חב''ד כל הלב לכל אחד
תרומה | לימוד יומי | חנות | בתי חב"ד | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 18:11 זריחה: 6:43 א' בחשון התשפ"ז, 12/10/26
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

שיחת השבוע 1682 - כל המדורים ברצף
ערב שבת-קודש פרשת שמיני-פרה, כ"ב באדר-שני ה'תשע"ט (29/03/19)

נושאים נוספים
שיחת השבוע 1682 - כל המדורים ברצף
לא מערכות, רק בני-אדם
יש חדש
אתה בחוץ, אך השער פתוח
זקני ישראל
במעבר חד
כמו הדומם
יד התפילין
הבנה והפנמה כחלק מהמצווה
איך ממשיכים ביום שאחרי?
כשרות 'פילה' של דג

מס' 1682, ערב שבת-קודש פרשת שמיני/פרה, כ"ב באדר-שני ה'תשע"ט (29.03.2019)

צעירי אגודת חב"ד

יוצא לאור על-ידי המרכז לעזרי שליחות

ת"ד 14 כפר חב"ד 60840, טל' 073-2480711, פקס: 03-9606169

עורך: מנחם ברוד   �  יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

 עמדה שבועית

לא מערכות, רק בני-אדם

אנו מרבים להשתמש במונח 'מערכות החוק והמשפט', 'מערכות התקשורת'. ה'מערכות' האלה הן בני-אדם, ויש להם עמדות ותפיסות עולם

פסיקת בג"ץ מראשית השבוע שעבר, ההתנהלות התקשורתית החד-צדדית, וההתערבות הבוטה של דמויות מתחום התרבות בוויכוח הפוליטי – משקפות למעשה תופעה אחת, שהולכת ונעשית מעיקה יותר ויותר.

קוראים לזה הגמוניה. לאמור, שלטון מוחלט בציבור, המרוכז בידיה של קבוצה חברתית מוגדרת. הקבוצה הזאת קובעת את הקודים הראויים, את ההשקפות ה'נכונות', את הדמויות שיש לחבק ואת היריבים שצריך לרסק.

שבירת ההגמוניה

אנו מרבים להשתמש במונח 'מערכות החוק והמשפט', 'מערכות התקשורת'. נוצר רושם כי לפנינו כעין מכונה קרה, מנוטרלת מהשקפות עולם ומדעות אישיות. זה כמובן רחוק מן האמת. ה'מערכות' האלה הן בני-אדם, ויש להם עמדות ותפיסות עולם וסולם ערכים שעליו הם נאבקים.

מעטים הם האנשים המסוגלים להניח בצד את דעותיהם האישיות ולעשות עבודה מקצועית, טהורה לחלוטין. יש קומץ עיתונאים כאלה, היודעים לשאול שאלות מימין ומשמאל, ושאין המאזין יכול לנחש מייד היכן ממוקמת עמדתם האישית. רוב המראיינים שואלים את השאלות הנגזרות מתפיסת עולמם, וכמעט אינם מסוגלים לשאול שאלות מהכיוון השני.

ראו את השינוי שהתחיל בשנים האחרונות, כאשר מראיינים בעלי עמדות אחרות החלו לקבל משבצות שידור מרכזיות. פתאום נשאלות שאלות אחרות. בפעם הראשונה מרואיינים מעומתים עם עובדות שאיש מעולם לא הציג להם. ככה זה כשנכנסים אנשים חדשים לזירה, שאינם חלק מההגמוניה הקיימת.

בתקשורת המגמות האלה ברורות ושקופות לציבור. למה שמישהו יחשוב כי במערכות החוק והמשפט זה שונה? וכי שם אין בני-אדם המחזיקים בעמדות ובתפיסות עולם משלהם? מטבע הדברים החלטותיהם נובעות מנקודות המוצא הבסיסיות האלה. יהיו אנשים שכלפיהם יתייחסו בסלחנות, ואילו את האחרים יבחנו בכל חומרת הדין.

הבעיה היא ההגמוניה. אילו בתוך כל מערכת כזאת היו אנשים בעלי השקפות מגוּונות – אנשי ימין ושמאל, מסורתיים, דתיים, חרדים וכדומה – הגיוון הזה היה מאלץ את כולם לפעול במקצועיות, ולנטרל את התפיסות האישיות. אבל כשהמסה הקריטית של האנשים מורכבת מכאלה החושבים אותו דבר, קוראים אותו עיתון ומחזיקים בהשקפות דומות, הרי גם על אותם יחידים בעלי דעה אחרת מופעל לחץ להרכין את הראש או להיסחף בזרם.

החזרת האמון

ייתכן ששבירת ההגמוניה הזאת – בתקשורת, במערכת המשפט ובתרבות – היא המשימה החשובה ביותר עכשיו, כי בלעדיה אין ערך לכל המאבקים האחרים. מה הטעם בניצחון בבחירות, אם בג"ץ שם את עצמו מעל הכנסת? מה ערכה של בחירת העם, אם התקשורת לא תאפשר לנבחריו יום אחד של שקט? מה משמעותה של בחירה ערכית, אם שופרי התרבות יעשו הכול כדי לקעקע אותה?

ולא, אל תלכו שבי אחר הזעקות על 'הרס הדמוקרטיה' ו'קעקוע שלטון החוק'. ההפך הוא הנכון. ההתנהלות הדורסנית של ההגמוניה היא ההורסת את הדמוקרטיה והמחריבה את שלטון החוק, כי היא מביאה לידי אי-אמון מוחלט של העם במערכות האלה. מתן ייצוג ראוי לכל חלקי העם בתוך המערכות האלה הוא הבסיס להחזרת האמון שנפגע.


הבעיה העיקרית היא שליטת ההגמוניה. בית המשפט העליון (צילום: עמוס בן גרשום, לע"מ)

  יש חדש

ילדים אופים מצה

החלה ההרשמה ליריד חוויות הפסח בכפר חב"ד. הפעילות מיועדת לתלמידי גני ילדים ובתי ספר יסודיים, והיא מקנה להם שלל חוויות הקשורות בחג: התנסות אישית בלישת הבצק ובאפיית מצה, סיור במאפיית המצות הגדולה, תכנית אור-קולית עם שלומי וסתם ועוד. כל ילד מקבל שי – מצה באריזה אישית מהודרת והגדה של פסח. היריד יפעל מכ"ח באדר-ב (4.4) עד י' בניסן (15.4). הרשמה מראש חובה ומומלץ להקדים. טל' 0545731770 או 0548113770.

מגבית קמחא דפסחא

בתי חב"ד ברחבי הארץ פותחים במגבית 'קמחא דפסחא' המסורתית, שתאפשר לחלק עשרות אלפי חבילות של מצרכי מזון, עם מצות שמורות, לחג הפסח. הציבור נקרא לתרום ביד רחבה, כדי לשמח את לב המשפחות הנזקקות ולאפשר להן לחוג את חג הפסח כראוי. פרטים בבתי חב"ד.

סדר בעולם

פרטים על אלפי סדרי הפסח שמארגנים שלוחי חב"ד ברחבי העולם: www.chabad.org/seder.

  שלחן שבת

אתה בחוץ, אך השער פתוח

דיני הפרה האדומה מדגישים את היותה על-שכלית. דיניה שונים מכל הקרבנות, המתחלקים בכללות לשניים: קרבנות שבשרם ניתן למאכל, וקרבן עולה שנשרף כולו על המזבח. דין זה משקף את ההבדל בדרגת הקדושה של הקרבנות: הקרבנות הנאכלים הם בדרגת קדושה פחותה מקרבן עולה, שמרוב קדושתו אין מקום שבשר ודם ייהנה מבשרו.

אך המשותף לשני הסוגים האלה הוא שהשחיטה וההקרבה חייבות להיעשות בתוך מתחם הקודש, ויש איסור חמור לשחוט את הקרבן או להקריבו מחוץ לבית המקדש. ואולם הפרה האדומה מציגה מצב שונה, שיש בו דבר והיפוכו.

סתירה פנימית

מצד אחד, איסור ההנאה מהפרה האדומה חמור עוד יותר מקרבן עולה. בעוד עורה של העולה מופשט וניתן לכוהנים, את הפרה האדומה שורפים בשלמותה: "את עורה ואת בשרה... על פרשה ישרוף" (במדבר יט,ה). דבר זה מבטא את קדושתה הגדולה של הפרה, שאפילו עורה אסור בהנאה.

ומן הצד השני, הפעולות הקשורות בפרה האדומה נעשות מחוץ לירושלים דווקא: "והוציא אותה אל מחוץ למחנה ושחט אותה לפניו". דין זה מורה על דרגת קדושה פחותה יותר, שהרי בירושלים שורה קדושה מיוחדת, ואילו את הפרה צריך לשחוט ולשרוף "מחוץ למחנה" דווקא.

למעלה מטעם

אלא שדינים אלה ממחישים את היותה של מצווה זו 'חוק', מצווה בלתי-מובנת ואף נושאת הפכים. באותה מידה אי-אפשר להבין איך ייתכן שהפרה מטהרת את הטמאים ובאותה שעה מטמאת את הטהורים. ולכן אמרו חז"ל שהגויים "מונין את ישראל לומר מה המצווה הזאת ומה טעם יש בה".

כי אכן, כל מהותה של המצווה הזאת היותה למעלה מההיגיון האנושי ולמעשה מכל טעם שהוא. עלינו לקיימה מפני שזה ציווי הקב"ה. כך גם הציווי לשרוף את הפרה כולה מחוץ למחנה הוא חלק מאותו 'חוק' על-שכלי.

ליהודי ניתן הכוח

דינים אלה של הפרה האדומה נושאים עמם מסר בעבודת ה', המופנה ליהודים שעל-פי מצבם הרוחני הם כביכול 'מחוץ למחנה'. אמנם במצבם הנוכחי אין הם ראויים להיכנס לבית המקדש, ועם זה מופנית לעברם הדרישה 'לשרוף את הפרה' לגמרי – להתמסר לקב"ה לחלוטין ולמסור לו הכול. גם בזה יש מעין דבר והיפוכו - האדם הזה נמצא 'בחוץ', ובד-בבד הוא נדרש להקריב את כולו לקב"ה.

היכולת הזאת נובעת מכך שהשריפה נעשתה "נוכח פני אוהל מועד". שערי בית המקדש פתוחים, והאדם "רואה פתחו של היכל". הגישה לקב"ה חופשית תמיד, ואינה תלויה במצבו הרוחני של האדם. כל אחד ואחד יכול בכל רגע למסור את עצמו לקב"ה. יש הסבורים שבעיסוקי החולין, בענייני ה'חוץ', הם כפופים לחוקי הטבע. מלמדת מצוות פרה אדומה שגם בחוץ יש לכוון לפתחו של היכל, ולקדש גם את ה'עור' הבהמי, את הדברים החיצוניים ביותר. כך מצליחים להשיג קירוב של כל הכוחות לקדושה.

(תורת מנחם, כרך נט, עמ' 423)

  מן המעיין

זקני ישראל

כנפי העם

״ויהי ביום השמיני קרא משה לאהרון ולבניו ולזקני ישראל״ (ויקרא ט,א). "ולזקני ישראל" –  אמר רבי עקיבא, נמשלו ישראל לעוף, מה העוף הזה אינו פורח בלא כנפיים, כך ישראל אינם יכולים לעשות דבר חוץ מזקניהם.

(מדרש רבה)

כפרה בצנעה

משה קרא לזקנים ולא לכל ישראל, כי רצה להורות לאהרון את סדר הקרבת עגל החטאת, שיהיה כפרה על חטא העגל, ולכן אמר את הדבר לפני הצנועים והזקנים בלבד. ומדוע לא אמר זאת לאהרון בינו לבין עצמו? כי רצה שיתבייש לפני הזקנים, כדי שיתכפר לו.

(רבנו אלעזר מגרמייזא)

ידע ליבם

בכל יום היו אהרון ובניו וזקני ישראל באים אל משה ללמוד תורה מפיו, ולמה היה צריך לקרוא להם? אלא לב יודע מרת נפשו, וידע ליבם שמקרה רע יקרה באותו יום, אסון לכל בית ישראל, ולכן לא באו מעצמם אל משה, והיה צריך לקרוא להם.

(רבי שלמה קלוגר)

כוח מהזקנים

״שלא יאמרו מאליו נכנס" (רש״י). לשם כך קרא לזקני ישראל, להראות שגם הוא, אהרון הצדיק, הכוהן הראשון, אם אין לו כוח מזקני ישראל, אין לו היכולת להיכנס.

(רבי דב-בעריש מביאלה)

בזכות הבושה

״ויאמר משה אל אהרון קרב אל המזבח״ (ויקרא ט,ז). מפרש רש"י: "שהיה אהרון בוש וירא לגשת. אמר לו משה: למה אתה בוש? לכך נבחרת״. בזכות דבר זה בלבד, שיש בך מידת הבושה, ראוי אתה לאצטלה של מנהיג.

(אור ישרים)

שליח ציבור קבוע

כשאמר משה לאהרון ״קרב אל המזבח״ סירב אהרון, ״וירא לגשת״, על-פי הדין שהנקרא להיות שליח ציבור יסרב בתחילה. אמר לו משה: ״לכך נבחרת״, ודינך כדין שליח ציבור שנבחר והוא קבוע, שמייד כשפונים אליו הוא חייב להיענות ואינו רשאי לסרב.

(פנים יפות)

הזקנים מנחמים

״כל בית ישראל יבכו את השריפה אשר שרף ה׳״ (ויקרא י,ו). תנו רבנן: כשמתו בניו של רבי ישמעאל, נכנסו ד׳ זקנים לנחמו. פתח רבי טרפון ואמר: ״ואחיכם כל בית ישראל יבכו את השריפה״ – ומה נדב ואביהוא, שלא עשו אלא מצווה אחת, דכתיב ״ויקריבו בני אהרון את הדם אליו״, כך, בניו של רבי ישמעאל על אחת כמה וכמה.

(מועד קטן כח,ב)

  אמרת השבוע

במעבר חד

הד"ר רבי חיים-דוד ברנהרד חזר בתשובה בהשפעת רבי דוד מללוב, ונעשה צדיק גדול, שזכה לכינוי 'האדמו"ר הרופא'.

כאשר החליט לשמור תורה ומצוות, מייד פתח רבי דוד ודיבר עמו בעניינים נשגבים בעבודת הבורא. שאל בעל התשובה הטרי: איך הוא מדבר עמו על דברים נשגבים כאלה, בשעה שאך לפני זמן קצר היה שקוע בעוונות, ועדיין לא תיקן את עצמו?

השיב לו רבי דוד: "כך היה גם אצל בני ישראל במצרים, שהיו שקועים במ"ט שערי טומאה ועבדו עבודה זרה, וכעבור זמן קצר נצטוו לבנות משכן שבו ישרה הקב"ה עצמו. על כך אמר להם משה: 'זה הדבר אשר ציווה ה' תעשו' – ברגע שתקבלו עליכם לציית לציווי ה', מייד 'וירא עליכם כבוד ה'' – השכינה תשרה בתוככם".

  פתגם חסידי

כמו הדומם

"יש המתרעמים על אסון הפוקד אותם ויש המקבלים את הדין באהבה. גדולתו של אהרון שלא נראה עליו שום שינוי – 'ויידום אהרון', כמו הדומם שאין בו שינוי" (רבי מאיר-יחיאל מאוסטרובצה)

  מעשה שהיה

יד התפילין

הרופא המתמחה נכנס בסערה לאולם שבו מסר הפרופסור סטאלי שיעור בכירורגייה. "הובא לכאן מהכפר אדם במצב קשה מאוד", קרא בהתרגשות. "אם אדוני מרשה, אכניס אותו מייד, בלי תור".

"הכניסהו עכשיו", השיב הפרופסור סטאלי, בנימת חמלה.

זה היה בתחילת אדר תקצ"ח (פברואר 1838), במרפאתו של הפרופסור סטאלי, בעיר פשט שבהונגריה (כיום בודפשט). אל אולם הלימודים הוכנסו שלושה בני-אדם. באמצע צעד בקושי יהודי כבן שלושים, צנום, פניו חיוורות כסיד ומעוּותות בכאב. מצידו השמאלי עמדה אשתו, שרזונה ובגדיה העלובים העידו על עונייה. לימינו איכר, שהביא בעגלתו את הפצוע במשך כל הלילה החורפי.

האיש עבד בטחנת קמח, ולפני שלושה ימים נתפס מרפקו השמאלי בגלגל הטחנה והתרסק. רופא מקומי טיפל בו, אך מצבו הידרדר.

הרופאים הסירו את התחבושת מן הזרוע ונחרדו. הפרופסור סטאלי אמר לתלמידיו: "לפניכם מקרה מובהק שבו יש לקטוע את הזרוע בטרם יתפשט בה נמק שיגרום למות החולה".

הוא גחן לעבר החולה והסביר במילים קצרות את ההכרח בקטיעת הזרוע. "אדוני הנכבד", מלמל החולה בקול חלוש אך תקיף, "אינני מרשה לקטוע את זרועי".

הבעת השתתפות בצער עלתה על פני הפרופסור. "אל דאגה", ביקש להרגיעו, "אתה תבריא ותשתקם, ותלמד לתפקד עם יד אחת".

"אדוני הנכבד", התחזק קולו של הפצוע, "אני מאמין שחיי תלויים ברצון הבורא בלבד. אינני מתיר לקטוע את ידי".

הפרופסור כבר פגש מטופלים שמיאנו לקבל את הגזירה ולהשלים עם העתיד הצפוי להם כקטועי איברים. הוא ידע לפייס אותם. "ודאי אתה ירא מהניתוח", אמר לאיש. "למעשה זו פעולה קצרה ומהירה, והכאב ישכך, ובוודאי יכאב לך פחות מסבלך הגדול כעת", אמר.

האיש הניף את כף ידו הבריאה בביטול. "מהמוות איני מפחד", הפטיר, "האם אירא מהכאבים?! בכל אופן, אני מתנגד לכריתת הזרוע".

הפרופסור נדהם. במטופל עיקש שכזה טרם נתקל. "אמור לי", ניסה טקטיקה אחרת, "יש לך אישה?".

החולה הנהן, והחווה לעבר האישה הדאוגה שעמדה לצידו.

"וילדים?".

"שלושה".

"ובכן, למען רעייתך ושלושת ילדיך אתה מוכרח להתעשת!", דחק בו הפרופסור. "עליך לפרנס אותם".

החולה צחקק במרירות. "בשתי ידיים לא הצלחתי לפרנס אותם, ובאחת אצליח?".

על-כורחו נשאב הפרופסור לדו-שיח שהתארך מעבר למתוכנן. "אחיך היהודים רחמנים וגומלי חסדים. אין לי ספק שיתמכו בך".

הפצוע שתק. הרופא המתין שיעכל את הדברים, ושאל אם הוא מאשר את ביצוע הניתוח. "בשום אופן איני מסכים!", הדהים החולה בסרבנותו.

הפרופסור פנה אל תלמידיו ואמר: "רבותיי, במטופל כזה לא נתקלתי מעודי". הוא פנה אל היהודי ושאל בחוסר סבלנות: "מדוע אינך מסכים?".

"זו יד התפילין שלי!", התפרצה התשובה ממעמקי ליבו של הפצוע.

"מה?!", תמה הפרופסור.

מתמחה יהודי ביקש להתערב, והסביר לפרופסור כי יהודים מניחים תפילין על ידם השמאלית. למשמע ההסבר פרצו פרחי הרפואה בצחוק לעגני.

הבעת כעס עלתה על פניו של הפרופסור. "מי יכול להתלוצץ על אמונתו של חולה?! יש בו אצילות נפש גדולה משל הלועגים לו!", קרא בזעם.

הצחוק נדם. עיני הפרופסור נדדו מהפצוע אל תלמידיו, והוא אמר: "איננו רשאים לנתח אדם המסרב לניתוח. בעבורכם זה יהיה שיעור על הצפוי לאדם הממאן לקבל טיפול רפואי הכרחי. בתוך ימים אחדים ימות".

ואז, כמי שנזכר בדבר מה, פנה אל המתמחה היהודי ואמר: "מן הסתם יסרב החולה לאכול את מאכלינו. גש לקהילה היהודית בעיר והשג בעבורו מזון כשר".

הזרוע נחבשה מחדש, החולה אושפז, וכצפוי, מצבו הידרדר והלך. המתמחה היהודי ביקר אותו מדי יום ביומו, וליבו נשבר. בתוך כך נקרא לנסוע לעיר אחרת. מה עלה בגורלו של הפצוע – לא ידע.

אדר-ב תר"ג (מארס 1843). הרופא היהודי נקרא לביקור אצל מטופל בפשט. ברחוב וייטצנר ראה עגלת איכרים שהביאה מצרכי מזון לשוק. לידה עמד אדם שפניו היו מוּכרות לו. הוא ניגש אליו ושאל אם הוא מכיר אותו. "כן, אדוני הרופא", השיב האיש, "ביקרת אותי הרבה בהיותי במִרפאה".

באותו רגע הבזיק הזיכרון במוחו. זה היהודי שזרועו התרסקה. הרופא הביט אל זרועו השמאלית. "זו הזרוע שלך?", שאל בתדהמה.

"כן, זו יד התפילין שלי", השיב האיש בחיוך.

עוד באותו בוקר הלך הרופא אל עמית ששהה באותם ימים במִרפאה, וביקש לשמוע את סיפורו של היהודי. "הוא יצא מכאן בריא ושלם!", סיפר הלה בהשתאות. "תחילה קדח מחום, ובכל רגע היינו משוכנעים שקיצו מגיע, אלא שאז החל להתאושש. הפרופסור ניתח את היד ואיחה את השברים. בסוף השנה החלים לגמרי ושוּלח לביתו!".

עוד סיפר כי לקראת שחרורו של החולה נשא הפרופסור נאום נרגש. הוא הבהיר כי אבחנתו הייתה נכונה לחלוטין, אלא שאמונתו של היהודי באלוקיו הצילה את חייו והעניקה לו כוח חיים מחודש.

(על-פי 'המבנה הרוחני של עמנו', מאת הד"ר טוביה גוטמן)

  לומדים גאולה

הבנה והפנמה כחלק מהמצווה

לעתיד לבוא יתגלו טעמי המצוות, ואילו כיום רק מקצת המצוות מובנות לנו, ואילו מצוות אחרות איננו מבינים כלל את טעמיהן. האם אי-ידיעת הטעם פוגמת ביכולתנו לקיים כראוי את המצוות, או אולי העיקר הוא לקיים את המצוות מתוך קבלת עול מוחלטת, וממילא אין משמעות לידיעת הטעם?

בסוגיה זו דן הרמב"ם ב'שמונה פרקים' שלו (פרק ו). הוא מביא בתחילה את הפסוק: "נפש רשע איוותה רע" (משלי כא,י), ומסביר שכאשר יש בליבו של אדם תשוקה ותאווה לדבר עבירה, אף-על-פי שלא עולה על דעתו לעשותה בפועל – הוא רשע. בהמשך מביא הרמב"ם מאמר חז"ל הסותר לכאורה את הפסוק הנ"ל. רבי שמעון בן-גמליאל אומר: "לא יאמר אדם אי אפשי לאכול בשר בחלב, אי אפשי ללבוש שעטנז, אי אפשי לבוא על הערווה; אלא אפשי, ומה אעשה שאבי שבשמים גזר עליי". נמצא שהשלמות היא דווקא כאשר האדם מתאווה לדבר עבירה, וכופה את רצון ה' על רצונו האישי.

דרושה הזדהות

מסביר הרמב"ם שאין סתירה בין הדברים. הפסוק במשלי מכוּון למצוות השכליות, איסורי גניבה, גזל, רצח וכדומה. אם יאמר האדם 'אפשי' על דברים כאלה – הרי הוא אדם מושחת. ואולם במצוות העל-שכליות, שאין להסבירן הסבר הגיוני – אותן האדם צריך לקיים אך ורק מפני שכך ציווה הקב"ה, ולא על בסיס שכלו והבנתו. עליו לומר: "אפשי, ומה אעשה שאבי שבשמים גזר עליי".

משמעות הדברים במבט שטחי היא, שאת המצוות השכליות (כיבוד אב ואם, הימנעות מגזל ורצח וכדומה) צריך האדם לקיים מפני שההיגיון האנושי מחייב את קיומן. והרי ידוע שהיסוד לקיום כל המצוות, גם השכליות, צריך להיות הציווי האלוקי ולא ההבנה האנושית. אם כן, למה לא יוכל אדם לומר 'אפשי' גם במצוות השכליות?!

מסבירה תורת החסידות, שמשמעות דברי הרמב"ם עמוקה יותר. ודאי שכל מצווה, גם מצווה שכלית, צריך לקיים אך ורק בגלל ציווי ה'. הרמב"ם אינו מדבר על המניע לקיום המצוות הללו, אלא על מהות הציווי. במצווה שכלית חלק מהמצווה הוא שהאדם יזדהה עמה בתוך נפשו, עד שלא תהיה לו שום תאווה ומשיכה לחטא.

היסוד: קבלת עול

בכל מצווה יש הצד המעשי והצד הנפשי – התחושה שצריכה להיות בנפש האדם. במצווה על-שכלית רצון ה' הוא שהתחושה בשעת קיומה תהיה התבטלות וקבלת עול מוחלטת. ואולם במצוות השכליות לא דיי בעצם הקיום המעשי, אלא יש צורך שהאדם יזדהה עמן בתוך נפשו, עד שהוא עצמו, מבחינת אישיותו הפנימית, ירגיש שכיבוד אב ואם הוא הכרחי וטבעי, וגניבה וגזל הם דבר שלילי ומושחת.

בעבודת ה' דרושה התבטלות מוחלטת לקב"ה, מתוך כפיית מרותו של הקב"ה על האישיות הפרטית; ובה בעת צריכה עבודת ה' לזכך ולעדן את אישיותו של האדם ולשנות את כוחות נפשו. לכן נתן לנו הקב"ה שני סוגים של מצוות: מצוות שכליות ומצוות על-שכליות. המצוות השכליות נועדו לזכך ולעדן את כוחות נפשו של האדם, כל מצווה על-פי אופייה ותוכנה; ואילו המצוות העל-שכליות נועדו לטעת בנפש האדם את ההתבטלות המוחלטת לרצון ה'.

שתי הגישות הללו שלובות זו בזו, ושתיהן צריכות לבוא לידי ביטוי בקיום התורה ומצוותיה. פרשת פרה מדגישה את היסוד העל-שכלי ואת חשיבותה של קבלת העול בעבודת ה', אך בה בעת יש צורך שהתורה והמצוות יחדרו גם לתוך אישיותו והכרתו של האדם.

  חיים יהודיים

איך ממשיכים ביום שאחרי?

מאבקה של דסי רבינוביץ' ז"ל לקבלת טיפול רפואי הוגן הסעיר בשעתו את המדינה. היא נלחמה לקבל טיפול תומך במרכז הרפואי 'הדסה', אף שבחרה להיות מטופלת אצל רופא ב'רמב"ם'. היא נפטרה לפני עשרים ושתיים שנה, בהיותה בת תשע-עשרה, אך מאבקה קיבע את זכותו של חולה לקבל חוות דעת שנייה.

אחרי פטירתה ישבו הוריה, פיני וברוריה, 'שבעה' וקיבלו את המנחמים הרבים. זרם הבאים הקל מעט את הכאב הגדול. אבל ביום שאחרי נאלצו להתמודד עם המציאות הקשה: החיים בלי דסי.

ויידום אהרון

פיני ורעייתו חשו בכל העוצמה את הקושי שמשפחות שכולות חוות בתום ימי האבל. "שלא כמשפחות הנופלים או נפגעי הטרור, הנהנים ממערכת תומכת, כאן האנשים צריכים להתמודד עם הכאב הנורא בכוחות עצמם", הוא מסביר. הם החליטו לקבל עליהם את האתגר וליצור מערכת תומכת לשכול האזרחי.

ביוזמתם קהילות רבות יקיימו בשבת זו, פרשת שמיני, פעילויות מיוחדות להעמקת המוּדעות למשפחות שכולות שאיבדו את ילדיהן. היוזמה נקראת 'ויידום אהרן – מוּדעוּת לשכול האזרחי בישראל'. פעילות זו היא חלק משלל פעילויות של השניים למען המשפחות, ומטרתה להציף את ההתמודדות שלהן.

אמפתיה מצד הקהילה

"כאשר משה מורה לאהרון ולבניו הנותרים להמשיך בעבודתם בחנוכת המשכן, הוא מוסיף 'ואחיכם כל בית ישראל יבכו את השריפה אשר שרף ה''. אבלות כלל ישראל, שהיא האמפתיה שמעניקה הקהילה, מלמדת אותנו על כוחה וחשיבותה של התמיכה הזאת", מסביר פיני. "ככל שנכנסנו לעובי העניין נדהמנו מהיקף המשפחות שילדיהן נפטרו בטביעה, במוות בעריסה, בדום לב, במחלות ובתאונות. הסיפורים היו קשים מנשוא".

פיני, איש עסקים בעברו, מכר את עסקיו והחל להקדיש את יומו למשפחות האלה: "יש כאן הורים שצריכים לחזור לעבוד, לנהל חיי משפחה, ואין שום מענה ממשלתי, בין בסיוע כספי ובין בעזרה אישית. קידמנו חוק בכנסת שמאפשר מענק כספי אם אחד ההורים הפסיק לעבוד בעקבות האירוע. הוקם מוקד סיוע עם אנשי מקצוע, וניתן ייעוץ כלכלי, סיוע משפטי וליווי אישי".

מה לא לומר

פיני הוציא לאור חוברת מושקעת ובה הדרכה מפורטת. "החוברת נולדה אחרי מפגשי עומק עם המשפחות, בשיתוף המרכז הרפואי 'הדסה'. אני מעניק אותה בביקורים ב'שבעה' של משפחות שכולות", הוא מספר. "מניסיוני, אני יודע מה לא לומר. אני מדבר איתן על דברים שיועילו להן ביום שאחרי".

במהלך השיחה הוא מקבל הודעות. "אנשים רוצים להשתתף ביוזמה. רק היום שוחחנו עם רכזי קהילות במבוא-חורון, ביקיר ובטל-מנשה. השכול אינו מפריד בין מגזרים. אנו קוראים לכולם להשתתף בזה, להעמיק את המוּדעוּת ולהושיט יד תומכת".


תמיכה לשכול האזרחי. פיני רבינוביץ'

  פינת ההלכה ומנהג

כשרות 'פילה' של דג

שאלה: כיצד מוודאים שדג הנמכר בצורת 'פילה' (בלי עור ועצמות) הוא כשר?

תשובה: בתורה (ויקרא יא,ט. דברים יד,ט) ניתנו שני סימני כשרות לדגים: קשקשת וסנפיר.

ואולם חז"ל קבעו כי "כל שיש לו קשקשת, יש לו סנפיר" (אבל לא להפך!). לכן דיי בקשקש אחד הנראה על עור הדג להכשיר את הדג, גם אם הוא נחתך בדרך שאינה מאפשרת לראות אם היו לו סנפירים.

מפעלים המכינים לשיווק דגים כ'פילה', בעבור שומרי כשרות, נוהגים להותיר על כל נתח 'פילה' פיסת עור מקורית ועליה קשקשים, או לפחות סימני הקשקשים. הדבר מאפשר לצרכן לדעת בוודאות שהדג כשר.

בייצור 'פילה' בלי עור כלל נדרשת הימצאות משגיח מומחה במקום הדיג והעיבוד, לוודא את כשרות הדג לפי מאפיינים מובהקים, המוכיחים שזה דג ממין כשר ושלא התערבבו בין הדגים מינים לא כשרים. המשגיח גם מפקח על סימון כל אריזה, בדרך שמבטיחה לקונה שהדג נבדק ונמצא כשר כדת וכדין.

ואולם בשטח נעשות תרמיות רבות, כגון סימון 'פילה' כדג כשר, ואף הדבקת פסי עור של דגים 'כשרים' על מיני דגים שאינם כשרים, הדומים להם.

לכן אין לקנות 'פילה' דגים בלי עור אלא בהכשר טוב ואמין, המבוסס על השגחה תמידית שבה המשגיח רואה כל דג ודג, מוודא שהוא דג כשר, ומסמן זאת על האריזה.

מקורות: ע"ז לט,ב. יו"ד סי' פג. שו"ת אגרות משה יו"ד ח"ג סי' ח.

  מושג ברגע

זהירות מ'טמטום'

הביטוי 'טמטום' משמש בימינו לציון חוסר הבנה. במקורו הוא מבטא אטימה, מצב שבו הנפש נחסמת ואינה יכולה להתגלות.

כשהתורה מזהירה על דיני הכשרות היא מסיימת: "אַל תְּשַׁקְּצוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּכָל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ, וְלֹא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם וְנִטְמֵתֶם בָּם". המילה "וְנִטְמֵתֶם" כתובה בלי אל"ף, ודרשו חז"ל: "אל תקרי וְנִטְמֵאתֶם אלא וְנִטַּמְטֵם".

משמעות הדברים, שמזון לא-כשר עלול לפגוע בנפש ולגרום לה מצב של 'טמטום' - אטימות וחוסר יכולת להתחבר לקדושה ולרוחניות. על-ידי שמירת הכשרות היהודי שומר על עדינותה של נשמתו ויכולתה לחוש מושגים רוחניים ולהתחבר לקדושה.


 

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)