חב''ד כל הלב לכל אחד
תרומה | לימוד יומי | חנות | בתי חב"ד | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 16:55 זריחה: 5:54 ט"ז בחשון התשפ"ז, 27/10/26
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

שיחת השבוע 1653 - כל המדורים ברצף
ערב שבת-קודש פרשת נצבים, כ"ז באלול ה'תשע"ח (07/09/18)

מדורים נוספים
שיחת השבוע 1653 - כל המדורים ברצף
שנה של מילים טובות
יש חדש
הירידה אל הזולת היא לטובתך
ראש השנה
אין כתובת אחרת
החוכמה לפתוח
סוד התקיעות
מתוך הלחץ ניגאל
החזן מרומם את התפילה
תפילה ביחידות בר"ה

מס' 1653, ערב שבת-קודש נצבים, כ"ז באלול ה'תשע"ח (07.09.2018)

צעירי אגודת חב"ד

יוצא לאור על-ידי המרכז לעזרי שליחות

ת"ד 14 כפר חב"ד 60840, טל' 073-2480711, פקס: 03-9606169

עורך: מנחם ברוד   �  יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

 עמדה שבועית

שנה של מילים טובות

אחד הרגעים המרגשים בליל ראש השנה הוא בתום התפילה, כאשר המתפללים בבית הכנסת מברכים איש את רעהו בברכת "לשנה טובה תיכתב ותיחתם"

ראש השנה, לצד עושר התכנים העמוקים הכלולים בו, מפנה את תשומת ליבנו לכוח הטמון במילים שאנו מוציאים מפינו. בימים שלפני ראש השנה אנו מאחלים זה לזה איחולי שנה טובה. הדבר אינו נעשה לשם נימוס בלבד, אלא מתוך אמונה בכוחן של מילות ברכה שאדם מברך את רעהו.

גם החג עצמו משופע במילים המסמלות שפע וברכה, החל בתפוח הטבול בדבש, שבאכילתו אנו מבקשים "שתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה", דרך שאר סימני הברכה, וכלה בשפע מילות התפילה המקיפות את כל משאלות ליבנו.

חשיבותן של המילים באה לידי ביטוי גם בהלכה הקובעת כי יש להקפיד בימים הנוראים על הגייה נכונה של מילות התפילה, כדי שלא יישמעו במשמעות שאינה חיובית. כך למשל יש להקפיד לומר "זכרנו לְחַיִים" ולא "לַחַיִים", כדי שהמילה לא תישמע כ'לַא חיים'.

מלאכים מצפים

ספרי החסידות מדגישים את הצורך להימנע בראש השנה מדיבורי חולין, ולהרבות באמירת מילים של תורה ותפילה. זאת על-פי המבואר בקבלה כי המילים שלנו בונות את 'ספירת המלכות' העליונה, שממנה אנו מקבלים את השפע של השנה כולה. הנה עוד המחשה לכוחן של מילים.

אחד הרגעים המרגשים בליל ראש השנה הוא בתום התפילה, כאשר המתפללים בבית הכנסת מברכים איש את רעהו בברכת "לשנה טובה תיכתב ותיחתם" (והנשים "לשנה טובה תיכתבי ותיחתמי"). בחסידות נאמר כי "מאות מלאכים מצפים בראש השנה שיהודי ידבר בשבחו של חברו, שכן יודעים הם עד כמה מתאווה הקב"ה לשבחם של ישראל".

לעיתים אנו נוטים להמעיט מכוחן של המילים. המעשים נתפסים בעינינו כבעלי חשיבות ממשית, ואילו המילים נחשבות כאמירה סתמית, שאינה מותירה חותם על המציאות. אין הדבר כך. המילים שאנו מוציאים מפינו משפיעות על המציאות. מילים טובות וחיוביות יוצרות מציאות חיובית, וכך להפך.

כשאדם משמיע מילים טובות על זולתו, הוא עושה טוב לא רק לאותו אדם, אלא גם לעצמו. הוא מקיף את עצמו בכוח החיובי של המילים הטובות. אילו היו לנו הכלים לראות את השפעתן של המילים, היינו רואים אותה אפילו בקירות ביתנו. בית שבין כתליו נשמעות מילים חיוביות וטובות שורה בו רוח טובה.

למען הבריאות הנפשית

ראש השנה הוא זמן מתאים לחשוב על כוחן של המילים שאנו אומרים, כותבים ומשגרים לחלל. רבות מדובר בעת האחרונה על הידרדרות השיח. על שהמילים נעשות יותר ויותר בוטות. אין בזה לתרום דבר לא לנושאי השיחה ולא לעצמנו. סגנון כזה גורם לנו לחיות בתוך סביבה רוויה באנרגייה שלילית.

סגנון מכובד, שפה נקייה, מילים טובות, לימוד זכות על הזולת – אלה יתרמו לא רק לרמת השיח הציבורי, אלא גם לבריאות הנפשית והפיזית של כולנו. הבה נקבל עלינו להיזהר יותר בשנה החדשה במילים. לבחור יותר ויותר מילים טובות וחיוביות. ושתהיה לנו שנה טובה ומתוקה, הן בחיים האישיים הן בחיים הציבוריים.


"תקע בשופר גדול לחירותנו". שנה שכולה טוב וגאולה (ציור: ברוך נחשון)

  יש חדש

ברכה לשנה החדשה

לקראת השנה החדשה נוהגים לכתוב 'פדיון נפש' ולבקש שנה טובה ומתוקה. ב'פדיון נפש' כותבים את השם הפרטי המלא ושם האם, ומציינים את המשאלות הדרושות. רצוי להחליט קודם לכן החלטה טובה של התחזקות בענייני תורה ומצוות. לאחר מכן נהוג להניח את המכתב באחד מספריו של הרבי מליובאוויטש, ולשגרו כדי להניחו על הציון הקדוש (דוא"ל: [email protected]. . פקס': 0017187234444).

זיכוי בשופר

בימי ראש השנה ייצאו אי"ה אלפי חסידי חב"ד לזַכות יהודים במצווה הגדולה של תקיעת שופר. פעילות זו נעשית על-פי קריאת הרבי מליובאוויטש, לזַכות את המוני בית ישראל ב'מצוות היום'. חסידי חב"ד יבקרו אצל המאושפזים במרכזים הרפואיים, אנשי כוחות הביטחון, קשישים בבתי אבות, עולים חדשים ואף אסירים בבתי כלא, ויאפשרו להם לשמוע תקיעת שופר.

הצלחה ל'מבצע מזוזה'

במבצע ארצי רחב היקף שנערך בחודש אלול נבדקו באמצעות מוקד המזוזה הארצי ובתי חב"ד רבבות מזוזות. בשנה האחרונה נבדקו 101,506 מזוזות. המבצע יתחדש אחרי החגים. להרשמה www.mezuza.org.il.

  שלחן שבת

הירידה אל הזולת היא לטובתך

על הפסוק "וְשָׁב ה' אֱלֹקֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ", אומרת הגמרא (מגילה כט,א): "בוא וראה כמה חביבין ישראל לפני הקב"ה, שבכל מקום שגלו שכינה עמהן... ואף כשהן עתידין ליגאל שכינה עמהן, שנאמר 'ושב ה' אלוקיך את שבותך'. 'והשיב' לא נאמר, אלא 'ושב'; מלמד שהקב"ה שב עמהן מבין הגלויות".

דברי הגמרא דורשים הסבר: מובן מאליו שכאשר בני ישראל ייגאלו, הקב"ה יבוא עמם. וכי יישאר בגלות?! מה לקב"ה להימצא בגלות בשעה שבני ישראל כבר אינם שם – בבחינת "מה לכוהן בבית הקברות" ו"מה למלך בבורסקי"? לשם מה הכתוב נדרש להודיע זאת?

כל נר ידלק

אלא העניין הוא שיש הבדל בולט בין הגאולה העתידה לגאולות הקודמות: בגאולות הקודמות נותרו יהודים בגלות, ואילו בגאולה העתידה איש לא יישאר בגלות. אפילו ניצוצות רוחניים, שנפלו לרשות ה'קליפות' הטמאות, ייגאלו. זה החידוש שבפסוק, שכל נקודה אלוקית תזכה לגאולה.

מכאן נלמדת הוראה מרכזית בעבודתו הרוחנית של היהודי: יש לקרב כל יהודי ויהודי, אפילו מי שעומד בדרגה פחותה ביותר, מפני שבכל יהודי יש "נר ה' נשמת אדם" (משלי כ,כז). ואפילו מי שעליו נאמר "נר רשעים ידעך" (שם יג,א), סוף-סוף זה נר ה' ואפשר להדליקו!

בלי שיקולים אישיים

אבל יהודי עלול לטעון: הלוא בהיותו חלק מעם ישראל הוא שייך ל'ממלכת כוהנים', "מה לכוהן בבית הקברות"? מדוע עליו להתייגע בהדלקת נר דועך, שדבקותו במקור החיים נפגמה? עוד יאמר: "מה למלך בבורסקי?!" – אם יירד ממעמדו לדבר עם אותו יהודי בשפתו וברמתו, עלול ריחו הרע של הלה לדבוק בו, בדומה למי שנכנס ל'בורסקי', שבו מעבדים עורות, שהריח דבק בו.

התשובה היא שעליו לנהוג במידת הקב"ה: "גלו לאדום, שכינה עמהן". אפילו השכינה עצמה ירדה לאדום, למקום הקליפות והמוות הרוחני, כדי להיות עם בני ישראל, וכדי שבסופו של דבר ייגאלו הניצוצות. גם יהודי צריך לנהוג כך, ואם יהודי שני 'גלה לאדום' – יש ללכת אליו ולהצילו.

טובה לעצמך

אדרבה, אם ירחיק לחפש את היהודי ה'גולה', הדבר יפעל שיתקיים בו לא רק "ושב את שבותך", שרוחניותו לא תיפגע, אלא גם יתווסף בו עילוי. כל עוד הוא בוחר לעסוק בעניינים נעלים בלבד ייתכן שיש בו חיסרון בעניינים הפחותים והנחותים, והוא אפילו אינו מודע לכך. אך אם ישפיל את כבודו ויפנה לעזור לזולת, ישלים את הפגמים הקיימים בו.

לא תמיד אדם יודע אילו תחומים עליו לתקן, בבחינת "הנסתרות לה' אלוקינו", ואולם בזכות ההתמסרות לזולת הוא זוכה ל"מידה כנגד מידה", והקב"ה גואל גם אותו מן הקליפות. זו הכנה לגאולה העתידה שבה ייגאלו כל הניצוצות.

(תורת מנחם, כרך יב, עמ' 222)

  מן המעיין

ראש השנה

איך מתכוננים

בערב ראש השנה צריכים לומר כל היום תהילים ולחזור בתשובה על הדברים הלא-טובים שנעשו בשנה החולפת, וכך לקראת תפילת ערבית כבר יהיו נקיים מכל ההרגלים הלא-טובים של השנה שעברה.

(אדמו"ר הרש"ב מליובאוויטש)

מלכות בכבוד

"כי המלכות שלך היא" – זאת אנו יודעים. תפילתנו ובקשתנו היא – "ולעולמי עד תמלוך בכבוד", שמלכותך תהיה "בכבוד".

(רבי משה-מרדכי מלעלוב)

כתרו של הקב"ה

"ובכן לך הכול יכתירו" (מן התפילה). כתרו של הקב"ה הוא שאנו מוסרים את נפשנו על קדושת שמו הגדול. "לך הכול יכתירו" – אנו מכתירים אותו ב"לך הכול".

(רבי צבי מרימנוב)

מלכות בהתגלות

בראש השנה צריכים לבקש רחמים על קבלת עול מלכות שמים, שתבוא בהתגלות הלב. הרי עצם הנשמה רוצה בכך, אלא שהארת הנשמה מסרבת לקבל זאת. לכן צריכים לבקש רחמים שהדבר יתגלה בכל הכוחות.

(ספר השיחות תש"ז)

קבלת עול כללית

קבלת העול של כל יום היא קבלה פרטית, לקיים בפועל את רצון המלך בכל עניין ובכל פרט. קבלת העול של ראש השנה היא קבלת עול כללית, לקבל את היותו יתברך מלך העולם.

(ספר המאמרים תש"ד)

מהות היום

קבלת העול של כל יום היא התחלת עבודת היום ויסודה. קבלת העול של ראש השנה היא מהות עבודת היום ותוכנה.

(הרבי מליובאוויטש)

מה יודעים

"הטוב ומיטיב לרעים ולטובים" (מן התפילה). למה הוקדמו הרעים לטובים? לפי שעדיף רשע היודע שהוא רשע מצדיק היודע שהוא צדיק. לכן רעים, היודעים שהם רעים, קודמים לטובים היודעים שהם טובים.

(החוזה מלובלין)

ישיבה אמיתית

"וייכון בחסד כיסאך ותשב עליו באמת" (מן התפילה). אם תכונן את כיסאך בחסד, תחוס על בניך ותחון אותם, כי אז "תשב עליו באמת", זו תהיה ישיבה נכונה ואמיתית. ואילו אם תשלוט עליהם בדין וברוגז, לא תשב באמת, כי הקב"ה גוזר וצדיק מבטל.

(רבי לוי-יצחק מברדיצ'ב)

שני הבדלים

יש שני הבדלים בין הדין והמשפט של ראש השנה לדין ומשפט שאחרי מאה ועשרים שנה. ראש השנה הוא משפט הגוף, ואילו אחרי מאה ועשרים הוא משפט הנפש. בראש השנה ידו של הקב"ה פשוטה לקבל שבים, ואילו אחרי מאה ועשרים כבר אי-אפשר לעשות תשובה.

(ספר המאמרים קונטרסים)

  אמרת השבוע

אין כתובת אחרת

לקראת ראש השנה באו חסידים אל רבי דוד מטולנה ומסרו לו 'קוויטלאך' (פתקי בקשות ברכה). הצדיק נוכח כי רובם עוסקים בבקשות בעניינים גשמיים, פרנסה וכדומה, וסגר את דלת חדרו ולא התיר להכניס אליו עוד את החסידים.

כעבור זמן פתח את הדלת, עמד על מפתן החדר ואמר: "בתפילה אומרים 'קדוש אתה ונורא שמך ואין א-לוה מבלעדיך'. חשבתי שפירוש הדברים כך הוא: 'קדוש אתה ונורא שמך' – הלוא אתה רם ונישא כל-כך, ואיך ייתכן לבקש ממך דברים גשמיים?!

"על זה ממשיכים ואומרים 'ואין א-לוה מבלעדיך'. אמת שהיה ראוי שלא נזכיר לפניך ענייני גשם וחומר, אך מה נעשה שאין לנו אחר שיכול לתת לנו לחם לאכול, ומוכרחים אנו לבקש זאת מלפניך, אף שמלך קדוש ונורא אתה". לאחר מכן פתח מחדש את חדרו לקבל את החסידים.

  פתגם חסידי

החוכמה לפתוח

"על תקיעת שופר אמרו חז"ל שהיא 'חוכמה ואינה מלאכה'. העיקר אינו מלאכת התקיעה, אלא החוכמה לפתוח את שערי הלב ולעורר לתשובה" (רבי בונם מפשיסחה)

  מעשה שהיה

סוד התקיעות

הרגע שבו הופיעה דמותו של ר' אברהם-מאיר מוורשה בפתח בית המדרש באלכסנדר סימן את המעבר מימי חודש אלול לכובד המורא של הימים הנוראים.

חסיד נכבד היה ר' אברהם-מאיר, תלמיד חכם ובעל מידות נאצלות. מעל כל סגולותיו התנוססה התקשרותו העזה לרבו, האדמו"ר 'ישמח ישראל' מאלכסנדר. הוא נבחר לתפקיד הגדול לשמש 'בעל תקיעה' בראש השנה בחצר הרבי.

בדחילו ורחימו היה ניגש ר' אברהם-מאיר למלאכת הקודש. את ההכנות הנפשיות החל זמן רב קודם שהימים הנוראים הִשרו את אימתם על הציבור. אחרי ראש השנה לא היה שב לביתו, אלא נשאר לחסות בצילו של רבו עד אחרי שמחת תורה. תקופה זו יוחדה על-ידו להתעלות רוחנית, ללימוד בדבקות ובהתמדה, ולתפילות ממושכות, כבן המתחטא אצל אביו.

יודעי דבר ידעו לספר כי לר' אברהם-מאיר יד גם בחוכמת הקבלה, ואת התקיעות הוא מלווה בכוונות טמירות, הידועות למקובלי תורת הנסתר בלבד. ובכל-זאת סירב ר' אברהם-מאיר להסתמך על ידיעותיו. בכל שנה, בערב ראש השנה, נהג להיכנס אל רבו ולהתברך מפיו. בכל פעם מחדש שטח בהתרגשות תחינה לפני הצדיק כי יואיל ללמדו את כוונת התקיעות.

פעם אחר פעם השיב רבו את פניו ריקם. אף שכבר הורגל בסירוב השנתי, חש ר' אברהם-מאיר כי טעמה של ההחמצה צורב את נפשו. הוא השתוקק כל-כך להתוודע לסוד התקיעות, והתאכזב למשמע התשובה השלילית.

שנה אחת ניצב שוב ר' אברהם-מאיר מול רבו, ועל לשונו המשאלה הקבועה לזכות לגילוי סוד התקיעות. משוכנע היה כי יקבל את הסירוב הצפוי, אולם הפעם נשא אליו הרבי פנים מאירות ואמר לו: "אברהם-מאיר יקירי! רצונך שאלמד אותך את כוונות התקיעות? יהי כן! ובכן, הסכת ושמע היטב".

התרגשות עזה אפפה את 'בעל התקיעה'. הוא עשה את אוזניו כאפרכסת ודרך את מחשבתו בריכוז, בשאיפה לקלוט את הדברים העמוקים שישמיע הרבי. "סוד התקיעות", לחש הרבי, כממתיק סוד, "הוא אהבת ישראל. לאהוב כל יהודי ויהודי, יהיה מי שיהיה!".

תדהמה אפפה את ר' אברהם-מאיר. לא ל'כוונות' כאלו ייחל... בטרם הספיק להתעשת הוסיף הרבי ואמר: "ודאי סבור אתה שכוונתי ליהודי שומר תורה ומצוות, המתפלל בכל יום ויום, או לכזה שבא לבית הכנסת לפחות בשבתות... אולי תרחיק לכת לפרש שיש לאהוב גם יהודי שבא להתפלל 'אחת בשנה', ביום הכיפורים? טעות בידך.

"כוונתי", הוסיף הרבי להפתיע את ר' אברהם-מאיר, "היא ליהודי פשוט, בור ועם-הארץ, שגם אבותיו היו חסרי כל ידע יהודי, המתגורר בכפר קטן ונידח ומנותק מכל דבר שבקדושה. יום אחד הוא יוצא אל הרחוב, ולתימהונו כל החנויות שבבעלות יהודים סגורות. 'מה קרה היום?', הוא תוהה באוזני שכניו הגויים. הללו משיבים לו בפולנית: 'דז'יען סאנדו' – יום המשפט היום.

"הלה מגרד בפדחתו. יום המשפט? על מה מדובר? לפתע הוא נזכר! זיכרון עמום מן העבר צף בתודעתו. זעזוע עובר בו: יום הדין! בוודאי! כיצד שכח?! הנשמה שבקרבו מתעוררת. הוא שב נסער לביתו, פונה אל אשתו ואומר לה בהתרגשות: 'היום יום המשפט! עלינו לנסוע העירה, לבית הכנסת. נזכרתי שגם סבי נהג כך!'.

"האישה תמהה למשמע הדברים ונזעקת: 'מה פשר הבהלה? הרי עדיין לא אכלנו ארוחת צהריים!'. שומע זאת הכפרי וחושב מה לעשות. הלוא החנויות סגורות.

הוא תופס את רובה הציד, רץ ליער, צד ארנבת, ומביא אותה לאשתו, שתכין ממנה צלי לארוחת הצהריים. אחרי הסעודה הוא לוקח את התער ומגלח את זיפי זקנו, שכן עליו להיראות במיטבו בבית הכנסת. לאחר מכן הוא רותם את סוסו, והשניים יוצאים העירה.

"בשערי בית הכנסת נעצר הכפרי", מוסיף הרבי לתאר באוזני ר' אברהם-מאיר. "הוא נושא את כפיו השמימה וקורא: 'ריבונו של עולם! יודע אתה שאיני יודע לקרוא ולהתפלל. אם כן, לשם מה לי להיכנס לבית הכנסת? כל שיש לי לומר לך הוא דבר אחד – תודה על כל מה שנתת לי בעבר, ואנא תן לי ברכה ושפע גם בעתיד'. מסיים הכפרי את נאומו הקצר, מסב את סוסו לאחור, ושב לביתו".

הצדיק סיים את דבריו ופניו האירו. הוא נשא עיניים בורקות אל ר' אברהם-מאיר ואמר ברגש רב: "שומע אתה, אברהם-מאיר! ליהודי כזה התכוונתי! גם יהודי כזה יש לאהוב אהבת נפש!".

ר' אברהם-מאיר נרעש מן הדברים והנהן בראשו. אחרי רגע יצאו מפיו המילים: "רבי! יהודי כזה... רק הרבי מסוגל לאהוב!".

"ומה עלה בדעתך", השיבו הרבי בתרעומת קלה, "שסוד התקיעות נקנֶה בקלות?! את סוד התקיעות חפצת לדעת?... ובכן, עליך לדעת שדברים אלה אינם נקנים באמירה בלבד! יש לטרוח ולהתייגע רבות כדי להשיג את מדרגת אהבת ישראל האמיתית. מי שרק מבקש לדעת, כוונותיו יהיו לריק!".

(על-פי 'תולדות הישמח ישראל')

  לומדים גאולה

מתוך הלחץ ניגאל

בתורה מצאנו שלושה סוגי שופרות: א) השופר הרגיל של ראש השנה; ב) השופר של מתן תורה, שעליו נאמר (שמות יט,יט): "ויהי קול השופר הולך וחזק מאוד", שזה שופר שקולו חזק, "קול גדול"; ג) השופר של הגאולה, שהוא 'שופר גדול', כמו שנאמר (ישעיה כז,יג): "והיה ביום ההוא ייתקע בשופר גדול, ובאו האובדים בארץ אשור והנידחים בארץ מצרים והשתחוו לה' בהר הקודש בירושלים". כך אנו גם מתפללים שלוש פעמים בכל יום: "תקע בשופר גדול לחירותנו".

ההבדל בין ה'שופרות' וייחודו של ה'שופר גדול' של הגאולה יובנו לאחר הסברת עניינו של השופר בכלל.

שופר גדול

קודם תקיעת השופר בראש השנה אומרים את הפסוק (תהילים קיח,ה): "מן המֵצר קראתי י-ה, ענני במרחב י-ה". זה גם מבנהו של השופר – צידו האחד צר ("מן המֵצר") וצידו השני רחב ("במרחב"). על-ידי הלחץ שהתוקע מפעיל בצידו הצר, התקיעה בוקעת מן הצד הרחב. זו מהותו הרוחנית של השופר – צעקה פנימית הבוקעת מתוך ה'מֵצר' והלחץ דווקא. השופר מבטא את 'צעקת הלב' של יהודי, שחש את ריחוקו מה', וצועק מתוך כאב את רצונו לחזור ולהיות קשור ודבוק בקב"ה.

צעקה פנימית זו מגיעה לרום המעלות, ומכאן חשיבותה העצומה של מצווה זו. על-ידי הצעקה "מן המֵצר" מגיעים עד "מרחב י-ה" – עד הדרגות האין-סופיות והבלתי-מוגבלות של האור האלוקי. לכן השופר מעורר חיוּת חדשה ושפע חדש למען העולם, למשך כל השנה החדשה.

וכאן באים ההבדלים בין סוגי השופרות: השופר של ראש השנה הוא שופר רגיל, שאכן מעורר שפע אלוקי מאת ה'. השופר של מתן תורה, שהיה לו 'קול גדול', מבטא גילוי אלוקי רב ועצום. ואולם השופר העתידי יהיה 'שופר גדול'. משמעות הדבר, שאז תתגלה עצם המהות האלוקית, שהיא לעצמה למעלה מכל התגלות ומכל שייכות לעולמות המוגבלים.

הקב"ה מעורר

ה'שופר גדול' הזה בא גם הוא בעקבות מצב של 'מֵצר'. קודם הגאולה עם ישראל עומד במצב של 'מֵצר' – הצרות הגשמיות והשפל הרוחני גורמים לכל יהודי לחוש תחושה עמוקה של 'מֵצר'. במיוחד צר וכואב לאותם יהודים שהם בבחינת 'אובדים' ו'נידחים', החשים כאב עצום על ריחוקם מן האמת האלוקית. ה'מֵצר' הזה יוצר את הקרקע להתגלות העצומה של ה'שופר גדול'.

עם זה, הגילוי של ה'שופר' העתידי אינו מעשה ידי אדם. לכן נאמר: "ייתָּקע בשופר גדול" – ייתקע מאליו. שכן מצבו של עם ישראל ערב הגאולה נחות כל-כך, עד שהקב"ה אינו מצפה ממנו להתעורר בעצמו, אלא הקב"ה הוא המעורר את העם על-ידי ה'שופר גדול'. כאשר הקב"ה 'תוקע' ב'שופר' הזה, ומערה על עם ישראל את ההתגלות הגדולה, ממילא מתעורר כל יהודי, אפילו מי שהיה בבחינת 'אובד' ו'נידח', ואף הוא בא להשתחוות לה' בהר הקודש.

מכאן מובן שעיקר העבודה ערב הגאולה אינה בהשגת מדרגות עליונות דווקא, אלא בהתבטלות ובתחושת 'מֵצר'. יהודי צריך לחוש צער וכאב על מצבו הרוחני, ולדעת שגם המדרגות הרוחניות שאליהן הגיע אינן בזכות אישיותו העצמית, אלא בכוחו של הקב"ה, שכבר מתחיל להאיר עלינו מעט מהגילוי של ה'שופר גדול'. תחושת התבטלות זו היא הכנה לגילוי ה'שופר' העתידי, שיעורר את כל עם ישראל לקראת הגאולה האמיתית והשלמה (ראה ספר המאמרים מלוקט, תשרי-חשוון, עמ' י).

  חיים יהודיים

החזן מרומם את התפילה

פתק קטן על לוח המודעות בעיר אשדוד גרם לנער לעצור. המודעה בישרה על מסגרת ללימוד 'תפילת הבקשות' הירושלמית בבית כנסת באשקלון. מאז היותו ילד הוקסם לשמוע את החזן, והוא החליט ללכת ללמוד. שם החל הנער ללמוד את רזי הפייטנות, ומאז הכול היסטוריה.

"התחום הזה נמצא עמוק בנפשי", אומר בעל התפילה, הרב אליהו אוּזן (54), המשמש בתפקיד כבר יותר מארבעים שנה. "הנפש נמשכת לזה מעצמה. כבר בהיותי ילד קטן נמשכתי לצלילי המוזיקה".

דורות חדשים לחזנות

הנער בעל הקול הערב התכבד לקרוא בתורה בקביעות, הוזמן לתכניות מוזיקה יהודית ברדיו, ולוהק למקהלות. לאחר שהקים בית בישראל עלה לירושלים, בהוראת רבותיו, ומונה לרב וחזן בית כנסת. תפנית של ממש בחייו אירעה כאשר הגר"ע יוסף שמע אותו מפייט ב'שבע ברכות'. "הוא נהנה משירתי וביקש ממני לעבור אצלו לפני התיבה בימים הנוראים", מספר הרב אוזן. "גם במרוצת השנה הוזמנתי מעת לעת לעבור לפני התיבה".

רבים שיחרו לפתחו וביקשו ללמוד מעצותיו וניסיונו. "החלטתי להעביר שיעורים מסודרים בפייטנות ולהנחיל את שיטתי לדור הצעיר. ברוך השם יש לנו כיום מאות תלמידים, שמשמשים חזנים בארץ ובעולם", הוא אומר.

תפילה, לא קונצרט

אנחנו שואלים איך מצליחים להפריד בין ההתמקדות בביצוע ובנעימה לבין הריכוז בכוונת התפילה. הרב אוזן מודה כי "לחזן מתחיל זה עלול להפריע, אולם בהמשך ילמד כי המנגינה מחיה את המילים והמילים מעניקות משמעות עמוקה למנגינה".

הוא ער לתופעת החזנים ההופכים את התפילה לקונצרט: "בעבור חזן כל תפילה היא מעין הופעה, ואולם תפקידו האמיתי של החזן הוא להרים את התפילה. אצלנו, הספרדים הירושלמים, שולט כוח היוצר. אנחנו יוצרים תוך כדי שירה. החזן הוא היוצר, הוא המוביל. הוא לא אומר פסוק ראשון ואחרון, אלא מוביל את התפילה לכל אורכה. כשאתה מחובר למילים ויוצר את המנגינה, אתה יכול להיות בטוח שהתפילה לא תהפוך לקונצרט".

מסר לחזן ולקהל

התפילה המרגשת בחייו הייתה כשהשתתף בתפילה של החזן רבי דוד ריאחי בנתניה, שאותו הוא מגדיר "רבי ומורי". "שמעתי הרבה קלטות שלו, ובהיותי בן ארבע-עשרה השתתפתי בתפילה בבית הכנסת שלו. נתנו לי לקרוא קטע בסידור וליבי הלם מהתרגשות. 'עמוד איתו בתיבה', אמר לי הגבאי. רבי דוד חייך אליי ומאותו יום נוצר בינינו קשר טוב,  והופענו יחד, כמו אב ובנו. זכיתי שהוא התווה לי את הדרך ואת הסגנון בחזנות".

יש בפיו מסר לחזנים ולקהל: "לחזנים אני אומר, עיברו על התפילות היטב בטרם תעברו לפני התיבה. ומהציבור אני מבקש: לפעמים הקהל שר יחד ויוצר בלבול. תנו לחזן להתבטא, שיהיה לו מרחב תמרון. והעיקר שיעלו תחנונינו לפני בורא עולם ושנזכה לשנה טובה ומתוקה".


הרב אוזן: "התפילה אינה הופעה"

  פינת ההלכה ומנהג

תפילה ביחידות בר"ה

שאלה: מי שמתפלל בראש השנה ביחידות – האם הוא אומר את הפיוטים הנאמרים בציבור ותוקע בשופר בתפילת מוסף?

תשובה: הפיוטים (האשכנזיים והספרדיים) הנאמרים בימים הנוראים נכתבו בידי גדולי ישראל כהשלמה לשבחי ה' ולתחנונים הכלולים בתפילה. אפילו בקהילות שאינן אומרות פיוטים כל השנה, כמו חב"ד, אומרים אותם בימים הנוראים בחזרת הש"ץ, מרוב חשיבותם (הספרדים אומרים אותם רק לפני חזרת הש"ץ או אחריה ולא בתוך התפילה). המתפלל ביחיד יאמר את הפיוטים אחרי סיום תפילתו בלחש.

בראש השנה תוקעים בשופר אחרי קריאת התורה ('תקיעות מיושב'), ולאחר מכן בתוך תפילת מוסף. בתקיעות הראשונות מקיימים את כל אופני התקיעה: תשר"ת, תש"ת, תר"ת – שלוש פעמים מכל סוג.

עם זה תיקנו חז"ל לתקוע גם בתוך תפילת מוסף ('תקיעות מעומד'). יש התוקעים גם בתוך תפילת הלחש (וכן מנהג חב"ד וקהילות החסידים והספרדים), ויש התוקעים רק בחזרת הש"ץ (מנהג קהילות אשכנז). הטעם לכך: ברכות מוסף תוקנו בידי חז"ל לאומרן עם התקיעות, שבאו "כדי לערבב את השטן" – "כשישמע שישראל מחבבין את המצוות – מסתתמין דבריו" (רש"י).

המתפלל מוסף ביחיד תוקע או שומע את תקיעות 'מיושב', שלפני מוסף, ואינו תוקע או שומע תקיעות בתוך תפילתו, כי לא תיקנו זאת אלא בציבור (רק לדעת הרדב"ז וסיעתו רשאי לשמוע תקיעות [או אפילו לתקוע בעצמו] בתוך תפילתו).

מקורות: ר"ה טז,א-ב. לב,א. שו"ע אדה"ז סי' תקצא סי"ג-יד. מטה אפרים סי"ג. שו"ע סי' תקצב ס"ב, ושו"ע אדה"ז ס"ז. ילקוט יוסף ח"ה עמ' 54, וש"נ. אוצר מנהגי חב"ד עמ' קלד.

  מושג ברגע

קולות השופר

תקיעת שופר היא המצווה החשובה ביותר מן התורה בראש השנה, ככתוב (במדבר כט,א): "יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם".

הקולות שמשמיעים באמצעות השופר נחלקים לשלושה סוגים: תקיעה - תקיעה רצופה וממושכת. שברים - שלוש תקיעות קצרות. תרועה - סדרה של תקיעות קצרצרות (לא פחות מתשע).

החובה המינימלית היא לשמוע את סדרת התקיעות כפי שתוקעים בבית הכנסת אחרי קריאת התורה: שלוש פעמים תקיעה־שברים־תרועה־תקיעה. שלוש פעמים תקיעה־שברים־תקיעה. ושלוש פעמים תקיעה־תרועה־תקיעה. סך הכול: שלושים קולות.


 

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)