חב''ד כל הלב לכל אחד
תרומה | לימוד יומי | חנות | בתי חב"ד | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 18:11 זריחה: 6:43 א' בחשון התשפ"ז, 12/10/26
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

שיחת השבוע 1659 - כל המדורים ברצף
ערב שבת-קודש פרשת לך-לך, י' במרחשוון ה'תשע"ט (19/10/18)

מדורים נוספים
שיחת השבוע 1659 - כל המדורים ברצף
הכי טבעי – להאמין
יש חדש
תורה לשמה, בלי שום 'מטרה'
ברית בין הבתרים
בלי גאווה
תמימות במקומה
מוהל משמים
בשורה לשם תקווה
משמונה ימים ועד 89 שנים
תיקון למילה

מס' 1659, ערב שבת-קודש לך-לך, י' במרחשוון ה'תשע"ט (19.10.2018)

צעירי אגודת חב"ד

יוצא לאור על-ידי המרכז לעזרי שליחות

ת"ד 14 כפר חב"ד 60840, טל' 073-2480711, פקס: 03-9606169

עורך: מנחם ברוד   �  יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

 עמדה שבועית

הכי טבעי – להאמין

ההיגיון הוא כלי אחד בלבד בארגז הכלים העומד לרשותנו. האמונה חזקה מן ההיגיון, והיא מייצרת חיבור עוצמתי פי כמה וכמה

בדיונים על האמונה נשמע פעמים רבות המשפט: אי-אפשר להתווכח עם אמונה. משמעותה של קביעה זו, שאמונה היא עניין לא-רציונלי, ולכן אי-אפשר לדון בה בהיגיון, כשם שעל טעם ועל ריח אין להתווכח.

האמירה הזאת נכונה ביסודה, אבל לא כפי שהדברים יכולים להיראות במבט שטחי. כי אפשר לפרש זאת במובן שהאמונה היא תפיסה שרירותית, אולי דמיונית, שאינה נסמכת על בסיס יציב כלשהו. כמו אדם ה'מאמין' כי יש חייזרים ירוקים ומפלצות תלת-ראשיות אדומות. אי-אפשר להתווכח איתו, כי עם דמיונות לא מתווכחים.

כשילד קורא 'אימא'

האמונה בבורא עולם נמצאת במקום אחר לגמרי. האדם חש בכל ליבו את נוכחות הבורא. ברור לו, בתחושתו הפנימית העמוקה, כי יש בורא ומנהיג לעולם; יש מי שמקשיב לתפילות ולבקשות; יש מי ששומר עלינו ומכוון את צעדינו. האם האמונה הזאת נובעת מן ההיגיון? לא בהכרח. היא באה ממקום שלמעלה מהשכל וההיגיון.

כשילד קורא 'אימא' – האם הקשר שלו אל אימו מבוסס על ההיגיון? האם יש לו הוכחות שזו אכן אימו? כלל וכלל לא. הוא חש שהיא אימו; ברור לו שהיא אימו. מעולם לא היה צריך לחפש הוכחות על כך. בהחלט ייתכן שאם יבוא מישהו וילחש על אוזנו שאישה זו אינה באמת אימו, תתערער במידת מה תחושתו הטבעית, והוא יחפש תמיכה לכך במסמכים ובעדויות וכדומה. אבל הזיקה הטבעית והפשוטה של ילד ואימו אינה מבוססת על ההיגיון.

אין הדבר משקף חולשה כלשהי, אלא להפך, זה מקור העוצמה של הקשר הטבעי בין ילד להוריו. ההיגיון הוא כלי אחד בלבד בארגז הכלים העומד לרשותנו. האמונה חזקה מן ההיגיון, והיא מייצרת חיבור עוצמתי פי כמה וכמה.

האמונה טבועה בעצם הווייתנו. ראו עד כמה האמונה טבעית אצל ילדים. אין זה מפני שהם קטנים ועדיין לא בעלי ידע והבנה, אלא להפך – השכל עדיין לא בלבל אותם. כמו אותו ילד, בטרם בלבלו אותו וזרעו בו ספקות על זהותה של אימו. כך האדם חש בטבעו את הבורא, כמֵהַ אליו, מבקש לחסות בצילו. רק אחר-כך באות השאלות ונדרשות תשובות.

אבל כמו בהכרתו של הילד באימו, הכרה זו אינה מנוגדת להיגיון. במידת הצורך אפשר לאשש אותה בהוכחות המתאימות. וכך אפשר לתמוך את האמונה בבורא העולם על-ידי השכל. חשיבה ישרה והגיונית מוליכה למסקנה הבלתי-נמנעת כי יש בורא לעולם.

הראשון שסלל

הראשון שהגיע להכרה זו, לפני כארבעת-אלפים שנים, היה אברהם אבינו. הרמב"ם מתאר את חיפושיו אחר הכוח המניע את היקום. הוא החל לשאול את השאלות עוד בהיותו רך בשנים, והגיע למסקנה שחייב להיות כוח עליון אחד, שיצר את הכול ושמנהיג את הכול. בעולם של פולחן פסלים גילה אברהם אבינו את האמונה בא-ל אחד.

אבל אנחנו איננו צריכים לעשות את כל הדרך שעשה אבינו הראשון. האמונה כבר טבועה בתוכנו, והיא הדבר הטבעי והבסיסי ביותר בעבורנו. הדרך כבר נסללה.


"שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה". ערפילית אומגה (צילום: טלסקופ החלל האבל)

  יש חדש

עלייה לקבר רחל

בשבת זו, י"א במרחשוון, יחול יום פטירתה של רחל אימנו. המוני בית ישראל יעלו לפקוד את קברה לפני השבת ואחריה. מערך אוטובוסים מתוגבר פועל מבנייני האומה, מיום חמישי אחה"צ ועד יום שישי אחה"צ, ומצאת השבת.

מסלול המצוות

מטה הרמב"ם היומי, שעל-יד צעירי אגודת חב"ד, החל להפיק את סדרת החוברות החודשיות מסלול המצוות. יש כאן שיעור יומי מונגש בספר המצוות של הרמב"ם, כחלק משיעורי הרמב"ם היומי, שתיקן הרבי מליובאוויטש. החוברת בפורמט צר, ונכנסת בקלות לתיק או לכיס. להשיג בבתי חב"ד.

אלבום ספרי חסידות

הוצאת מעינותיך, העוסקת בההדרת ספרי חסידות ובהנגשתם לציבור הרחב, הוציאה לאור בפעם הראשונה אלבום ייחודי, ובו כל הספרים שהמכון הוציא לאור, לצד סקירה קצרה על כל ספר. באלבום 120 ספרים, ובהם כ-20 ספרים חדשים, היוצאים לאור בימים האלה לקראת יריד החסידות שיהיה בע"ה בי"ט בכסלו בבנייני האומה בירושלים. לקבלת האלבום ולפרטים נוספים: ‏‪[email protected].‏

  שלחן שבת

תורה לשמה, בלי שום 'מטרה'

הזוהר בפרשתנו מספר כי רבי אבא הכריז שמי שמעוניין בעושר ובאריכות ימים בעולם הבא, יבוא ויעסוק בתורה. בא בחור, יוסי שמו, והצהיר כי רצונו ללמוד תורה כדי לזכות בעושר. רבי אבא קיבלו, הוסיף לשמו את התואר 'רבי', וקראו "רבי יוסי בעל העושר והכבוד". לימים התייצב רבי יוסי לפני רבי אבא, ושאל היכן העושר שהובטח לו. רצה רבי אבא להתפלל עליו שייענש, על שלמד תורה שלא לשם שמים.

ואז שמע קול האומר: "אל תענישו, כי הוא יהיה אדם גדול". חזר ואמר לתלמידו: "שב בני, ואתן לך עושר". כעבור זמן בא אל רבי אבא אדם ובידו כוס זהב יקרה, ואמר שמי שילמד תורה לזכותו – ייתן לו עושר רב. הפנה אותו רבי אבא לרבי יוסי, וקרא את שמו 'רבי יוסי בן-פזי', על שם כוס הפז. לימים התחרט רבי יוסי, והחזיר את הכוס לבעליה. הוקיר אותו רבי אבא על כך, ואולם שמו נשאר 'בן-פזי'.

כוונה עליונה

הסיפור הזה מעורר כמה תמיהות: מדוע ביקש רבי אבא להעניש את תלמידו, בשעה שאמרו חז"ל "לעולם יעסוק אדם בתורה ומצוות אף-על-פי שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה"? זאת ועוד, הלוא רבי אבא עצמו הבטיח עושר תמורת הלימוד! ומדוע נשאר שמו 'בן-פזי', גם אחרי שהחזיר את הכוס לבעליה, והרי אין מזכירים לבעל תשובה את עברו?

אלא שהעושר שרבי יוסי ביקש לא נועד למטרות חומריות, אלא כדי לנצלו לקדושה, ולהוכיח שהתורה מנחילה עושר ללומדיה. זו הייתה כוונת רבי יוסי בבואו ללמוד תורה. הוא ביקש עושר כדי להוכיח את השפעת התורה בעולם, עד שעל-ידי לימוד התורה זוכים לעושר.

סיבת הקפידה

ואולם עדיין אין זו תכליתו של לימוד התורה לשמה. לימוד לשמה צריך להיות חף מכל פניות, אפילו קדושות. סבר רבי אבא, שאחרי תקופת לימוד ממושכת ראוי היה רבי יוסי להתעלות למדרגת לימוד תורה לשמה ממש.

כאשר ביקש את העשירות שהובטחה לו – הבין רבי אבא שלימודו הוא עדיין שלא בתכלית השלמות, והדבר עורר את קפידתו, עד שחשב להענישו. רק לאחר שנאמר לו מן השמים כי הוא עתיד להתעלות למדרגה גבוהה עוד יותר, נחה דעתו.

'בן-פזי' – מעלת התורה

אך גם לאחר שרבי יוסי התעלה למדרגת לימוד תורה לשמה ממש, עד שהשיב את כוס הזהב – עדיין נותר שמו 'בן-פזי', מכיוון שיש כאן בכל-זאת דרגה עליונה של לימוד תורה, בדרך שהיא חודרת גם לענייני העולם ומביאה עושר ללומדיה.

השם 'בן-פזי' מבטא את מעלתה הנפלאה של התורה, שאינה מוגבלת לתחומי בית המדרש בלבד, אלא היא מביאה גם שפע גשמי לעוסקיה. אין זה כינוי שאינו לשבחו של רבי יוסי, אלא להפך. ועם זה, סיפור הזוהר מלמד שיש מדרגה שלמעלה ממנה, והיא לימוד שאין עמו שום תכלית ומטרה אחרת, אלא לשם התורה עצמה.

(תורת מנחם תשמ"ה, כרך א, עמ' 569)

  מן המעיין

ברית בין הבתרים

משמעות הברית

"ויבתר אותם בתווך" (בראשית טו,י). לפי מנהג קדום היו נוטלים בעל חיים, מבתרים אותו לשניים, ועוברים בין שני חלקיו. הדבר בא לסמל, שהברית שנכרתה סופית היא, ואי-אפשר להחזיר את המצב לקדמותו. שנית, שבין בעלי הברית יש הסכמה שלמה, כשם ששני החלקים המבותרים מהווים שלמות אחת.

(רמב"ן)

תרדמת הגלות

"ותרדמה נפלה על אברם" (בראשית טו,יב). הקב"ה הראה לאברהם את הגלות ואת כל הצרות שיבואו על בניו, שאחת מהן תהיה ה'תרדמה' – יהודים יהיו רדומים ויבלו את שנותיהם בחוסר מעש.

(המגיד מדובנה)

פירוד גם בגלות

"כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם" (בראשית טו,יג). לא נאמר "כי גרים", אלא "כי גר", בלשון יחיד. קללת הגלות היא שאפילו בהיותם בניכר, בגלות, יראה כל יהודי את עצמו גר ונפרד מיהודי שני.

(אסיפת חכמים)

הקדמת רפואה למכה

"ואחרי-כן ייצאו ברכוש גדול" (בראשית טו,יד). כך דרכו של הקב"ה, מקדים את הרפואה למכה. תחילה הכין רכוש גדול, ורק אז הכניסנו לגלות מצרים.

(זוהר)

הרכוש הגדול

בשנת תרס"ב היו גזירות רעות על כלל ישראל, ובדרך נס התבטלו לפני חג הפסח. באותה שנה בעת אמירת ההגדה, אמר הרבי הרש"ב מליובאוויטש: "ואחרי-כן ייצאו ברכוש גדול" – הרכוש הגדול הוא ההתגלות של כבוד ה'.

ארבע הגלויות

"והנה אימה חשֵכה גדולה נופלת עליו" (בראשית טו,יב). בפסוק זה נרמזו ארבע הגלויות שאליהן הוגלו בני ישראל אחרי גלות מצרים: "אימה" – זו בבל; "חשֵכה" – זו מדיי, שהחשיכה את ישראל בצום ובתענית; "גדולה" – זו יוון; "נופלת" – זו אדום.

(מדרש רבה)

מקור הגלויות

גלות מצרים אינה נרמזת עם הגלויות האלה, מפני שגלות מצרים אינה גלות פרטית כשאר הגלויות, אלא היא המקור לכל הגלויות והיא כוללת את כולן.

(ספר המאמרים תש"ט)

ניצוצות הקדושה

"ועבדום ועינו אותם... ואחרי-כן ייצאו ברכוש גדול" (בראשית טו,יג-יד). "ועבדום" – בני ישראל יאבידו את מצרים, כי ייקחו מהם את כל ניצוצות הקדושה. "ועינו אותם" – יעשו אותם עניים, בלי ניצוצות קדושה. "ואחרי כן ייצאו ברכוש גדול" – בני ישראל ייצאו עם ניצוצות הקדושה שביררו במצרים.

(לקוטי שיחות)

  אמרת השבוע

בלי גאווה

פעם אחת השתתף רבי שלום מקמינקה בברית מילה, ובסעודה אמר:

אנו אומרים במהלך ברית המילה "כשם שנכנס לברית, כן ייכנס לתורה, לחופה ולמעשים טובים". וכי מה עניינו של איחול זה, והלוא תינוק שנכנס לברית הוא חסר דעת, האם כך אנו רוצים שייכנס לתורה ולחופה?

אלא, הסביר רבי שלום, בשעה שמלים את התינוק אין בו אפילו שמץ של גאווה על שעשה מצווה גדולה כזאת. כך אנו מתפללים ומאחלים - כשם שנכנס לבריתו של אברהם אבינו בלי שמץ גאווה, כך ייכנס לתורה ולחופה.

  פתגם חסידי

תמימות במקומה

"הקב"ה אמר לאברהם 'התהלך לפניי והיֵה תמים'. אדם חייב להיות תמים לפני הקב"ה, אבל עם הבריות קשה להסתדר על-ידי תמימות בלבד" (רבי וולף מסטריקוב)

  מעשה שהיה

מוהל משמים

האכזבה צרבה בליבו. עוד תשובה שלילית. הוא חייג למספר הטלפון הרביעי וחרק שיניו בתסכול. מה יהיה? חשב.

זה היה בשלהי אלול תשע"ו. בבית משפחת בהגלי בגן-יבנה שמחה גדולה. יומיים קודם לכן הגיח בנם החדש לאוויר העולם. ברית המילה של הרך הנולד נועדה ליום השני של ראש השנה, וההורים ביקשו לערוך את השמחה בכפר תפוח, שבו מתגוררים הוריו של ניר.

מכל הבחינות זו הייתה הבחירה המועדפת. לרשותם עמד אולם האירועים של היישוב. בפנימייה של המדרשה המקומית יכלו לשכן את בני המשפחה המורחבת, שביקשו להשתתף בשמחתם.

אלא שאז נתקל ניר במחסום בלתי-עביר – השגת מוהל. מוהלים רבים שאליהם פנה השיבו את פניו ריקם. לא נמצא המוהל שיסכים לעזוב את ביתו לימי ראש השנה ולנסוע לכפר תפוח.

הימים חלפו וניר נאלץ לבטל את הזמנת משפחתו המורחבת בשל חוסר הוודאות, אך עדיין הוסיף לחפש אחר מוהל שיואיל לבוא לכפר תפוח למשך ראש השנה.

כשעמד על סף ייאוש טילפן אליו אביו  ומסר לו כי בשיחה עם רב היישוב עלה שמו של מוהל ושמו הרב רזיאל שבח. "נסה לפנות אליו, מה תפסיד!", הציע האב.

זה היה המוצא האחרון. ניר התקשר למספר שקיבל. בתוך ליבו היה נכון לקבל את התשובה השלילית, אלא שהמוהל הפתיע אותו: "קודם כול, מזל טוב!", בירך בחום, "ושנית, בעזרת ה' אמול את בנך".

ניר היה מופתע. "הברית בראש השנה...", הזכיר למוהל. הרב רזיאל הרגיע אותו: "לרעייתי ולי יש סיכום, שכל פנייה שאני מקבל לקיום מצוות ברית מילה – אני נענה לה מייד, ואין לי צורך בקבלת הסכמתה. אם ירצה ה', אעשה את הברית".

ניר לא מצא מילים להודות למוהל הצעיר. "נשמח לארח את כל משפחתך", אמר למוהל. הרב רזיאל סיים את שיחת הטלפון, וניר שחרר אנחת רווחה גדולה. מוהל משמים ממש.

בערב החג המתין ניר לבואה של משפחת שבח. הוא דאג למקום אירוח נאות בעבורה, וכמובן כָּלַל את בני המשפחה ברשימת האורחים לסעודות החג. רבה הייתה הפתעתו לגלות שמרכבו של המוהל יצא הרב רזיאל בלבד...

"לא רצינו להטריח אתכם", התנצל המוהל, "ואשתי שמחה על ההזדמנות לבלות את החג בבית הוריה". ניר עמד המום. בתוך ליבו ידע שהשיקול המרכזי לאי-הבאת בני המשפחה היה להימנע מלהכביד על המארחים.

הוא השתאה כפליים לגלות שהמוהל בא מצויד במזון לכל סעודות החג. ניר נבוך, ואולם הרב רזיאל חיבק אותו בחום, הביט בו בעיניו הטובות, ובאמרה מבודחת הפיג באחת את אי-הנעימות.

זה היה ראש השנה המרגש ביותר שחווה ניר. לקראת ברית המילה יצאו ובאו מתפללי כל בתי הכנסת ביישוב, והשתתפו במצווה שהתקיימה לפני תקיעת השופר. שאגת הפסוקים וה'אמן' הדהדה מפי מאות המתפללים, ויצרה תמהיל מופלא של שמחה וקדושה.

באותו ראש השנה גילו ניר ומשפחתו את אישיותו יוצאת הדופן של המוהל. הם נוכחו שצניעותו וענוותנותו מסתירות גדוּלה בתורה וידע הלכתי רב. דברי התורה שהשמיע בסעודת ברית המילה ריתקו את תלמידי החכמים שביישוב, ופניו המאירות והחן שהקרין לכל סובביו, גרמו לניר לחוש שזכה בנוכחותו של אדם גדול, שכל-כולו נתינה, טוּב וטוהר.

ניר ומשפחתו ביקשו להביע את רגשות תודתם למוהל, ולאחר שנפרדו שלח לו ניר הודעה: "אנו רוצים להודות לך מעומק הלב על שזיכית אותנו בנוכחותך בימי ראש השנה... הלוואי שנזכה להיות במחיצת אנשים כמוך במהלך כל השנה, ונזכה ללמוד כיצד לקיים מצוות ולעשות חסדים לפחות כמותך. אנו מרגישים כאילו פגשנו את אליהו הנביא, במעשיך ובדברי החוכמה שנסכת בנו".

תשובתו של הרב רזיאל, שהייתה אופיינית לו כל-כך, המסה את ליבו של ניר: "אני יושב ברכב, קורא את ההודעה, ופשוט בוכה מהתרגשות! תודה רבה!", הגיב. גם בימים שלאחר מכן הוסיף הרב רזיאל ללוות את המשפחה ואת הרך הנולד, ששמו בישראל נקרא יהלי. קסמו לא מש מזיכרונם של ההורים ויתר בני המשפחה.

חלפו שנה וכמה חודשים. את הרגע הנורא, בכ"ב בטבת תשע"ח, בשעת ערב, לא ישכח ניר.

הוא היה במפגש עם חברים כשהטלפון שלו צלצל. הבשורה המרה הִכתה אותו בהלם. רעד אחז בגופו. הרב רזיאל שבח הי"ד נורה בידי מחבלים ארורים, כששב ברכבו מבדיקת תינוק שמל. פצעיו היו אנושים, ו'אליהו הנביא' הפרטי של משפחת בהגלי, ושל מאות משפחות אחרות שזכו להכירו, עלה בסערה השמימה.

כאוב ונסער פרסם ניר את סיפורו, וזה זכה במהירות לתהודה רבה ונפוץ בעולם כולו. כשבא לנחם את משפחת הרב רזיאל שבח, פגש מנחמים רבים שלא הכירו כלל את המנוח, אך למקרא סיפורו חשו צורך אישי עז לבוא לנחם את בני המשפחה.

"רעייתי ואני שומרים על קשר עם אלמנתו, יעל", מוסיף ומספר ניר, "ואני יודע על מעשים כבירים שנעשו להנצחתו ולעילוי נשמתו של הרב רזיאל, בעקבות סיפורנו האישי, שהוא רק השתקפות קטנה של אדם גדול", הוא אומר.

(תודה לניר בהגלי על הסיפור)

  לומדים גאולה

בשורה לשם תקווה

מפתיע למדיי לגלות שבשורת הגלות ניתנה מיד בראשית התהוותו של העם היהודי. במעמד הנשגב של כריתת ברית בין הבתרים עם אברהם אבינו אמר לו הקב"ה: "יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם, וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה".

הדבר מעורר תמיהה רבה. הבשורה על הגלות סותרת לכאורה את מהותה של כריתת הברית. לשם מה כורתים שני אוהבים ברית ביניהם, והלוא גם בלי הברית הם אוהבים זה את זה? אלא שמטרת כריתת הברית לעשות את האהבה לבלתי-תלויה ולנצחית, שגם אם יצוצו סיבות שיהיה בהן כדי לערער את האהבה, תשמור הברית עליה לבל תיפגע. כריתת הברית בין הקב"ה לאברהם אבינו משמעותה, שגם אם בני ישראל יחטאו ואף אם יתנכרו לקב"ה – לא תיפגע אהבת הקב"ה לעם ישראל. אם כן, איזה מקום יש לבשורת הגלות בעיצומה של כריתת הברית דווקא?

דרכי תגובה

מזה עצמו אנו מבינים שהגלות איננה עונש בלבד על חטאי בני ישראל, אלא טמון בה עניין נשגב ונעלה ביותר. מתוך הגלות צומחת הגאולה, כשם שמריקבון הגרעין צומח האילן. בפנימיותה של הגלות טמון טוב נאצל ונפלא, והוא יתגלה בבוא הגאולה. רק בראייה חיצונית הגלות היא עונש, אך בפנימיות העניינים הגלות היא ביטוי לאהבתו העצומה של הקב"ה לעם ישראל, מכיוון שעל-ידה הוא מביא את הגאולה השלמה.

מתפיסה זו נגזרת ההתייחסות האמיתית אל הגלות. נבין זאת על-ידי משל. למלך גדול היה ידיד נפש, והיה המלך מקרבו ומראה לו חיבה גדולה. יום אחד ריחקו המלך ממנו, סילקו מארמונו ואף ציווה לגרשו מהמדינה אל אי נידח. השאלה עכשיו מה תהיה תגובתו של אותו ידיד.

אפשרות ראשונה: בימים הראשונים יהיה הידיד שבור ורצוץ מנפילתו הגדולה, אך בנקוף הזמן יתאושש, ישלים עם מצבו ויתחיל לחשוב כיצד לפתוח בחיים חדשים בתנאים הקיימים. אפשרות שנייה: הקשר עם המלך חסר לידיד כל-כך, עד שהוא ממאן להתנחם. הוא מאבד את הטעם בחיים ונשאר עצוב וממורמר כל ימי חייו. אפשרות שלישית: אהבתו הגדולה למלך והביטחון באהבתו של המלך אליו גורמים לו לחוש כי כל העניין אינו אלא זמני, וכי בוודאי אין המלך חפץ ברעתו, אלא שיש בזה כוונה נסתרת כלשהי, שכאשר תושלם, יחזירו המלך לארמונו. אמנם הוא מצטער על הריחוק מחצר המלכות, אך עם זה הוא חי בתקווה ובציפייה מתמדת לשובו אל היכל המלך.

אהבה נצחית

אלה גם שלוש ההתייחסויות האפשריות כלפי הגלות. יש שהתרגלו אל הגלות; טוב להם בה, ואין הם מצפים עוד לגאולה. אחרים מביטים אחורה, אל אלפיים שנות הגלות, והם כבר נואשים מאפשרות הגאולה. ההתייחסות האמיתית והנכונה היא השלישית: מתוך אמונה שלמה באהבתו של הקב"ה לעם ישראל, אנו בטוחים שהנה-הנה, עוד מעט-קט, תתגלה הכוונה האמיתית של הגלות ותבוא הגאולה השלמה.

וכדי שיהיה לעם ישראל הכוח לעמוד בקשיי הגלות ולהאמין שאין היא נובעת חלילה מפירוד בין הקב"ה לעם ישראל, בישר הקב"ה על הגלות דווקא בעת כריתת ברית בין הבתרים. כך הבהיר לעם היהודי לדורותיו כי אהבתו לעם ישראל נצחית ובלתי-תלויה, וגם הגלות עצמה היא ביטוי לאהבה זו, מכיוון שממנה ומתוכה דווקא צומחת הגאולה (ראו לקוטי שיחות כרך ב, עמ' 359 ועוד).

  חיים יהודיים

משמונה ימים ועד 89 שנים

בבית הכנסת בעיר דניפרו שבאוקראינה יודעים המתפללים כי העלייה בפרשת לך-לך, שבה מסופר על ברית המילה של אברהם אבינו, שמורה לד"ר יעקב גייסינוביץ', המכונה גם 'המוהל של אוקראינה'. הקשר שלו לברית המילה נרקם בקשר דם בתחילת התקרבותו ליהדות.

הוא נולד במוסקווה, במשפחה רחוקה מחיי תורה ומצוות. ילדותו עברה עליו במוסדות החינוך הטובים ביותר. "הכול ידעו שאני יהודי, אבל לא סבלתי מעולם מאנטישמיות", הוא מספר. "נראה שעמד לי הייחוס האקדמי של הוריי וסביי, הנושאים תארים מדעיים מכובדים".

התעניינות פילוסופית

עובדת היותו יהודי לא הייתה בעלת משמעות בעיניו. "הייתי מנותק לגמרי. מבחינתי זה היה רק רישום טכני בתעודת הלידה", הוא אומר. "בשנת תשנ"ג (1993), בהיותי נער צעיר, החלטתי לעלות לארץ. עד היום לא ברור לי מה הניא אותי לכך. הייתה אז עלייה גדולה, ורוסיה הייתה בלחימה בצ'צ'ניה. ידעתי שיש ליהודים בית ושמו ארץ ישראל, אז עליתי".

כאן החל ללמוד באוניברסיטה העברית בירושלים. חבר סיפר לו על ישיבה לבעלי תשובה, וסקרנותו התעוררה. "אהבתי פילוסופיה, הגות, השקפות עולם. ריתק אותי לדעת מהי היהדות, אבל לא בהיבט של שמירת מצוות", הוא מסביר.

נענה לאתגר

אבל העולם החדש שנגלה לפניו משך אותו פנימה בעוצמה. באותם ימים פגש את הרב ירון עמית, שהקים ארגון לעידוד בריתות מילה לצעירים שעלו מרוסיה. יעקב היה אז בן תשע-עשרה, והחליט לעבור ברית מילה.

הקשר עם הרב עמית נמשך: "סייעתי לארגון בזמני הפנוי, כמו בהסעת נימולים וכדומה. ויום אחד אמר לי הרב עמית שאוקראינה זקוקה למוהל והציע לי את המשימה. החלטתי להיענות לאתגר. למדתי את המקצוע בבית ספר לרפואה, עברתי לאוקראינה, ושם גם הקמתי בית בישראל".

22 ילדים ביום אחד

כבר עשרים שנה הוא ממלא שליחות קודש זו באוקראינה, ובכלל זה בכפריה הנידחים. העובדה שהוא עצמו נימול בגיל מבוגר מאפשרת לו להבין לליבם של יהודים שטרם נימולו. "רק שלושים אחוז מהנימולים שלי הם בני שמונה ימים", הוא אומר. "כל השאר מבוגרים. אני מסביר להם שזה לא מפחיד ושאפשר לקיים את המצווה בכל גיל".

עבודתו מזמנת לו הרבה רגעים מרגשים: "לא מכבר מלתי יהודי בן 89. התרגשתי מאוד גם כשמלתי ביום אחד עשרים ושניים ילדים שהשתתפו במחנה קיץ של חב"ד. יום אחד קיבלתי שיחת טלפון מיהודי המתגורר בעיירה המרוחקת אלף קילומטר מדניפרו. האיש אמר שרצונו להימול. השבתי לו שבעוד כמה ימים אעבור ליד עירו. למחרת בבוקר שוב התקשר האיש. 'אני כאן', אמר לי. 'נסעתי כל הלילה ברכבת כדי להגיע בבוקר לדניפרו'... בתוך זמן קצר כבר היה על שולחן הניתוחים במרכז הרפואי המשוכלל ב'מרכז מנורה', ונכנס לברית בשמחה רבה".


נימול בהיותו בן תשע-עשרה. המוהל של אוקראינה

  פינת ההלכה ומנהג

תיקון למילה

שאלה: מי שנימול בידי גוי או בידי רופא שאינו נוהג על-פי ההלכה, האם אפשר לתקן זאת?

תשובה: קודם כול יש לבדוק על-ידי מוהל מנוסה אם אכן המילה והפריעה התבצעו בשלמות הנדרשת. הפריעה היא חשיפת והסרת עור העטרה שמתחת לעור העורלה, ואם לא בוצעה – צריך לקיימה. לפעמים נותרות שאריות מעור העורלה שלא נחתכו בשעת המילה. מקצתן "מעכבין את המילה", אם הן נמצאות על העטרה, וצריך לתקן זאת.

לצערנו נפוץ ביותר השימוש במכשירים ('מגן' החוסם את מעבר הדם אל בשר העורלה בשעת המילה), שנאסרו על-ידי הפוסקים, ובכלל זה הרבנות הראשית, וגם על-ידי ארגוני רופאים רבים.

נפסק שבמילה באמצעות 'מגן' אין לברך את ברכות המילה. גם בשעה שעושים את התיקונים אין מברכים.

אם המילה בוצעה בידי גוי (הפסול למילה, גם אם הוא עצמו מהול, כגון מוסלמי), או אם לא בוצעה הפריעה, או אם המילה נעשתה בעזרת 'מגן' – יש פוסקים הקובעים שחייבים 'להטיף דם ברית'. מי שנימול לשם רפואה ושלא לשם מצוות מילה, לדעת רוב הפוסקים צריך 'הטפת דם ברית'.

לדעת רוב  הפוסקים ה'מציצה' שנעשית בברית מטרתה רפואית, ואין מקום לדון בתיקונה אם לא נעשתה.

מקורות: ראה אנציקלופדיה הלכתית-רפואית ערך 'מילה', וש"נ. מציצה – 'רפואה מציאות והלכה' לד''ר מ' הלפרין עמ' 194.

  מושג ברגע

ההבטחה

בפרשת לך-לך מתואר מעמד ברית בין הבתרים שכרת הקב"ה עם אברהם אבינו, ובו הבטיח לתת לבניו את ארץ ישראל.

הארץ המובטחת משתרעת מהנילוס ועד הפרת – "מִנְּהַר מִצְרַיִם עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת". חכמינו אומרים, כי אחרי יציאת מצרים קיבלו בני ישראל את ארצות שבעת עמי כנען בלבד, ואילו את חבלי הארץ הנוספים נקבל בימות המשיח.


 

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)