זאת התפלל על כך, ואף הזכיר את ההבטחה בתפילתו: "וְאַתָּה אָמַרְתָּ הֵיטֵב אֵיטִיב עִמָּךְ, וְשַׂמְתִּי אֶת זַרְעֲךָ כְּחוֹל הַיָּם". רש"י מסביר שהוא חשש שמא חטא ואיבד את ההבטחה שניתנה לו: "אני ירא שמא משהבטחתני, נתלכלכתי בחטא". אם כן, מנין ליצחק הביטחון שאין בו חטא שימנע את קיום ההבטחה?

אלא שיצחק אכן היה בטוח שההבטחה תקוים, מכיוון שאצלו לא היה מקום לחשש שמא יגרום החטא. רש"י מסביר מדוע יצחק לא נהג כאברהם ויעקב ולא נשא שפחה: "לפי שנתקדש בהר המוריה להיות עולה תמימה". גם כשהיה רעב בארץ אמר לו הקב"ה: "אַל תֵּרֵד מִצְרָיְמָה", ורש"י מפרש: "שאתה עולה תמימה ואין חוצה לארץ כדאי לך".

סיבת החרדה

המעלה המיוחדת של 'עולה תמימה' היא, ששומרים עליה שתהיה תמימה ולא יארע לה שום דבר בלתי-רצוי. מזה מובן גם לגבי יצחק, שהקב"ה ודאי מגן ושומר עליו שלא יבוא לידי חטא, וממילא לא היה לו מקום לחשוש שמא יגרום החטא.

הדבר מסביר מדוע כאשר נודע ליצחק כי יעקב בא אליו בדמות עשיו וקיבל תחתיו את הברכות, תגובת יצחק הייתה: "וַיֶּחֱרַד יִצְחָק חֲרָדָה גְּדֹלָה עַד מְאֹד". לכאורה מה החרדה? הלוא הברכות לא הלכו לאיבוד, אלא ניתנו ליעקב בנו!

הוכחה לשמירה העליונה

אלא שכאשר יצחק נוכח שהוטעה, חשש שאולי ניטלה ממנו ההגנה הרוחנית שעטפה אותו כל ימיו. אולי כבר אינו מוגן מפני החטא. אולי איבד את המדריגה העליונה של 'עולה תמימה'. וכפי שנאמר במדרש תנחומא: "למה חרד יצחק? אמר, שמא עוון יש בי, שבירכתי קטן לפני גדול". הרי שראה בכך סימן שאולי כבר אין שומרים עליו מלמעלה.

אבל אחר-כך התברר שלהפך, דווקא הענקת הברכות ליעקב הוכיחה עד כמה שומרים עליו מלמעלה ומבטיחים שהברכות יינתנו למי שראוי באמת לקבלן – יעקב ולא עשיו. אמנם יצחק סבר כי מעלת הבכורה של עשיו היא סיבה לתת לו את הברכות, אבל מלמעלה שמרו עליו שבפועל יברך את יעקב דווקא, שהוא הראוי באמת לקבל את ברכותיו של יצחק.

(תורת מנחם תשמ"ח, כרך א, עמ' 516)

  מן המעיין

תולדות יצחק

בבן רואים את האב

״אברהם הוליד את יצחק״ (בראשית כה,יט). אמרו חז"ל: ״איזהו חכם, הרואה את הנולד״. מן הנולד, הבן, אפשר להכיר את האב.

(רבי בונם מפרשיסחה)

הלוך וגדול

״ויגדל האיש, וילך הלוך וגדול, עד כי גדל מאוד״ (בראשית כו,יג). בכל הפרשה נקרא יצחק בשמו, וכאן "האיש". לפי שמשנעשה יצחק "איש", היינו בן שלוש-עשרה, מייד "ויגדל" – היה בגדלות. וגם אז לא עמד במדריגה אחת, אלא ״וילך הלוך וגדול״ – הלך תמיד הליכה אחרי הליכה, ״עד כי גדל מאוד״, עד שהגיע לגדלות גמורה.

(המגיד ממזריטש)

טהור עיניים

״ויהי כי זקן יצחק ותכהין עיניו מראות״ (בראשית כז,א). רש״י  מפרש: ״ותכהין: בעשנן של אלו, שהיו מעשנות ומקטירות לעבודת אלילים״. מדוע העשן הזיק ליצחק בלבד, ולא לנשי עשיו ולעשיו עצמו? אלא שיצחק, שהיה טהור עיניים "מֵרְאוֹת בְּרָע״, לא היה יכול לסבול את עשן העבודה הזרה, ולכן כהו עיניו.

(הרבי מליובאוויטש)

פסח היה

״וקחו לי משם שני גדיי עיזים״ (בראשית כז,ט). וכי שני גדיי עיזים היה מאכלו של יצחק? אלא פסח היה. האחד הקריב לפסח, והאחד עשה מטעמים.

(רש״י)

מרור לא הביא

״שני גדיי עיזים״ הם פסח וחגיגה. ״את המטעמים ואת הלחם״ – היינו לחם המצה. ״ויבא לו יין״ – הוא היין של ארבע הכוסות. אך מרור לא הביא, כי מרור הוא בבחינת גבורות, ואילו היה מביא זאת ליצחק, שבחינתו גם כן גבורה, היה הדבר גורם לתוקף הדין ביותר.

(לקוטי לוי יצחק)

ריח גן עדן

״ראה ריח בני כריח שדה״ (בראשית כז,כז). בשעה שנכנס אבינו יעקב אצל אביו, נכנסה עמו גן עדן. זהו שאמר יצחק ליעקב ״ראה ריח בני כריח שדה״.

(מדרש רבה)

שנתיים בגן העדן

מנין הכיר יצחק שריח זה הוא של גן העדן? כי חז״ל אמרו שאחרי העקידה עלה יצחק לגן העדן והיה שם שנתיים. לכן הכיר וידע את ריחו של גן העדן.

(לקוטי שיחות)

עמוד העבודה

״ויהי לו מקנה צאן ומקנה בקר וַעֲבֻדָּה רבה״ (בראשית כו,יד). עבודת שלושת האבות היא כנגד שלושת העמודים שעליהם העולם עומד: אברהם – חסד,  גמילות חסדים. יצחק – גבורה, עבודה (עבודת הקרבנות). יעקב – תפארת, תורה. לכן נאמר ביצחק דווקא ״וַעֲבֻדָּה רבה״, רמז לעמוד העבודה.

(רבי לוי-יצחק שניאורסון)

  אמרת השבוע

לתת שוב ושוב

פעם אחת דיברו לפני האדמו"ר בעל 'שיח יעקב' מספינקה על דרכם של צדיקים מסוימים, כמו רבי חיים מצאנז וה'אמרי יוסף' מספינקה, שכל סכום כסף שהיה מגיע לידיהם – מייד היו מפזרים אותו לצורכי צדקה, ולא השאירו דבר לצורכי הבית.

חייך האדמו"ר ואמר: "לכן יצחק בירך את יעקב בנוסח 'וייתן לך האלוקים', ופירש רש"י: 'ייתן ויחזור וייתן'. כי לצדיקים כאלה לא דיי שנותנים להם שפע פעם אחת, שהרי מייד הם מפזרים אותו לעניים ולנזקקים. בעבורם צריך שיהיה 'ייתן ויחזור וייתן' – שבכל יום ייתנו להם מחדש לצורכי צדקה, כי מה שניתן אתמול כבר חולק ואיננו עוד".

  פתגם חסידי

ההבדל ב'מעיים'

"רבקה התבשרה ש'שני לאומים ממעייך ייפרדו' – ההבדל בין יהודי לגוי הוא ב'מעיים': יהודי יודע מה מותר לאכול ומה אסור, ואילו הגוי אוכל הכול" (רבי דוד-שלמה אייבשיץ מסורוקה)

  מעשה שהיה

המציק נעלם

"הצדיק בא!", הדהדה הבשורה ברחובות. בבת אחת לבשה העיירה חג. לא בכל יום זוכה קהילה קטנה לכבוד כזה: האדמו"ר רבי מאיר מדז'יקוב פוקד את עיירתם!

הביקור הצפוי רומם את רוחם של יהודי המקום. תלאות היום-יום נשכחו, וקשיי החיים נדחקו לשוליים. מי מתעניין בזוטות בשעה גדולה זו!

ואכן, היום הגדול בא. מרכבתו של הרבי נראתה בפאתי העיירה, והשמחה הרקיעה שחקים. בני הקהילה נטשו את כל עיסוקיהם והתייצבו, מקטן ועד גדול, לקבל את פני הצדיק בהתרגשות גדולה.

אכסנייתו של הצדיק נהפכה מוקד עלייה לרגל. התושבים נכנסו לחדרו זה אחר זה ובידיהם פתקאות ברכה, שפירטו את צורכיהם ומצוקותיהם, והרבי קיבלם במאור פנים והרעיף עליהם טללי ברכה ועידוד.

ערב אחד, אחרי תפילת ערבית, נכנסה פמליה של עסקנים ופרנסי הקהל אל הרבי. ארשת פניהם הייתה רצינית וקודרת. "רבי", פתחו ואמרו, "בפינו עניין מעציב שאינו סובל דיחוי רגע אחד!".

"מה העניין?", נשא אליהם הרבי את מבטו.

ראשי הקהילה סיפרו לרבי על צרה שנפלה על הקהילה. יהודי, לייבלה שמו, מנסה למצוא חן בעיני השלטונות על-ידי הלשנות על אחיו. כל מי שאינו נושא חן בעיניו נמסר להלשנה, הגורמת לו צרות צרורות. האנשים מתחמקים מלהיתקל בו, כדי שלא להיות קרבן למזימותיו.

"אני מבטיח לכם לפעול ולשים קץ למצוקתכם", נענה הרבי. עיניהם של נציגי הציבור אורו. הם נפרדו לשלום מהרבי בתחושת הקלה גדולה.

זה קרה בשעת ערב, בהתכנסות הפרידה של הצדיק מבני הקהילה. הכול התייצבו בבית המדרש. גם לייבלה המלשין הופיע ונכנס לתוך הקהל.

נוכחותו של האיש עוררה התלחשויות. אנשים החלו להתרחק מארבע אמותיו. הרחש גאה, ועורר  את תשומת ליבו של הרבי.

כאשר נודעה לרבי זהותו של האיש, עלתה נהרה על פניו. הוא הפנה את מבטו לעבר לייבלה וקרא בקול: "שלום עליכם, ר' יהודי!".

חיוך מדושן עלה על פני האיש. סוף-סוף מכירים בערכו, והוא זוכה למעמד הראוי לו. בארשת חשיבות פסע לעבר הצדיק, לקבל ברכת שלום. הרבי הגיש לו כוס משקה והזמינו לשבת לצידו.

"ממה אתה מתפרנס?", שאלו הרבי בחביבות.

המיית השתאות עלתה מהנוכחים המופתעים. הרבי מכבד כל-כך את האיש הבזוי?! העסקנים החליפו מבטים מבוהלים. מה קורה כאן?

לייבלה פלבל בעיניו במבוכה. השאלה הישירה תפסה אותו לא מוכן. לתומו סבר כי הרבי אינו מודע לעיסוקו המפוקפק. הוא גמגם תשובה לא-ברורה.

"שמע", חילצו הרבי מאי-הנעימות, "רצוני להציע לך אפיק פרנסה חדש. מה דעתך לקנות זיכיון לאספקת מזון בעבור צבא הקיסר? הדבר יוכל לאפשר לך להתעשר בקלות".

לייבלה זקף את גבותיו בהתפעלות. מה השאלה! בוודאי ישמח להיות ספק סחורות של הצבא. ארשת שביעות רצון עלתה על פני הרבי. הוא הסב את מבטו לעבר אחד ממלוויו, חסיד עשיר, ואמר: "ר' משה, הלוא אתה מחזיק זיכיון לאספקת תבואה לצבא. אבקשך למכור רישיון זה לידידנו לייבלה".

הרבי הוסיף והפיס את דעתו של מקורבו: "מובן שלייבלה ישלם לך תמורת הרישיון". כמי שכפאו שד ניאות ר' משה לציית לעסקה. כחסיד נאמן הורגל למלא את הוראות רבו, גם אם לא הבין כלל את סיבתן.

מהערב הזה יצא לייבלה זורח כולו. כבוד וגדולה נפלו בחלקו בלי שום מאמץ. הוא פסע זחוח לביתו, מהרהר באפשרויות העסקיות הרבות שנפלו לידיו.

ההזדמנות להתעשר במהירות הגיעה מייד. בימים הבאים נפוצה ידיעה כי עימות חריף פרץ בגבול, ונראה כי האזור מתחמם לקראת מלחמה. החדשות הללו הסעירו את הרוחות ועוררו דאגה רבה, אולם באוזניו של לייבלה הן נשמעו כמנגינה עליזה. הביקוש של הצבא למזון יגבר, והוא יוכל להרוויח הון.

לייבלה לא בזבז רגע. הוא הכין צידה לדרך ויצא למסע רכישות רחב היקף. הוא עבר בין בעלי האחוזות בסביבה וחתם על חוזי ענק לקניית תבואה, שבהם התחייב לשלם בתוך זמן קצר על הסחורה שקנה.

בימים הבאים ספר את הדקות לפרוץ הקרבות, שגרמו למחיר התבואות להאמיר. הוא כסס ציפורניים בציפייה, ממתין לקציני הצבא שיצבאו על ביתו. כשנשא את מבטו לעבר האופק דמיין את תימרות העשן העולות משדה הקרב. כל נקישה על הדלת הקפיצה אותו.

אבל הימים חלפו, וההזמנות המיוחלות התמהמהו מלבוא. חלף שבוע, חלפו שבועיים, ולייבלה יושב ומחכה בקוצר רוח.

יום אחד הגיעה הבשורה והלמה בראשו כמשקולת אדירה. הצדדים הניצים הגיעו להבנות, וברגע האחרון סוכם על רגיעה. אין מלחמה. לייבלה נותר עם סחורה שאין לה דורש, ועם התחייבויות שלעולם לא יוכל למלאן. נותרה לו דרך מילוט אחת ויחידה – להיעלם מהשטח ולהגר למדינה אחרת, שבה איש אינו מכיר אותו.

וכך התעוררו בוקר אחד אנשי העיירה וגילו כי לייבלה ומשפחתו נעלמו ואינם. הם נדדו למרחקים, והשלווה שבה לשרות בעיירה.

(על-פי 'המבשר')

  לומדים גאולה

רמזים ועתידות

לשם מה התורה מספרת על הבארות שחפר יצחק? הרמב"ן מסביר ש"יש בדבר עניין נסתר בתוכו, כי בא להודיע דבר עתיד". לדבריו, "באר מים חיים" רומז לבית המקדש, ושלוש הבארות רומזות לשלושת בתי המקדש העתידים לקום. וכך הוא כותב:

"וקרא הראשון 'עשק' – ירמוז לבית הראשון אשר התעסקו עמנו ועשו איתנו כמה מחלוקות וכמה מלחמות עד שהחריבוהו. והשני קרא שמה 'שטנה', שם קשה מן הראשון, והוא הבית השני שקרא אותו בשמו שכתוב בו: 'ובמלכות אחשוורוש בתחילת מלכותו כתבו שטנה על יושבי יהודה וירושלים', וכל ימיו היה לנו לשטן עד שהחריבוהו וגלו ממנו גלות רעה.

"והשלישי קרא 'רחובות', הוא הבית העתיד שייבנה במהרה בימינו, והוא יֵעשה בלא ריב ומצה. והא-ל ירחיב את גבולנו, כמו שנאמר: 'ואם ירחיב ה' אלוקיך את גבולך כאשר דיבר וגו'', שהוא לעתיד. וכתיב בבית השלישי: 'ורחבה ונסבה למעלה-למעלה', 'ופרינו בארץ' – שכל העמים יעבדוהו שכם אחד".

מחלוקת על לא-דבר

ה'כלי יקר' מרחיב ומסביר:

"ארחיב בו הדבר בפרטי העניינים שכולם מתאימים עם מה שקרה לנו ומה שיהיה באחרית הימים. כי ידוע מה שאמרו רז"ל... שבבית ראשון היה מצה ומריבה ושנאת חינם בין רועי ישראל, שנקראים רועים, כמו שכתוב: והקימותי עליו רועים, ונחרב הבית בסיבת המריבה שהיה בין מלכי ישראל ומלכי יהודה. ובבית שני הייתה מידת השנאת חינם בין כל ישראל, כי פשה הנגע בכולם, עד לאין מרפא.

"על כן כתיב בבאר ראשון: 'ויריבו רועי גרר עם רועי יצחק', לרמוז גם לעתיד שתהיה מריבה בין רועי ישראל, ואגב גררה רבו גם רועי האומות עם ישראל. 'על כן קרא שם הבאר עשק, כי התעשקו עמו' – כי יש הבדל בין שניים המתקוטטים על דבר איזה עסק שביניהם, ובין שניים המתקוטטים בחינם, כמנהג דורנו.

"וזה ההבדל בין בית ראשון לשני. כי השנאה שהייתה בין רועי ישראל בבית ראשון הייתה על עסק המלכות, כי נחלקו מלכי ישראל, וטבע העניין נותן שאין מלכות נוגעת בחברתה, על כן חשב כל אחד מהם שחברו ייכנס בגבולו, ועל-ידי עסק זה רבתה המשטמה ביניהם; אבל השנאת חינם של בית שני היה בחינם, על לא-דבר. כי אפילו הפחותים היו שונאים זה לזה על לא-דבר, כי על כן נקרא שנאתם 'שנאת חינם' – אף-על-פי שלא היה לאחד שום עסק עם חברו, ואין זה כי אם רוע לב, והשטן היה מרקד ביניהם להכשילם זה בזה, כי מצא אלוקים עוונם במקום אחר, על כן הסיתם גם בזה למצוא עוונו לשנוא".

לא ייצאו מהארץ

"ובבאר השלישי לא רבו עליה, כי בית המקדש השלישי ייבנה על-ידי מלך המשיח, שנאמר בו: 'למרבה המשרה ולשלום אין קץ', כי אך שלום ואמת יהיו בימיו – על כן נקרא 'רחובות', כי אז ירחיב ה' את גבולם. כי בזמן שהמריבה מצויה, או שני עברים ניצים – אף בהיותם בעיר גדולה כאנטוכיא לא נשא אותם לשבת יחדיו, ואף במקום רחב ידיים מאוד צר להם המקום ולא יסבלם, כאשר בעינינו עוד היום מנהג זה מצוי בינינו. ובהפך זה – בזמן ששלום על ישראל: ואף-על-פי ש'פרינו בארץ', ויהיו הדרים עליה רבים עד מאוד – מכל מקום רחבת ידיים להם ואין צר להם...

"על כן נאמר 'כי הרחיב ה' לנו', אף-על-פי ש'פרינו בארץ' ויהיו הדרים עליה רבים – מכל  מקום, הארץ לפניהם רחבת ידיים. ועוד, שמצינו בבית שני שמחמת המחלוקת יצאו שלמים וכן רבים מן הארץ, מרעת יושבי בה; על כן אמר שבזמן מציאת השלום 'ופרינו בארץ' – כי לא יצטרכו לצאת מתוכה".

  חיים יהודיים

עדשה היודעת לתעד קדוּשה

כשהצלם אלי גרינולד ('ברוך יערי' בשמו הספרותי) אחז בידו את ספרו החדש 'נשמת ירושלים', לא היה מאושר ממנו. הגשמת חלום ותחושת שליחות צילומית התערבבו להן יחדיו. גרינולד, בשנות הארבעים לחייו, נולד ברכסים, ורק כעבור שנים נקשרה נשמתו בירושלים.

זה היה בימי לימודיו בישיבה. הוא חש שלא בטוב וחיפש עיסוק שיעניין אותו. צילום טבע נראה לו פתרון מתאים, אבל הוא לא התחבר לזה. ביקור חפוז במאה שערים עם המצלמה עורר בתוכו תחושה עמוקה. "צילמתי כמה זקנים, והרגשתי שייכות פנימית מאוד למקום, כאילו נולדתי כאן", הוא אומר.

בעקבות ציורי הספרונים

כיום ירושלים היא בעיניו כמו בית הולדתו. הוא זוכר אין-ספור שמות של תושבים, ומכיר כל אבן בשכונה. "היה יהודי שמאוד תפס אותי. שמו ר' לייביש דייטש. הוא נהג למסור שיעור תניא בשוק. זו הייתה פנינה נוסטלגית, שבה הזמן כאילו עצר מאות שנים", הוא מספר בערגה.

אלי צילם את בתי המדרש, את החנויות, את השוק, את תלמודי התורה, את אווירת ערב השבת והחג. "חיפשתי את הרגע ואת הפינה שמזכירים את העבר היהודי, את הווי העיירות", הוא אומר. "כילד, גדלתי על סדרת הספרונים הנוסטלגית של 'מחניים'. המודל שלי היה הציורים המרהיבים של הצייר הכטקופף האגדי. הוא הצליח לצייר את מה שראה כילד, בעיירות היהודיות. את האווירה הזאת חיפשתי לתעד במאה שערים. לא עניינו אותי ההפגנות הסוערות. רק הרגעים האנושיים של היום-יום".

התמונה האהובה

אלי מדפדף בהנאה בדפי הספר האלבומי המרהיב. "התמונה שאני מתחבר אליה במיוחד?", הוא חוזר על שאלתי בטון איטי. "יש תמונה של ר' לייביש באחד הלילות. מרוב עייפות ראשו נופל על הגמרא, אך הוא מוסיף ללמוד, בעזרת הזכוכית המגדלת".

תושבי מאה שערים לא כל-כך אוהבים את הצלמים שבאים לתעד אותם, כאילו היו מוצג מוזיאוני. אבל אלי קיבל יחס אחר לגמרי. "כשראו את החיבור הנפשי שלי להווי המקום איפשרו לי לצלם", הוא אומר בסיפוק.

תגובות מאדמו"רים

השם הספרותי 'ברוך יערי' נולד בעקבות אי-רצונו להיחשף בציבור. "ברבות השנים החברים ממאה שערים התחילו לקרוא לי בשם הזה", הוא מחייך. "גם על הספר בחרתי שיתנוסס השם שמאוד מזוהה עמי במקום עבודתי האהוב". את הספר ערך עם הסופר אריה ארליך. "אריה גדל ב'בתי אונגרין', ואף נלכד בעדשת מצלמתי בילדותו", אומר גרינולד. "כתיבתו הספרותית העשירה, שמתארת ביד-אמן את הווי החיים הייחודי לשכונה, העניקה לתמונות עוצמות בלתי-רגילות".

אלי מספר כי נדהם מהתגובות: "רבים מאוד הגיבו על הספר, מאדמו"רים ועד נערים צעירים. המשובים החמים ביותר היו מאנשי מאה שערים עצמם, שאמרו לי כי הצלחתי לתאר את מאפייני שכונתם, בדיוק כפי שהם מכירים אותם: קדושה, טהרה ופשטות".


נושמים את ירושלים. גרינולד (מימין) עם ארליך, שותפו לספר

  פינת ההלכה ומנהג

'שקר לבן'

שאלה: האם מותר לומר 'שקר לבן' כשיש צורך בכך?

תשובה: הוזהרנו בתורה שיש להתרחק ביותר מן השקר: "מדבר שקר תרחק" (שמות כג,ז). עם זה, מותר וצריך לשנות בדברים מפני השלום, אלא שיש להשתדל לשתוק ולהעלים מידע, ולמעט ככל האפשר באמירה מפורשת של דברים שאינם נכונים. הנה כמה דוגמאות נפוצות:

אדם שמבקשים לשאול ממנו ספר או מכשיר, והוא אינו רוצה להשאילו – הוא רשאי לומר שאין לו הספר או החפץ המבוקש.

מי ששואלים אותו בעניין שיש בו משום לשון הרע – אם יש לו דרך להשיב באופן שלא יהיה שקר גמור – עדיף, ואם הוא מעריך שחברו לא יקבל זאת כתשובה, מותר לו לומר אפילו שקר גמור מפני השלום.

אם מתכננים אירוע שאמור להיות הפתעה, ו'חתן' האירוע מנסה לגשש אצל אחד הידידים מה מתוכנן – האם מותר לו להעמיד פני תם ולהכחיש שידוע לו משהו על כך? מידת חסידות שלא לשקר גם בזה, ולהעדיף דיבור המשתמע לשני פנים.

הנשאל על בשורה רעה (ה' ישמור), רשאי לומר 'איני יודע' כדי שלא לבשרה (וכן בכל מידע שידוע לו שיש לשומרו בסוד), אך לשקר ממש, ולומר למשל על אדם שמת כי הוא חי – אסור.

חובה על הורים ומורים להיזהר ביותר שלא ישמעו הילדים מהם דברי שקר, ובפרט להבטיח להם דבר מה ולא לקיים, כי הדבר פוגע קשה בחינוכם. אפילו כשלומדים איתם בתורה עניינים שהצניעות יפה להם – אסור ללמדם פירוש שאינו אמת. ועם זה אין צורך להיכנס לפרטי פרטים, כמובן.

מקורות: יבמות סה,ב. רי"ף ב"מ יג,א (בדפי הרי"ף). שו"ע אדה"ז סי' קנו ס"ב. הליכות בין אדם לחברו פ"כ, סעיפים: ג,ד, יז, כה, מ, מא, וש"נ. 'התקשרות' גיליון תקסו עמ' 17.

  מושג ברגע

"איש תם"

הביטוי 'איש תם' בשפת ימינו משמעותה - אדם נאיבי, לא מתוחכם, מין פתי שמאמין לכל דבר.

התורה מספרת שיעקב אבינו היה 'איש תם', אבל משמעות המושג שונה לגמרי. יעקב היה אדם ישר, שנוהג בתום לב; לגמרי לא נאיבי.

כשצריך היה - פתאום ידע האיש התם הזה להתחזות לעשיו ולקחת את הברכות שביקש יצחק לתת לעשיו.

אלא שגם מעשהו זה של יעקב נעשה בצדק וביושר. הוא ידע שהברכות מגיעות לו, שכן עשיו בז לבכורה שלו ומכר לו אותה בנזיד עדשים. וכפי שהצדיק אותו יצחק באומרו: "גם ברוך יהיה".


 

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)