חב''ד כל הלב לכל אחד
תרומה | לימוד יומי | חנות | בתי חב"ד | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 16:37 זריחה: 6:17 י"א בכסליו התשפ"ז, 21/11/26
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

שיחת השבוע 1708 - כל המדורים ברצף
ערב שבת-קודש פרשת נצבים, כ"ז באלול ה'תשע"ט (27/09/19)

מדורים נוספים
שיחת השבוע 1708 - כל המדורים ברצף
מן המיצר יבוא המרחב
יש חדש
אלקנה וחנה, שתי גישות
ראש השנה
סיבת הבהלה
פתגם המלך
פתקי עיזים ובהמות
הבקשה: מלוך על העולם
לראות קול שופר
סדר התקיעות

מס' 1708, ערב שבת-קודש פרשת נצבים, כ"ז באלול ה'תשע"ט (27.09.2019)

צעירי אגודת חב"ד

יוצא לאור על-ידי המרכז לעזרי שליחות

ת"ד 14 כפר חב"ד 60840, טל' 073-2480711, פקס: 03-9606169

עורך: מנחם ברוד   �  יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

 עמדה שבועית

מן המיצר יבוא המרחב

ההכרה באפסותנו פותחת את הלבבות לשפוך תפילה אמיתית לפני בורא העולם בראש השנה. נתפלל יחד להרמת קרן ישראל

המילה החוזרת ונשנית בימים האלה היא – פלונטר; תסבוכת שאין דרך להתיר אותה. השועלים הפוליטיים הוותיקים ביותר נאלמו במבוכה. הפרשנים המפולפלים, שכל ימות השנה הם יודעי-כול, מודים שאין הם רואים דרך להיחלץ מהסבך.

מה עושים? – מתפללים! בימים כתיקונם האדם עלול להיתפס למחשבה שהוא שולט במצב. הוא חכם, פיקח, מנוסה, יודע לתמרן, מזהה הזדמנויות, קורא נכון את המפה. אין הוא מרגיש צורך להזדקק לעזרת הבורא. נדמה לו שהוא מסתדר היטב בכוחות עצמו.

ואז הוא נקלע לתסבוכת, ומתברר לו כי כל חוכמתו וכישוריו אינם יכולים לחלצו מהמיצר. פתאום הוא חש את מגבלותיו ואת העובדה שהדברים אינם מתנהלים תמיד כפי שהוא מתכנן. בשלב הזה הוא נושא עיניים למרום ומתפלל.

איתות מלמעלה

בספר תהילים נאמר: "אֶשָּׂא עֵינַי אֶל הֶהָרִים, מֵאַיִן יָבֹא עֶזְרִי". המשמעות הפשוטה היא שהאדם מביט סביב ושואל מנין תבוא ישועתו. אבל חכמי ישראל מסבירים שאין זו שאלה, אלא תשובה דווקא. כשהאדם נקלע למצוקה, כאשר אין הוא רואה שום מקור ארצי לישועה – משם, 'מֵאַיִן', מתחושת האין מוצא – משם תבוא העזרה.

המצבים האלה הם סוג של איתות מלמעלה. בורא העולם מנפץ לפעמים את תחושת ה'כוחי ועוצם ידי' שאנו עלולים להיתפס אליה. האמונה האבסולוטית בכוחנו וביכולותינו נסדקת. פתאום מתברר שאין אנו חכמים וגדולים כל-כך. שאין בידינו לפתור את הבעיות בכוחות עצמנו.

מהשבר הזה צומח דבר טוב. מעטפת הגאווה והשחצנות מתפוררת ואנו מתגלים בשברירותנו. אנו קולטים שאנו וחיינו נתונים בידי הבורא, 'כחומר ביד היוצר'. הכול בידיו, ואנו צריכים להתפלל ולבקש כי ייתן לנו את הכוח להצליח, להתקדם, לשגשג.

ההכרה באפסותנו פותחת את הלבבות לשפוך תפילה אמיתית לפני בורא העולם בראש השנה. להכיר בחשיבותו הגדולה של היום הזה, שבו 'כל באי עולם יעברון לפניך כבני מרון'. התפילה מעומק הלב תפתח בעבורנו את שערי השמים, ונקבל את הברכה העליונה, ופתאום יתברר שהכול נפתר בקלות, בדרך שאפילו לא העלינו על דעתנו.

אחוזים זה בזה

ועוד דבר התברר לנו – עד כמה כולנו עם אחד, שכל חלקיו קשורים זה לזה ואחוזים זה בזה. תוצאות הבחירות הבהירו היטב כי האחד אינו יכול לזוז בלי רעהו, כשם שרגל ימין זקוקה לרגל שמאל כדי ללכת כראוי.

גם יריבים מרים, כשהם מוצאים את עצמם בסירה אחת בים גועש, מבינים שאין להם ברירה אלא לשתף פעולה כדי לנווט את הסירה אל חוף מבטחים. הגיע הזמן לפתוח דף חדש. בלי שנאה, בלי הסתה, בלי דורסנות. כולנו צריכים לחיות כאן יחדיו ולמצוא דרך לכבד איש את רעהו, את דרכו, אמונתו ואורחות חייו.

דווקא המצב שבו אנו שרויים יכול לחבר אותנו סביב הערכים המשותפים והמסורת עתיקת היומין. נתאסף יחד בבתי הכנסת, נקשיב לקול השופר ונתפלל להרמת קרן ישראל ולגאולה השלמה בקרוב ממש.


לשפוך תפילה אמיתית בראש השנה לפני הבורא (צילום: מנדי הכטמן)

  יש חדש

לבקש שנה טובה

לקראת השנה החדשה נוהגים לכתוב 'פדיון נפש' ולבקש שנה טובה ומתוקה. ב'פדיון נפש' כותבים את השם הפרטי המלא ושם האם, ומציינים את המשאלות הדרושות. רצוי להחליט קודם לכן החלטה טובה של התחזקות בענייני תורה ומצוות. לאחר מכן מניחים את המכתב באחד מספריו של הרבי מליובאוויטש, ומשגרים אותו אל הציון הקדוש (דוא"ל: [email protected]. פקס': 0017187234444).

יוצאים לתקוע בשופר

בימי ראש השנה ייצאו אי"ה אלפי חסידי חב"ד לזַכות יהודים במצווה הגדולה של תקיעת שופר. פעילות זו נעשית על-פי קריאת הרבי מליובאוויטש, לזַכות את המוני בית ישראל ב'מצוות היום'. חסידי חב"ד יבקרו אצל המאושפזים במרכזים הרפואיים, אנשי כוחות הביטחון, קשישים בבתי אבות, עולים חדשים ואף אסירים בבתי כלא, ויאפשרו להם לשמוע תקיעת שופר.

לעזור לנזקקים

בתי חב"ד מבקשים מהציבור לתרום בעין יפה, כדי לספק למשפחות הנזקקות את צורכי החג. עזרו לאחרים והבורא ייתן לכם את שפע ברכתו.

  שלחן שבת

אלקנה וחנה, שתי גישות

הפטרת היום הראשון של ראש השנה מספרת את סיפור לידתו של שמואל הנביא. אימו, חנה, הייתה עקרה: "וּלְחַנָּה אֵין יְלָדִים". כאשר חנה ומשפחתה עלו לרגל, היא בכתה ולא אכלה. אלקנה בעלה ביקש לפייסה באומרו: "הֲלוֹא אָנֹכִי טוֹב לָךְ מֵעֲשָׂרָה בָּנִים".

אך חנה מיאנה להתנחם. היא לא השיבה לבעלה על דבריו אלא הלכה למשכן שילה והוסיפה לבכות ולהתפלל: "וְהִיא מָרַת נָפֶשׁ, וַתִּתְפַּלֵּל עַל ה' וּבָכֹה תִבְכֶּה... רַק שְׂפָתֶיהָ נָּעוֹת, וְקוֹלָהּ לֹא יִשָּׁמֵעַ". מי שהתבונן בה מן הצד, ואפילו הכוהן הגדול עצמו, היה יכול לחשוב שהיא שיכורה.

חנה אינה מוותרת

אלקנה וחנה מייצגים שתי גישות. אלקנה טוען: "אנוכי טוב לך מעשרה בנים". הוא שרוי בפסגה רוחנית מרוממת. עולה לרגל, מביא קרבנות, והקב"ה אומר: "כדרך שבא לֵיראות כך בא לִרְאות". הוא רואה גילוי אלוקות במוחש. התעלות רוחנית זו שווה בעיניו יותר מעשרה בנים.

לעומתו, חנה אינה מסכימה לגישה הזאת, אלא מבקשת "וְנָתַתָּה לַאֲמָתְךָ זֶרַע אֲנָשִׁים". לצורך זה היא אף מוכנה להימנע מעלייה לרגל עד שייגמל הילד. היא מוותרת על ההתעלות הרוחנית שלה בעבור בנה. בסופו של דבר עמדתה מתקבלת על לב בעלה, והיא מתברכת ויולדת שבעה ילדים.

התעלות רוחנית

התורה היא נצחית, וסיפורה של חנה משקף שתי גישות הקיימות גם בימינו. גישה אחת גורסת "אנוכי טוב לך מעשרה בנים". האדם ממוקד בלימודו ובהתעלותו הרוחנית, ופחות חשוב לו הנעשֶה אצל ה"עשרה בנים". ואם ב'אנוכי' הוא כולל גם את בני משפחתו, הרי הוא דואג למצבם הרוחני של בני משפחתו, אבל אין הוא מוטרד כל-כך ממצבם הרוחני של 'בנים' המצויים ברחוב.

חנה מייצגת את הגישה ההפוכה. היא מוותרת על ההתעלות הרוחנית האישית שלה ועל העלייה למשכן, וכל מחשבותיה נתונות לילדים. אין היא יכולה להיות רגועה עד שהיא מבטיחה את לידתם של הילדים ואת חינוכם הראוי.

חנה אינה משיבה

חנה מתמודדת עם אי-הבנה ותמיהה מצד הסביבה. באים וטוענים כלפיה: למה תבכי? מדוע אין את אוכלת מבשר הקרבנות? וכי אינך יכולה להסתפק ב'אנוכי', בהתעלות הרוחנית שלך עצמך? אך חנה אינה משיבה כלל על הטענות האלה, אלא הולכת למשכן, בוכה ומתפללת ואינה מוותרת, עד שהיא משיגה את מבוקשה.

כאשר יהודי מאמץ את דרכה של חנה, ודואג גם ליהודים שסביבו ואינו מעדיף את ההתעלות הרוחנית שלו מהצלת נשמות המשוועות למצוא את הקשר והחיבור עם הקב"ה – כי אז הוא משיג את שני היעדים. הוא זוכה להתעלות רוחנית גבוהה עוד יותר ממי שמסתגר בארבע אמותיו, וזוכה להביא לקב"ה עוד ועוד יהודים, ולהכין אותם לקראת הגאולה האמיתית והשלמה על-ידי משיח צדקנו.

(תורת מנחם, כרך סב, עמ' 50)

  מן המעיין

ראש השנה

עבודת ערב ראש השנה

בערב ראש השנה צריכים לומר כל היום תהילים ולחזור בתשובה על הדברים הלא-טובים שעשו בשנה החולפת, כך שלקראת תפילת ערבית כבר יהיו נקיים מכל ההרגלים הלא-טובים של השנה שעברה.

(הרבי הרש״ב מליובאוויטש)

יוקר הזמן

הוזהרנו לייקר את הזמן בראש השנה ביותר. בטעם הדבר יש לומר: כשם שהראש כולל בתוכו את חיות כל האיברים, וממנו נמשכת החיות לכל איבר בפרט, כך ראש השנה כולל בתוכו בהעלם את החיות של כל ימי השנה, ואחר-כך החיות מתחלקת בגילוי לימים פרטיים.

(אגרות-קודש)

מטרה כפולה

״כשופר הרם קולך״ (ישעיה נח,א). כמו שלשופר יש מטרה כפולה – הוא מעורר את העם לתשובה וגם ממליץ טוב על עם ישראל – כך מנהיגי ישראל צריכים לאחוז בשני הקווים האלה יחדיו.

(עיטורי תורה)

להוציא מהשורש

'שופר' ראשי תיבות "שורש פורה ראש ולענה". אפילו יהודי שמושרש כולו בסטרא אחרא ושקוע במ״ט שערי טומאה יכול להתעלות על-ידי תקיעות שופר.

(היהודי הקדוש)

פתיחת הלב

״תקיעת שופר חוכמה ואינה מלאכה״ (ראש השנה כט). בתקיעת שופר לא מלאכת התקיעה היא העיקר, אלא החוכמה לפתוח את שערי הלבבות ולעורר את השומעים לתשובה.

(רבי בונם מפרשיסחה)

צריכים רחמים

בראש השנה צריכים לבקש רחמים על קבלת עול מלכות שמים, שתתבטא בגילוי בלב. הלוא עצם הנשמה רוצה, אלא שהארת הנשמה מסרבת לקבל. לכן צריכים לבקש רחמים שזה יתגלה בכל הכוחות.

(ספר השיחות תש״ז)

מה דחוף

אחד מחסידיו של ה'שפת אמת' בא אליו בימים שבין כסה לעשור, לשאול עצה בענייני מסחר, ואמר: "העניין דחוף וחשוב". אמר לו ה'שפת אמת': בימים האלה אין שום דבר דחוף וחשוב חוץ מתשובה.

ביטוי מעשי להכתרה

התוכן העיקרי של ראש השנה הוא הכתרת הקב״ה על הבריאה, ובמיוחד על האדם עצמו. הכתרה זו מחדשת את הקשר האישי של כל יהודי עם הקב״ה, קשר פנימי וישיר של כל יחיד כיחיד, ולא כחלק מן הכלל בלבד. על כן מובן שלהכתרה זו חייב להיות ביטוי בחיי היום-יום. יש להתרכז בחשבון הנפש האישי, לאו דווקא בעניינים כלליים וחובקי עולם.

(הרבי מליובאוויטש)

  אמרת השבוע

סיבת הבהלה

שאלו את האדמו"ר מאוז'רוב-חנצ'ין, רבי משה-יחיאל הלוי אפשטיין: כתוב בתלמוד הירושלמי, כי השטן בשומעו את קול השופר, נבהל שמא זה קול השופר הגדול, שופרו של משיח, שאז תועבר רוח הטומאה מן הארץ, ולכן הוא מתבלבל ואינו מקטרג על עם ישראל.

עולה כאן השאלה: והלוא השטן שמע גם אשתקד את קול השופר, ונוכח בסופו של דבר כי זה לא היה שופרו של משיח, ואם כן, מדוע הוא נבהל מחדש?

השיב האדמו"ר: "תקיעת השופר מעוררת את הנקודה הפנימית שבכל יהודי, ולכן השטן נתקף אימה – מי יודע, אולי הפעם יעשו יהודים תשובה אמיתית ומשיח אכן יבוא בפועל".

  פתגם חסידי

פתגם המלך

"במגילת אסתר נאמר: 'ונשמע פתגם המלך... בכל מלכותו' – כשיהודי עומד בראש השנה וקורא 'המלך!', קריאה זו מהדהדת בכל העולם כולו" (רבי מאיר ממיר)

  מעשה שהיה

פתקי עיזים ובהמות

שלהי אלול. מיום ליום מתרבים האורחים שבאים לעיירה ליובאוויטש, מקום מושבו של אדמו"ר ה'צמח צדק'. המוני חסידים גודשים את האכסניות בעיירה, הטובלת בנוף פסטורלי, בין יערות עבותים ופיתולי נהרות.

באותן שנים צמחה חסידות חב"ד לממדים גדולים. מספר החסידים הוערך בכמאה וחמישים אלף. אין פלא שלקראת הימים הנוראים נהרו המונים מכל רחבי רוסיה ואוקראינה אל הרבי.

בתי המדרש מלאים זקנים וצעירים, השוקדים על התורה ועל העבודה. הם מתכוננים לתפילה על-ידי לימוד עיוני של מאמרי החסידות. אחר-כך מתפללים באריכות גדולה, מתוך התבוננות פנימית מעמיקה בגדולת הבורא.

בשעות הערב והלילה יושבים בהתוועדויות חסידיות. פרחי החסידים מצטופפים סביב הזקנים, ודולים מהם פנינים יקרות בעבודת ה', סיפורים משובבי נפש ולקחים מעוררי לב. אווירת התעלות והתרוממות רוח סוחפת את כולם, ומטפסת לגבהים ככל שקרב ובא ראש השנה.

בפסגה ניצבת ה'יחידות' – הפגישה האישית של החסיד עם הרבי. דיי בעצם הזכרת המושג כדי להעביר רטט במיתרי נפשו של כל חסיד.

בחדר ההמתנה שלפני חדרו של הרבי מכונסים חסידים נרגשים. הם שקועים בקריאת מזמורי תהילים, בהתעוררות פנימית. אחרים עומדים מהורהרים, שקועים במחשבות מטהרות וממרקות נפש.

התור מתקדם בעצלתיים. ידיהם של הגבאים מלאות עבודה. הם מנהלים את יומן היחידויות, משליטים סדר בקהל הרב, ומשתדלים לתת מענה לכל האילוצים.

והנה בא בוקר ערב ראש השנה. בית המדרש דחוס בהמוני חסידים. ופתאום נראית דמותו ההדורה של ה'צמח צדק' יוצאת מפתח ביתו. פניו המאירות וזקנו הצחור משווים לו הילה קדמונית. ככוהן שחוט של ענוות-חן משוך על פניו, צועד הרבי ודמותו קורנת באור יקרות.

מאחורי הרבי צועד הגבאי המסור, הלוא הוא ר' אליהו-לייב. פניו מגירות זיעה ממאמץ. בקושי נתן לעפעפיו תנומה בלילות האלה. גם עתה שתי ידיו חובקות קערה עגולה, שקוטרה רחב ממידות זרועותיו, והיא מלאה וגדושה 'פדיונות' – פתקי הבקשות שהחסידים מסרו לרבם לקראת ראש השנה.

לא חסר מה לבקש. מרובים צורכי עמך ודעתם קצרה. על כן פונים החסידים אל הרבי, שיעתיר עליהם בתפילותיו ויברכם בשנה טובה ומתוקה.

הרבי פוסע לאיטו, הבעתו מהורהרת והוא נראה כמכונס במחשבותיו. בצד השביל עומד החסיד ר' נחמיה מדוברובנה, מגדולי תלמידי ה'צמח צדק' וחסיד עובד ה' ובעל מדריגה. הוא ניצב ברתת, ועוקב במבטו אחר דמותו של הרבי.

ופתאום הרבי מפנה את פניו לעבר ר' נחמיה. "רואה אתה את הקערה הזאת?", הוא מחווה בידו לעבר המשא שבידי המשמש. ר' נחמיה מחריש, ממתין לדברי הרבי. "ובכן", אומר הרבי, "קערה זו מלאה בהמות ועיזים!".

עיני החסיד והמשרת הביטו ברבי בתדהמה, ואולם הרבי פתר מייד את תמיהתם. "בזה עוסקים הפתקים שכתבו החסידים, בענייני בהמות ועיזים", הסביר הרבי בצער. "סבורני שמעתה לא אוסיף לקבל עוד אנשים ל'יחידות' ולא אתעסק בעניינים ארציים וחומריים אלה!".

דבריו הנוקבים של הרבי פלחו את ליבו של החסיד. הוא חש את כאבו של הרבי על שעליו לעסוק בעניינים נחותים אלה, אך לנגד עיניו עמדו היהודים הרבים שהצטופפו בבית המדרש, עזבו את משפחותיהם ובתיהם ובאו לשהות במחיצתו של הרבי.

באוזניו הדהדו אנחותיהם שוברות הלב. הוא ראה את הצרות שחרצו קמטים במצחם, את הדמעות שקינחו בממחטותיהם ואת התפילות שנשאו במר נפשם.

באותו רגע חש כי אחריות כבירה מוטלת על כתפיו. עליו ללמד זכות על המוני המחלים את הקודש, ולהמליץ בעדם כדי להסיר את קפידת הצדיק מעליהם.

"רבי", פתח ואמר ברתת. "הלוא ידוע לכם כמה דחוקה הפרנסה, וכמה היהודים נאנקים תחת עול גזירות השלטון. והנה, בכל-זאת, בהגיע חודש החגים מתעוררים היהודים בתשוקה לנסוע לרבי ולהזין את נשמתם בדברי אלוקים חיים. באותו רגע מתעוררת הנפש הבהמית, ומנסה לכבות את ההתלהבות הבאה מן הנפש האלוקית. היא מנסה לשכנע את האדם כי פרנסת בני ביתו קודמת לשאיפותיו הרוחניות, וכי עליו להישאר בביתו ולא לנסוע לרבי.

"אבל הקב"ה עוזר, ופתאום פוקדות את האדם בעיות לא-צפויות במקורות פרנסתו. העז חולה, הסחורה התקלקלה. אין ברירה, חייבים לנסוע אל הרבי, לבקש ישועה...

"ואז כשהיהודי בא אל הרבי מלוות אותו הדאגות הגשמיות ואינן מרפות ממנו. הצרות האלה מוצאות את דרכן, בסופו של דבר, גם אל פתקי ה'פדיונות'... אך בזכות זאת החסידים זוכים במהלך שהייתם כאן לשמוע דברי אלוקים חיים, וגם הנפש האלוקית יוצאת מורווחת!".

חיוך קל עלה על פני הרבי. הוא הפנה מבט מבין לעבר החסיד, והפטיר: "נתקבלו דבריך על ליבי. לא אשנה ממנהגי ואוסיף לקבל את החסידים ל'יחידות'".

(על-פי 'מגדל עֹז')

  לומדים גאולה

הבקשה: מלוך על העולם

מעל כל המשאלות הפרטיות והכלליות שאנו מבקשים בראש השנה מרחפת משאלה אחת גדולה ומרכזית: "מלוך על העולם כולו בכבודך, והינשא על כל הארץ ביקרך, והופע בהדר גאון עוזך על כל יושבי תבל ארצך". אנחנו מבקשים שהאנושות כולה תתאחד לעבוד את ה', לאוהבו ולירא מפניו. שהרוע יועבר מן העולם – "והרִשעה כולה בעשן תכלה, כי תעביר ממשלת זדון מן הארץ".

על עם ישראל אנו מבקשים: "תן כבוד ה' לעמך... שמחה לארצך וששון לעירך". זו תפילה ובקשה שעם ישראל יגיע למעמדו האמיתי, מעמד של "ממלכת כוהנים וגוי קדוש", העם הנבחר שנועד להיות אור לגויים, ואשר האנושות כולה מכירה בסגולתו ובתפקידו הייחודי.  זו בעצם התפילה לגאולה.

עיקרו של ראש השנה הוא בהיותו יום הכתרתו של הקב"ה למלך על העולם. מבואר בתורת הקבלה והחסידות, שבליל ראש השנה עולה ומסתלקת החיוּת מהעולמות, ונותרת חיוּת מזערית בלבד. כל הדברים חוזרים לקדמותם, אל שורשם העליון. הכוחות האלוקיים שהחיו וקיימו את העולם בשנה שעברה חוזרים ומתכנסים בשורשם. מצב זה מוגדר שכביכול הקב"ה אינו רוצה עוד למלוך על העולם.

ההכתרה המעוררת

הדוגמה המובאת על עניין זה היא ממלך בשר ודם. מלך אמיתי, שאכן ראוי להיות מלך, עומד בדרגה רוחנית גבוהה מאוד. הוא אינו כאחד העם, אלא משכמו ומעלה גבוה מכל העם. רגשותיו, מחשבותיו, רצונותיו וכללות מהלך נפשו שונים מכל העם. כשאומרים לו שעליו להיות מלך על העם, להנהיגו ולספק את כל צרכיו, אין הוא חפץ בכך כלל. בעבורו זו ירידה עצומה. הוא מעדיף להיות עם עצמו ועם עולמו הנעלה. אין רצונו לרדת לעולם הנחות של העם. כיצד אפשר לעורר בליבו רצון למלוך?

הדרך לעשות זאת היא על-ידי ה'הכתרה'. כשהוא רואה את העם מתבטל אליו ומבקשו למלוך עליו ולהנהיגו – הדבר מעורר רצון פנימי ועמוק בליבו להיעשות למלך על העם. נמצא שהדבר שמעורר את הרצון למלוכה הוא ההתבטלות של העם ובקשתו למלוך עליו.

מצב מעין זה קיים גם בעניין מלכותו של הקב"ה. אם מלך בשר ודם מרגיש נחיתות ואי-רצון למלוך על עם, על-אחת-כמה-וכמה שלגבי הקב"ה הירידה למצב של מלוכה ולהנהגת העולם היא בבחינת השפלה עצומה לגביו. כדי שהקב"ה יהיה מלך על העולם, עליו להגביל את עצמו כביכול ולצמצם את אורו האין-סופי בצמצומים לאין שיעור. על כן הוא, מצד עצמו, אינו רוצה למלוך על העולם.

חיות לכל השנה

הדרך לעורר כביכול אצל הקב"ה את הרצון למלוך על העולם היא על-ידי העבודה של עם ישראל בראש השנה. כשאנו עומדים בראש השנה ומתבטלים אל הקב"ה, מקבלים מחדש את עול מלכותו, ומכתירים אותו למלך על ישראל ועל העולם – בכך אנו מעוררים אצל הקב"ה את הרצון למלוכה.

זו גם המשמעות הפנימית של ראש השנה בתור יום הדין והמשפט. כל מה שיהיה בשנה החדשה תלוי בדרך שבה הומלך הקב"ה על העולם בראש השנה. כל החיוּת של כל הדברים שופעת בראש השנה, מפני שביום הזה הקב"ה מקבל עליו מחדש את המלכות על העולם. אם אנו מתבטלים בכנות ובפנימיות אל הקב"ה ומקבלים עלינו מעומק הלב את מלכותו, אנו מעוררים אצלו רצון עמוק יותר למלוכה ומבטיחים לעצמנו ולעולם כולו שנה טובה ומתוקה, שנת שפע וברכה, שנת גאולה וישועה.

  חיים יהודיים

לראות קול שופר

התיירים שמבקרים בסטודיו של אברהם-אריה לוונטל בצפת נזקקים לקצת זמן כדי להבין לאן נקלעו. אחרי שיחת הסבר עם האמן, הם עומדים ומביטים ארוכות בציורים. אלה לא ציורי בני-אדם ונופים, גם לא בעלי-חיים וחפצים, אלא – קולות.

לוונטל (50) נולד בדטרויט, במשפחה דתית. בהיותו נער בקולג' במישיגן נקלע לידו ספר קבלה, ומאז השתנו חייו. "הספר משך אותי מאוד", הוא נזכר באותו רגע מכונן. הוא צלל לעומקה של תורת הקבלה והיה מרותק מהעולמות שגילה. בהמשך הלך ללמוד במכון היוקרתי לאמנות של שיקגו, אבל האש שספר הקבלה הצית בו משכה אותו לעלות לארץ. תחילה התגורר בערד, וכעבור חצי שנה עבר לצפת. מאז הוא שם, עושה אמנות המשלבת מוטיבים קבליים.

הטכנולוגיה פוגשת אמנות

בראש השנה נעמוד ברתת ונקשיב לתקיעות השופר. לוונטל מנסה לא רק לשמוע אלא גם לראות את הקולות ולצייר אותם. הוא משתמש בתוכנות דיגיטליות, שהופכות את צלילי השופר לתמונות ויזואליות. עליהן הוא מוסיף את יצירותיו, פרי מכחולו, שבהן מוטיבים המבוססים על הקבלה.

הוא מצייר מגוון ציורים בנושאי קבלה, אבל השופר זוכה למספר הציורים הגדול ביותר בסטודיו. על השאלה כמה ציורי שופרות כבר צייר הוא משיב באמירה "אין לי מושג". ציוריו מנסים להמחיש את מאה הקולות שתוקעים בראש השנה, לצד משמעותם הפנימית-רוחנית. "אני לומד את תורת בעל ה'סולם', ולמעשה הרעיונות בציורים שלי באים משם", הוא מספר.

התלהבות מפנימיות התורה

התשוקה הגדולה של לוונטל לצייר עוד ועוד ציורים המבוססים על תקיעות השופר נובעת גם מהקשר של השופר לגאולה. "יש מדרש האומר כי שלושה ימים לפני ביאת המשיח יתקע אליהו הנביא בשופר על ראש ההרים, כדי לבשר את בשורת הגאולה", הוא מסביר. "לבעל ה'סולם' יש הסבר על המשמעות הפנימית המחברת בין אליהו הנביא לתקיעת השופר, והדברים האלה תפסו אותי".

ואיך התיירים מקבלים את השילוב הזה בין קולות, ציורים ורעיונות קבליים? לוונטל: "אנשים שבתחילה אינם מבינים כלום בנושא מתלהבים פתאום מפנימיות התורה. הם מרותקים לשמוע, על קצה המזלג, כמובן, את רעיונות תורת הקבלה. ואז הם מביטים על הציורים בעיניים אחרות לגמרי".

שוכח הכול

לא מכבר הוצגו ציוריו הייחודיים על השופר גם בתערוכה בירושלים. "התרגשתי בעצמי למראה האוסף הנבחר של יצירות השופר", מספר לוונטל וחיוך רחב עולה על פניו. אחד הציורים הייחודיים באותה תערוכה היה קולות השופר של הרב הצבאי הראשי שלמה גורן, בכותל המערבי, עם שחרורו ההיסטורי במלחמת ששת הימים. הקולות עובדו לצורות ולצבעים.

התגובות שקיבל חיממו את ליבו והסבו לו סיפוק רב. "אנשים שראו את הציורים ופיתחו איתי שיחה על מה שעומד מאחוריהם, ענייני תורת הקבלה, אמרו לי שקיבלו חשק ללמוד תורה", הוא משתף. ומה הוא עצמו מרגיש בתקיעות השופר בראש השנה? "אני שוכח הכול ומנסה להתרכז בתקיעות", הוא משיב וחותם את שיחתנו.


רואה קולות. לוונטל ואחד מציורי השופר

  פינת ההלכה ומנהג

סדר התקיעות

שאלה: כמה תקיעות חייבים לשמוע בראש השנה?

תשובה: שלוש פעמים נאמרה בתורה מצוות 'תרועה' (תקיעה בקול שבור),  ובכל תרועה יש לפניה ולאחריה 'תקיעה'  (קול ארוך). סך הכול – תשעה קולות.

'תרועה' תרגומה לארמית 'יבבא', היינו קול שבור, דומה לבכי. יש ספק אם הכוונה לקולות הקצרים (הבאים בתחילת הבכי, ונקראים בפינו 'שברים') או לקולות הקצרצרים (הבאים בסופו, ונקראים בפינו 'תרועה').

לכן תיקנו חז"ל לתקוע שלוש פעמים תשר"ת (תקיעה, שברים, תרועה, תקיעה), על-פי ההנחה שהתרועה כוללת את שני הקולות יחד; אחר-כך שלוש פעמים תש"ת (תקיעה, שברים, תקיעה), על-פי ההנחה שה'תרועה' היא (רק) מה שמכונה בפינו 'שברים'; ואחר-כך שלוש פעמים תר"ת (תקיעה, תרועה, תקיעה) על-פי ההנחה שה'תרועה' היא (רק) מה שאנו מכנים 'תרועה'.

כל אלה יוצרים סדרה של שלושים 'קולות' (תקיעות, שברים ותרועות). את הסדרה הזאת תוקעים בבית הכנסת אחרי קריאת התורה, והיא נקראת 'תקיעות מיושב', מפני שבעבר היה נהוג שהקהל יושב באותה שעה. כשתוקעים להוציא יהודי ידי חובת שופר דיי בסדרת תקיעות זו.

נוסף על כך תיקנו חז"ל לתקוע לאחר מכן, בתפילת מוסף, והן נקראות 'תקיעות מעומד' (מכיוון שהציבור עומד בתפילת מוסף והיה נהוג לעמוד גם בשעת החזרה). תוקעים אותן אחרי כל אחת משלוש הברכות המרכזיות: מלכויות, זיכרונות ושופרות. למנהג הספרדים תוקעים בכל פעם תשר"ת תש"ת תר"ת, וכן מנהג החסידים וחב"ד. לנוסח אשכנז תוקעים בכל פעם תשר"ת. הספרדים, החסידים וחב"ד תוקעים גם בתפילת לחש, ולפי מנהג אשכנז תוקעים רק בעת חזרת שליח הציבור.

הנוהגים על-פי הקבלה תוקעים תשר"ת תש"ת תר"ת גם באמצע קדיש תתקבל שאחרי החזרה.

הספרדים מסיימים את התפילה ב'תרועה גדולה', וכן מנהג ויז'ניץ ומונקאטש. למנהג חב"ד תוקעים אחרי התפילה שוב את סדרת התקיעות של 'מיושב'.

מקורות: ר"ה לד,א. שו"ע ושו"ע אדה"ז סימן תקצ ס"א-ב.

  מושג ברגע

התרת נדרים

בערב ראש השנה עושים 'התרת נדרים', שעניינה התרת הנדרים והשבועות של העבר, ויש בה גם הודעת ביטול על נדרים ושבועות שייעשו בעתיד.

ההתרה מועילה רק בדברים שבין אדם לעצמו, אבל לא בדברים שהוא חייב לזולתו, אפילו אם התחייב כלפיו מתוך הכרת טובה בלבד. התועלת שבהתרה היא להקל את העוון אם האדם ישכח לקיים את הנדר.


 

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)