חב''ד כל הלב לכל אחד
תרומה | לימוד יומי | חנות | בתי חב"ד | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 18:11 זריחה: 6:43 א' בחשון התשפ"ז, 12/10/26
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

שיחת השבוע 1681 - כל המדורים ברצף
ערב שבת-קודש פרשת צו, ט"ו באדר-שני ה'תשע"ט (22/03/19)

מדורים נוספים
שיחת השבוע 1681 - כל המדורים ברצף
כללי המשחק חייבים להשתנות
חדש על המדף
הקושי מגלה את הכוחות
קרבן עולה
מלמד שלא יצטרכו
סגולה למחשבות זרות
סופו של צורר
הקרבן שכולנו נביא
צ'יפאצ'ה מסיר את המסכה
טבילה בערב שבת

מס' 1681, ערב שבת-קודש פרשת צו, ט"ו באדר-שני ה'תשע"ט (22.03.2019)

צעירי אגודת חב"ד

יוצא לאור על-ידי המרכז לעזרי שליחות

ת"ד 14 כפר חב"ד 60840, טל' 073-2480711, פקס: 03-9606169

עורך: מנחם ברוד   �  יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

 עמדה שבועית

כללי המשחק חייבים להשתנות

עם כל החשיבות של הרדיפה אחר המחבל היחיד או ההתארגנות הנקודתית, חשוב פי אלף לנקות את המצע המצמיח את המחבלים

לא ברור אם המרצחים כיוונו את מאמציהם לימים הסמוכים לפורים דווקא. אין זו השנה הראשונה ששמחת הפורים נמהלת בכאב הפיגועים. אבל עם ישראל יוסיף לשמוח ולחגוג את מפלתו של המן הראשון ואת תבוסתם של ההמנים הקמים בעקבותיו.

למעשה המציאות שאנו חיים בה היא נס מתמיד. בכל בוקר אנחנו רואים דיווח קטן על שמונה או עשרה או חמישה-עשר חשודים שנעצרו במהלך הלילה בידי כוחות הביטחון. זו נראית לנו שגרה חסרת משמעות. אבל כשראש השב"כ מדווח לוועדת החוץ והביטחון על תמונת המצב הכוללת פתאום קולטים את המשמעות: "השנה הצלחנו לסכל 480 פיגועים. מתוכם סוכלו 219 חוליות חמאס, ונעצרו 590 מפגעים בודדים".

כוחות הביטחון עושים עבודה בלתי-פוסקת בחיסול התארגנויות חבלניות בעודן באיבן. הפעילות הזאת מכוּנה 'מכסחת דשא'. לאמור: העשב השוטה מנסה כל הזמן לצמוח ולעלות, ולכן חייבים לכסח אותו בלי הרף, לבל יתפוס גובה מסוכן.

אבסורד בלתי-נתפס

ואכן, הסיכול של מרבית הפיגועים הוא ברכה מיוחדת משמים שניתנת לכוחות הביטחון. הקב"ה, שומר ישראל, מלווה את מאמצי הכוחות ומנחיל להם הצלחה. על כך עלינו להודות בכל יום ויום.

אך לצד החיפוש בנרות אחר המחבל התורן, או ההתארגנות הטרוריסטית המתהווה, יש אוזלת יד מוחלטת בכל הקשור לקרקע שעליה הטרור האכזרי הזה צומח. רק בעת האחרונה ממש התחילו לקזז את הסכומים שהרשות הפלסטינית מעבירה למשפחות המחבלים, וגם זה לא בתקיפות הנדרשת.

יש כאן אבסורד בלתי-נתפס. בעוד כוחות הביטחון מחרפים את נפשם, נכנסים לילה-לילה לכפרים עוינים, ושולפים בפינצטה את מי שעלול לבצע פעילות טרוריסטית, השטח עצמו מושקה בגשם של עידוד לטרור. מעניקים משכורות שמנות למשפחות המחבלים, קוראים כיכרות על שמם, מאדירים אותם בכלי התקשורת, ומדביקים את תמונותיהם בבתי הספר.

ומי עושה כל זאת? ה'רשות' שאיתה חתמנו על הסכם שלום, שלידיה אנחנו מעבירים את כספי המיסים, שעם כוחות הביטחון שלה אנחנו עושים 'תיאום ביטחוני'. קשה להבין איך כוחות הביטחון אינם יוצאים מדעתם לנוכח טירוף המערכות הזה.

עם נגד עם

עם כל החשיבות של הרדיפה אחר המחבל היחיד או ההתארגנות הנקודתית, חשוב פי אלף לנקות את המצע המצמיח את המחבלים. זאת אפשר לעשות רק על-ידי שינוי מוחלט של כללי המשחק.

הלוא אין כאן עימות מול יחידים. אין זו פשיעה של עבריינים מועטים. זה מאבק לאומי, עם נגד עם. גם דרך ההתמודדות צריכה להיות בשפה שבה מדברים בין עמים: פגעת בי, אני פוגע באינטרס שלך. ברגע שיסומן הכיוון הזה, יימצאו מנופי הלחץ המתאימים.

אם אויבינו ייווכחו שכל פיגוע, כל השחתת כרם, כל הבערת שדה – מנחיתים מהלומה על האינטרסים הלאומיים שלהם, מביאים לידי החלשתם וגורמים להתחזקות אחיזת העם היהודי בארצו, לא נצטרך לחפש בלילה את המפגע היחיד. הם עצמם ידאגו שלא יהיה מחבל כזה, ויעשו זאת טוב מאיתנו, כמאמר הידוע: בלי בג"ץ ובלי בצלם.


הפגנה בזירת הפיגוע בצומת אריאל. לשים קץ לטירוף המערכות (צילום: הקול היהודי)

  ספרים

שררה שהיא עבדות
מאת משה לוונטל
בהוצאת המכון לרבני יישובים

כרך שני על תפקידו של רב – האם הוא יכול להיות 'רב של כולם', כיצד להעביר מסרים 'רגישים' ועוד. 576 עמ'. טל' 029964722.

הסידור המבואר שי למורא
מאת רבי שאול הכוהן
בהוצאת יאיר מאזוז

סידור התפילה עם ביאור מקיף של המחבר, שנכתב לפני כמאתיים שנה, המוגש לצד מילות התפילה. 790 עמ'. טל' 0548450630.

יהודי איראן וספרות רבנית
מאת הפרופ' דניאל צדיק
בהוצאת מוסד הרב קוק

הספר בוחן את זיקתם של יהודי איראן לספרות ההלכתית, לאורך ארבע-מאות שנים בחיי הקהילה. 556 עמ'. טל' 026526231.

עידן השוקולד
מאת הרב שניאור אשכנזי
בהוצאת צעירי אגודת חב"ד

איך מחנכים ילדים המרגישים שהכול מגיע להם? שיטה מגובשת לחינוך, על בסיס משנתו של הרבי מליובאוויטש. 140 עמ'. טל' 039060120.

  שלחן שבת

הקושי מגלה את הכוחות

אחד הקרבנות המפורטים בפרשת צו הוא קרבן תודה, המובא כהודיה על נס. על אילו דברים מביאים קרבן תודה? מפרט רש"י: "על דבר הודאה על נס שנעשה לו, כגון יורדי הים והולכי מדבריות וחבושי בית האסורים, וחולה שנתרפא, שהם צריכין להודות, שכתוב בהן 'יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם'".

אלה ארבעה מצבים מסכני חיים, ומי שצולח אותם בשלום צריך להודות לה'. ה'טור' (אורח חיים סימן ריט, סעיף א) מציין סימן לחובת ההודאה של ארבעה אלה, מבִּרכת ההודאה שבנוסח התפילה: "וכל החיים יודוך סלה". 'חיים' – ראשי תיבות חולה, ייסורים, ים, מדבר.

מהפך בחיים

סימן זה מעורר שאלה: מדוע נבחרה המילה 'חיים' כרמז, והרי היא מייצגת את ההפך הגמור מהמקרים שבהם מדובר? הלוא אלה מצבי סכנה – מחלה, ייסורים, חציית הים והמדבר – ואיך ייתכן שהם מרומזים במילה 'חיים' דווקא?

אלא שבסימן זה טמון מסר עמוק – ההודיה אינה נקודתית בלבד, על הנס המסוים ועל הסכנה שממנה ניצל האדם. יש כאן הבעת תודה על החיים החדשים שהאדם הזה זכה בהם. מי שהצליח להתגבר על הסכנות האלה, חי מעתה חיים שונים לגמרי.

שטר מאושרר

כל אדם התברך בכוחות שניתנו לו מן השמים, אבל הכוחות האלה מוגבלים ומדודים לפי צרכיו. ניתנים לו כוחות רגילים ומוגדרים, ותמיד יש גבול שאותו אין בכוחו לפרוץ. אך מי שחייו עמדו בסכנה, ובכל-זאת יכול לה ועבר אותה בשלום – בכך מתגלה שאין הוא כבול למגבלות הטבעיות ויש לו כוחות חיים בלתי-מוגבלים.

העניין יובהר על-פי העיקרון ההלכתי, ששטר שיצא עליו ערעור ונתקיים, אי-אפשר לערער עליו שוב. קודם שיצא הערעור היה תוקפו של השטר מוגבל, ותמיד הייתה יכולה לצוץ אפשרות שמישהו יערער על אמיתותו. אבל אחרי שיצא עליו ערעור ובית דין אישר את כשרותו, קיבל השטר תוקף ברמה אחרת לגמרי, ושוב אי-אפשר לנסות לקעקע אותו.

נפילה והעלייה שאחריה

גם בעבודת ה' יש מצב שבו חלה ירידה, אבל זו 'ירידה לצורך עלייה'. הנפילה אמורה לרומם את האדם למקום נעלה יותר. מי שחווה נפילה וקם ממנה, מגלה בעצמו כוחות שיכולים להביא אותו למקום גבוה יותר. התגברותו על הנפילה מעידה שכוחותיו הם למעלה ממדידה והגבלה, ומעתה בכוחו לעמוד בניסיונות ובקשיים. לשם כך זימן לו הקב"ה את הסכנות; כדי שיתגבר עליהן, יגלה בעצמו את הכוחות המיוחדים, וישתמש בהם בשגרת חייו.

כשאדם זוכה ל'חיים' – לגילוי הכוחות הבלתי-מוגבלים, ההודיה שלו צריכה להיות תמידית – "יודוך סלה". אמנם הקרבן והתודה הם חד-פעמיים, אך השפעת הנס צריכה לשנות את החיים לגמרי. על האדם להבין שמכאן והלאה בכוחו להתעלות ברוחניות ובגשמיות גבוה מאדם אחר.

(תורת מנחם תשמ"ה, כרך ד, עמ' 2520)

  מן המעיין

קרבן עולה

יש תקווה

"זאת תורת העולה״ (ויקרא י,ב). מפרש רש"י: "אפילו פסולין, שאם עלו לא ירדו". ״זאת תורת העולה״ – זאת המעלה הגדולה שבלימוד התורה. ״אפילו פסולין, שאם עלו לא ירדו״ – הלומד תורה, אפילו אם נחמץ ונפסל לאחר זמן – ״לא ירדו״, אין הוא אובד, ויש לקוות ולצפות שבסופו של דבר ישוב ויתעלה, ו״המאור שבה יחזירו למוטב״.

(רבי משה מקוברין)

תורת הגאוותן

תורתו של ה'עולה', של הגאוותן, היא "זאת" – שהדברים מוכרחים להיות בדיוק כפי שהוא רוצה. אין בו שום התחשבות עם דעות אחרות.

(וידבר משה)

הרהורי חטא

קרבן עולה מביאים לכפר על הרהורי חטא, ולכן היה קרבן זה עולה כליל, משום ש״הרהורי עבירה קשים מעבירה״.

(מסכת יומא)

מקור ההרהורים

״הרהורי עבירה קשים״ ממה הם באים? – ״מעבירה״, מעבירה שעוברים, והיא מביאה לידי הרהורים לא-טהורים שאינם פוסקים. אם אין חוטאים, אין הרהורים.

(המגיד ממזריטש)

תשובה בלי הרהורים

בשעה שאדם עושה תשובה על חטא שחטא, אל יוסיף להרהר בו, שכן בזה עצמו הוא חוטא חטא גדול יותר, שכן ״הרהורי עבירה קשים מעבירה״. אלא יתחרט חרטה כללית ולא ייתן דעתו על פרטי העבירה שעבר.

(החוזה מלובלין)

התלהבות פנימית

המ' של ״על מוקדה״ היא זעירא. ללמד שההתלהבות לתורה ולעבודת ה׳ לא תהיה נראית לעין כול, אלא תהיה עמוק בלב, בתוך-תוכה של הנשמה.

(רבי מנחם-מענדל מקוצק)

אש קודש

״זאת תורת העולה״ – זו הדרך להתרומם ולהתעלות במדריגת התורה – "על מוקדה", ללמוד בהתלהבות, באש קודש.

(רבי משה מקוברין)

נידון באש

כל המתגאה אינו נידון אלא באש, שנאמר "היא העולה" – זה שמתגאה – "על מוקדה".

(ילקוט שמעוני)

  אמרת השבוע

מלמד שלא יצטרכו

אחרי השואה הנוראה עבר האדמו"ר מצאנז-קלויזנבורג, רבי יקותיאל-יהודה הלברשטאם, למחנה העקורים פרנוואלד. הוא עסק בשיקום החיים היהודיים, ופתח ישיבה לצעירים יהודים שנותרו לפליטה.

באותם ימים ביקר במקום רב מודרני מארה"ב, שבא בשליחות ארגון יהודי, לבדוק את מצבם של ניצולי המחנות. כשראה את האדמו"ר וסביבו תלמידי הישיבה שאלוֹ: "האם התלמידים שומעי לקחך מקבלים את כל צורכיהם שיוכלו לשבת וללמוד אצלך?".

השיב לו האדמו"ר: "אני מלמד אותם שלא יצטרכו מאומה, וממילא יש להם כל צורכיהם".

  פתגם חסידי

סגולה למחשבות זרות

"סגולה נגד מחשבות זרות בתפילה היא להתפלל בהתלהבות מתחילת התפילה. על כך נאמר: 'אש תמיד תוקד על המזבח', ואז מובטח ש'לא תכבה'" (הסבא משפולי)

  מעשה שהיה

סופו של צורר

"אתה תראה, סופו של הרשע הזה יגיע!", התיז ר' שמואל-טוביה החייט את המילים בסלידה. לא היה צורך לנקוב בַּשֵׁם. דמותו השטנית של מושָׂא השיחה ריחפה בכל מקום. הכול דיברו על הצורר הנאצי שהחריד את העולם כולו באיומיו נוטפי השטנה.

גם העיירה השלווה וירושוב שבלב פולין סָערה. בעיירה התגוררה קהילה יהודית עתיקה, ששורשיה בני כארבע-מאות שנה. היא התברכה ברבנים בעלי שם, שפיארו את יהדות פולין, כמו רבנו משה הדרשן, תלמיד ה'מגן אברהם', ועוד.

תושביה היו בעלי שיעור קומה, יראי ה' ועמלי תורה. לדאבון הלב, סופם הנורא החל להירקם באותם ימים, שלהי שנות השלושים של המאה הקודמת למניינם, כשהנאצים פתחו במימוש מזימתם השטנית.

תחילה גזרו גירוש על יהודי גרמניה. כמה משפחות גולות מצאו מקלט בווירושוב. מה שנתפס עד עתה כתופעה רחוקה, נהפך פתאום לממשי וקרוב מאי-פעם. החדשות המרעישות העסיקו את כל תושבי העיירה. השמים מתקדרים מעל ראשינו, אמרו זה לזה בפנים דאוגות.

גם ר' שמואל-טוביה החייט ישב לו בקיטונו הצר והנהן בראשו בעצב. "דע לך", אמר לבן-שיחו, "שהסוף שלו יהיה כמו של..." ובלי להניח את המחט מידו, הצביע אל המורדות המשתפלים של גבעות העיירה.

עיניו של יהושע אייבשיץ הצעיר, שהיו מרותקות לדמותו הצנומה והחיוורת של החייט, נדדו בעקבות האצבע המורה אל האופק. שם, במרחק לא רב, עמד קבר מקודש לנוצרים. תושבי העיירה הגויים נהגו לפקוד אותו לעיתים.

"מי קבור שם?", תלה יהושע מבט מצפה בחייט. עיניו של הלה נצצו. "אספר לך", אמר, וחיוך הסתמן בזוויות פיו.

שלא כחזותו הפשוטה, כאשר ר' שמואל-טוביה החייט פתח את פיו, נחשפה אישיותו העשירה. הוא התברך בפיקחות יוצאת דופן, וביכולת תיאורית נדירה. הסיפורים קלחו מפיו ברהיטות, סוחפים את השומעים וממגנטים אותם.

בני העיירה ניצלו כל הזדמנות לבקר במיתפרה הקטנה של ר' שמואל-טוביה, לשמוע את סיפוריו. תיקון הבגד לא היה אלא אמתלה. ובשעה שידו פרמה ותפרה את הבד במומחיות, פיו רקם עלילות, החיה דמויות והפיח חיים בזיכרונות העבר.

"קבור שם הכומר סטפן קודרצקי שם רשעים ירקב", פלט ר' שמואל-טוביה, והבעת תיעוב עלתה על פניו. "הוא היה שונא ישראל מובהק. מאז התיישב במנזר בעיר החל להציק ליהודי העיירה ולטפול עליהם עלילות. הוא לא בחל בשום אמצעי שיכול היה להרע להם".

יום אחד, הוסיף החייט לספר, נראה היה שעלה בידו לממש את זממו. נער נוצרי נעלם ועקבותיו אבדו. הכומר הזדרז להאשים את היהודים בהריגתו. הוא לחץ על הפריץ להורות לגרש את כל היהודים מן העיירה, וזה נענה לו.

היהודים התחננו על נפשם לפני הפריץ, ניסו לשחדו, לדבר על ליבו – לשווא. הפריץ פחד אף הוא מהכומר, ונאלץ להיכנע לדרישתו. היהודים נותרו חסרי אונים. בלב כבד המתינו למועד הגירוש המתקרב ובא.

יום אחד נמצא הנער הנעדר ושב אל משפחתו, ואולם ה'עונש' הגורף שהוטל על היהודים לא בוטל. אנטישמי כקודרצקי לא ירפה מטרפו. הוא מצא עוד ועוד עילות לגירוש היהודים מהעיירה.

ליהודים לא נותר אלא ליטול את אומנות אבותיהם בידיהם. הם התכנסו בבית הכנסת והרעישו עולמות בתפילה לאביהם שבשמים, שיסיר מעליהם את רוע הגזירה. ימים רבים עברו עליהם בזעקות ובתפילות בלב שבור.

הגיע פורים. בדיוק אז חל יום היריד, והעיירה המתה מסוחרים וקונים. הכומר הרשע ניצל את ההזדמנות להטיף את משנתו הארסית כנגד היהודים האומללים. הוא עלה על אבן גבוהה, והחל לשאת באוזני האיכרים שבאו ליריד דברי הסתה קשים כלפי היהודים. זמן רב עמד ונאם, שיסה והסית, וסביבו התקהלו עוברי אורח נבערים, ששתו את דבריו באוזניים כרויות.

בעודו עומד משולהב, קצף ניתז מפיו והוא משתלח בבוטות בכל הקדוש והיקר לעם ישראל, אירע הדבר: קולו נדם והכומר קרס והתמוטט. טבעת הקהל שהקיפה אותו נרתעה לאחור בבהלה. רופאים הוזעקו אליו. אך במהרה התפשטה הבשורה כאש בשדה קוצים: הכומר הצורר מת.

הידיעה הגיעה ליהודים בשובם מבית הכנסת. לרגע נלפתו באימה. מי יודע אם הדבר לא יגולל עליהם עלילת דם חדשה. ואולם במהרה התברר גודל הנס. מאמיניו של הכומר ראו בכך עונש משמים על מעשיו. הפריץ ביטל מייד את החלטת הגירוש.

"את גופתו המשוקצת של עוכר ישראל זה", רעדה ידו של החייט מהתרגשות, "קברו במקום שבו מת. בעבור היהודים זה היה נס שהביא רווח והצלה, ופורים קיבל משמעות חגיגית כפולה – פורים של וירושוב".

(על-פי 'וירושוב, ספר יזכור')

  לומדים גאולה

הקרבן שכולנו נביא

לעתיד לבוא עתידים כל הקרבנות להתבטל חוץ מקרבן תודה (כמאמר חז"ל, ויקרא רבה פרשה טז,ז). זה גם יהיה הקרבן הראשון שכל יהודי יביא בבוא הגאולה – מתן תודה לקב"ה על היציאה מהגלות לגאולה.

את קרבן התודה מעלה יהודי לאות תודה לקב"ה על חסד שגמל עמו. על אילו חסדים מקריבים קרבן תודה? מפרש רש"י (ויקרא ז,יב): "כגון יורדי הים והולכי מדבריות וחבושי בית האסורים וחולה שנתרפא". ארבעה אלה מוזכרים במפורש בספר תהילים (קז,ח.טו.כא-כב.לא), ועליהם נאמר: "יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני-אדם, ויזבחו זבחי תודה". כך מגלים הפסוקים בספר התהילים את מה שלא נאמר במפורש בתורה – מי הם הצריכים להקריב קרבן תודה.

חוויות אישיות

בעצם, אם צריך להודות לה' על ניסיו ונפלאותיו עמנו, היה עלינו להקריב קרבן תודה בכל יום, ואפילו כמה פעמים ביום. חז"ל אומרים (בראשית רבה פרשה יד,ט) ש"על כל נשימה ונשימה שאדם נושם צריך לקלס לבורא". כבר אברהם אבינו לימד את אורחיו להודות לקב"ה על המזון – "ברכו למי שאכלתם משלו" (פירוש רש"י בראשית כא,לד).

אכן, על כל אלה אנו מודים לקב"ה בתפילותינו – "על ניסיך שבכל יום עמנו ועל נפלאותיך וטובותיך שבכל עת, ערב ובוקר וצהריים"; אבל לא על כל דבר מודים לקב"ה על-ידי הקרבת קרבן. את קרבן התודה מביאים רק על ארבעה סוגי ניסים המפורטים בתהילים.

הסדר שבו רש"י מונה את ארבעת הניסים אינו מקביל לדרך שבה הם מוזכרים בתהילים, אלא הוא מסדר אותם בסדר אחר. הסדר בתהילים הוא: הולכי מדבריות, אסירים, חולים ויורדי הים. לעומת זה, רש"י מביא סדר שונה: יורדי הים, הולכי מדבריות, חבושי בית האסורים וחולה שנתרפא.

מסביר הרבי (לקוטי שיחות כרך יב, עמ' 20), שהסדר הזה מתאים לחוויות האישיות שעברו על בני ישראל עם יציאתם ממצרים. בתחילה זכו לנס של 'יורדי הים' – קריעת ים סוף; אחר-כך הלכו במדבר; בהמשך היו בבחינת 'חבושי בית האסורים', שכן היו כלואים במדבר ארבעים שנה. הנס הרביעי – 'חולה שנתרפא' – אינו נס כללי אלא של יחידים, ולכן נמנה אחרון.

על הניסים האלה, שחוו בני ישראל, לא היו חייבים להקריב קרבן תודה, שכן את הקרבן מקריבים רק כשיש חשש סכנה, ואילו הם הלכו על-פי ה' – "וה' הולך לפניהם... לנחותם הדרך" – ואז ודאי שאין בזה שום סכנה. ובכל-זאת הדבר ממחיש את הניסים שבאירועים האלה, כשהם נעשים במצב רגיל.

תודה על פדותנו

מכאן אפשר ללמוד הוראה כללית: כאשר יהודי שרוי בגלות, אף-על-פי שיש לו כל צרכיו, הריהו בבחינת 'יושב בבית האסורים'. האור האלוקי שמאיר בזמן הגלות הוא נסתר ונעלם, ומבחינה זו כולנו בבחינת "יושבי חושך וצלמוות", כלואים בגלות וסובלים מהעדר גילוי אור אלוקי.

ממילא מובן שבכל יום ויום צריכים אנו להיות מלאי ציפייה ותשוקה לביאת משיח צדקנו, כפי שמרגיש אדם היושב בבור אפל, המצפה ומייחל בכל רגע ליציאתו מחשֵכה לאורה ומשעבוד לגאולה. כך אנחנו זועקים בכל יום ובכל שעה אל הקב"ה שיוציאנו מבית האסורים הרוחני והגשמי ויוליכנו קוממיות לארצנו, ואז נקריב לפניו את קרבן התודה על פדותנו ועל חירות נפשנו, ועמנו יודה העולם כולו, כלשון הפסוק ב'מזמור לתודה': "הריעו לה' כל הארץ".

  חיים יהודיים

צ'יפאצ'ה מסיר את המסכה

כאשר מיטות האשפוז במרכזים הרפואיים מלאים עד אפס מקום וחולים שוכבים במסדרונות, זה לא בדיוק הזמן המתאים לבדיחות. אבל בנימין פרנקל (53), תושב רחובות, אומר שדווקא בדיחה וחיוך הם האמצעים להתמודד עם הדכדוך והמציאות הקשה. כשהוא נהפך ל'צ'יפאצ'ה הליצן' ויוצא לסיבוב הקבוע במרכז הרפואי 'קפלן' – הוא מצליח להעלות חיוך ולהזריק מנת שמחה למאושפזים ולבני משפחותיהם.

את קריירת הליצנות הרפואית התחיל בגיל 50, אחרי עשורים של שירות קבע בצבא. "אני משתדל תמיד להרבות בשמחה, בחיים המשפחתיים ובכלל", מספר בנימין. "תמיד היה לי חלום להיות יום אחד ליצן רפואי. בהגיעי לגיל חמישים הרגשתי שזה הרגע. אמרתי לעצמי: ברוך אומר ועושה, ויצאתי לדרך".

ליצן באמצע החיים

איך בדיוק נעשים ליצן רפואי באמצע החיים? "אכן זה שינוי גדול", הוא משיב. "פתאום הייתה לי הבנה פנימית עד כמה העשייה הזאת חשובה ונחוצה. הייתה לי תמיכה מלאה מהמשפחה ומהחברים וקפצתי למים".

בנימין משמח לא רק ילדים, אלא גם ובעיקר מבוגרים. "לילדים יש הרבה פעילויות, אבל למבוגרים יש הרבה פחות. אני נכנס למחלקות פנימיות, ופוגש מאושפזים מבוגרים שאין להם מבקרים. צריך להבין שהצוות הרפואי עובד מאוד קשה, ואין לו היכולת להיות עם כל מאושפז סביב לשעון. לכן כל ביקור חשוב ביותר".

מעשה בגפילטע פיש

צהריים. בנימין עובר ורואה אישה מבוגרת, בוהה בקיר שמולה. "סבתא", אומר הליצן בקול עליז, "יש לי אורחים לשבת ואני צריך מתכון לגפילטע פיש". הסבתא מסבירה שהיא מרוקאית, אבל דווקא יש לה מתכון נהדר לגפילטע. "פתאום היא שכחה איפה היא נמצאת והסבירה לפרטי-פרטים את המתכון", מחייך בנימין. "אחר-כך סיפרה על מצבה ואני עודדתי את רוחה, והמשכתי הלאה כשהיא מחייכת ושמחה יותר".

פעמים רבות הוא נחשף לסיפורים לא פשוטים, המקשים מאוד להמשיך בפעילות הליצנית. "אני מקשיב ומשתתף במצוקות, אבל מתאמץ לעשות כעין נתק נפשי ולהמשיך לשמח", הוא משתף.

פרק תהילים לפני

ואיך אפשר תמיד לשמור על ארשת של שמחה? בנימין מגלה כי "לפני שאני יוצא מהרכב, בהגיעי ל'קפלן', אני אומר פרק תהילים ומבקש מה' שאהיה שליח נאמן. לא משנה באיזה מצב-רוח אני, ברגע שאני נכנס לדמות אני נהפך לליצן עליז ושמח".

יש כמובן מאושפזים שאליהם אי-אפשר לגשת, כמו אלה שבטיפול נמרץ או במחלקות המבודדות. "אני עובר ועושה להם שלום מהחלון, מחייך אליהם, לפחות זה", מספר בנימין. "חשוב לשמח גם את בני משפחתם, המצפים בחוץ במתח". בשבוע של פורים זה המסר שלו: "תחפשו תמיד את נקודות האור, גם ברגעי הקושי". רגע, ומה זה 'צ'יפאצ'ה'? "אה", אומר בנימין ומחייך, כמו ציפה לשאלה, "זה 'מה שלומך' ברומנית".


צ'יפאצ'ה וכבר מרגישים טוב יותר. פרנקל

  פינת ההלכה ומנהג

טבילה בערב שבת

שאלה: האם יש חשיבות מיוחדת לטבילת גברים ביום שישי ובערב חג לכבוד השבת והחג?

תשובה: בשולחן ערוך נפסק שמצווה לרחוץ את כל הגוף במים חמים ביום שישי, מפני כבוד השבת, אבל מבחינת דין זה דיי במקלחת חמה.

ואולם בזוהר מסופר, שרב המנונא סבא היה טובל בנהר בערב שבת. כמו-כן האר"י ז"ל היה טובל ביום זה אחרי קריאת פרשת השבוע, ואמר שיש לטבול טבילה אחת מטומאה לטהרה, ועוד שתי טבילות, האחת כדי "לפשוט את בגדי החול" והשנייה לקבל את הארת קדושת השבת. האר"י ז"ל היה טובל מכשעה לפני חצות היום, ולמעשה אפשר לטבול כל היום.

נהוג להתנגב לאחר הטבילה, והרוצים לדייק בהוראות שבכתבי האריז"ל – ישאירו חלק מסוים בגוף לא מנוגב, כדי "שהגוף ישאב מי שבת".

מנהג מקובל מחסידים הראשונים, בשם מורנו הבעל-שם-טוב, לטבול בערב שבת בבוקר, קודם התפילה, וגם ביום השבת לפני התפילה. למעשה נהוג לטבול בשבת (גם) במים חמים.

מי שאין לו מקווה, יכול לטבול בים או בנהר, ואם לאו – אפילו במים שאובים (בבריכה וכדומה), או אפילו ישפוך על גופו 'תשעה קבין' (12.5 ליטר) מים, אפילו מתוך כמה כלים (עד ארבעה), בתנאי שזרימת המים מהכלי השני תתחיל בטרם נפסקה השפיכה מהראשון, וכן הלאה.

מקורות: שבת כה,ב. זוהר ח"ב קלו,ב. טושו"ע ושו"ע אדה"ז סי' פח ס"א (ובמהדורה החדשה) וסי' רס ס"א. אבן השוהם (שו"ע מכתבי האריז"ל) ופסקי תשובות סי' רס, וסי' רפ הע' 15, וש"נ. בן איש חי שנה ב פ' לך אות יז. שלחן מנחם ח"ב סי' קנא. ספר המנהגים – מנהגי חב"ד עמ' 25. וראה קצות השלחן סי' קלג ס"ד ובהערות. תודה לרב אליהו לנדא.

  מושג ברגע

אש תמיד

אש תמיד זו אש שבוערת תמיד ואינה כבה לעולם. הביטוי הזה לקוח מציווי המופיע בפרשת צו: "אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ, לֹא תִכְבֶּה".

התורה מצווה על עם ישראל להבטיח כי האש שעל המזבח לא תכבה, אלא תדלק בלי הפסק.

עם ישראל קיים מצווה זו לאורך כל שנות קיומם של המשכן ושני בתי המקדש, עד חורבנם.

בבית המקדש גם היה 'נר תמיד' - הנר המערבי של המנורה שלא היה כבה, וממנו היו לוקחים אש להדלקת שאר הנרות.

כיום יש המדליקים בבית הכנסת 'נר תמיד' - נר הדולק תמיד, לכבוד המקום.


 

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)