חב''ד כל הלב לכל אחד
תרומה | לימוד יומי | חנות | בתי חב"ד | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 18:11 זריחה: 6:43 א' בחשון התשפ"ז, 12/10/26
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

שיחת השבוע 1654 - כל המדורים ברצף
ערב שבת-קודש פרשת וילך, ה' בתשרי תשע"ט, (14/09/2018)

מדורים נוספים
שיחת השבוע 1654 - כל המדורים ברצף
לגייס כוחות ולסלוח
יש חדש
'שובה' ו'תשובה' – שתי תנועות נפש
תשובה
מילים נוקבות
מחילה ודאית
סלח נא לעם הזה
כשה'יחידה' מתפרצת
ימינך פשוטה לקבל שבים
ברית מילה ביום הכיפורים

מס' 1654, ערב שבת-קודש וילך / שובה, ה' בתשרי ה'תשע"ט (14.09.2018)

צעירי אגודת חב"ד

יוצא לאור על-ידי המרכז לעזרי שליחות

ת"ד 14 כפר חב"ד 60840, טל' 073-2480711, פקס: 03-9606169

עורך: מנחם ברוד   �  יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

 עמדה שבועית

לגייס כוחות ולסלוח

איך ייתכן שאדם פוגע בי פגיעה כואבת כל-כך, והנה הוא בא בערב יום הכיפורים ומבקש סליחה ואני צריך לסלוח לו כאילו כלום לא קרה?

לקראת יום הכיפורים עולה המוּדעוּת לצורך לבקש סליחה ממי שפגענו בו, על יסוד דברי חז"ל שעבירות שבין אדם לחברו – אין יום הכיפורים מכפר. אבל למעשה אין צורך לחכות ליום הכיפורים, אלא ככל שהאדם ממהר לבקש סליחה על פגיעה בזולתו, כן ייטב.

בימים האלה מדברים הרבה על חשיבותה של בקשת הסליחה. על הקושי להרכין את הראש ולבקש מחילה. כי האדם מטבעו נוטה להצדיק את עצמו. איש אינו אוהב להרגיש אשם. הוא התחיל, מגיע לו, שילמד לקח – אלה התירוצים הצפויים, החוסמים את הדרך בפני הסליחה. כדי לקום ולבקש סליחה נזקק האדם לא אחת לגבורת נפש.

הכעס כפיצוי

אך לא רק מבקש הסליחה נדרש לגייס מתוכו כוחות נפש מרובים. גם מי שמתבקש לסלוח עומד לעיתים מול אתגר לא פשוט. התורה קובעת כי מי שמבקשים ממנו מחילה צריך למחול, ואם אינו נענה אחרי שמבקשים ממנו שוב ושוב – הוא מוגדר 'אכזר'. אבל יישומה של הוראה זו אינו תמיד פשוט וקל.

לפעמים האדם מצפה לבקשת הסליחה. הוא כבר רוצה לפרוק מעליו את מטען העלבון והמרירות שצבר בעקבות הפגיעה שחווה. לא נוח לו לראות את חברו ולהיזכר שוב ושוב בעניין הלא-פתור שביניהם. כאשר הוא מקבל ממנו את בקשת הסליחה, הוא חש הקלה ושמח למחול ולסלוח.

אבל יש מצבים הפוכים, שהאדם ממש-ממש לא רוצה לסלוח. הוא נפגע פגיעה קשה כל-כך עד שאין הוא מוכן לשים את הדברים מאחור ולפתוח דף חדש. הכעס שהוא נושא בתוכו מעניק לו במקום כלשהו סוג של פיצוי על הפגיעה. אמנם נפגעתי, אבל באמצעות הכעס אני גובה מהפוגע מחיר מסוים על מעשהו. האם עכשיו עליי לוותר גם על 'כבשת הרש' הזאת שנותרה לי?

ולתוך זה גם נכנסת תחושה של אי-צדק. איך ייתכן שאדם פוגע בי פגיעה כואבת כל-כך, והנה הוא בא בערב יום הכיפורים ומבקש סליחה ואני צריך לסלוח לו כאילו כלום לא קרה? האם דמי הפקר? למה מגיע לפוגע לקבל את מחילתי?

ובכן, האמת היא שבקשת המחילה צריכה להיות תואמת את חומרת הפגיעה. למשל, מי שפגע בזולתו בפרהסיה, נדרש להתנצל ולבקש מחילה גם כן בציבור. לא דיי בהשמעת 'סליחה' מן השפה ולחוץ. אבל כאשר בקשת המחילה נעשית כראוי, צריך הנפגע להתגבר ולסלוח, גם אם הדבר קשה לו מאוד.

ללכת בדרכי הבורא

כאן עומדים לנגד עינינו דברי חכמינו, כי האדם נדרש לאמץ את דרכיו של הבורא. כשם שהבורא רחום וחנון ורב לסלוח, כך גם האדם נדרש למחול ולסלוח. הלוא בעומדנו לפני הבורא לא היינו רוצים שיעשו איתנו חשבונות אם מגיע לנו לקבל את המחילה. אולי גם אנחנו נהגנו בחוצפה ובכפיות טובה כלפי הבורא? ובכל-זאת אנו מבקשים סליחה ומקווים שהבורא יסלח לנו.

אכן, הסליחה חייבת גיוס כוחות נפש, אבל בסופו של דבר היא גם מטהרת אותנו-עצמנו, ועושה אותנו ראויים לקבל את הסליחה העליונה ולהיחתם לשנה טובה ומתוקה.


הסליחה לזולת עושה אותנו ראויים לקבלת סליחתו של הבורא (צילום: ישראל ברדוגו)

  יש חדש

פדיון כפרות

מנהג ישראל לקיים לקראת יום הכיפורים את מנהג הכפרות, ולתת את תמורתן לצדקה. בתי חב"ד ברחבי הארץ מפיצים מעטפות מיוחדות לפדיון כפרות. זאת הזדמנות נאותה לקיים את מנהג הכפרות וגם לתת צדקה למוסדות העוסקים כל ימות השנה במעשי צדקה וחסד ובהפצת אור היהדות בדרכי נועם ובאהבת ישראל. פרטים בבית חב"ד המקומי.

שמרנו לך כיסא

לקראת יום הכיפורים בתי חב"ד נערכים להכין אתרי תפילה לציבור הרחב, כחלק ממפעל 'בית הכנסת הפתוח'. במקומות רבים מוקמים מאהלי ענק ממוזגים, כדי לאפשר לכל יהודי למצוא מקום לתפילה ביום הקדוש. רשימה של יותר מארבע-מאות ועשרים מנייני תפילה מוצגת באתר www.kipur.org.

ערב לנשים

בשבת קודש ו' בתשרי יחול יום השנה לפטירתה של הרבנית חנה שניאורסון, אימו של הרבי מליובאוויטש (נפטרה בשנת תשכ"ה). ארגון נשי חב"ד עורך ערב מיוחד לזכרה, ביום ראשון, ז' בתשרי (16 בספטמבר), בשעה 19:30, באוהל האירועים בכפר חב"ד. ציבור הנשים מוזמן.

  שלחן שבת

'שובה' ו'תשובה' – שתי תנועות נפש

שבת זו יש לה שני שמות: 'שבת תשובה', על היותה חלק מעשרת ימי תשובה, ו'שבת שובה', על שם ההפטרה הנפתחת במילים "שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד ה' אֱלֹקֶיךָ". שני השמות האלה נראים זהים, אך יש ביניהם הבדל מהותי: 'שובה' הוא ציווי ופקודה המופנים אל האדם, שעליו לשוב בתשובה, ואילו 'תשובה' היא שם עצם, שמתאר את מהות תהליך השיבה אל הקב"ה.

שני השמות מלמדים שאין דיי ב'שובה', אלא יש צורך גם ב'תשובה'. הציווי 'שובה', אף שיש בו נתינת כוח והבטחה שהאדם יוכל לעשות תשובה, הרי עדיין אין כאן התשובה בפועל, וחסרה הוודאות שהתשובה אכן תתרחש. כשאומרים 'שבת תשובה' מדברים על התשובה כדבר הנמצא כאן בפועל ממש.

להתעלות תמיד

אך עדיין יש לשאול: אם 'שובה' משמעותה הוראה בלבד, ואילו 'תשובה' פירושה ההתממשות של התשובה בפועל, נמצא ש'תשובה' כוללת את כל מה שיש ב'שובה', וחל על כך הכלל "בכלל מאתיים מנה". אם כן, לשם מה יש צורך ב'שבת שובה', כאשר כבר יש לנו 'שבת תשובה' (התשובה בפועל)?

אלא שגם אחרי קיומה של התשובה בפועל עדיין מורים לאדם 'שובה' – עליך להתעלות ולהשיג מדרגת תשובה עליונה יותר. זה המסר של 'שובה': אמת, כבר נעשתה תשובה, ועדיין נדרש "שובה ישראל", להוסיף עוד בתשובה.

רצוא ושוב

בספר התניא (פרק כט) נאמר: "עיקר התשובה בלב, והלב יש בו בחינות ומדריגות רבות". אין להשוות את מצב 'הלב' אתמול למצבו היום. האדם נתון לשינויים, וגם עבודת התשובה נתונה לשינויים. כללות עבודת האדם נמצאת בתנועה של 'רצוא ושוב' – יציאה וחזרה, עלייה ונחיתה – כפי שזה בא לידי ביטוי גם בפעולת הלב, שיש בה שתי התנועות האלה.

'שובה' – היא ה'רצוא', העלייה למדרגה עליונה יותר, ואחריה באה ה'תשובה', שהיא המעשה בפועל. כל תנועה כזאת היא הכנה לתנועה השנייה וחוזר חלילה עד אין-סוף.

אין מנוחה

זו הקריאה של ההפטרה "שובה ישראל עד ה' אלוקיך": עבודת התשובה צריכה להגיע עד למדרגת "הוי-ה אלוקיך", והרי זה מרחב אין-סופי של תשובה, שכן "הוי-ה אלוקיך" הוא בלי גבול. אם כן, הפלא איננו בכך שההתעלות היא אין-סופית, אלא בעצם האפשרות שניתנה לאדם להגיע עד "הוי-ה אלוקיך"!

וכך אמרו חז"ל: "תלמידי חכמים אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא, שנאמר: ילכו מחיל אל חיל". גם בבוא הגאולה, כאשר הקב"ה יעביר את רוח הטומאה מן הארץ, תידרש התעלות מתמדת – "אין להם מנוחה". וזה המסר של 'שבת שובה': גם מי שכבר עשה תשובה נדרש להוסיף ולעלות ולהיות במצב של "אין להם מנוחה", ואפילו בשבת שעניינה מנוחה. כך נפעלת שלמות בכל ענייני ראש השנה, ובכל השנה הבאה עלינו לטובה.

(תורת מנחם תשד"מ, כרך א, עמ' 34)

  מן המעיין

תשובה

כוחה של תשובה

דרש רבי יהודה הנשיא: גדול כוחה של תשובה. שכיוון שאדם מהרהר בליבו לעשות תשובה, מייד הוא עולה... ולא עד הרקיע הראשון, אלא עד הרקיע השביעי. ולא עד הרקיע השביעי בלבד, אלא שהיא עומדת לפני כיסא הכבוד. וכן הושע הנביא אומר: "שובה ישראל עד ה' אלוקיך".

(פסיקתא)

התשובה מתקבלת

אף-על-פי שהתשובה והצעקה יפה לעולם, בעשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים היא יפה ביותר, ומייד היא מתקבלת, שנאמר (ישעיה נה,ו) "דִרשו ה' בהימצאו, קראוהו בהיותו קרוב".

(הרמב"ם)

תשובה 'יפה ביותר'

התשובה בעשרת ימי תשובה אינה 'תשובה תתאה', תשובה על החטא; אלא 'תשובה עילאה', השבת הנפש למקורה. זה דיוק הלשון ברמב"ם – "היא יפה ביותר". כלומר, זו 'תשובה עילאה'.

(שיחות קודש)

למעלה מהתשובה

על הפסוק "דִרשו ה' בהימצאו, קראוהו בהיותו קרוב" אומרת הגמרא (ראש השנה יח,א): "אלו עשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים". והלוא בין ראש השנה ליום הכיפורים יש שבעה ימים בלבד ולא עשרה? אלא רמז יש כאן שראש השנה ויום הכיפורים הם חלק מעשרת ימי תשובה, ועם זה יש בהם מהות עצמית שלמעלה מעבודת התשובה שבעשרת הימים האלה.

(הרבי מליובאוויטש)

עסק טוב

התשובה היא העסק הטוב ביותר, כי אחרי התשובה גם ההפסד נעשה רווח; העבירות נהפכות למצוות, בבחינת "זדונות נעשות לו כזכויות".

(עיטורי תורה)

שחטאנו ביצר הרע

"על חטא שחטאנו לפניך ביצר הרע"  (מן התפילה). מכל חמישים ושלושה ה'על חטא' אנו אומרים אחד בלבד על יצר הרע. מפני שבדרך כלל אנו חוטאים ב'יצר הטוב' - חוטאים ומדמים שזה מעשה טוב. רק לעיתים רחוקות אדם מרגיש שהוא עובר עבירה, שחטא "ביצר הרע".

(רבי פינחס הורוביץ)

כל עוד הכלי שלם

"הרי אני לפניך ככלי מלא בושה וכלימה" (מתפילת יום הכיפורים). כולנו משולים לכלי מלוכלך, שדורש ניקוי וקרצוף; אך כל עוד הכלי עצמו שלם, אפשר לרחוץ אותו ולנקותו.

(ה'שר שלום' מבעלז)

הסניגוריה על ישראל

"הס קטיגור וקח סניגור מקומו"  (מן התפילה). השתק את הקטיגור, וקבל כסניגוריה וכהצטדקות את "מקומו" – את מעמדו ומצבו של עם ישראל, את התנאים הקשים והנוראים שבהם הוא שרוי.

(פרח לבנון)

תשובה אחרי נעילה

העולם נוהג לשוב בתשובה בימי הסליחות, אנשי מעשה מקדימים לשוב בחודש אלול, ואני אומר שיש להתחיל בתשובה תיכף אחרי תפילת נעילה ביום הכיפורים.

(רבי ישראל מסלנט)

  אמרת השבוע

מילים נוקבות

פעם אחת, בליל כל נדרי, בבית מדרשו של ה'דברי חיים' מצאנז, ניגש אחד המתפללים לנשק את ספר התורה, ופתאום שמע את רבי חיים זועק מנהמת ליבו: "פושע ישראל! כל השנה אתה חוטא כל-כך הרבה, ועכשיו אתה בא לנשק את ספר התורה?!".

כששמע האיש את המילים האלה נשבר ליבו בקרבו, ובכל משך יום הכיפורים התפלל בהתרגשות עצומה ובכוונה גדולה ושב בתשובה שלמה על כל שמץ של חטא.

במוצאי הצום ניגש הציבור אל הרבי לקבל את ברכתו. אותו יהודי נשאר אחרון, ובבואו אל הרבי פרץ בבכי מר. שאל אותו הרבי לפשר בכיו ואמר שבמוצאי יום הכיפורים צריכים להיות בשמחה גדולה. השיב האיש: "הלוא הרבי צעק עליי אמש שאני פושע ישראל". הבעת תמיהה עלתה על פני הצדיק, והוא אמר: "וכי אמרתי זאת לך? אמרתי זאת לעצמי! לא הייתה לי שום כוונה עליך חס ושלום"...

  פתגם חסידי

מחילה ודאית

"ריבונו-של-עולם, פסקת בתורתך לברך בשם ומלכות 'מלך מוחל וסולח לעוונותינו', ומכיוון שכך אין ספק שאתה סולח, כי על ספק אין מברכים" (רבי לוי-יצחק מברדיצ'ב)

  מעשה שהיה

סלח נא לעם הזה

קודם 'כל נדרי' ניגש הרב אהרון-שמואל אסאד, רבה הנערץ של הקהילה סרדאהלי (דונאיסקה סטרדה) שבסלובקיה, אל בעל התפילה הוותיק, ר' חיים-לייב סַפַנוש, ולחש על אוזנו דבר מה. הלה הפנה אליו מבט תמה, אך בטרם הספיק להתעשת, כבר ניגש הרב אל דוכן שליח הציבור.

קהל המתפללים הביט בנעשֶה בעיניים תמהות. במהרה התברר כי הרב ביקש מר' חיים-לייב להתחלף עמו, וכי ר' חיים-לייב יוביל את תפילת נעילה במקום הרב. סימני שאלה רבים ריחפו בקהל, ואולם ארון הקודש כבר נפתח והקהל נדרך לקראת התפילה הפותחת של יום הכיפורים.

איש לא שיער שהסיבה נעוצה בר' מנשה בֶּר, ה'מלמד' הוותיק של העיירה. יהודי תלמיד חכם היה, ומידותיו התרומיות הקנו לו מעמד נכבד בעיירה. ואולם הכול השתבש בעקבות נישואי בתו הצעירה לצעיר יהודי משכיל, דוקטור ומורה לשפות זרות. אילו היה רופא ניחא, רחשו הבריות, אבל מורה ללטינית ויוונית?! הזעזוע בעיירה היה גדול.

חיצי הביקורת הופנו אל האב, ר' מנשה. "כיצד נתת ידך לדבר הזה?", מחו כלפיו. "עליך לבטל את החתונה", הִתרו בו. בני הקהילה חששו שפריצת הגדר במשפחתו המכובדת של ר' מנשה תשמש תקדים מסוכן.

שתיקתו של ר' מנשה העצימה את המתקפות נגדו. התסיסה בקהילה תורגמה מייד למעשים. הורים הוציאו את ילדיהם מהחדר שלו. תושבים הדירו את רגליהם מחנות המכולת של רעייתו. ואפילו בעל הדירה שבה התגורר הודיע לו כי לא יחדש את חוזה ההשכרה, בלחץ הציבור.

העונש החמור ביותר שספג ר' מנשה היה סילוקו מחוג הלומדים הקבוע אחרי תפילת שחרית. כמו-כן נמנע ממנו לעבור לפני התיבה או לקבל עלייה לתורה בימי השנה לפטירת הוריו. אפילו ילדים הציקו לו בהולכו ברחוב.

באותו זמן סבל הרב ממחלה קשה שריתקה אותו למיטתו, ולא ידע על כל הנעשה. רק כשהחלים נדהם לשמוע מר' מנשה את אשר אירע. "רבי", בכה לפניו, "מדוע רודפים אותי? פרנסתי דלה, ובהעדר נדוניה לא הצלחתי למצוא חתן מבני המקום שיסכים לשאת את בתי. חקרנו וביררנו שהחתן שלנו בא ממשפחה שומרת מצוות מפרשבורג, ובעצמו שומר שבת ומקיים את מצוות התורה".

הרב לא ידע נפשו מצער, והחל להפעיל את השפעתו לטובת ר' מנשה. הוא זימן אליו את תלמידי החכמים, והוכיחם על שנתנו יד לפגיעה ביהודי על לא עוול בכפו. אך דבר לא הועיל. שמו של ר' מנשה הוכתם בכתם שנראה היה בלתי-ניתן למחיקה.

חודש אלול הגיע. הרב הגביר את מאמצי הפיוס, וניסה לדבר אל מצפונם של נכבדי הקהילה. הוא הזהירם כי על עבירות שבין אדם לחברו אין יום הכיפורים מכפר. ואולם הללו סירבו לחזור בהם. "וכי אנחנו צריכים לבקש ממנו סליחה?", השיבו בכעס, "במעשהו פגע בקהילה כולה!".

יום הכיפורים התקרב. הרב התקשה למצוא מנוח לנפשו. יום ולילה טרד את מוחו בניסיון למצוא מוצא לסבך. רק אחרי הסעודה המפסקת הבזיק רעיון בראשו.

דממה שרתה בקהל כאשר החל הרב להשתפך בנעימת הפסוק "אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה". אחר-כך החל בתפילת 'כל נדרי', שהתעצמה מרגע לרגע, והרעידה את מיתרי הלבבות. הוא קרא בקול גדול: "ונסלח לכל עדת בני ישראל, ולגר הגר בתוכם, כי לכל העם בשגגה". ואז – השתתק.

במקום להמשיך בפסוק "סלח נא לעוון העם הזה", התעטף הרב בדומייה. דקה ושתיים חלפו, והרב מחריש. מבטים תמהים הורמו מתוך המחזורים. ר' שלום, מגאוני הקהילה, נזעק אל מקומו של הרב, חרד לשלומו.

לתדהמתו גילה את הרב רכון על מחזורו, ונחלי דמעות זולגים מעיניו. "האם הרב חש שלא בטוב?", שאל בלחש. הרבי נענע בראשו לשלילה. ביד רועדת הסתיר את הפסוק "סלח נא לעוון העם הזה...".

ר' שלום חד המחשבה הבין מייד. כאילו חץ מלובן ננעץ בליבו. בבת אחת חדרה לתודעתו ההכרה בדבר חומרת התנהגותה של הקהילה כלפי ר' מנשה. גם הוא, ר' שלום, ידו במעל. אף הוא לא נמנע ממלחמת ההוקעה הקנאית.

בסערת נפש פסע אל ירכתי בית הכנסת. "ר' מנשה!", הדהדה זעקתו בכל האולם, "אנא סלח לי על התנהגותי כלפיך! סלח לי על שלא ביקשתי את סליחתך!". קולו נשבר בבכי. "איך כשלתי! אוי, ר' מנשה, האם תואיל לסלוח לי?".

בתוך רגעים השתרך תור ארוך של מתפללים ליד מקומו של ר' מנשה. למדנים ופשוטי עם, מנהיגי הציבור ובעלי מלאכה. הכלימה הייתה משותפת לכולם. בראשים מורכנים ביקשו מחילה וסליחה מר' מנשה.

וכשנעתר ר' מנשה חשו הכול כי אבן נגולה מעל ליבם. העננה המכבידה התפוגגה באחת. ומעיני הרב, ממקומו כשליח הציבור, הוסיפו לזלוג דמעות, אלא שעתה אלו היו דמעות של שמחה. הוא שב אל מחזורו והכריז בקול רם: "סלח נא לעוון העם הזה!".

והקהל כולו החרה-החזיק אחריו בשאגת שמחה: "ויאמר ה', סלחתי כדבריך!".

(על-פי 'ספר זיכרון לקהילת סרדאהלי')

  לומדים גאולה

כשה'יחידה' מתפרצת

במדרש (בראשית רבה פרשה יד,ט) נאמר: "חמישה שמות נקראו לה – נפש, רוח, נשמה, יחידה, חיה" (בקבלה ובחסידות הסדר הוא "חיה, יחידה"). אין אלה שמות נרדפים, אלא חמישה רבדים, חמש דרגות, זו למעלה מזו.

הדרגות האלה בשלמותן ניתנו לצדיקי העולם: על הפסוק (ישעיה נב,יג) "הִנֵּה יַשְׂכִּיל עַבְדִּי, יָרוּם וְנִשָּׂא וְגָבַהּ מְאֹד" מבואר בספרי הקבלה, שחמשת התארים שבפסוק מתייחסים לחמש הדרגות שבנשמה: דוד המלך זכה ל'נפש'; אליהו זכה ל'רוח'; משה – ל'נשמה'; אדם הראשון – ל'חיה'; ואילו המשיח יעמוד בדרגה העליונה ביותר – 'יחידה'.

כוחות גלויים

באופן כללי מבואר שהמדרגות 'נפש', 'רוח' ו'נשמה' הן כנגד שלושת העולמות – 'עשייה', 'יצירה', 'בריאה'. 'נפש' קשורה למעשה בפועל, שזה עניינו של עולם ה'עשייה'; 'רוח' לתחום המידות, שהוא בעולם ה'יצירה'; ו'נשמה' למוחין, שזה עניינו של עולם ה'בריאה'.

'נפש', הדרגה התחתונה ביותר, היא החלק שבנשמה המתלבש להחיות את הגוף ואת כוחות העשייה. בעבודת ה' 'נפש' היא החוויה הנפשית המניעה את האדם לקיים בפועל את התורה והמצוות. למעלה ממנה ניצבת ה'רוח'. היא קשורה לעולם הרגשות: אהבה, יראה, רחמים וכו'. ובעבודת ה' – 'רוח' זו אהבת ה' ויראתו. למעלה יותר נמצאת ה'נשמה'. היא מתלבשת בכוחות השכל של האדם: חוכמה, בינה, דעת. ובעבודת ה' זו הכרה שכלית עמוקה בגדולת ה' ושאיפה עזה לדבוק בו.

שלוש הדרגות הללו הן הרבדים הגלויים של הנשמה. למעלה מהן עומדות 'חיה' ו'יחידה', שהן כנגד עולם ה'אצילות' וכנגד בחינת ה'כתר' שלמעלה מאצילות. לדרגות האלה אין לבוש מוגדר. הן מייצגות את הרבדים העל-שכליים, הבלתי-מוגבלים והאין-סופיים שבנשמת היהודי.

עצם הנפש

יש בנפש כוחות העומדים מעל להיגיון. התודעה שלנו אינה מסוגלת לקלוט אותם, מפני שהשכל והרגש קטנים ודלים מכדי לתפוס כוחות אלה. רבדים אלה שבנפשנו באים לידי ביטוי בעוצמה רבה, אך בלי שנוכל לקולטם בבהירות ולתרגמם למושגים של שכל ורגש. אלה הם 'חיה' ו'יחידה'.

ההבדל בין 'חיה' ל'יחידה' דק ומופשט, אבל מהותי מאוד. הרצון הנובע מ'חיה' בא לידי ביטוי בדמות של משיכה פנימית. אך עצם העובדה שהאדם חש רצון כלשהו, מעידה שיש כאן דבר מה נוסף על עצם מהותו. לעומת זה, דרגת ה'יחידה' היא עצם הנשמה. אין היא יכולה להתגלות בדרך של תחושה, כי היא-היא האדם עצמו.

ה'יחידה' נקראת כך מפני שהיא קשורה ומאוחדת בתכלית ב'יחיד' – בקב"ה. ה'יחידה' גם אינה משתנה ואינה מושפעת משום דבר חיצוני. היא עומדת מעל כל אפשרות שחטא ועוון יפגעו בה. הקשר שלה עם הקב"ה נשאר במלוא תוקפו, יהיה מה שיהיה. דרגה זו אינה באה לידי ביטוי בדרך כלל. היא מתפרצת רק כשהאדם ניצב מול דבר שמאיים על עצם הקשר שלו עם הקב"ה, כמו התכחשות ליהדותו, למשל. או-אז היא פורצת החוצה ומעניקה ליהודי את התוקף למסור את נפשו על קידוש השם.

ויש עוד הזדמנות שה'יחידה' מתגלה בה – ביום הכיפורים, ובמיוחד בתפילת 'נעילה', התפילה החמישית (כידוע, חמש התפילות של יום הכיפורים הן כנגד חמש הדרגות שבנפש). כאשר יהודי מכריז בסוף התפילה: "שמע ישראל", "ה' הוא האלוקים" - ברגע זה מאירה בו ה'יחידה' שבנפשו!

  חיים יהודיים

ימינך פשוטה לקבל שבים

צלילים רכים התנגנו באולם בעיר פרובינדס שבמדינת רוד-איילנד שבארה"ב, בשעת ארוחת הצהריים למשתתפי הוועידה השנתית של חברי קורס היהדות העולמי JLI. באחד השולחנות, בין יותר מאלף הסועדים, התנהלה שיחה קצרה שתוביל לאחר מכן לרגע היסטורי, שירגש את אמריקה היהודית.

"תגיד, רוברט", פנה הרב אפרים מינץ אל רוברט מריופול, "האם אי-פעם הנחת תפילין?". האיש נבוך מעט. "לא", השיב, "אני מתרחק מכל דבר יהודי ובפרט דתי". הרב מינץ, מנהל מכון JLI, התלבט מה להשיב לאורח הכבוד שהזמין לשאת דברים בוועידה. הוא ממש לא התכוון לוותר.

משפט מסעיר

קיץ תשי"ג (1953). אמריקה היהודית מצאה את עצמה בטלטלה בעקבות הוצאתם להורג בכיסא החשמל של יוליוס רוזנברג ורעייתו. הם הואשמו בהעברת סודות אטום אמריקניים לסובייטים. הפרשה התפוצצה בקול רעש גדול וגזר הדין חולל סערה בקהילה היהודית. העונש הכבד הוביל בהמשך לפולמוסים מרים. "הושבתם את הזוג רוזנברג בכיסא החשמל בלי סיבה", טענו גורמים ברוסיה.

בתוך כך הועברו ילדי בני הזוג, רוברט ואחיו, למשפחת מריופול, שהייתה מיודדת עם ההורים. "הילדים לא קיבלו חינוך יהודי", מספר הרב מינץ. "לא חגגו להם בר-מצווה ובוודאי לא זכו להניח תפילין. גם הקהילה היהודית התנכרה למשפחה. לימים, כשהבנים הוציאו לאור ספר על הוריהם, בניסיון לנקות את שמם, לא הוזמנו להרצות בקהילות היהודיות".

כשרוברט ענה: 'כן'

לאחר הרהור של רגע פנה הרב מינץ שוב אל אורחו, המתגורר במסצ'וסטס: "רוברט, האם עכשיו, כשאתה אורח שלנו, תסכים להניח תפילין?". רוברט השיב: "תן לי לחשוב על זה". בשלב הזה הרב מינץ הניח לאורחו והשניים המשיכו בארוחה ובשיחה על דא והא.

כעבור כמה שעות עלה רוברט אל דוכן הנואמים לשאת דברים, כאורח הוועידה. ההרצאה הייתה מוצלחת והמשתתפים והמרצה נראו מרוצים. בארוחה הבאה ניצל הרב מינץ את שעת הכושר ושאל שוב את רוברט אם יסכים להניח תפילין. "כן", ענה. הרב מינץ לא בזבז רגע ומיהר להביא זוג תפילין.

בר-מצווה לבן 71

אחרי הנחת התפילין התקשה הרב מינץ לעצור את התרגשותו. הוא לקח את המיקרופון ואמר לנוכחים שבעקבות נסיבות ילדותו, מר רוברט מריופול-רוזנברג לא חגג בר-מצווה ולא הניח תפילין. "עכשיו", הוא הכריז, "זה קרה בפעם הראשונה". יותר מאלף המשתתפים סערו מהתרגשות והחלו לשיר בהתלהבות לחתן בר-המצווה בן השבעים ואחת, שאף הורם על כתפיים.

החגיגה הספונטנית היכתה גלים בארה"ב. "התרגשתי מאוד לחגוג בחברת יהודים רבים כל-כך", אומר רוברט. "זו הייתה חוויה גדולה מאוד. עכשיו הייתי רוצה מאוד ללמוד יותר על היהדות ולהבין את דרכיה".


תמונות שריגשו המונים. רוברט והרב מינץ

  פינת ההלכה ומנהג

ברית מילה ביום הכיפורים

שאלה: כיצד נוהגים כשיש ברית מילה ביום הכיפורים?

תשובה: מצוות מילה דוחה גם את יום הכיפורים, ולכן כאשר היום השמיני ללידת הבן חל ביום הכיפורים מלים בו את הילד.

אם מלים בבית הכנסת, עושים זאת בין קריאת התורה לתפילת מוסף, ואחרי המילה אומרים 'אשרי'. כך נוהגים הספרדים וחב"ד. ויש המלים אחר 'אשרי'. רוב הפוסקים כותבים שיש למול אחר 'יזכור', ויש שכתבו למול לפני-כן.

אם מלים בבית התינוק ממתינים עד הכנסת ספרי התורה לארון הקודש, ואז הציבור יוצא למילה, ומייד אחריה חוזרים לבית הכנסת, אומרים מזמור כלשהו ואת הקדיש שקודם תפילת מוסף.

למנהג הספרדים, מברכים "אשר קידש" בלי כוס יין. למנהג האשכנזים מברכים על הכוס, ונותנים ממנו מעט לתינוק הנימול (נוסף על מה שנהוג לתת בפיו כשאומרים "בדמייך חיי"). אין נותנים לשתות לילד, בגלל חומרת יום הכיפורים, כדי שלא יתיר לעצמו לשתות מכוס של ברכה גם כשיגדל. גם אין נותנים ליולדת, גם אם עודנה בגדר 'חולה', כי בדרך כלל אינה זקוקה לזה ואסור לה לשתות יין.

הסעודה היא חובת אבי הבן, ועורכים אותה במוצאי יום הכיפורים (ובכלל זה אמירת 'הרחמן' בברכת המזון). טעם הסעודה משום חיבת המצווה וכבוד המילה. ויש שכתבו שמתוך השמחה יבקשו כולם על היולדת שתבריא ועל הילד שיגדל לתורה ולחופה ולמעשים טובים.

מקורות: סי' תרכא, שו"ע ס"ב ונו"כ, ושו"ע אדה"ז ס"ג-ה. פסקי תשובות ס"ק ב-ג. נטעי גבריאל הל' יו"כ פנ"ז. אוצר הברית (תשנ"ג) עמ' רלט.

  מושג ברגע

צום

המצווה המרכזית של יום הכיפורים היא הצום. זו חובה מן התורה, כפי שנאמר (ויקרא טז,כט): "בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ תְּעַנּוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם".

חובת הצום עומדת מעל כל המרכיבים האחרים של יום הכיפורים, ואפילו מעל ההליכה לתפילה בבית הכנסת. ההלכה קובעת כי מי שההליכה לתפילה תפגע ביכולתו לצום - עליו להישאר בבית ולצום.

הצום נועד לרומם את האדם מעל הצרכים הגופניים השוטפים, ולאפשר לנפשו לבוא לידי ביטוי. כשהוא שרוי בצום יכול האדם לחוש ביתר בהירות את הצורך לבקש סליחה על חטאיו ולקבל החלטות טובות לקראת השנה החדשה.


 

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)