חב''ד כל הלב לכל אחד
תרומה | לימוד יומי | חנות | בתי חב"ד | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 18:11 זריחה: 6:43 א' בחשון התשפ"ז, 12/10/26
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

שיחת השבוע 1686 - כל המדורים ברצף
ערב שביעי של פסח, כ' בניסן ה'תשע"ט (25.04.2019)

מדורים נוספים
שיחת השבוע 1686 - כל המדורים ברצף
אמונה שנהפכת לחלק מאיתנו
חדש על המדף
היחידים מושכים את העם כולו
שירת הים
בלי היתרים
חג הגאולה האחרונה
"בשנה זו בני חורין!"
מהים ועד הנהר
בית כנסת כקריעת ים סוף
'סעודת משיח' השנה

מס' 1686, ערב שביעי של פסח, כ' בניסן ה'תשע"ט (25.04.2019)

צעירי אגודת חב"ד

יוצא לאור על-ידי המרכז לעזרי שליחות

ת"ד 14 כפר חב"ד 60840, טל' 073-2480711, פקס: 03-9606169

עורך: מנחם ברוד   �  יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

 עמדה שבועית

אמונה שנהפכת לחלק מאיתנו

לנגד עינינו מתגשמים כל הסימנים שנתנו חז"ל על התקופה המקדימה את הקץ. זה הזמן להתחזק בציפייה לגאולה ולבקש שתבוא במהרה

הבעל-שם-טוב, מייסד החסידות, תיקן לערוך סעודה מיוחדת בחג האחרון של פסח, אחרי תפילת מנחה – 'סעודת משיח'. זאת, מפני ש"ביום הזה מאיר גילוי הארת המשיח". כעבור כמה דורות הוסיף אדמו"ר הרש"ב (רבי שלום-דובער) מליובאוויטש ותיקן לשתות בסעודה הזאת גם ארבע כוסות יין, כמו בליל הסדר.

הרעיון שמאחורי הסעודה הוא להתחבר להארת המשיח לא רק בכלים נפשיים ורוחניים, כמו ההבנה והרגשות, אלא גם על-ידי הגוף הפיזי. כשאנחנו אוכלים את 'סעודת משיח' נספגת הארת המשיח בתוך גופנו. המצה והיין נהפכים לחלק מאיתנו. על-ידי כך מתחזקת בליבנו האמונה בביאת המשיח ומתעצמת הציפייה לבואו הקרוב.

לטפח את האמונה

במרוצת הדורות המנהג הזה מתפשט והולך. בבתי כנסת רבים הסעודה נערכת ברוב עם. יש מקומות שבהם הגבאים דואגים להכנת מצות ויין בעבור כל הציבור, ויש קהילות שבהן כל אדם מביא מצות ויין מביתו.

מובן שאם לא נערכת סעודה בבית הכנסת אפשר לקיימה בבית, בחוג המשפחה. זו הזדמנות לחזק בלב בני הבית את האמונה בגאולה הקרובה לבוא ואת הציפייה לקראתה. אפשר לספר על האמונה הלוהטת של צדיקי הדורות בביאת המשיח, ועד כמה התכוננו לקראתו וחיכו לו בכל יום ממש.

האמונה בביאת המשיח היא אחד מעיקרי האמונה. זה אחד היסודות המרכזיים שעליהם דת ישראל עומדת. חז"ל גם אומרים שאחת השאלות הראשונות ששואלים את האדם בבואו לעולם האמת היא: "ציפיתָ לישועה?". לכן חשוב לטפח את האמונה הזאת, לחזק אותה ולהפוך אותה למניע מרכזי בחיי היום־יום.

האמונה הזאת דורשת ליבוי מתמיד, מכיוון שעובר עוד יום ועוד יום ועדיין לא נושענו. הקושי הזה בא לידי ביטוי בנוסח 'אני מאמין', שבו נאמר: "ואף-על-פי שיתמהמה – עם כל זה אחכה לו בכל יום שיבוא". זו עבודה נפשית, להתגבר על האכזבה ולחזק מחדש את אש האמונה.

אבל אנחנו יודעים שהקב"ה לא יפר את הבטחתו חלילה. הוא הבטיח לאבותינו לגאול אותם ממצרים, וקיים את דברו גם אחרי שעברו מאתיים ועשר שנים של גלות. הוא יקיים גם את הבטחתו לשלוח לנו את משיח צדקנו ולגאול אותנו גאולת עולמים, אף-על-פי שכבר עברו ימים רבים כל-כך ועדיין בן-דוד לא בא.

תמורות שמבשרות

אך דווקא אירועי הדורות האחרונים צריכים לחזק בליבנו את הציפייה לגאולה. לנגד עינינו מתגשמים כל הסימנים שנתנו חז"ל על התקופה המקדימה את הקץ. באוזנינו מהדהדים דברי גדולי הדורות האחרונים, ובעיקר הדברים המפורשים שהשמיע הרבי מליובאוויטש, כי אלה ימי הגלות האחרונים.

גם התמורות המתחוללות עכשיו בעולם, באורח בלתי-צפוי לחלוטין, מעוררות תחושה ברורה שדבר מה גדול מתחולל כאן. אם כן, זה הזמן להתחזק בציפייה לגאולה ולבקש מהקב"ה שיקצר את חבלי המשיח ויביא לנו עוד בפסח הזה את הגאולה האמיתית והשלמה על-ידי משיח צדקנו, ואז נזכה לסעוד את 'סעודת המשיח' עם המשיח עצמו.


מצת האמונה: המצה המחדירה אמונה לתוכנו (צילום: רובי קסטרו)

  ספרים

דוד מלכא משיחא
מאת הרב אפרים-זאב מזוז
בהוצאת מכון 'במגילת ספר כתוב עלי'

מעלתו, קדושתו וצדקתו של דוד המלך, על-פי התלמוד, המדרשים, הזוהר וספרי הראשונים והאחרונים. 760 עמ'. טל' 0527615568.

סוגיות הלכתיות פרשניות
מאת הרב מנחם בן-יצחק
בהוצאת המחבר

כ-130 סוגיות בספרי שופטים ושמואל, לאור מדרשי חז"ל, תרגום יונתן, ראשונים ואחרונים. 650 עמ'. טל' 0585400093.

שלום עליכם
מאת ליאור סיבי
בהוצאת המחבר

לקחים ומסרים מפרשיות השבוע לחיי נישואין בריאים, לאור המקורות. 502 עמ'. טל' 0527637749.

כטוב בעֵינַי
מאת רחמים מלמד-כהן
בהוצאת המחבר

ספר אוטוביוגרפי המגולל את קורות חייו מהופעת מחלת ניוון השרירים שבה לקה, ועד ערש היוולדו. 210 עמ'. טל' 025664713.

  שלחן שבת

היחידים מושכים את העם כולו

על הפסוק "וַחֲמֻשִׁים עָלוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" אומרים חז"ל (מכילתא בשלח יג,יח) ש"וחמושים" הוא במובן של "אחד מחמישה". כלומר, אחד בלבד מכל חמישה מבני ישראל יצא ממצרים. בהמשך מובאות עוד דעות: "ויש אומרים אחד מחמישים, ויש אומרים אחד מחמש-מאות".

דברי חז"ל אלה טעונים ביאור. האם הכוונה לדבר בגנותם של בני ישראל חס ושלום, שאחוז קטן בלבד מבני ישראל יצא ממצרים, והשאר לא רצו להיגאל? ומה טעם להרחיב במחלוקת תנאים בעניין, שמגדילה את גנותם של ישראל – לא רק "אחד מחמישה", אלא "אחד מחמישים", או אף "אחד מחמש-מאות"?

העדיפו להישאר

עלינו לומר שדברי חז"ל אלה מספרים את התהליך שעברו בני ישראל לקראת הגאולה. בתחילה היה יהודי אחד מחמש-מאות שרצה לצאת ממצרים, וסביבו היו ארבע-מאות תשעים ותשעה, שעל אף היותם בני אברהם יצחק ויעקב – לא רצו לצאת ממצרים.

גם אחרי שמשה רבנו בישר להם – בשם הקב"ה – את הבשורה "פקוד פקדתי", שכבר הגיע הזמן לצאת מהגלות ולקבל את התורה, ואפילו אחרי שראו בעיניהם את השבירה של מצרים על-ידי עשר המכות – עדיין טענו שרצונם להיות "ככל הגויים". לשם מה ללכת לקבלת התורה ולקבל עליהם עול מצוות? מוטב להישאר בגלות ולזכות בכל "טוב ארץ מצרים"!

סחף לגאולה

ואולם אותו יהודי יחיד, אחד מתוך חמש-מאות, לא נרתע מהיותו מיעוט בתוך עמו, אלא קם והביע נכונות לצאת ממצרים מייד ובזריזות (כפירוש השני במילה 'וחמושים' – מזורזים), ואפילו בהיותו במצב ש"גם צידה לא עשו להם"!

נחישותו זו השפיעה על אחיו האחרים, שמתוך ארבע-מאות תשעים ותשעה שלא רצו לצאת ממצרים נשארו ארבעים ותשעה בלבד, ואחר-כך נשארו מהם ארבעה בלבד, ובסופו של דבר השפיע גם על ארבעת הנותרים, עד שבפועל יצאו כל בני ישראל מארץ מצרים!

התקיפות תשפיע

יש בזה הוראה לקראת הגאולה העתידה. יכול יהודי לטעון: אני מוכן לצאת מהגלות, אבל קודם לכן שיהיו כל היהודים, או לפחות רובם, מוכנים לכך, ואז אצטרף אליהם. אומרים לו: לא, עליך להיות ראשון, לא אחרון!

אמנם אתה יחיד בין היהודים שסביבך, וייתכן שמקיפים אותך רבים שאינם מעוניינים לצאת מהגלות. האחד טרוד במסחרו; השני נושא משרה תורנית; השלישי עסוק בכתיבת חיבור שאולי יהפוך אותו לגדול בישראל. ביאת משיח עלולה לשבש את התכניות שלהם... אף-על-פי-כן עליך להיות 'עז פנים', ולמצוא בתוכך את התקיפות והנחישות לצאת מהגלות, ועל-ידי הנחישות שלך תשפיע גם על היהודים שסביבך.

(תורת מנחם, כרך מג, עמ' 241)

  מן המעיין

שירת הים

ישועת ה'

״ויושע ה׳ ביום ההוא״ (שמות יד,ל). אמרו חז״ל שהקב״ה נושע כביכול עם ישראל (היינו שבשעת קריעת הים נודע שם ה׳ בעולם). זהו שנאמר ״אשירה לה׳״, כלומר, אני שר על הישועה של הקב״ה כביכול.

(אור התורה)

ישועה תחילה

אל רבי חיים מצאנז נכנסה פעם אישה והתאוננה שרע ומר לה מאוד. ניחמהּ רבי חיים ואמר: האמיני בה' יתברך ותבוא לך הישועה. השיבה האישה: הלוא בתורתנו נאמר להפך: תחילה ״ויושע ה׳ ביום ההוא״, ורק לאחר מכן ״ויאמינו בה׳ ובמשה עבדו״. התפעל רבי חיים מאוד מתשובתה של האישה הפשוטה, והיה חוזר ומספר עליה בכל עת מצוא.

ניצוץ יראת שמים

״וירא ישראל את היד הגדולה... וייראו העם את ה׳״ (שמות יד,לא). קודם לכן, בעשר המכות, היו בני ישראל אחוזי ספקות, ואמרו בליבם: שמא אין כל זה אלא מקרה בלבד או מעשה כשפים. רק כאשר ״וייראו העם את ה׳״, כשחשו בתוכם את 'יראת הרוממות', רק אז התחילו להבין ולתפוס שהכול מן השמים. ניצוץ אחד של יראת שמים שקול כנגד כל המופתים.

(רבי מנחם-מענדל מקוצק)

גדולה אמונה מראייה

אף-על-פי שראו בעיניהם את הניסים, בכל-זאת נזקקו גם לאמונה, שכן גדולה האמונה מן הראייה. בכוחה של האמונה רואים יותר ממה שרואים בעיניים.

(חידושי הרי״ם)

כאילו מתו

״זה א-לי ואנווהו״ (שמות טו,ב). אומר המדרש (רבה): "כל אחד ואחד מראה באצבעו ואומר זה א-לי". הדבר אומר דורשני: הלוא נאמר (שמות לג) ״כי לא יראני האדם וחי״? אלא בשעת קריעת ים סוף הלכו בני ישראל לתוך הים במסירות נפש, כי לא נקרע להם הים עד שבאו לתוכו עד חוטמם. על-ידי מסירות נפש זו נחשב להם כאילו מתו, ולכן היה ביכולתם לראות מה שאי-אפשר לאדם חי לראות.

(אור התורה)

דירה ונווה

״אנווהו״ – אעשה לו נווה ודירה. כשהאדם בעבודתו נעשה 'כלי' לאלוקות, הוא מברר גם את חלקו בעולם, ועד שגם העולם נעשה 'כלי' לאלוקות. כאשר ״זה א-לי״, כשהאדם בעבודתו ממשיך גילוי אלוקות בעולם, כי אז ״ואנווהו״ – הוא פועל בעבודתו את המשכת השכינה בנווה ובדירה של הבורא.

(ספר המאמרים תרצ״ח)

לא רצו להינתק

״ויסע משה את ישראל מים סוף ויצאו אל מדבר שור״ (שמות טו,כב). מפרש רש"י: "הסיען בעל כורחם״. בני ישראל לא רצו להינתק ולהיפרד מההתגלות האלוקית העליונה שראו בשעת קריעת הים, ולכן הוצרך משה להסיעם על כורחם.

(תורה אור)

אין חזרה

״וישב הים לפנות בוקר לאיתנו״ (שמות יד,כז). למה הקדים כל-כך הים, ומייד כשהאיר הבוקר שב לקדמותו? שכן על אף כל הניסים שראו בני ישראל, עדיין לא היה מקום לבטוח בהם שלא ירצו לחזור למצרים, אל סיר הבשר. לכן מייד כשהאיר היום שב הים לאיתנו וחסם את הדרך חזרה.

(רבי שמואל מוהליבר)

  אמרת השבוע

בלי היתרים

פעם אחת יצא רבי צדקה חוצין מבגדד לקצור חיטים בכפר בעבור המצות לפסח. הוא ועוזריו ישבו בכפר כמה ימים, ועמלו וטרחו שיהיה הכול בתכלית ההידור.

בצאתם לשוב לעיר, והשקים קשורים על החמורים, התקדרו השמים ונראה היה שעומד לרדת גשם. ירד רבי צדקה מהחמור ונשא תפילה: "ריבונו של עולם! אם רצונך להוריד גשם, עשה נא שיהיה זה גשם זלעפות".

תמהו מלוויו על תפילתו זו, ורבי צדקה הסביר: "אם יירד טפטוף קל בלבד, אנו עלולים לחפש היתרים שאולי החיטים בכל-זאת כשרות לפסח. אבל אם יירד גשם חזק, לא יתעורר בנו היצר לחפש היתרים"...

  פתגם חסידי

חג הגאולה האחרונה

"החג האחרון של פסח הוא חגה של הגאולה האחרונה, שהקב"ה יוציא אותנו מהגלות, על-ידי משיח צדקנו – 'גואל אחרון'" (ה'צמח-צדק' מליובאוויטש)

  מעשה שהיה

"בשנה זו בני חורין!"

זו הייתה השנה השישית שלנו בגיהינום. שש שנים של שיעבוד וסבל בלתי-אנושיים, שבהן אנו, יהודי אירופה, נתונים לאובדן ולמרמס. מעונים במחנות כפייה, נרדפים על נפשנו, וחווים ייסורים ותלאות נוראים מידי הצורר הנאצי.

המוות היה נוכח קבוע בינינו. כל יום של חיים היה מתנה יקרת ערך. וגם בתוך התופת האיומה, על אף הסבל הבלתי-נגמר, ניסינו לשמור על צלם אנוש ועל שאר-רוח. להתרומם מעל אפלת גיא הצלמוות שאפפה אותנו, ולספוג רגעים שישכיחו מאיתנו את הזוועות הקשות.

במקום שבו הזמן עצר מלכת נזכרנו שבוע לפני חג הפסח במועד הקרב ובא. השנה תש"ה (1945), מחנה ריכוז באזור לנדסברג שבגרמניה. בין האסירים החל להירקם חלום. הזוי ומופרך ככל שנשמע, הוא צבר תאוצה בקרב היהודים הנדכאים והדליק ניצוץ בעיניים הכבויות. מצות! לחם עוני! כאן, במקום החשוך ביותר עלי אדמות, נאכל מצות!

את התפקיד הטלנו על פרידמן, שהיה חבר נאמן ושותף סוד לקבוצת החברים שעמה נמניתי. הכול נעשה בסודי סודות, מתחת לאפם של הקלגסים. פרידמן יצר קשר עם הרב שמואל שנייג, ובדרך עלומה, שמעולם לא נחשפה לפניי, הצליחו לאפות מצות. כיצד? איש לא ידע. תעלומת אפיית המצות נותרה כמוסה.

את השמחה שהציפה את ליבנו – אין לתאר. הבטנו בעיניים קרועות מתדהמה במצות היקרות, כמי שנחתו לכאן מעולם אחר. ספרנו בשקיקה את הימים ואת הרגעים לקראת ליל הסדר. זו הייתה בעבורנו משאת נפש – לזכות לטעום מצה כשרה לחג הפסח בתוך הגלות המרה.

ערב פסח אחר-הצהריים. היינו כמה אסירים שזכו להשתתף במעמד המרגש, והתחלנו בהכנות לקראת ליל הסדר. נקטנו תחבולות ותכסיסים, ולא חסכנו כל מאמץ כדי לחגוג את הלילה ככל האפשר. הברחנו קרש ממחנה העבודה אל מחנה המגורים, והצמדנו אותו אל אחד הדרגשים. זה יהיה לנו שולחן הסדר.

מבעוד מועד אגרנו כמות של סוכר, שכל אחד חסך מפיו מתוך ההקצבה המזערית שניתנה לנו. המסנו את הסוכר והתססנו אותו למין יין, בבואה קלושה לארבע הכוסות. ממרור היינו פטורים; שבענו ממנו דיי והותר. ואז, כשה'שולחן' היה 'ערוך', התעוררה בעיה: מניין נשיג הגדה של פסח?

יצאנו למסע חיפוש בהול בין הצריפים. התפזרנו בין האסירים ושאלנו אם מי מהם מחזיק במקרה סידור תפילה. למרבה השמחה מצאנו את מבוקשנו. באחד הצריפים איתרנו אסיר יהודי שהחזיק סידור ובו הגדה של פסח. היינו מאושרים, אולם היהודי סירב להשאיל לנו את 'אוצרו' היקר, שעליו שמר מכל משמר. לבסוף, לאחר הפצרות והיסוסים רבים, ניאות להיפרד לזמן קצר מהסידור שלו.

היינו נרגשים. ברדת ליל השימורים, ט"ו בניסן תש"ה, הצלחנו לשדל את ה'קאפו' לדחות את מועד כיבוי האורות מהשעה 21:00 לחצות. הסכמתו הייתה עוד נס בשרשרת האירועים הפלאיים שזימנה לנו ההשגחה העליונה.

התייצבנו לתפילת חג רוויה דמעות של הודיה, על הזכות לחגוג את הפסח למרות הכול. התפילה הייתה מהולה בתחינות לאבינו שבשמים שימציא לנו גאולה פרטית, כפי שגאל את אבותינו. המצות היו, כמובן, כלות השמחה. מראֵהֶן עורר פרץ של קריאות השתאות. מצות מקמח לבן במחנה הנאצי! ה'סדר' החל. 'קדש', הכריז מאן-דהו, והנוכחים קידשו על ה'יין' בקולות חנוקים מבכי.

"הא לחמא עניא", קרא מנחה הסדר, וכל העיניים הביטו על המצות היקרות. לחם עוני אמיתי, לא זכר ולא סימן בלבד.

באותו רגע קם מקצה השולחן אסיר אחד. גופו היה כחוש, עיניו בולטות מחוריהן, ועצמותיו הגרומות שיוו לו מראה של שלד מהלך. "יהודים!", קרא בגרון ניחר, "אין בכוחנו לחכות עוד. איננו מוכנים להמתין 'לשנה הבאה'. כבר השנה, ריבון העולמים, אנו מבקשים להיות בני חורין". זעקתו הדהדה בצריף הסגור. "אמן!", החרו-החזיקו אחריו שאר החוגגים.

בחצות התפזר ה'סדר'. אנו, המארגנים, ביקשנו לתהות על קנקנו של הבחור הלא-מוכר, שביטא בצעקתו את המיית לב כולנו, אולם הוא נעלם כלא היה. זה היה חג הפסח האחרון שלנו כמשועבדים במחנה התופת. היו בינינו כמה אמיצים שחירפו נפשם ומיאנו להכניס לפיהם דבר חמץ.

חלף חודש. ביום שישי, י"ד באייר, פסח שני, שוחרר המחנה בידי כוחות צבא ארה"ב. הבטנו כלא-מאמינים בחיילים שחילצו אותנו מידי שובינו הארורים. לפתע היכו בנו דבריו של הצעיר החיוור והמסתורי בליל הסדר: "בשנה זו בני חורין!".

באותו לילה היינו עדות חיה, מהלכת, לאותה תופעה פלאית יחידה בהיסטוריה האנושית: הישרדות עם ישראל למרות כל הרדיפות וההשמדות. את התשובה קיבלנו באותו ליל פסח, באמונתו הנחרצת והיוקדת של הצעיר, ובנחישות שהפגינה קבוצת יהודים שחגגה את סדר הפסח במחנה עבודה גרמני.

(סיפורו של זאב ברקת-גורפינקל, על-פי 'בקדושה ובגבורה')

  לומדים גאולה

מהים ועד הנהר

על הגאולה העתידה נאמר: "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות". לשון הפסוק הוא "כימי" (לשון רבים), שכן גאולת מצרים מורכבת משני שלבים – היציאה מהגלות בט"ו בניסן, והשגת החירות השלמה, בקריעת ים סוף. שני השלבים האלה יהיו גם בגאולה העתידה – תחילה קץ הגלות ואחר-כך הגאולה עצמה, עם כל גילוייהָ הנפלאים.

שיאה של גאולת מצרים היה בבקיעת הים, שבה התרחשה התגלות עצומה של הקב"ה. אף בגאולה העתידה תהיה שלמות הגילוי האלוקי בבקיעה של מים, כפי שנאמר (ישעיה יא,טו): "והחרים ה' את לשון ים מצרים, והניף ידו על הנהר... והִכהו לשבעה נחלים". והנביא מסיים: "כאשר הייתה לישראל ביום עלותו מארץ מצרים".

שבעת מקומות הגלות

אלא שיש הבדל בולט בין שתי ההתרחשויות הללו: בקריעת ים סוף היה "גוזר ים סוף לגזרים", וחז"ל אומרים שהיו שנים-עשר גזרים, כנגד י"ב השבטים, וכל שבט הלך במסילה המיוחדת לו; ואילו לעתיד לבוא יהיה "והִכהו לשבעה נחלים" – לא שנים-עשר אלא שבעה.

מה שני המספרים הללו מסמלים? 'שנים-עשר' – כנגד שנים-עשר שבטי ישראל; 'שבעה' – כנגד שבעת המקומות שאליהם גלו בני ישראל. הנביא (ישעיה יא,יא) מפרט מהיכן ייגאלו בני ישראל: "והיה ביום ההוא יוסיף ה' שנית ידו לקנות את שאר עמו אשר יישאר מאשור וממצרים ומפתרוס ומכוש ומעילם ומשנער ומחמת ומאיי הים". המפרשים מציינים, שאלה שבעת המקומות שאליהם יגלה עם ישראל.

גאולת מצרים הייתה קשורה במיוחד בגילוי הקדושה בעם ישראל, ולכן ההתגלות של קריעת ים סוף באה בצורת שנים-עשר גזרים, כנגד שנים-עשר שבטי ישראל. אבל ההתגלות האלוקית בגאולה העתידה תבטא את האחדות האלוקית הכוללת, כאשר גם הגויים ומקומות הגלות נכללים בתוך האמת האלוקית, ולכן ה'בקיעה' האלוקית לעתיד לבוא קשורה ב"שבעה נחלים".

הגאולה תסחוף את הגלות

הגלות נמשלה לסכר אבנים העומד בדרכם של מים. במרוצת הזמן, כאשר לחץ המים גובר, הם ישטפו בעוצמה חזקה לאין-ערוך. דווקא המכשול מביא לידי הגברת הזרימה. אך יש מצב שלחץ המים גובר ומתעצם, עד שהוא סוחף איתו אפילו את הסכר עצמו. ואז זו זרימה אדירה, שבה שוצפים לא רק הררי מים אלא גם אבנים וסלעים, משברי הסכר שנשטף.

סכר המים הוא משל לגלות. אף היא כמו מכשול שמפריע ליהודי לחיות חיי תורה ומצוות כראוי. אבל המטרה הפנימית של הגלות היא לעורר כוחות נעלמים. דווקא בשל לחץ הגלות היהודי מתעורר להתחזק בתורה ובמצוות. וכאן יש שתי אפשרויות: ייתכן שהגלות רק תעורר את הכוחות הפנימיים הנעלמים שביהודי, והוא יהדוף מפניו את קשיי הגלות; אך ייתכן שבעקבות הגלות יתעצם כל-כך אור הקדושה, עד שיסחוף איתו גם את הגלות עצמה.

הדרך הראשונה היא גאולת מצרים. כשבאה ההתגלות בקריעת ים סוף – ראו בני ישראל את אור הקדושה שהושג על-ידי הגלות, ושהתבטא בשנים-עשר גילויים, כנגד י"ב השבטים. אך הגאולה הקרובה היא בעלת משמעות עמוקה יותר – מטרתה לסחוף גם את הגלות עצמה, את אומות העולם עצמן, שאף הן ייכללו בתוך האמת האלוקית של הגאולה. לכן כשתבוא הגאולה האמיתית והשלמה – ייבקע הנהר ל"שבעה נחלים", כנגד מקומות הגלות שיתבררו וייתַקנו.

  חיים יהודיים

בית כנסת כקריעת ים סוף

בשעה שבכל בית כנסת בישראל חוגגים את החגים בתפילות ברוב עם, בבית הכנסת 'שערי ציון', סמוך למתחם התחנה המרכזית בתל-אביב, כל חג וכל שבת הוא מלחמת הישרדות. בית הכנסת מתקיים בזכות נחישותו של הגבאי המסור והוותיק, ר' אבינועם יום-טוב, שנלחם עליו בשיניים.

סיפורו של בית הכנסת הוא סיפורו העגום של אזור דרום תל-אביב, שקיבל את הכינוי 'החצר האחורית' של ישראל. האזור נהפך למתחם מגורים של עובדים זרים, והתושבים היהודים עזבו אותו. מי שמוסיפים לגור שם עושים זאת מאידאולוגיה או מאי-יכולת לעזוב.

נוף הילדות

אם תיכנסו לבית הכנסת 'שערי ציון', ביום חול או בשבת וחג, יקבל את פניכם הגבאי אבינועם (52). הוא נולד בשכונת נווה שאנן, ובית הכנסת הוא נוף ילדותו. "אבא היה לוקח אותי לבית הכנסת בכל שבת", מספר אבינועם. "בית הכנסת הזה נוסד לפני קום המדינה, ושירת במרוצת השנים אלפי מתפללים".

בהיותו בן עשר החל לזמר שם את 'אנעים זמירות'. שם חגג גם את בר-המצווה שלו. בהיותו בן שש-עשרה החל לתקוע בשופר ולקרוא בתורה, ובגיל שמונה-עשרה כבר החל לעבור לפני העמוד בקביעות. שנתיים אחר-כך נפטר אחרון הגבאים הוותיקים של בית הכנסת, והוא מונה לגבאי. מאז הוא שם.

'שואלים' מתפלל

אבינועם מתגורר כיום בשכונת יד אליהו הסמוכה, אך לא הרפה לרגע מתפקיד הגבאי. "אני מחזיק את המקום בציפורניים", הוא אומר ופולט אנחת כאב. "זה בית הכנסת היחיד באזור שפועל בימות החול. בימי חול יש לנו קצת יותר ממניין. כל מתפלל כאן חשוב, וכולם מרגישים את האחריות לבוא. אם חסר עשירי למניין, לא פשוט למצוא אותו. אתה יוצא החוצה ורואה רק זרים. מעט מאוד יהודים מתהלכים ברחוב".

בכל שבת וחג הוא צועד רגלי לפחות חצי שעה מביתו לבית הכנסת. "כמוני יש לפחות שלושה-ארבעה מתפללים שבאים ממקום מרוחק יחסית, והכול כדי להשלים מניין", הוא אומר. "ברור לנו שאם לא נתמיד, המקום ייסגר או יהפוך למתחם בילוי של העובדים הזרים". ומה קורה כשאין מניין בשבת? – "אנחנו 'שואלים' מתפלל מבית כנסת תימני השוכן במרחק מה מאיתנו".

מלחמה יום-יומית

הרבה רגעים משמחים היו לאורך השנים בבית הכנסת, אבל אירוע אחד חרות בזיכרונו:  "זה היה לפני שלוש-עשרה שנה, כשהכנסנו ספר תורה, תרומת המתפללים. צעדנו ברחוב והייתה אווירה של חג. הודיתי מעומק ליבי לבורא העולם שזיכה אותנו ברגע הזה".

מבנה בית הכנסת בבסיסו הוא צריף ששופץ במרוצת השנים. "יש לנו מלחמה יום-יומית לשמר את בית הכנסת", אומר אבינועם. "גם רעייתי מקריבה הרבה למען העניין. כמה פעמים רצתה שנעבור דירה, אך הדאגה המשותפת שלנו לבית הכנסת הכריעה בעד הישארותנו במקום". אבינועם פונה בקריאה אל תושבי השכונות הסמוכות: "בואו וחזקו את המניין שלנו".


"בואו לחזק אותנו". אבינועם בבית הכנסת

  פינת ההלכה ומנהג

'סעודת משיח' השנה

שאלה: כיצד עורכים השנה את 'סעודת משיח' בשביעי של פסח שחל בערב שבת?

תשובה: בחו"ל עורכים את הסעודה בחג האחרון, ביום השמיני של פסח,  שיחול השנה בשבת קודש. בארץ עורכים אותה בשביעי של פסח, היינו ביום שישי.

בתחילת חג הפסח אנו עוסקים ביציאה ממצרים, ואילו בימים האחרונים של החג, כשנשלמה יציאת מצרים בקריעת ים סוף, אנו מתכוננים לגאולה השלמה שבה הקב"ה משקה את ישראל בארבע כוסות של נחמה. לכן נוהגים לאכול מצה בסעודה זו ולשתות ארבע כוסות יין (או מיץ ענבים טבעי), ולחזק את האמונה והציפייה לגאולה השלמה, ואת השמחה לקראתה.

מכיוון שהשנה שביעי של פסח חל ביום שישי, ערב שבת קודש, וסעודה זו אינה 'סעודת מצווה' אלא מנהג, רצוי להקדים את תפילת מנחה, ולהתחיל את הסעודה לפני השעה 4:30 אחר-הצהריים. יש לסיים אותה לפני שקיעת השמש, בשעה 19:18 בערך (ונשים יסיימו אותה לפני זמן הדלקת הנרות, בת"א – 18:55), כי משעה זו ואילך אסור לאכול בלי קידוש של שבת.

כהשלמה לסעודה זו, ובפרט מפני המגבלות בקביעות שנה זו, הציע הרבי מליובאוויטש לחגוג גם למחרת, ביום השבת, בסעודה השלישית, ולהמשיך ולהוסיף אז באופן של "כפליים לתושייה" את השמחה והעניינים של 'סעודת משיח' (כפי שהרבי נהג להשלים התוועדויות של חגים וימי שמחה בשבת שלאחריהם).

מקורות: שו"ע אדמו"ר הזקן סי' רמט ס"ה-ז. סה"ש תנש"א ח"א עמ' 444. לקוטי שיחות חכ"ב עמ' 218. התוועדויות תשמ"ח ח"ג עמ' 76.

  מושג ברגע

פרשת השבוע בחו"ל

אחת לכמה שנים נוצר פער בתקופת הקיץ בין בני ארץ ישראל לבני חו"ל בקריאת פרשת השבוע.

זה קורה למשל השנה, בעקבות העובדה ששביעי של פסח חל ביום שישי, ואז אצלנו קוראים בשבת את פרשת אחרי, בעוד בני חו"ל חוגגים בשבת את אחרון של פסח, והם יקראו את אחרי רק בשבת הבאה.

מכאן ייווצר פער למשך כמה חודשים. אנחנו נקרא פרשה מתקדמת יותר, ואילו בני חו"ל יקראו אותה רק בשבוע שלאחר מכן.

הפער ייסגר רק בתחילת חודש אב, כאשר אנחנו נקרא את פרשת מסעי, ובחו"ל יחברו את מטות ומסעי יחד.


 

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)