חב''ד כל הלב לכל אחד
תרומה | לימוד יומי | חנות | בתי חב"ד | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 16:56 זריחה: 5:54 ט"ו בחשון התשפ"ז, 26/10/26
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

שיחת השבוע 1703 - כל המדורים ברצף
ערב שבת-קודש פרשת עקב, כ"ב במנחם-אב ה'תשע"ט (23/08/19)

מדורים נוספים
שיחת השבוע 1703 - כל המדורים ברצף
ססמאות שקר, אמת אחת
חדש על המדף
האותיות הפורחות והחיות שנעלמה
קריאת שמע
להערים על היצר
הברכות נותנות חיים
י"ד שנות תהילים
והיה עקב
העיתונאי שמפיל את המחיצות
עמידה וישיבה בתפילה

מס' 1703, ערב שבת-קודש פרשת עקב, כ"ב במנחם-אב ה'תשע"ט (26.08.2019)

צעירי אגודת חב"ד

יוצא לאור על-ידי המרכז לעזרי שליחות

ת"ד 14 כפר חב"ד 60840, טל' 073-2480711, פקס: 03-9606169

עורך: מנחם ברוד   �  יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

 עמדה שבועית

ססמאות שקר, אמת אחת

טוב שהאמת נאמרת, כי עכשיו אנחנו יודעים את אשר לפנינו. כל הטיעונים המשפטיים אינם אלא כלי שנועד להכות בחרדים ולמרר את חייהם

נפתח במילה טובה על יאיר לפיד. זו כבר פעם שנייה שבעיצומו של פולמוס מר וסוער, הקורע את העם, כאשר לחלל האוויר נזרקות ססמאות מפוארות ומושמעים נימוקים מלומדים, פתאום הוא קם ואומר את האמת הפשוטה.

כך היה אחרי גירוש עשרת-אלפים היהודים מחבל עזה. בעוד הכול מתווכחים על ההיגיון שבמעשה הגירוש, על מידת תועלתו, על הסיכונים הנובעים ממנו וכו', כתב לפיד מאמר ארוך שבו הניח את האמת הכואבת על השולחן.

"ללמדם שיעור"

"זה מעולם לא היה קשור לפלסטינים, לדמוגרפיה, לשאיפה להסדר שלום, לתשישותו היחסית של צה"ל או לכל אחד מן ההסברים שניתנו לנו (ונסתרו שוב ושוב)", כתב לפיד. "המניע היה אחר לגמרי. הוא נעוץ בהפרת האיזון העדין שהיה בין חברת המתנחלים לבין החברה הישראלית".

בהמשך הוא מנסה להסביר במילים יפות את ה'זעם' שהצטבר במה שהוא מגדיר 'החברה הישראלית' על המתנחלים השועטים לעמדות ההנהגה, מטפסים בסולם הפיקוד בצה"ל, חודרים לתקשורת, 'מסתננים' לעמדות הביניים במשרדי הממשלה וכדומה. מטרת ההתנתקות, לדבריו, הייתה "ללמדם שיעור בצניעות ואולי גם בדמוקרטיה".

למרבה הצער, הוא צודק. התמיכה הגורפת של גורמים רבי כוח והשפעה בציבוריות הישראלית במהלכי ההתנתקות (בניגוד לכל האזהרות, שאחר-כך התממשו אחת לאחת) – נבעה מהרצון להכות במתנחלים ו'ללמדם שיעור'. את המחיר שילמו עשרת-אלפים אנשים נשים וילדים, שחייהם נחרבו.

גם השבוע, בעיצומה של סערת האירוע החרדי בעפולה, כאשר בחלל האוויר נישאות ססמאות יפות ומלומדות, בא לפיד וכותב את האמת הפשוטה. טוב, הוא עוטף אותה בטיעונים מתוחכמים, אבל מאחורי כל המילים היפות עולה מסר חד וברור – זה לא שהחרדים אינם זכאים לאירוע נפרד, על-פי אמונתם ואורח חייהם. בהחלט מגיע להם אירוע אחד מתוך 360 מופעים שניתנו לכלל הציבור.

אלא שפה נזדמנה האפשרות להכות בחרדים ולגמול להם על חוק המרכולים ושאר המאבקים בנושאי דת ומדינה. במילים אחרות, גם הוא מודה שאין פה שום צדק ושום נימוק ענייני שמצדיק מניעת אירוע מוזיקלי מהקהל החרדי. הכול כיפופי ידיים וזירת קרב של 'הם' ו'אנחנו' – ושהנשים החרדיות וילדיהן בעפולה ישלמו את המחיר.

משפטנים מגויסים

טוב שהאמת נאמרת, כי לפחות עכשיו אנחנו יודעים את אשר לפנינו. כל הטיעונים המשפטיים אינם אלא כלי שנועד להכות בחרדים ולמרר את חייהם. לא במקרה התגייסו 37 מרצים למשפטים ושיגרו מכתב ליועץ המשפטי לבל יתיר לקיים אירועים נפרדים. הם, שרוממות חירות הפרט וזכויות המיעוט בגרונם, מפעילים עכשיו מכבש לחצים לשלילת זכויות אלה מיהודים חרדים.

כי כל העניין הוא להכות בחרדים, 'ללמד שיעור' את המתנחלים, ולרדוף את נבחרי הציבור המחזיקים בעמדות מסורתיות ושמרניות, ואת מתנגדי הנסיגות והוויתורים. בשם המלחמה הזאת תגויס מערכת המשפט, ה'קרן' תזרים כספים, שדולות נשים ינופפו בססמאות מרשימות, והתקשורת תירתם בצהלות קרב. זאת האמת: זאת פשוט מלחמה.


האירוע בעפולה. הכול כיפופי ידיים וקריאות קרב (צילום: באדיבות משה וייסברג)

  ספרים

סדר תפילות מכל השנה
מאת רבי שניאור-זלמן מלאדי
בהוצאת קה"ת

מהדורה חדשה של הספר שבו מרוכזים מאמרי חסידות של בעל התניא על סדר התפילה. שני כרכים, אותיות מאירות עיניים, עם הערות וציוני מקורות. במהדורה זו תוקנו שיבושים רבים שנפלו במהדורות הקודמות. 1228 עמ'. טל' 039606018.

זהירות כאן בונים
מאת יצחק א' רוט
בהוצאת המחבר

כרך רביעי בסדרה. פרקי הספר מתבססים על הנאמר בשולחן ערוך יורה דעה סימן רמה, שבו מתבארות הלכות מלמדים. עוּבדות משדה החינוך וארגז כלים להורים ולמורים, לחינוך הילדים. 400 עמ'. טל' 0504113349.

תהלות לבית דוד
מאת דוד כץ
בהוצאת המחבר

כנצר לשושלת אדמו"רי צ'ורטקוב נהגו במשפחת המחבר, תושב אורנית שבשומרון, להעלות על שולחן השבת והחג מדברי התורה שעברו מדור לדור, בשם אדמו"רי החסידות. כאן נאספו דברי התורה האלה לספר, המסודר על-פי פרשיות השבוע. 245 עמ'. 0504560060.

  שלחן שבת

האותיות הפורחות והחיות שנעלמה

בפרשתנו משה רבנו מתאר את שבירת הלוחות בעקבות חטא העגל: "וָאֶתְפֹּשׂ בִּשְׁנֵי הַלֻּחֹת, וָאַשְׁלִכֵם מֵעַל שְׁתֵּי יָדָי, וָאֲשַׁבְּרֵם לְעֵינֵיכֶם". אמרו חז"ל (תנחומא תישא כו ועוד) ש"פרח אות הכתב מעליהם", וכאשר משה ראה שאותיות עשרת הדיברות פרחו מהלוחות – שבר אותם.

כאן מתעוררת שאלה: הלוא הלוחות האלה היו מעשה ידיו של הקב"ה: "והלוחות מעשה אלוקים המה" (תישא לב,טז). נמצא שהייתה בהם קדושה מיוחדת עוד בטרם ניתן בהם ה'מכתב אלוקים'. אם כן, גם אחרי שהאותיות פרחו מהלוחות, עדיין נותרה בהם המעלה המיוחדת והנפלאה של היותם "מעשה אלוקים", ולמה משה שבר אותם?

למה לשבור

לכאורה אפשר לומר שדברי המדרש על פריחת האותיות אינם מתאימים לשיטת רש"י. על הפסוק (תישא שם) "וישלך מידיו את הלוחות" אומר רש"י: "אמר, מה פסח שהוא אחד מן המצוות אמרה תורה 'כל בן נכר לא יאכל בו', התורה כולה כאן, וכל ישראל מומרים, ואתננה להם?!". נמצא שמשה שבר את הלוחות לא מפני שהאותיות פרחו מהם, אלא משום שבני ישראל לא היו ראויים לקבלם.

ועדיין נדרש הסבר למעשה השבירה, כי גם אם בני ישראל אינם ראויים לקבל את הלוחות, למה לשוברם? על כך רש"י מוסיף, ששבירת הלוחות היא דוגמת קריעת הכתובה בידי השושבין, דבר שמפקיע את הנישואים, ובכך השבירה מפחיתה מחומרת החטא. אך לפי זה עלינו לומר שהאותיות לא פרחו, כי בהעדר אותיות אין כאן 'שטר כתובה' שאפשר 'לקרוע'!

גוף בלי נשמה

ההסבר טמון בהבנת משמעות 'פריחת האותיות'. בפשטות הדבר תמוה: איך ייתכן שהאותיות יפרחו והלוחות יישארו בשלמותם, והלוא האותיות הן חלק בלתי-נפרד מלוחות האבן?

אלא הכוונה שהאותיות נשארו, אבל חיותן הרוחנית פרחה מהן. בדוגמת גוף שהנשמה יצאה ממנו. הגוף ישנו, אבל חיותו יצאה ממנו. כך האותיות נשארו בלי החיות שנתן בהן הקב"ה.

קריעת 'שטר הכתובה'

המדרש אומר (פרקי דרבי אלעזר תישא) שכאשר האותיות פרחו: "נמצאו (הלוחות) כבדים על ידיו של משה". כל עוד הייתה באותיות חיות אלוקית, היו הלוחות קלים לנשיאה, מפני שדבר חַי נושא את עצמו. כאשר האותיות פרחו, לא נוצר שינוי באבן, אבל החיות פרחה ממנה, ולכן הלוחות נעשו כבדים.

ובכל-זאת נשאר כאן 'שטר כתובה' בין הקב"ה לבני ישראל, ולכן נאלץ משה רבנו לשבור את הלוחות עצמם, כדי 'לקרוע' את ה'כתובה' ולהמעיט מחומרת חטאם של בני ישראל.

(שיחת כ' במנחם-אב תשל"ב)

  מן המעיין

קריאת שמע

שמירה בין אדם לחברו

״הישמרו לכם פן יפתה לבבכם״ (דברים יא,טז). עיקר השמירה צריך האדם בענייני 'לכם', כי בענייני ה׳ האדם זהיר יותר, אבל בדברים שבין אדם לחברו יש צורך בשמירה יתרה.

(נפלאות גדולות)

לאבד את המהירות

״ואבדתם מהרה מעל הארץ הטובה״ (דברים יא,יז). עליכם לאבד את המהירות, הפזיזות והמהומה. כוונו מעשיכם במתינות, ביישוב הדעת ובשלוות נפש.

(הבעל שם טוב)

חינוך לנצח

״ולימדתם אותם את בניכם לדבר בם, בשבתך בביתך, ובלכתך בדרך, ובשכבך ובקומך״ (דברים יא,יט). התורה הטילה חובה על האבות ללמד את בניהם ולחנכם לתורה, לא רק 'בשבתך בביתך' אלא גם 'בלכתך בדרך' – לחנכם שגם 'בלכתך בדרך', כשתלך בדרך כל הארץ, גם אז יתנהגו בניך ברוח החינוך שחינכת אותם.

(החתם סופר)

חוכמת ההמונים

״ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם״ (דברים יא,יג). לא נאמר כאן ״בכל מאודכם״, כפי שנאמר בפרשת שמע. שכן על 'ובכל מאודך' נדרש: "לפי שיש לך אדם שממונו חביב עליו מגופו״. דבר משונה כזה, שהממון יהיה חביב על האדם יותר מחייו, זה ייתכן אצל יחיד בלבד, אבל לא אצל הרבים, שכן הרבים אינם חסרי דעה.

(כלי יקר)

נגלה, נסתר וסוד שבסוד

״דגנך״ – החלק הנגלה שבתורה, 'גופא דאורייתא'; ״תירושך״ – החלק הנסתר שבתורה, כמאמר (עירובין סח) 'נכנס יין יצא סוד', 'נשמתא דאורייתא'. ״יצהרך״ – רזין דרזין, 'נשמתא לנשמתא'.

(לקוטי תורה)

שלוש הגאולות

״דגנך ותירושך ויצהרך״ (דברים יא,יד). בפסוק הזה נרמזות שלוש הגאולות – פסח, פורים וחנוכה. ״דגנך״ – חג הפסח. שכן גלות מצרים החלה בחלומו של יוסף, ״והנה אנחנו מאלמים אלומים״ (וישב לז), היינו דגן. לאחר מכן ירדו בני ישראל למצרים לשבור בר – דגן. ובני ישראל יצאו ממצרים כש״משארותם צרורות בשמלותם״ (בא יב) – שוב דגן. ״תירושך״ – פורים. שכן נס פורים אירע על-ידי יין: ושתי נטרדה במשתה היין ובאה אסתר במקומה, ומפלת המן הייתה במשתה היין שעשתה אסתר. ״יצהרך״ – חנוכה. שכן נס חנוכה אירע על-ידי פך שמן.

(רבי לוי-יצחק שניאורסון)

להאכיל תחילה את הבהמה

״ונתתי עשב בשדך לבהמתך ואכלת ושבעת״ (דברים יא,טו). אסור לאדם שיאכל קודם שייתן מאכל לבהמתו, שנאמר ״ונתתי עשב בשדך לבהמתך", ואחר-כך "ואכלת ושבעת״.

(מסכת ברכות)

קודם הנפש הבהמית

'אכילת בהמה' – היינו התבוננות בעניין אלוקי המובן גם לנפש הבהמית. 'אכילת אדם' – התבוננות בעניינים נעלים, המתאימים לנפש האלוקית. ״אסור לאדם שיאכל קודם שייתן מאכל לבהמתו״ – בתחילת התפילה אומרים פסוקי דזמרה, שבהם האדם מתבונן באור ובחיות האלוקית המתלבשים בתוך הבריאה, ורק לאחר מכן אומרים שמע, שבה ההתבוננות היא במהותו ועצמותו יתברך.

(לקוטי תורה)

  אמרת השבוע

להערים על היצר

שאלו את רבי ישראל מצ'ורטקוב, איך אפשר לעמוד מול פיתויי היצר, שאינו נותן לאדם מנוח ולוּ לרגע אחד?

השיב רבי ישראל: "התורה אומרת 'והיה עקב תשמעון', וחז"ל דרשו ש'עקב' רומז למצוות הקלות שהאדם דש בעקביו.

"הרי לפנינו הסוד לנצח את יצר הרע – להערים עליו ולעשות את המצוות ל'מצוות קלות', וממילא היצר לא יתנגד לקיומן. אחרי שהאדם יתרגל לקיים את המצוות ה'קלות', יבוא גם לידי 'ושמרתם ועשיתם אותם' – לקיום המצוות החמורות".

  פתגם חסידי

הברכות נותנות חיים

"לא על הלחם לבדו – האדם אינו חי מהלחם עצמו, אלא על מוצא פי ה' – על הברכות שמברכים את ה' לפני האכילה ואחריה" (רבי מנחם-מענדל מרימנוב)

  מעשה שהיה

י"ד שנות תהילים

פני האיש האדימו מכעס. "מה אמרתְּ?!", נבח לעבר האורחת שישבה בסלון ביתו, והצטנפה על כיסאה בחלחלה. הוא נופף באצבעו באיום: "אני יודע מה שמך והיכן את מתגוררת, ואני מזהיר אותך: אם לא תסתלקי מכאן מייד, אגיע אלייך ואחסל אותך!".

הרגע הזה, בבית הקטן בבאר-שבע, היה נקודת שבר בעבור הגב' הני קרניאל –  אשת חינוך צעירה, שמצאה עצמה חסרת אונים מול רוע אכזרי. היא הייתה נבוכה ומפוחדת, ובעיקר מלאת דאגה לתלמידתהּ האומללה, שהאזינה למסכת הגידופים מפינת החדר ועיניה מושפלות.

הסיפור התרחש בשלהי שנת תשל"ה. באותם ימים התגוררו הגברת קרניאל ובעלה עמוס ז"ל בכפר מיימון, בשליחות הרבי מליובאוויטש, ועסקו בעשייה חינוכית.

בחנוכה של אותה שנה התעתדה הגב' קרניאל לשוב מחופשת לידה לעבודתה בקריית החינוך הצמודה לנתיבות. היא הופתעה כאשר מנהלהּ המליץ לה לעבור לתפקיד חינוכי מאַתגר במיוחד.

זו הייתה מסגרת חינוכית מיוחדת, שהוקמה במושב תקומה, בעבור תלמידות מרקע חברתי קשה, שגדלו בסביבה עבריינית וברמת חיים ירודה. מקצתן כבר התנסו בעצמן במעשי פשע.

הגב' קרניאל התוודעה לסיפורי חיים מזעזעים –  והתחלחלה. מעללי הבנות העבירו בה צמרמורת. גם הרמה הלימודית שלהן הייתה ירודה. היו מהן שלא ידעו קרוא וכתוב. "אף אחת מהן אינה מסוגלת ללמוד בכיתה רגילה", נאמר לה. "בתחילת השנה נוהלה המסגרת בידי שתי מורות, אך אלה לא החזיקו מעמד".

הגב' קרניאל כתבה לרבי ושאלה מה לעשות. תשובתו הייתה חיובית. הרבי עודד אותה לקבל את המשרה, ואף הנחה אותה כיצד למצוא מסילות ללב התלמידות: להרבות בהשמעת סיפורי צדיקים ולדרבן אותן לקיים מצוות מעשיות. הרבי חתם במילים: "דברים היוצאים מן הלב, נכנסים אל הלב". הגב' קרניאל הבינה שאם תאהב את תלמידותיה בכנות, ייפתחו לקבל את השפעתה.

העבודה לא הייתה קלה כלל. הגב' קרניאל נדרשה לאורך רוח, ליצירתיות, ובעיקר לדבקות במשימה. אט-אט החלו להתגלות ניצני שיפור בהתנהגות התלמידות.

השנה הסתיימה בהצלחה גדולה, מעל ומעבר לכל הציפיות. בעידוד בני הזוג קרניאל, הוסיפו התלמידות לצעוד בדרך המלך, ובחרו להמשיך במסגרות חינוך דתיות. כולן – חוץ מתלמידה אחת.

זו הייתה תלמידה שאימהּ התגוררה עם גבר ערבי, וזה מנע מהנערה ללמוד בבית ספר דתי. כל ההפצרות והתחינות נפלו על אוזניים ערלות. האיש היה שתלטן ועיקש, וחסם כל אפשרות להעניק לנערה חינוך יהודי.

לגב' קרניאל לא נותרה ברירה אלא להתדפק על דלת המשפחה בבאר-שבע, ולהתעמת פנים אל פנים עם האיש. היא לא ציפתה לתגובה אלימה כל-כך. מעודה לא קיבלה איומים מפורשים על חייה. המבט הרצחני שנשקף מעיני האיש המחיש את רצינות דבריו. היא נאלצה לסגת מן הבית בלי תוצאות.

בצר לה פנתה שוב אל הרבי, ושטחה במכתב את כל קורותיה עם הנערה. כעבור זמן קצר קיבלה מענה. הרבי ביקש לדעת אם הגב' קרניאל יודעת את יום הולדתה של הנערה. תשובתה הייתה חיובית. היא נהגה לציין בכיתה את ימי ההולדת של כל תלמידה, וכך ידעה את ימי הולדתן. הרבי ביקש, שמכאן והלאה תקרא בכל יום את פרק התהילים המתאים לשנותיה של הנערה.

הגב' קרניאל החלה ליישם את ההוראה. יום אחר יום קראה את פרק התהילים המתאים לגילהּ של התלמידה האובדת, וזיכרונהּ לא מש מעיניה. בכל שנה, בבוא יום הולדתה, החליפה את פרק התהילים. לעצמה חשבה: "זו בוודאי משימה לכל החיים".

ארבע-עשרה שנים חלפו. שנה אחת, לקראת חג השבועות, הוזמן ר' עמוס קרניאל להנחות כינוס ילדים בבית חב"ד בזיכרון יעקב, שעסק בהכנה לקבלת התורה. במהלך האירוע התפרצה אל קדמת האולם אישה מלוּוה בילדה כבת עשר. "המורה!", הכריזה בהתרגשות, "אני מוכרחה לדבר איתך!".

ר' עמוס המופתע השיב לה: "בסדר, המתיני כאן עד סיום האירוע, ואשוחח עמך ברצון". אבל האישה לא הרפתה: "אתה בעלה של המורה שלי מתקומה, נכון?". הרב קרניאל השיב בחיוב. "ומי את?", שאל. האישה נקבה בשמהּ, והוסיפה: "דע, שאני מחפשת את אשתך זמן רב. אני מוכרחה לדבר איתה".

שיחת הטלפון בין השתיים הייתה נרגשת. העיניים בשני עברי הקו זלגו דמעות. התלמידה לשעבר שטחה את סיפור חייה, כיצד הידרדרה מדחי אל דחי, עד שניצלה בידי פעילי 'יד לאחים', נישאה והקימה בית יהודי כשר, והיא אפילו אֵם לילדה. "לאורך כל השנים, אינני יודעת מדוע, זכרתי אותך, המורה האהובה שלי", התייפחה.

כעת בא תורה של הגב' קרניאל להשלים את החסר. היא סיפרה לתלמידתה על הוראת הרבי. "במשך ארבע-עשרה שנים שמרתי על ההנחיה באדיקות, ויום-יום אמרתי את פרק התהילים שלך והתפללתי בעבורך. אין לי ספק שהתפילות האלה הצילו אותך!".

(תודה לגב' קרניאל ולחברת JEM על עדות הווידאו שלה)

  לומדים גאולה

והיה עקב

התקופה שקודם ביאת המשיח נקראת 'עקבתא דמשיחא'. מושג זה שאוב מתוך המשנה (בסוף מסכת סוטה) המתארת את הימים שקודם הגאולה. הגמרא מכנה תקופה זו – 'עקבות משיחא'.

שמה של התקופה נושא את שני הפנים הקוטביים שבה: מצד אחד, 'עקבתא' מלשון עקב, החלק התחתון והנחות ביותר בגוף, חלק שהוא קהה, גס וחסר רגישות. מצד שני, 'עקבתא דמשיחא' במשמעות של עקבות המשיח – תקופה שבה נשמעים הדי צעדיו המתקרבים של משיח צדקנו (ספר השיחות תנש"א, כרך ב, עמ' 760).

פעמי משיח בתוך החושך

מעיון במקורות עולה כי תקופה זו מתאפיינת בשני תהליכים סותרים: מתחילה בה ההכנה לגאולה, ובה בעת זו תקופה קשה ביותר, תקופה של שפל רוחני ומוסרי, ואף של צרות קשות ומכאיבות.

בתקופה הזאת דווקא החלה התגלות פנימיות התורה, תורת החסידות, שהיא התנוצצות מאור תורתו של משיח. אך בכללותה זו תקופה קשה ביותר, הן מבחינה גשמית הן מבחינה רוחנית. הדברים תוארו בפירוט רב בדברי חז"ל, שנתנו לנו סימנים מדויקים, שעל-פיהם נוכל לזהות את התקופה הזאת. הסימנים הללו מציינים ירידה מוסרית גדולה, שבירת המערכות השלטוניות והחברתיות, התמעטותם של לומדי תורה, התגברות הכפירה, תחושת ייאוש כללית, יוקר מאמיר, וגם צרות גשמיות איומות שפוקדות את עם ישראל (עד שכמה מהאמוראים אמרו: "ייתי ולא אחמיניה" – יבוא המשיח, ואל אראנו).

איך יכולה אותה תקופה עצמה לשאת בתוכה שני ניגודים אלה? הרבי מליובאוויטש (ספר השיחות שם) מבאר שיש קשר פנימי עמוק בין הדרגה העליונה ביותר ובין הדרגה התחתונה ביותר, בין הראש לרגל ובין סוף העבודה לתחילתה.

דווקא מפני שזו תקופת שפל, של חושך כפול ומכופל, יכולים להישמע בה פעמיו של המשיח. שכן החושך הרוחני שמשתרר בעולם והצרות שפוקדות את עם ישראל אינם מאפשרים לעבוד את ה' בכוחות הרגילים, ועם ישראל נדרש לגלות את כוח מסירות הנפש שבו. כוח זה הוא הכלי לגילוי העליון ביותר – גילוי אורו של משיח.

הזעקה הגדולה: עד מתי!

ככל שאנו מתקרבים לביאת המשיח, מתעצמים גם הסימנים השליליים של תקופת 'עקבתא דמשיחא'. כך כתב, למשל, ה'חפץ חיים' בספרו 'שם עולם', שער ההתחזקות, פרק יב: "אנו רואין בזמננו שנתקיימו כל הסימנים שהובאו בפרק חלק לעניין הגאולה... אם כן, בוודאי יש להתחזק בביטחון ולצפות לישועה בזמן קרוב. והגם שאין אנו יכולין לצמצם ולידע הזמן בדיוק... אבל מגודל המצוקות אנו יכולין לידע ולהתבונן שלא יימשך הרבה".

את שיאו של המצב הזה אנו רואים בתקופה הנוכחית, כפי שהתבטא פעמים אין-ספור הרבי מליובאוויטש: על-פי כל הסימנים ברור ש"הנה זה (משיח) בא", וכבר נסתיימו כל העניינים שעם ישראל היה צריך לבצע, והדבר היחיד שחסר הוא – תנועה אחת של הקב"ה שתוציא את עם ישראל מהגלות ותביאם לארץ הקודש. ועם זה, הגאולה טרם באה ומתעוררת הזעקה הגדולה: "עד מתי?!".

אלא שהזעקה הזאת דווקא היא המעוררת אצל הקב"ה את הגאולה בפועל ממש, ואת בניין בית המקדש השלישי, שיהיה מיזוג של הבית הראשון והשני, מיזוג כל השלמויות. לכן הבית השלישי יהיה בית נצחי, כשם שהגאולה תהיה גאולה נצחית שאין אחריה גלות.

  חיים יהודיים

העיתונאי שמפיל את המחיצות

בלי להרגיש העיר בני-ברק נהפכה ליעד תיירותי. קבוצות מכל רחבי הארץ ומכל גוני הקשת באות לעיר לראות מקרוב את אורח החיים החרדי, וגם לטעום אוכל יהודי אותנטי.

אחד ממדריכי הקבוצות הפופולריים הוא העיתונאי יהודה שלזינגר, הכתב לענייני דת של 'ישראל היום'. שלזינגר גדל בעיר ומכיר בה הכול. כבר שנתיים הוא מדריך קבוצות בעיר, בין עוד דיווח וכתבה שהוא מכין בעבור עיתונו.

הזווית התקשורתית

הכול התחיל מפנייה חד-פעמית. "לפני שנתיים פנו אליי ממשרד ממשלתי וביקשו לערוך לעובדים סיור בבני-ברק", הוא מספר, "גיבשתי תכנית שבמהלכה העברתי הרצאה, הפגשתי את המבקרים עם שדכנית, הכנסתי אותם לביקור בישיבה והכרתי להם את האוכל היהודי במסעדה טובה. התגובות היו טובות ומשם הכול התגלגל".

הסיור ששלזינגר עורך מפגיש את המבקרים עם העולם החרדי לצד תיאור הסיקור הלא הוגן של התקשורת. "אני מביא ערך מוסף, וזו הזווית התקשורתית של סיקור החרדים", מסביר שלזינגר. "אני מספר על העבודה שלי עם סיור בשטח. גדלתי בעיר הזאת ואני מאוד מחובר אליה. בסיורים שלי אני מנסה להעביר גם את תחושותיי האישיות".

אין כמראה עיניים

הסיורים נפתחים באמירת 'לחיים' ובטעימות בקונדיטוריה מקומית. בהמשך המבקרים פוגשים שדכנית שמציגה את התמונה האמיתית של עולם השידוכים החרדי. "התחום הזה סובל ממידע מוטעה ומעוּות", אומר שלזינגר. "המבקרים מגלים שהם חשבו במונחים המאופיינים בסטיגמות ובבוּרוּת, שלא באשמתם כמובן. אנשים יוצאים מהמפגש הזה עם תמונה שונה לחלוטין".

התחנה הבאה היא ביקור בישיבה. "אני מביא אותם לישיבה בשעה אחת-עשרה בלילה, והם נדהמים לראות המון בחורים יושבים והוגים בתורה. פעמים רבות הם מפתחים שיחות עם הבחורים ונחשפים לעולמם". הסיור נחתם בארוחה במסעדה. "בסוף לכל אחד יש סבתא שהכינה אוכל יהודי אותנטי", הוא אומר וצוחק.

הסטיגמות מתנפצות

המבקרים באים מכל המגזרים. "יש טייסים, שופטים, אנשי היי-טק, רופאים, תלמידי תיכון – אנשים מכל תחומי החיים", מספר שלזינגר. "המכנה המשותף לכולם שהם יוצאים עם תמונה שונה לחלוטין בתום הסיור. הסטיגמות על 'פרזיטים', 'מדירים' ו'משתמטים' מתחלפות בתמונות של בחורים הלומדים ברצינות, אנשים העובדים קשה למחייתם, נשים שנהנות ממעמד מכובד. פתאום ה'הדרה' נהפכת ל'האדרה'".

שלזינגר לא נרתע מלכתוב את דעתו גם בעיתון. "עיתונאי צריך לומר את האמת, גם אם זו אינה פופולרית בברנז'ה העיתונאית", הוא אומר. "לדעתי הפסיקה על המופע החרדי בעפולה היא הדבר הטוב ביותר שקרה לציבור החרדי. סוף-סוף גם אנשים שאינם דתיים הבינו שנגזלות מהחרדים זכויותיהם הבסיסיות, ושכל הססמאות על 'מרחב ציבורי' ו'הדרת נשים' אינן אלא כסות לשאיפה לפגוע באורח חייהם של יהודים שומרי תורה ומצוות".


שלזינגר בסיור. האדרה, לא הדרה (צילום: לירון מולדובן, שביעי)

  פינת ההלכה ומנהג

עמידה וישיבה בתפילה

שאלה: מדוע יש בתפילה קטעים הנאמרים בישיבה וקטעים הנאמרים בעמידה? האם הקטעים הנאמרים בעמידה חשובים יותר?

תשובה: העמידה או הישיבה אינן מעידות על מידת חשיבות התפילות והברכות. לדוגמה, ברכת המזון היא מדאורייתא, וחייבים לברכה בישיבה, כדי שיוכלו לכוון יותר. לעומתה, תפילת העמידה (שמונה-עשרה) היא מדרבנן, ואותה חייבים להתפלל בעמידה, כאדם העומד ומתחנן לפני המלך (ולכן גם משתחווים בה כמה פעמים).

על קריאת שמע פסקו חז"ל (על-פי הפסוק "ובלכתך בדרך") שאפשר לאומרה כל אדם כדרכו: עומד, יושב, הולך או רוכב, ואפילו שוכב על צידו. על-פי הקבלה היא נאמרת (היא וברכותיה) בישיבה.

קטעי תפילה רבים נאמרים בעמידה, להדגיש את חשיבותם: 'ברוך שאמר', 'ויברך דוד' (על-פי האריז"ל – עד "אתה הוא ה' האלוקים", ולאשכנזים רבים עד סוף 'ישתבח'), 'ישתבח' (למנהג האשכנזים), 'והוא רחום' (בימי שני וחמישי, עד אחרי הפסוק 'שמע ישראל'. ורבים בקהילות אשכנז נשארים לעמוד עד הקדיש) ו'עלינו לשבח'.

שליח ציבור עומד תמיד (בתפילה, באמירת קדיש, בקריאה בתורה וכו'), לכבוד הציבור.

ברכת כוהנים נאמרת מפיהם בעמידה (כמו העבודה במקדש, וזה מעכב). הציבור רשאי לשבת, אבל למעשה מקפידים לעמוד.

עוד תפילה הנאמרת בישיבה: נפילת אפיים (במקום נפילה ארצה, כמנהג הקדום).

מקורות: שו"ע או"ח קלד,א. רמ"א קלב,ב. שו"ע אדה"ז, סימנים: סג,א-ג. צד ס"ה ואילך. קיג. קלא,א. קפג,יב. אבן השוהם (שו"ע מכתבי האריז"ל) סי' סג.

  מושג ברגע

ברכת המזון

'ברכת המזון' מורכבת מכמה ברכות שאותן מברכים אחרי אכילת לחם שיש בו כדי שביעה.

ברכה זו היא מצווה מן התורה, כמו שנאמר "וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ".

חז"ל למדו מלשון הפסוק שצריך לברך שלוש ברכות: 'על המזון', 'על הארץ' ו'על ירושלים'; ממשמעות הפסוק עולה שצריך לברך את כולן ברצף אחד, בלי הפסק ביניהן.

דינו של המברך ברכת המזון כעומד באמצע תפילת העמידה, שאין הוא עונה אפילו קדיש, 'קדושה' ו'ברכו', אף לא בברכת 'הטוב והמטיב'.


 

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)