חב''ד כל הלב לכל אחד
תרומה | לימוד יומי | חנות | בתי חב"ד | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 18:10 זריחה: 6:44 ב' בחשון התשפ"ז, 13/10/26
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

שיחת השבוע 1699 - כל המדורים ברצף
ערב שבת-קודש פרשת מטות, כ"ג בתמוז ה'תשע"ט (26/07/19)

מדורים נוספים
שיחת השבוע 1699 - כל המדורים ברצף
מסרים מבלבלים לנוער
יש חדש
הגעגועים מנחמים
מטות ונדרים
קופסת הכעס
בלי לחקות
נקמת חיים
גאולה פרטית וכללית
ניצחון האמונה של השורדים
אבֵלות בשבת

מס' 1699, ערב שבת-קודש פרשת מטות (פינחס בחו"ל), כ"ג בתמוז ה'תשע"ט (26.07.2019)

צעירי אגודת חב"ד

יוצא לאור על-ידי המרכז לעזרי שליחות

ת"ד 14 כפר חב"ד 60840, טל' 073-2480711, פקס: 03-9606169

עורך: מנחם ברוד   �  יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

 עמדה שבועית

מסרים מבלבלים לנוער

מדובר בילדים טובים, בנוער נהדר, בנשמות יקרות. אבל בלבלו אותם. זרקו אותם לתוך ים גועש ולקחו מהם את העוגנים ואת המצפן

לאורך השנה, ובמיוחד בחופשת הקיץ, אנו מזדעזעים מחדש לנוכח פרסומים על מעללי מקצת בני הנוער. אלימות, שתייה לשוכרה, התבהמות ועוד רעות חולות נעשו חלק מהנוף, ורבים מתייחסים לזה כאל פגעי טבע שאין מה לעשות נגדם.

זו גישה מוטעית, כי בהחלט יש מה לעשות. בראש ובראשונה צריך לברר את מקור ההפקרות הזאת, שבני נוער רבים נופלים קרבן לה. הדברים המתפרסמים בתקשורת הם קצה הקרחון של בלבול ושל אובדן המצפן המוסרי המטלטל צעירים רבים מאוד.

שדרים הרסניים

כמעט בכל פעם שאירועים כאלה מתרחשים אנו שומעים את ההורים ואת קרובי המשפחה נדהמים ומדברים על 'ילדים טובים'. האמת, הם צודקים. מדובר בילדים טובים, בנוער נהדר, בנשמות יקרות. אבל בלבלו אותם. זרקו אותם לתוך ים גועש ולקחו מהם את העוגנים ואת המצפן. מה הפלא שהם אבודים.

העולם בימינו משדר לצעירים שני שדרים מרכזיים: א) "עשה מה שטוב לך". ב) "חולשותיך ומגרעותיך הן אתה". אם יש לך תכונה שלילית כלשהי, ככה נולדת. אם יש לך נטייה להתנהגות לא תקינה – אשמים בכך הבית, הסביבה, אירועים שעברת; לא אתה.

שני המסרים הללו הרסניים במידה שקשה להעלותה על הדעת. האחד משלים את חברו ושניהם יחד יוצרים מעגל קסמים השומט את הקרקע מתחת רגלי הנוער. המסרים האלה מפומפמים בעוצמה רבה בכל ערוץ אפשרי – בתקשורת, בתרבות, בספרות, במוזיקה – וקשה מאוד לפתח חשיבה עצמאית מולם.

היהדות אומרת בדיוק את ההפך: א) עשה את מה שראוי ונכון ולא את מה ש'טוב לך' (כרגע). ב) חולשותיך ומגרעותיך אינן אתה, אלא אתגר הקורא לך להתגבר ולנצח את החולשות.

אם אני ממוקד במה ש'טוב לי', הרי שאני מרכז ההוויה וכל העולם נועד לשרת אותי ולאפשר לי להשיג את מה שיעשה לי 'טוב'. לעומת זה, אם המוטו הוא שעליי לעשות את הראוי והנכון, הרי שאני בעל תפקיד הנושא שליחות, ומחובתי למלא את המוטל עליי.

אם אני יכול לפטור את מגרעותיי באמירות 'כזה אני', 'ככה נולדתי', ובוודאי אם אני יכול לספר לפסיכולוג סיפור מרגש על קשיים שעברתי – בכך פרקתי מעליי אחריות למעשיי, ושמטתי את יסוד הבחירה, שהוא מותר האדם מן הבהמה. יש לי תירוצים והסברים לכל דבר, ושורה של אשמים – רק לא אני.

זמן לקריאת השכמה

תוסיפו על כל זה את ההתעלמות העקרונית של מערכת החינוך מהאמונה בבורא עולם ומההכרה שיש 'עין רואה ואוזן שומעת', וקיבלתם את הבלבול בשלמותו. ככה צומח נוער שממוקד בעצמו ובמה ש'עושה לו טוב'; את כל מגרעותיו הוא משליך על אחרים; ואת עוגן האמונה נטלו ממנו.

גם בתוך כל התוהו ובוהו הזה אפשר לפגוש בני נוער נהדרים, ערכיים ומוסריים, שהצליחו לגבור על שטיפת המוח של ימינו, ולשמור על צלם אנוש. אבל כואב הלב על מי שנטחנים בתוך תעמולת הבלבול ומאבדים את דרכם. אולי הגיע הזמן לקריאת השכמה?


נוער נהדר, שרק מחפש מצפן בעולם המבולבל (צילום:cteen)

  יש חדש

סיומי מסכת

מנהג חסידי לערוך ב'תשעת הימים' סיומי מסכת, כדי להוסיף שמחה של מצווה המותרת בימים האלה. מנהג זה מתקיים גם ברשתות הרדיו, שבהן משודרים סיומי מסכת מדי יום בתשעת הימים. פרטים על שעות השידורים יתפרסמו בהמשך.

סיום הרמב"ם הל"ח

ביום שני ד' במנחם-אב יסתיים מחזור הלימוד השלושים ושמונה של הרמב"ם היומי, וייפתח מחזור הלימוד השלושים ותשעה. חגיגת הסיום תהיה ביום הסיום בשעה 7:30 בערב, ליד ציון הרמב"ם בטבריה. מייד אחרי הסיום יפתחו המתכנסים בלימוד המחזור החדש ויעברו לחגיגת התורה, במעמד רבנים וגדולי תורה. האירוע נערך על-ידי מטה הרמב"ם היומי שעל-יד צעירי אגודת חב"ד בשיתוף בית חב"ד בטבריה.

ערכת בית הבחירה

הגב' רינת קונאו מגישה את בית הבחירה – ערכת יצירה מיוחדת לילדים על בית המקדש. יש בערכה גם  דמויות של כוהן גדול, כוהנים, לוי, ישראל ועוד. טל' 0506770009.

  שלחן שבת

הגעגועים מנחמים

בברכת החודש נברך את חודש 'מנחם אב'. זה שם החודש גם על-פי דיני שטרות. יש דעות שהשם האמיתי הוא 'מנחם' בלבד, וגם אם השם הוא הצירוף 'מנחם אב', הרי 'מנחם' קודם ל'אב', ולכן גם אם ייכתב 'מנחם' בלבד – השטר כשר, שכן כך נתקבל בתפוצות ישראל.

מכאן שהתוכן המרכזי של החודש הוא 'מנחם' – נחמה. ולכאורה הדבר תמוה: הלוא בחודש הזה אירעו פורענויות גדולות כל-כך לעם ישראל, וכלשון הכתוב (ירמיה ב,כד): "בְּחָדְשָׁהּ יִמְצָאוּנְהָ". גם מהבחינה ההלכתית זה חודש של אבלות, שבו יש להימנע מביטויי שמחה מסוימים. אם כן, היכן הנחמה?

משכון

לכאורה אפשר להסביר שגם בחורבן הנורא יש היבטים חיוביים. על הפסוק "משכנותיך ישראל" מפרש רש"י: "אף כשהן חרבין, לפי שהם משכון עליהם, וחורבן כפרה... שנאמר: כילה ה' את חמתו, ובמה כילה? ויצת אש בציון". כלומר, חורבן בית המקדש מנע את השמדת עם ישראל.

נטילת בית המקדש מעם ישראל היא בבחינת לקיחת 'משכון', שמבטיח את שרידותם של בני ישראל לנצח. נמצא שהחורבן עצמו הוא נחמה, שכן בזכותו בני ישראל מתקיימים. אמנם זו 'תרופה מרה', ובכל-זאת יש בה להקל מעט את הכאב. אלא שביאור זה מסביר את חורבן בית המקדש הראשון, ולא את חורבן הבית השני ואת הגלות המרה שנמשכת מאז ועד עתה.

לא מתרגלים

ההסבר נעוץ בתופעה מופלאה המלווה את עם ישראל כבר אלפי שנים. הכלל ההלכתי קובע: "שלוש שנים הווי חזקה". כלומר, תקופה של שלוש שנים הופכת למצב קבוע. לכאורה במרוצת הזמן היה צריך עם ישראל להסתגל למציאות החיים הגלותית כשגרה קבועה. ואולם אנו רואים שבני ישראל אינם חדלים מלבטא געגועים ותשוקה לגאולה, לא רק במחשבה, אלא גם בדיבור, בתפילות היום-יומיות: "את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח... ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים... המחזיר שכינתו לציון".

ולכאורה, מה מקורה של אותה התרפקות וכמיהה לגאולה, והלוא גם בגלות אפשר לעבוד את הקב"ה, ככתוב "גלו לאדום שכינה עמהן". ואף אם אין להשלים עם הגלות, איזו תועלת יש ברגש הציפייה, בשעה שיש להמתין עד תום הגלות, כנאמר (ישעיה ס,כב): "אֲנִי ה' בְּעִתָּהּ אֲחִישֶׁנָּה"?

'פכים קטנים'

אלא שהגעגועים עצמם הם הנחמה על חורבן הבית. כשיהודים נותנים את דעתם על היותם שרויים בגלות כבר יותר מאלף ותשע-מאות שנים, הם מבינים שהעבודה הרוחנית לסיום הגלות ולהבאת הגאולה מתקרבת לסיומה, ונותרו 'פכּים קטנים' בלבד להשלמתה. הם יודעים שהגאולה עומדת על סף הדלת ממש.

בבוא חודש אב גובר הזיכרון של חורבן הבית, והוא בא לידי ביטוי גם במנהגי אבלות ובתענית. על כן זה 'מנחם אב', שכן עצם העיסוק בגלות פועל את עניין הנחמה, עד לכדי "וְהָפַכְתִּי אֶבְלָם לְשָׂשׂוֹן" (ירמיה לא,יב), בגאולה האמיתית והשלמה במהרה בימינו.

(תורת מנחם, כרך סא, עמ' 102)

  מן המעיין

מטות ונדרים

עידוד לישראל

הפרשיות מטות ומסעי, גם כשהן מחוברות וגם כשהן נפרדות, לעולם נקראות בימי בין המצרים, כדי לחזק ולעודד את הרוחות הנדכאים, כי מדובר בהן על חלוקת הארץ לבני ישראל, ויש בזה רמז לקיום ההבטחה ״לאלה תיחלק הארץ״.

(בני יששכר)

מטים ומקרבים

״וידבר משה אל ראשי המטות״ (במדבר ל,ב). הנשיאים נקראו ראשי המטות על שהם מטים את העליונים לפנות לתחתונים. זה עניינם של מטה משה ומטה אהרון: משה קירב את הקב״ה לישראל, ואהרון קירב את ישראל לקב״ה.

(רבי אברהם מסוכוצ׳וב)

הצורך להזהיר

הציווי על הנדרים נאמר אל ראשי המטות, מפני שאין בכל המצוות דבר המצוי באנשים ובנשים כנדרים ושבועות, וקל מאוד להיכשל בהם ולעבור עליהם. לכן ציווה הקב״ה את ראשי המטות שישגיחו על בני שבטיהם שלא ייכשלו לחלל את דבריהם בנדר ושבועה, ולחנכם כיצד לנהוג בנדרים ושבועות.

(עיטורי תורה)

החלטה של נשיא

ההכרעה במה לנדור ובמה טוב שלא לנדור חייבת לבוא מנשיא דווקא, מ'ראשי המטות'. שכן הנודר נדר מפריש את עצמו מדבר מסוים מחשש שההתעסקות בדבר הזה עלולה להורידו ממדריגתו, ומכיוון שעניין זה אינו שווה לכל נפש, אלא תלוי במצבו של כל יחיד, מובן שההחלטה הסופית צריכה לבוא מנשיא, שבכוחו לקבוע בבירור אם עבודה זו מתאימה לאדם זה.

(לקוטי שיחות)

הכול לכבוד ה'

״וידבר משה אל ראשי המטות... זה הדבר אשר ציווה ה'״ (במדבר ל,ב). משה ציווה את ראשי המטות ללמד את בני ישראל לומר על כל פעולה ועשייה ״זה הדבר אשר ציווה ה׳״ – הנני עושה זאת לכבוד שמו יתברך.

(קרבן העני)

יסוד התורה

״זה הדבר אשר ציווה ה׳״ – כל התורה תלויה בכלל זה, שהוא יסוד היסודות, שלא יעבור אדם על דבר שקיבל עליו בנדר ובשבועה ובקבלת דברים. שאם לא-כן, אין יסוד לכל התורה שקיבלנו בברית, באלה ובשבועה.

(חתם סופר)

מטה ושבט

מדוע נאמר 'מטות' ולא 'שבטים'? 'מטה' הוא ענף קשה וחזק, שנפרד מן האילן, ואילו 'שבט' הוא ענף רך, שעדיין מחובר לאילן. בעניין נדרים דרושה בחינת 'מטות' דווקא, שכן הנודר נדר מקדש את עצמו במותר לו ומתנזר גם מדברים מותרים. עבודה זו דורשת תקיפות ונחישות.

(אור התורה)

כל יהודי 'מטה'

בדורות הראשונים קראו לפרשתנו 'ראשי המטות', ואילו בדורות האחרונים נהוג לקרוא לה 'מטות'. טעם הדבר: 'מטות' רומז לתקיפות ולנחישות שיש בכל נשמה, ובלשון החסידות – ה'איתן' שבנשמה, שכן מטה הוא ענף שאינו מחובר לאילן, ובשל כך הוא קשה וחזק. בדורות הראשונים התגלתה בחינה זו אצל יחידי סגולה בלבד, 'ראשי המטות', ואילו בדורות האחרונים, כאשר חושך הגלות כפול ומכופל ועל כל צעד ושעל יש קשיים ומניעות, מתגלה בחינה זו אצל כל יהודי.

(הרבי מליובאוויטש)

  אמרת השבוע

קופסת הכעס

שני בעלי דין באו אל רבי מנחם-מענדל רובין מלינסק (אביו של רבי נפתלי-צבי מרופשיץ), לדין תורה. רבי מנחם-מענדל דן בדברים וקבע את פסק ההלכה.

למשמע הפסק סירב אחד מבעלי הדין לקיים את דבריו. אמר לו הרב מלינסק: "דע, כשנתמניתי לרב העיר, הבאתי עמי קופסה מיוחדת, המונחת כאן למעלה על הארון, ובתוכה שמור כעס. כשאני צריך לכעוס לכבוד שמים, אני עולה על הספסל ומטפס עד שאני מגיע לקופסה, פותח אותה, לוקח לי משם קצת כעס וכועס. ואם אכעס עליך, לא תהיה תרופה למכתך".

מייד נפל פחד גדול על בעלי הדין והם קיימו את פסקו של הרב ככתבו וכלשונו...

  פתגם חסידי

בלי לחקות

"התורה מספרת כי 'אנשי הצבא בזזו איש לו'. כל אחד ואחד עבד את קונו על-פי מדריגתו, בלי לנסות לחקות אחרים" (רבי נח מלכוביץ')

  מעשה שהיה

נקמת חיים

חייו של מרטין גרינפילד התהפכו באחת באביב של שנת תש"ד, כאשר הכובש הנאצי פלש לעיירה השלווה שבה התגורר בצ'כוסלובקיה. הנער היהודי בן השש-עשרה נשלח עם אחיו לאושוויץ. את רובם לא שב לראות. בסלקצייה שנעשתה בכניסה למחנה שולח לעבודת כפייה, ובכך ניצלו חייו.

מרטין שובץ לעבודה במכבסת המחנה. תנאי הקיום היו בלתי-נסבלים, אך הוא נאחז בחיים ועשה הכול כדי לשרוד. הסכנות ריחפו בלי הרף מעל ראשו, ואך בניסים הצליח לחמוק מפגיעתו של מלאך המוות.

פעם אחת, כשעמל על הברשת חולצה של קלגס נאצי, הבריש את הבגד בכוח רב מדיי והצווארון נקרע. הנאצי הזועם התנפל בחמת רצח על הנער היהודי והפליא בו את מכותיו. כששכך זעמו הטיח את החולצה הקרועה בפרצופו זב הדם ועזב אותו לנפשו.

בשארית כוחותיו הצליח מרטין לקום ולעמוד על רגליו. אחד מעמיתיו נחלץ לעזרתו, והדריך אותו כיצד לתפור את החולצה לחלק הפנימי של כתונת האסיר. הבגד הכפול סייע לו להתמודד עם הקור העז. בהמשך יהפוך את הידע שרכש כחייט באושוויץ למקצוע שיפרנס אותו בכבוד כל חייו.

בתחילת שנת תש"ה (1944) שהה במחנה העבודה בוכנוולד, והועסק בייצור נשק בעבור הצבא הגרמני. בוקר אחד נלקח עם עוד שנים-עשר אסירים לצעידה אל מחוץ למחנה. הקבוצה הובלה לעיר הסמוכה, ויימאר.

למרות תשישותם הרבה האסירים מזי הרעב חשו בני-מזל על ה'טיול' שזכו בו. הם קיוו למצוא בדרך ירק מאכל כלשהו, תפוח אדמה או גזר, שיהיה בעבורם סעודת מלכים חלומית.

הצעדה המפרכת הסתיימה בהגיעם לבית הרוס למחצה. מלוויהם, אנשי האס-אס, הסבירו להם כי זה ביתו של ראש עיריית ויימאר, שהופצץ בידי כוחות הברית. האסירים הצטוו לפנות את ההריסות ולשקם את הבית החרב.

מרטין סייר בבית הפגוע, וגילה דלת פתוחה, המובילה למרתף. בהחלטה מהירה החל לרדת בזהירות במורד גרם המדרגות.

לפתע נדרך למשמע רחש הבוקע מהמרתף החשוך. מרטין חצה את המפתן והמתין עד שעיניו הסתגלו לחשכה, אז זיהה כלוב קטן, ובו שני ארנבים חיים, ששרדו את ההפצצה. בתוך הכלוב מצא תגלית של ממש: עלה חסה מרקיב ופיסת גזר לחה, שהארנבים לא אכלו. בעבורו זה היה מעדן מלכים.

בידיים רועדות פתח את הכלוב ונטל את שאריות הירק. בדיוק כשהחל ללעוס אותן נבעת למשמע צעקה: "מה אתה עושה פה!". הוא הסב את מבטו בבהלה, וגילה את בעלת הבית ניצבת בפתח, אוחזת תינוק בידיה ועיניה רושפות.

"גיליתי ששני הארנבים נותרו בחיים!", התנצל בקול רועד.

אלא שאז נתקל מבטה של האישה בירקות המרקיבים שבידיו, ופרצופה התעוות בכעס. "חיה שכמותך!", צרחה בזעם. "למה אתה גונב את האוכל של החמודים שלי!".

הגברת סבה על עקבותיה אחוזת טירוף והזעיקה למקום איש אס-אס. הלה ציווה על מרטין לצאת לחצר הבית ולשכב על הארץ. דקות ארוכות הפליא בו את מכותיו. האסיר האומלל בקושי הצליח לקום על רגליו.

בדרכו לשוב למחנה, נאנק מכאבים, תהה מרטין כיצד אישה שהיא אֵם לתינוק מידרדרת לשפל מוסרי כזה, עד שאינה מוצאת בליבה שמץ של רחמים על יהודי אומלל הגווע ברעב. רגשות נקם גאו בו. בדרך למחנה בוכנוולד גמלה בליבו החלטה נחרצת: כאשר תסתיים המלחמה, אם ישרוד אותה, ישוב אל הבית וייפרע מהאישה האכזרית.

ההבטחה הזו העניקה למרטין את הכוח להתגבר על התלאות ולשרוד עד יום השחרור המיוחל. למחרת פנה אל שני אסירים צעירים, שעוד היה בכוחם לצעוד עד ויימאר, שיתף אותם בשבועת הנקם האישית שלו, והללו הצטרפו אליו ברצון לביצוע המשימה. השלושה השיגו כלי נשק שהנאצים הותירו מאחוריהם ויצאו לדרך.

מרטין זיהה היטב את ביתו של ראש העיר. השלושה איגפו את המבנה והתפרצו פנימה מדלת אחורית, ובידיהם רובים.

"מי זה?", נשמע קול מבוהל של אישה. ברגע הבא ניצב מרטין מולה, מכוון לעברה את הרובה. האישה זיהתה אותו והשמיעה צווחה נואשת. ואז הבחין מרטין בתינוק שבידיה.

"האם את זוכרת אותי מהמרתף?", אמר לה מרטין, ובלי להמתין לתשובה הוסיף: "באתי לכאן כדי להרוג אותך".

האישה החלה להתחנן על חייה. ואז הבליחו במוחו של מרטין זיכרונות. מול עיניו ריצדו תמונות, של אימו המחזיקה בידיה את אחיו הקטן. "הרוג אותה!", דחקו בו חבריו, אולם מרטין חש שאינו יכול ללחוץ על ההדק.

הוא נזכר שלמד ב'חדר' על ערך קדושת החיים. בתוך ליבו השתולל מאבק איתנים. אט-אט נשמט הרובה מאחיזתו. הוא סב על עקבותיו ויצא מן הבית.

מרטין השתקם, היגר לארה"ב ופתח בחיים חדשים, עד שנעשה החייט הרשמי של נשיאי ארצות-הברית.

לימים סיפר שברגע הקריטי ההוא חש כיצד שב אליו צלם האנוש שאבד בגיהינום הנאצי. "בזכות המעשה הזה הצלחתי לחזור לחיים", אמר.

  לומדים גאולה

גאולה פרטית וכללית

הגלות הכוללת של עם ישראל קשורה לגלות הפרטית של כל אחד ואחד מאיתנו, הגלות שבתוך נפשו. כשאדם גואל את נפשו מכבלי הגוף והנפש הבהמית, הגאולה הפרטית הזאת נחשבת חלק מהעשייה להבאת הגאולה הכללית.

רבות עסקו גדולי החסידות בשאלה למה הגלות הזאת ארוכה כל-כך. רבנו הזקן מסביר (לקוטי תורה מטות פו,א) כי הבית השני נחרב בגלל שנאת חינם, ולכן גלות זו, שהיא תיקון שנאת חינם, נמשכת זמן רב, שכן שנאת חינם אינה נחשבת בעיני האדם גרועה כל-כך, מפני שנדמה לו ששנאתו לחברו היא מפני סיבה מוצדקת. צריכים זמן רב לבירור שנאה זו ולתיקונה. כמשל הפסולת הדקה, שכדי לבררה דרוש זמן רב מבירור הפסולת הגסה, שניכר לכול כי פסולת היא.

עוד הסבר (מאמרי אדמו"ר הזקן הקצרים, עמ' תקלט): סיבת איחור הגלות היא מפני שעדיין לא נשלמו הבירורים, ובמשך הזמן חוטאים ישראל עוד, ועל כן מתעכבת הגאולה וחוזרת ומתעכבת. לכן מצאנו זמנים רבים שהיו בבחינת 'קץ', ובכל-זאת לא זכינו שתבוא אז הגאולה.

מי יוכל לתאר

גדולי החסידות דיברו רבות על הצורך להתכונן לקראת הגאולה הקרובה. אמר רבנו הזקן: אם אנחנו סובלים שנים רבות כל-כך מה"ְּרֶגַע קָטֹן עֲזַבְתִּיךְ", מי יוכל לתאר את העילוי של ה"וּבְרַחֲמִים גְּדֹלִים אֲקַבְּצֵךְ" (ישעיה נד,ז).

אדמו"ר הריי"צ כותב (היום-יום יח בסיוון): "בזמן הזה דעקבתא דמשיחא ממש, חובה על כל יהודי לדרוש בטובת זולתו, בין זקן בין צעיר, ולעוררו לתשובה, למען שלא ייצא חס ושלום מכלל ישראל שיזכו, בעזרת השם יתברך, לגאולה שלמה". ועוד אמר (ספר השיחות תש"ב עמ' 85): בספרים מבואר שהעונש הגדול ביותר בגיהינום הוא הבושה. גם כשיבוא משיח תהיה בושה גדולה מאוד על העדר העבודה עכשיו. אמנם גם אחרי ביאת המשיח תהיה עבודה, אבל תשובה, תיקון על העבר – לא יהיה שייך אז.

בעיצומה של מלחמת העולם השנייה כתב הרבי הריי"צ: "העת הזאת היא מועד הגאולה על-ידי משיח צדקנו, והייסורים הבאים עלינו – חבלי משיח הם. שובה ישראל עד ה' אלקיך, והכן את עצמך ואת בני ביתך לקבל פני משיח צדקנו, הבא בקרוב ממש" (היום-יום טו בטבת).

רבי עקיבא וציפורניו

מספרים שמלמד חסידי אחד למד עם תלמידיו את דברי הגמרא "יהא מונח עד שיבוא אליהו". שאל אחד התלמידים: הלוא אליהו הוא עֵד אחד? השיב המלמד: כשיבוא אליהו תאיר האמת בעולם, ומי שטוען עכשיו טענת שקר יצעק שהאמת עם בעל דינו.

כשהתחוללה המהפכה הקומוניסטית ברוסיה, בשנת תרע"ז, אמר המשפיע ר' שמואל גרונם: אם דבר גדול כזה נעשה לעינינו, שהשליכו את הצאר הצורר ניקולאי מכיסאו הרם, ודאי יכול להיות שנקום בוקר אחד ונקרא בעיתונים שמשיח צדקנו בא!

מסופר כי חסיד אחד התאונן לפני אדמו"ר ה'צמח צדק' על מצבו הרוחני ושאל: "במה נלך לקבל את פני משיח צדקנו?". אמר לו הרבי: "אין מה לפחד, רבי עקיבא לא יֵלך לקראת משיח בלי ציפורניו". היו הדברים סתומים בעיני החסיד, והוא שאל את זקני החסידים. פירשו החסידים שגם אם אותו חסיד הוא בבחינת 'ציפורניים' מנשמתו של רבי עקיבא, הרי כשרבי עקיבא יֵלך לקבל פני משיח הוא יֵלך בכל ציור הקומה שלו, וממילא ייטול עמו גם את ה'ציפורן'.

  חיים יהודיים

ניצחון האמונה של השורדים

בשער הכניסה למחנה אושוויץ, סמוך למקום שבו עמדו תאי הגזים, מוצבת עכשיו תערוכה לא-שגרתית – 'דרך עדשת האמונה' שמה, המציגה את ניצחון האמונה היהודית, שבעים וחמש שנים אחרי שחרור המחנה.

בתערוכה מוצגים סיפוריהם של ניצולי שואה, שגם בתוך הגיהינום שעברו הוסיפו להאמין בבורא עולם. גם בסבל הגדול שחוו הוסיפו להתפלל. גם אחרי שבני משפחתם נכחדו – קמו מאפר וזכו להקים את ביתם מחדש עם בנים, נכדים ונינים, כן ירבו.

הצצה לעוצמות הרוח

מוזיאונים ותערוכות על השואה פזורים ברחבי העולם. מוצגים שם סיפורי זוועה ותמונות אימה, למען נזכור. ואולם התערוכה החדשה מבקשת להביא את הצד האחר של השואה – האמונה הפנימית של השורדים, לצד תקומתם. לא עוד רק חולשה ותופת, אלא עוצמה ועוז-רוח.

מאחורי התערוכה, שתעמוד שם שישה-עשר חודשים, עומד מוזיאון 'עמוד אש' בברוקלין. במשך כשנה רואיינו עשרים ואחד ניצולים מבוגרים (שניים מהם כבר הלכו לעולמם בשיבה טובה). הם סיפקו הצצה לאמונתם הנחושה בימי האימה, וגוללו ברגש רב עד כמה האמונה הזאת ליוותה אותם עד היום.

אדריכל הגראונד-זירו

להפקת התערוכה המיוחדת חברו האדריכל הבין-לאומי דניאל ליבסקינד, הצלמת קאריל ענגלנדר והאוצר הבכיר הד"ר הנרי לוסטיגר-ת'אלר. שלושה אנשי מקצוע בכירים, כל אחד בתחומו, שיצרו תערוכה שמעבירה מסר חד ומרשים. עוד חוט מחבר ביניהם – היותם בני משפחות ניצולי שואה. ליבסקינד, שתחת ידיו עברו יצירות רבות, ובהן אנדרטת הגראונד-זירו המפורסמת, שעל חורבות מגדלי התאומים, חש חיבור מיוחד לתערוכה החדשה. האתגר שלו, כפי שסיפר, היה להביא את אור האמונה לתוך החושך הגדול. את כוחות הנפש האלה כינה בראיונות לתקשורת 'אור העתיד'.

"מטרתנו", מסביר ל'שיחת השבוע' הרב שלום פרידמן, מנהל מוזיאון 'עמוד אש', "להתמקד בתפקיד האמונה בימי השואה. דרך התגובה היהודית-אמונית במחנות אנו מגלים את החוסן שפיתחו הניצולים היהודים". לדבריו, צוות המוזיאון חיפש את המומחים ביותר בתחומם, "כדי להבטיח את המצוינות שמאפיינת את התערוכות שלנו".

קידוש השם ואור לגויים

קהל המבקרים שנחשף לסיפורי הניצולים ולאמונתם היוקדת יוצא מחוזק. "המסר הכללי מהתגובות הוא שיש לנו היבט חדש על השואה", הוא מתאר. "תערוכה זו היא קידוש השם אמיתי, וגם אור לגויים".

אחד מתומכי התערוכה החדשה הוא הפילנתרופ ויקטור וקסלברג, המשמש גם יו"ר מועצת הנאמנים של מוזיאון היהדות והסובלנות במוסקווה. תערוכת הזיכרון היא בעלת משמעות אישית בעבורו, לנוכח העובדה ששישה-עשר מבני משפחתו נספו בשואה. וקסלברג אף מימן הכנסת ספר תורה לבית הכנסת בעיר דרוהוביץ' שבאוקראינה, שבה נספתה משפחתו. בית הכנסת, שנחשב בזמנו אחד היפים במדינה, שופץ ונפתח מחדש במימונו.


תערוכת האמונה באושוויץ (באדיבות האדריכל דניאל ליבסקינד)

  פינת ההלכה ומנהג

אבֵלות בשבת

שאלה: האם יש מנהגי אבֵלות הנוהגים גם בשבתות של בין המצרים?

תשובה: באבל פרטי פסקו הפוסקים שהשבת נכללת בימי האבלות של ה'שבעה', מכיוון שאסורים בה דברים שבצינעה, כמו לימוד תורה ודברים שבין איש לאשתו, אך אין לנהוג אבלות בפרהסיה בשבת.

בשולחן ערוך נאמר: "טוב להיזהר מלומר 'שהחיינו' בין המצרים על פרי או על מלבוש, אבל על פדיון הבן אומר, ולא יחמיץ המצווה". והוסיף הרמ"א: "וכן בפרי שלא ימצא אחר תשעה באב, מותר לברך ולאוכלו בין המצרים".

עיקר הטעם לזה הוא מפני שהימים האלה קשים לישראל, ולא רצו לומר "שהחיינו... לזמן הזה". לפי המקורות המובאים ב'משנה ברורה' וב'ילקוט יוסף' אפשר לברך בשבת, אך לפי האריז"ל יש להימנע מכך גם בשבת, וכן מנהג חב"ד ומקצת הספרדים.

ב'שבת חזון' היה המנהג האשכנזי הישן (כנזכר ברמ"א) שלא ללבוש בגדי שבת. ואולם על-פי האר"י, הבעש"ט, בעל התניא והגר"א לובשים בגדי שבת כרגיל. ורבים גם נוהגים שלא לשנות באורחות שבת זו מכל שבתות השנה, ושרים ב'לכה דודי' כרגיל, ואין אומרים פסוק "איכה אשא לבדי" בניגון איכה, וגם את ההפטרה קוראים בניגון הרגיל ולא בניגון של קינות, ומזמרים בסעודות שבת את כל זמירות השבת, כרגיל, ומותר אף להוסיף עליהן.

הרבי מליובאוויטש כתב שבשבתות שבין המצרים יש להישמר מעניינים של חשש אבלות יותר מבשבתות כל השנה.

מקורות: שו"ע יו"ד סי' ת ונו"כ. או"ח סי' תקנא ס"א וסי"ז ונו"כ. משנ"ב ס"ק צח, כף החיים ס"ק רה. פסקי תשובות ס"ק ד, וש"נ. יחוה דעת ח"א סי' לז, וילקוט יוסף מועדים עמ' תקנה. דרכי הלכה להגר"מ אליהו לקיצושו"ע סי' קכב ס"ק ו. ספר המנהגים – חב"ד עמ' 46. שולחן מנחם או"ח ח"ג סי' רסה (=שערי הלכה ומנהג או"ח ח"ב סי' רכז).

  מושג ברגע

'בלי נדר'

כשאדם מתחייב לעשות מצווה או לתת צדקה, כדאי שיאמר שהוא מקבל זאת עליו 'בלי נדר'.

הביטוי 'בלי נדר' אין משמעותו 'בלי התחייבות'. אם האדם מבטיח לעשות דבר מה, עליו לקיים את הבטחתו. ההוספה בלי נדר באה רק למנוע מהדברים להפוך לנדר.

לנדר חומרה יתרה, ואם אדם נודר ואינו מקיים, זו עבירה גדולה. לכן מקפידים לומר 'בלי נדר', שאז ההתחייבות נעדרת את החומרה הגדולה של נדר.


 

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)