חב''ד כל הלב לכל אחד
תרומה | לימוד יומי | חנות | בתי חב"ד | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 18:11 זריחה: 6:43 א' בחשון התשפ"ז, 12/10/26
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

שיחת השבוע 1647 - כל המדורים ברצף
ערב שבת-קודש פרשת ואתחנן / נחמו, ט"ו במנחם-אב ה'תשע"ח (27/07/18)

מדורים נוספים
שיחת השבוע 1647 - כל המדורים ברצף
עומק המשמעות של חתונה
יש חדש
כשהלילות מתארכים הספרים נפתחים
קריאת שמע
השאלה שהטרידה
הנחמה מנחמת
ביקור פתע
תפילה לגאולה
השותפים מצאו השקעה בקזחסטן
שמירת הבריאות

מס' 1647, ערב שבת-קודש ואתחנן / נחמו, ט"ו במנחם-אב ה'תשע"ח (27.07.2018)

צעירי אגודת חב"ד

יוצא לאור על-ידי המרכז לעזרי שליחות

ת"ד 14 כפר חב"ד 60840, טל' 073-2480711, פקס: 03-9606169

עורך: מנחם ברוד   �  יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

 עמדה שבועית

עומק המשמעות של חתונה

הרגע שבו איש ואישה כורתים ברית ביניהם ובונים בית בישראל הוא אחד המרכיבים העמוקים ביותר בזהותנו ובתחושת הרציפות היהודית

מי שניזון מכלי התקשורת יכול להתרשם שמוסד הנישואים פשט את הרגל; שהציבור הרחב כבר מתחתן כדת משה וישראל; או שמי צריך בכלל את הטקס המיותר הזה שנקרא חתונה.

הרושם הזה נוצר מפני שיש גורמים הדואגים לפמפם שוב ושוב את המסרים האלה, וכשחוזרים על ססמה פעמים רבות, היא נקלטת. כמו-כן התקשורת מדווחת בשקיקה על כל  יוזמה המתריסה כנגד החתונה היהודית המסורתית, עד שנדמה כי כך נוהג רוב העם.

זה כמובן לא נכון. רוב הציבור עדיין בוחר להינשא כדת משה וישראל. מדי ערב נערכות ברחבי הארץ מאות חתונות, עם חופה וקידושין כדת וכדין. גם בסקרים שמפרסמים הגורמים החותרים לקעקוע מוסד הרבנות בולט הנתון שרוב הציבור היה בוחר להתחתן על-פי ההלכה, גם אם היו מונחות לפניו אפשרויות חוקיות אחרות.

כובד האחריות

עם זה, אין לזלזל בטרנד שמובילים אותם גורמים אנטי-דתיים, בסיועה הנלהב של התקשורת. יש בהחלט חוגים שבהם האווירה השלטת היא, שלא מתחתנים ברבנות. בני זוג העומדים להינשא נקלעים ללחץ חברתי, ולא תמיד עומדים בו.

המציאות הזאת מטילה אחריות כבדה על כל רב העורך חופה וקידושין. בכל מעמד כזה נוכחים מאות אורחים, וחוויית האירוע יכולה להיות מכרעת בעבורם. רבנים רבים מספרים כי לא אחת פנו אליהם בני זוג בבקשה לחתנם, אחרי שנכחו בטקס שערכו. הללו אמרו במפורש כי לא חשבו להתחתן בחתונה יהודית, אך בעקבות ההשתתפות בטקס, שנוהל בטוב טעם, שינו את דעתם.

כמו-כן חשוב מאוד להביא לתודעת הציבור את משמעותה העמוקה של החתונה, בתפיסת היהדות. אין זה 'טקס רשמי', חיצוני וטכני, אלא מעמד רוחני, המכניס מימד של קדושה לחיי בני הזוג, ומניח בסיס לבית יהודי שורשי, שהוא עוד חוליה בשלשלת הזהב של עם ישראל לדורותיו.

דווקא בימינו, כשאנו מופצצים ללא הרף ברעיונות שונים ומשונים ובתפיסות מגוּונות מכל סוג אפשרי, אנשים מחפשים את העוגן והשייכות. אדם רוצה להרגיש את החיבור לשורשיו, לעמו, למורשתו. הרגע הזה, שבו איש ואישה כורתים ברית ביניהם ובונים בית בישראל, הוא אחד המרכיבים העמוקים ביותר בזהותנו ובתחושת הרציפות היהודית.

לבֵנה בבניין האומה

בני זוג שעברו הכנה ראויה, ולמדו להבין את משמעותו הפנימית של מעמד הנישואים, לא יוותרו על החוויה הרוחנית העמוקה, ועל החיבור עם דורי דורות של יהודים, שהקימו בית בישראל בדיוק בדרך הזאת. עם כל הכבוד לאופנות מתחלפות, אין דבר חזק יותר מהתחושה שכך בדיוק התחתנו יהודים לפני מאה, מאתיים, אלף ואלפיים שנים.

הקמת בית בישראל איננה אירוע פרטי ומשפחתי בלבד, אלא חלק מרקמת חייה של האומה כולה. לכן בברכות הנישואים מזכירים גם את "משמח ציון בבניה" ואת התקווה ש"מהרה יישמע בערי יהודה ובחוצות ירושלים". כי הזוג הזה, שבא בברית הנישואים, הוא עוד לבֵנה בבניין העם היהודי לדורותיו. את הרציפות הזאת חייבים לשמר ולטפח.


חיבור עם דורי דורות של יהודים שהקימו כך בית בישראל (צילום: מנדי הכטמן)

  יש חדש

הילולת רבי לוי-יצחק

ביום רביעי הבא, כ' במנחם-אב, יצוין יום הסתלקותו של הגאון המקובל רבי לוי-יצחק שניאורסון, אביו של הרבי מליובאוויטש. הוא נסתלק בשנת תש"ד, בעיר אלמטי בקזחסטן, לאחר תקופת גלות קשה, שגזרו עליו השלטונות הקומוניסטים ברוסיה הסובייטית. בקהילות חב"ד מתקיימים אירועים והתוועדויות לעילוי נשמתו.

ירחי כלה

ביום ראשון הקרוב ייערך בהיכל ישיבת תומכי תמימים בכפר חב"ד מעמד 'ירחי כלה' המסורתי – יום עיון ולימוד לעילוי נשמת רבי לוי-יצחק שניאורסון. במהלך היום יושמעו שיעורים מעמיקים במגוון סוגיות, בנגלה ובחסידות, מפי רבנים וראשי ישיבות מהארץ ומחו"ל. הציבור מוזמן להקדיש את היום ללימוד תורה בהיכל הגדול של הישיבה.

שבוע שכולו חסידות

בימים ראשון עד חמישי (כ"ד-כ"ח במנחם-אב) תתקיים סדרת שיעורים (לגברים) בנושאי יסוד בחסידות. את השיעורים ימסרו הרבנים הגאונים הרב מענדל פויגל, הרב יחזקאל סופר, הרב מאיר אליטוב ועוד. בנושאים: עבודת התפילה, הגאולה ועוד. השיעורים יהיו בשעות הערב בספריית החסידות 'היכל מנחם', רחוב ישעיהו 22 ירושלים. הכניסה חופשית. לפרטים: 0504115279.

  שלחן שבת

כשהלילות מתארכים הספרים נפתחים

הגמרא (בסוף מסכת תענית) אומרת שיום ט"ו באב, שבו הלילות מתחילים להתארך, מסמן את נקודת הזמן שממנה יש להוסיף בלימוד התורה: "מכאן ואילך דמוסיף יוסיף". מפרש רש"י: "דמוסיף לילות על הימים לעסוק בתורה (בלילות), יוסף חיים על חייו". זאת על-פי מאמר חז"ל (עירובין סה,א): "לא איברא ליליא אלא לגירסא" – לא נברא הלילה אלא ללימוד.

על כך נשאלת השאלה הידועה: לימוד התורה בכל עת הוא חובה הלכתית, כדברי חז"ל (סנהדרין צט,א): "כל שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק" הוא בבחינת "כִּי דְבַר ה' בָּזָה", ועונשו חמור.

הכול חייבים

אכן, התורה מכירה באילוצי הפרנסה, ואינה תובעת מן האדם ללמוד בשעות שבהן עליו להתפרנס. מכאן שאיסור ביטול תורה הוא רק בשעות שבהן האדם פנוי מעבודה, ובכל-זאת אינו מנצל את זמנו הפנוי ללימוד התורה. אם כן, איזו משמעות יש להתארכות הלילות: אחת מהשתיים, אם יש לאדם פנאי ללמוד, עליו ללמוד גם בקיץ; ואם אין הוא פנוי, מה יועילו לו הלילות הארוכים?

הביאור מבוסס על דברי רבנו הזקן בשולחן ערוך (הלכות תלמוד תורה פרק ג, הלכה א), על מאמר חז"ל (יומא לה,ב): "הילל מחייב את העניים, רבי אלעזר בן-חרסום מחייב את העשירים". לכאורה ההלכה היא (כפי שמביאהּ הרמב"ם): "כל איש ישראל חייב בתלמוד תורה, בין עני בין עשיר". אם כן, מדוע הילל מחייב את העניים, ורבי אלעזר בן-חרסום את העשירים?

מהי פרנסה

אלא שצורכי הפרנסה שבעבורם מותר להקצות זמן על חשבון לימוד התורה אינם מוגדרים לגמרי. יש מי שבעיניו 'פרנסה' היא שפע רב, בעוד אדם אחר מסתפק ב"פת במלח תאכל".

זו הכוונה ב"הילל מחייב את העניים": הילל הסתפק בפרנסה מוגבלת מאוד, והתנהגותו מחייבת עניים, על שאין הם מסתפקים בחיי עוני. כמוהו "רבי אלעזר בן-חרסום מחייב עשירים" – אף שהיה עשיר, מינה אחרים לנהל את עסקיו והקדיש את עיתותיו לתורה. יש עשירים שבעיניהם ה'פרנסה' מחייבת עבודה כל שעות היום והלילה, ועל כך בא רבי אלעזר ומחייב אותם לפרש את אילוצי הפרנסה במובן מצומצם יותר.

רמז משמים

גם ההוספה בלימוד שנדרשת מט"ו באב מכוּונת לאותו תחום – הגדרת ה'פרנסה' –  שגבולותיו נקבעים על-ידי כל אדם. השאלה היא מהי הגדרת ה'פרנסה' הפוטרת מלימוד התורה.

אומרת הגמרא: "מחמישה-עשר באב ואילך... יוסיף חיים על חייו": אין מדובר כאן בזמן הפנוי, שאותו ממילא חובה להקדיש ללימוד התורה, אלא בזמן המופנה לפרנסה – שגם ממנו יש 'לגזול' לטובת לימוד התורה. כאשר יהודי מבחין שהלילות מתחילים להתארך, עליו לראות בזה רמז משמים להוסיף בלימוד, ו'לגזול' מהזמן המופנה לענייני הפרנסה ולהקדיש אותו ללימוד התורה.

(תורת מנחם תשמ"ב, כרך ד, עמ' 1996)

  מן המעיין

קריאת שמע

אהבה גוררת אהבה

"ואהבת את ה' אלוקיך" (דברים ו,ה). איך אפשר לצוות על אהבה? אלא שקודם קריאת שמע אנו אומרים "הבוחר בעמו ישראל באהבה". אם הקב"ה אוהב אותנו, מובן מאליו שאף בליבנו מתעוררת אהבה אליו.

(רבי עקיבא אייגר)

ברחמים ובדין

ה' זו מידת הרחמים; אלוקים זו מידת הדין. בין שההנהגה תהיה במידת הרחמים, בין שתהיה במידת הדין, תמיד צריך להיות "ואהבת את ה' אלוקיך".

(אלשיך)

בלי גבול משתנה

"ובכל מאודך" (דברים ו,ה). זו אהבה בלתי-מוגבלת. ונאמר "מאודך", לשון יחיד, כי גדר בלי גבול משתנה מאדם לאדם. מה שנחשב בלי גבול אצל אדם אחד, נחשב גבול אצל אדם אחר.

(ספר המאמרים תש"י)

גם כשהכסף מצוי

רש"י מפרש: "בכל ממונך". גם כשהכסף מצוי אצלך אל תשכח את ה' אלוקיך.

(פנים יפות)

לכשייפתח הלב

"והיו הדברים האלה אשר אנוכי מצווך היום על לבבך" (דברים ו,ו). שיהיו הדברים האלה מוכנים ומזומנים תמיד על לבבך, כדי שכאשר ייפתח לבבך לרגע, מייד יחדרו לתוכו.

(רבי מנחם-מענדל מקוצק)

המצווה מחברת

"אשר אנוכי מצווך היום" (דברים ו,ו). "אנוכי" זה עצמותו ומהותו יתברך. "מצווך" לשון צוותא וחיבור, שהרי קיום המצוות מקשר את האדם עם הבורא. "היום" – קיום המצוות אפשרי בעולם הזה בלבד.

(תורה אור)

מסע הנשמה

"ושיננתם לבניך, ודיברת בם, בשבתך בביתך, ובלכתך בדרך, ובשכבך ובקומך" (דברים ו,ז). התורה מלווה את הנשמה בכל המצבים: "בשבתך בביתך", כאשר הנשמה מצויה באוצר הנשמות, קודם ירידתה למטה; "בלכתך בדרך" – כשהיא יורדת לעולם הזה; "ובשכבך" – ביום הפקודה תשמור עליך; "ובקומך" – בעולם הבא, "והקיצות היא תשיחך".

(היום יום)

אינו מרפה

רבי וולף מסטריקוב ישב ליד מיטתו של חסיד קוצק לפני פטירתו. הוא שאל אותו: האם עדיין יש בך יצר הרע? השיב לו: הוא משדלני לומר 'שמע ישראל' בדבקות כדי שיאמרו עליי – חסיד גדול היה, נשמתו יצאה בקדושה ובטהרה...

  אמרת השבוע

השאלה שהטרידה

כאשר השלטון הקומוניסטי עצר את רבי לוי-יצחק שניאורסון, רבה של יקטרינוסלב (כיום דנייפרופטרובסק), מנעו ממנו החוקרים לפגוש מישהו מבני משפחתו במשך כעשרה חודשים. הוא נעצר לפני חג הפסח תרצ"ט, ורק לאחר גזר דינו, בחודש כסלו ת"ש, התירו לרעייתו, הרבנית חנה, לפוגשו בטרם צאתו לגלות בקזחסטן.

הפגישה התקיימה כאשר סורגי ברזל חצצו בין בעלה האסיר לבינה. ליבה של הרבנית נשבר למראה בעלה, שמצב בריאותו הידרדר בחודשים האלה, שבהם כמעט לא אכל דבר (מטעמי כשרות) ועבר חקירות קשות.

"ברוך השם שנפגשים", היו המילים הראשונות שאמר רבי לוי-יצחק לרעייתו. "אמרי נא לי, האם ראש חודש כסלו היה יום אחד או שני ימים. עליי לדעת זאת כדי לדעת מתי חנוכה"...

  פתגם חסידי

הנחמה מנחמת

"בעצם העובדה שהקב"ה הוא המנחם את עם ישראל אנו מוצאים ניחומים. אם המלך עצמו מנחם אותנו, דברי הנחמה עצמם משמחים את ליבנו" (רבי לוי-יצחק מברדיצ'ב)

  מעשה שהיה

ביקור פתע

המהלומות על הדלת הרעידו את לבבות היושבים בחדר. הם הביטו זה בזה בעיניים פעורות מאימה. איש מהם לא דיבר. הם ידעו היטב את הצפוי להם.

שנת תש"ה. בעיר צ'שין (טֶשין) שבצ'כיה התלכדה קבוצה קטנה של יהודים ניצולי שואה, שבעור שיניהם הצליחו להינצל מן התופת האיומה. אך בנס חמקו ממלתעות הרשע הנאציות. עתה החלו לאסוף את השברים ולשקם את חייהם.

יהודים אלו היו בעלי אמונה איתנה בבורא, שלא נשברה בתלאות הקשות שעברו. עתה מצאו עצמם בשלטון קומוניסטי, שהחיל על צ'כיה את חוקיו הנוקשים.

הפליטים האומללים, שאך לפני זמן קצר מילטו את נפשם מידי רודפיהם, התמודדו עכשיו עם דיכוי רוחני. בין האיסורים שהוטלו על האוכלוסייה היה להתקהל יחדיו, ועל-אחת-כמה-וכמה למטרות דתיות.

מנהיג החבורה היה יהודי תלמיד חכם מופלג ומרביץ תורה ברבים, ר' פינחס פיינשטט שמו. הוא לא אמר נואש. אוצר של ממש נפל לידיו – כרך יחיד של מסכת ביצה. הבשורה התקבלה בהתלהבות בקרב היהודים הצמאים לדבר ה'.

על אף האיסור החמור הסתננו בחשאי בכל יום ויום כשלושים ניצולי שואה לבית קטן בפאתי העיר, וקיימו שיעור גמרא מעמיק, שאותו הרצה ברהיטות ובלהט ר' פינחס.

באותם רגעים חשו היהודים כי טעמה הנצחי של התורה הקדושה מרומם אותם טפח מעל הקרקע, ומגביה אותם מעל למציאות האכזרית שבה הם חיים. אלה היו דקות יקרות של צרי ומרפא לנפשם המעונה. כך חלפו הימים עד שיום אחד, בעיצומו של השיעור המחתרתי, נשמעו החבטות על דלת הבית.

קולו של ר' פינחס נדם באחת. דממה השתררה בחלל החדר. איש לא פצה את פיו.

הדלת נהדפה בפראות. פלוגת חיילים התפרצה פנימה בכלי נשק שלופים. בראשם קצין חמור סבר, שעל מדיו התנוססו דרגות ואותות גבורה שהעידו על בכירותו. עיניו ברקו במשטמה עזה כשראה את חבורת היהודים הישובה סביב השולחן.

"אתם עוברים על החוק ברגל גסה!", צרח לעברם בזעם. "על עצם ההתכנסות הבלתי-חוקית אתם עלולים להישלח למחנות עבודה בסיביר!".

פחד משתק אפף את היהודים המבועתים. כאילו לא דיי בשבעת מדורי הגיהינום שעברו, עתה צפוי להם גיהינום מסוג אחר?

ופתאום הבחין הקצין בגמרא המונחת לפני ר' פינחס. כעסו הרקיע שחקים. בבוטות חטף את הספר והחל לדפדף בו, ופניו מאדימות. "אויבי המהפכה ארורים!", צעק. "על הספרות הדתית הזו אתם מכלים את זמנכם! זה פשע כנגד החוק הסובייטי! השלטון רואה זאת בחומרה רבה! עונשכם צפוי להיות רע ומר!".

רק עתה הצליח ר' פינחס להתעשת. "אדוני המפקד", פתח בנימת התנצלות. "אלה פליטים שאיבדו את משפחותיהם, והם חסרי כול. כבודו יודע איזה תוהו ובוהו שורר ברחובות. ההפקרות שולטת, ומעשי ביזה ופשע מתרחשים בכל מקום. כינסתי אותם כאן כדי למנוע מהם להידרדר להתנהגות שאינה ראויה, ובכך לשמור על הסדר והשקט בסביבה.

"ראה נא את הצעירים האלה, אין הם מזיקים לאיש. להפך, אילו היו משוטטים ברחובות, ודאי היו נקלעים לתגרות ולתסבוכות אחרות. אנא ממך, התחשב במצב הקשה והנח לנו".

ארשת פניו הזועפת של הקצין התמתנה מעט. ניכר היה כי הדברים נגעו לליבו. ככלות הכול, דברי טעם היו בפיו של היהודי. בהינף אצבע הורה הקצין לאנשיו לצאת מן הבית. הוא יצא בעקבותיהם, ורגע קודם שדמותו המאיימת נעלמה בפתח הדלת, שב והשמיע נאום תוקפני כנגד הלימוד האסור. "בפעם הבאה לא תחמקו מעונש!", התריע. "אבליג הפעם, אך חלילה לכם אם תיתפסו שנית".

לא במהרה הצליחו היהודים להסדיר את פעימות ליבם. הביקור הותיר אותם מבוהלים ומלאי חשש מן הבאות. חלפו אך דקות מספר והנה שוב דפיקות בדלת. ברגע אחד שבה החרדה ומילאה את כל ישותם. האם הסכנה חזרה?

הפעם זה היה הקצין לבדו. בצעדים מהירים ושקטים ניגש היישר אל ר' פינחס. הוא רכן על אוזנו, והחל לדבר במהירות ולמרבה התדהמה – ביידיש: "לְמַד!", אמר לו, "לְמַד עוד! אל תרפה! אתה עושה דבר טוב מאוד! המשך ולְמַד!". סיים את דבריו, ונעלם כלעומת שבא.

המומים ונרעשים נותרו היהודים סביב ר' פינחס, תוהים אם חלום חלמו או שאכן הדברים נאמרו. מי היה האיש, כיצד חשף את מחבואם ומה חולל את השינוי בליבו – זאת לא ידעו. המהפך הדרמטי בהתנהגותו של הקצין חשף לפניהם את האמת הבלתי-ניתנת לערעור: ליבו של יהודי, יהיה מי שיהיה, עשוי להתעורר ברגע אחד.

ללא שהיות שב ר' פינחס ופתח את כרך הגמרא, החליק בידו על קמטי הדפים שנוצרו בידי הקצין רגע קודם שנשמתו האירה בו פתאום, ובלי אומר ודברים שב להרצות את הסוגיה שנקטעה באיבה. איך אמר לו הקצין? – "לְמַד! לְמַד עוד!".

 (על-פי סיפורו של הרב משה-יעקב הלוי קנר, 'המודיע')

  לומדים גאולה

תפילה לגאולה

עד כמה צריך להתפלל ולבקש את הגאולה? האדמו"ר ממונקאטש ('חיים ושלום', תחילת פרשת ואתחנן) לומד מתפילתו של משה רבנו שיש להתפלל בלי גבול: "נודע במדרש ובספרים כי משה רבנו ע"ה התפלל תקט"ו תפילות, כמניין 'ואתחנן', ואם היה מתפלל עוד תפילה אחת היה נענֶה ליכנס לארץ, אלא שהקב"ה אמר לו 'רב לך'. ומזה מוסר השכל נגד האווילים הטועים בזמננו שלא להרבות בתפילה על הגאולה השלמה (גם ברוב צרותינו חבלי משיח האלו), באומרם כי מה ייתן ומה יוסיף תפילתנו על התפילות בשמונה-עשרה על ככה, ועדיין לא נושענו. ומזה ראיה, כי אם משה רבנו ע"ה היה מתפלל עוד תפילה אחת, היה נענֶה.

"וכיוון שאלינו לא נאמר (חלילה) 'רב לך', מלהתפלל עוד, ומי יודע כמה אלפי אלפים תפילות יצטרכו לגאולה שלמה במהרה בימינו, כמו שכתוב 'כי ביתי בית תפילה יקָרא וגו'', שיהיה נבנֶה מתפילות ישראל... על כן בוודאי כעת מצווה רבה להתפלל ולשפוך נפשו רק על ככה... וגם ברוּבי התפילות אולי ימצאו פעם אחת בעת רצון שהוא מסוגל להיענות בגאולה שלמה במהרה בימינו. והמבין יבין לעשות בכל האופנים".

משה הוסיף להתפלל

בתורת החסידות מבואר כי משה רבנו התפלל לא רק בעד עצמו, אלא מפני שידע כי אם הוא יכניס את בני ישראל לארץ, תבוא הגאולה מייד. כך מבאר כ"ק אדמו"ר הצמח-צדק (אור התורה ואתחנן עמ' סה): "הנה עניין בקשת משה שיכנוס הוא לארץ וייכנסו בני ישראל על-ידו דייקא, הוא שאז אם משה היה מכניסן ובונה את בית המקדש, לא היה נחרב בית המקדש לעולם, והיה לו קיום נצחי כמו שיהיה לעתיד לבוא".

הרבי מליובאוויטש (התוועדויות תנש"א כרך ד, עמ' 91) מפיק את ההוראה הנצחית מתפילתו של משה רבנו: "משה התחיל תפילתו באומרו 'אתה החילות להראות את עבדך – פתח להיות עומד ומתפלל', זאת אומרת ש'אף-על-פי שנגזרה גזירה [שלא ייכנס לארץ ישראל] אמר לו, ממך למדתי, שאמרת לי "ועתה הניחה לי". וכי תופס הייתי בך? אלא לפתוח פתח, שבי היה תלוי להתפלל עליהם, כמו-כן הייתי סבור לעשות עכשיו'.

"שכֵּן היות שמדובר על הכניסה לארץ ישראל והבאת הגאולה השלמה לכל בני ישראל – הנה הגם שידע על הגזירה, המשיך משה לעשות כל התלוי בו להתפלל, ועוד הפעם ועוד הפעם, עד – להתפלל תקט"ו תפילות – שמא זה יפעל שהקב"ה יבטל גזירתו וייתן לו להכניס את בני ישראל לארץ ישראל.

"יתרה מזו, אפילו לאחר שאמר לו הקב"ה 'אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה' – הרי ספק גדול אם משה קיבל זאת כביכול, שכן הכלל הוא ש'כל מה שיאמר לך בעל הבית עשה חוץ מצא', הנה אפילו כשבעל הבית האמיתי (הקב"ה) מצווה על משה 'צא', 'אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה' – מסתבר לומר, שמשה מסר את נפשו והמשיך לבקש ולהתפלל להיכנס לארץ ישראל.

שוב ושוב להתפלל

"ומכאן ישנו גם הלימוד לדורות... שמבלי הבט על התפילות ובקשות שהיו עד עתה, צריכים עוד פעם ושוב להתפלל ולבקש מהקב"ה: 'עד מתי'...

"והדבר בטוח שהתפילה והבקשה מתקיימות, ותיכף ומייד ממש – ובאופן ד'מתנת חינם' ('ואתחנן', 'אין חנון בכל מקום אלא לשון מתנת חינם'), שלא בערך לעבודה – באה הגאולה האמיתית והשלמה על-ידי משיח צדקנו, 'גואל ראשון הוא גואל אחרון', וכל בני ישראל הולכים לארץ ישראל בגאולה הנצחית, ויורד למטה בית המקדש השלישי שעומד מוכן ובנוי למעלה".

  חיים יהודיים

השותפים מצאו השקעה בקזחסטן

שני השותפים נחתו באלמטי (אלמא-אטא), העיר הגדולה בקזחסטן, וציפו בהתרגשות לביקור בציונו של המקובל רבי לוי-יצחק שניאורסון, אביו של הרבי מליובאוויטש, הטמון בבית העלמין המקומי. בדרכם למקום שיחזרו את הסיפורים ששמעו בילדותם, בהיותם חניכים בקֶמְפְּ החסידי 'גן ישראל ניו-יורק', המתקיים בחודשי הקיץ, על מסירות נפשו של רבי לוי-יצחק למען היהדות, על גלותו הקשה ועל הסתלקותו בעיר הקזחית הרחוקה.

הם פסעו יחד בשביל הצר המוביל אל הציון, בציפייה לראות מבנה גדול וקהל רב. אכזבתם הייתה גדולה. "המקום היה חשוך ועלוב למדיי", מתאר ר' אברהם (אבי) שאולזון מפלורידה. "אמנם הושקעה שם עבודה, המצבה שופצה, נבנה שביל הגישה ועוד, אבל הרגשנו שציונו של איש דגול כזה ראוי להרבה יותר". בינו ובין שותפו, ר' שמואל שטרן מניו-יורק, התגבש הרעיון להשקיע במקום, ולהפוך את יום ההילולא, כ' במנחם-אב, ליום שבו יפקדו המונים את הציון.

ההצעה בהרי הנופש

שאולזון ושטרן שמעו בילדותם על דמותו של רבי לוי-יצחק. "סיפור חייו נגע בנו מאוד", אומר שטרן. "מסירות נפשו למען היהדות מול גזירות הקומוניסטים. עמידתו האיתנה מול הלחצים שהופעלו עליו, כשהוא יודע שחייו בסכנה. העינויים שעבר בחקירות. הגלות הקשה שנכפתה עליו. המחלה שחלה בה בגלותו וממנה הסתלק".

הזיכרונות האלה התעוררו בהם לפני שמונה שנים, כאשר נפשו בקיץ בהרי מדינת ניו-יורק. "ידידנו הרב שלום דוכמן, מנהל 'כולל חב"ד', פגש אותנו, וסיפר על נסיעתו הצפויה לאלמטי ליום ההילולא. הוא הציע לנו להצטרף", מספר שאולזון. "מעולם לא הייתי שם ולא חשבתי שאי-פעם אבקר במדינה הזאת. אבל דיברתי על כך עם שותפי והחלטנו לנסוע".

מתאורה ועד מסעות

בעקבות הביקור הראשון החליטו השניים לממן התקנת תאורה טובה באזור הציון. יוזמה גררה יוזמה, ובשנים האחרונות השניים עומדים מאחורי שורת פעולות הקשורות בזכרו של רבי לוי-יצחק, ובראשן מימון אש"ל מלא לעולים לציון ליום ההילולא.

הם היו המממנים העיקריים של מסע מאות משלוחי חב"ד ברחבי אירופה לציון לפני כשנתיים. לפני שנה מימנו מסע של אנשי חינוך מכל רחבי הארץ. השנה הם עומדים מאחורי הזמנת מאות ראשי ישיבות ור"מים מישיבות ברחבי הארץ, למקום, לצד שלוחי חב"ד מנקודות שונות בעולם.

נקודה שנצרבה בלב

"אחד הדברים שמאוד נגעו לליבנו", הם אומרים, "זו העובדה שהרבי עזר לאנשים רבים כל-כך בכל העולם, ואילו אביו הגדול לא ראה את בנו ביום חתונתו, ואחר-כך הוגלה לאזור קשה, שתנאי החיים בו בלתי-אפשריים, ולא זכה לפגוש שוב את בנו. זו נקודה שנצרבה בליבנו. הצדיק הקדוש הזה גם נסתלק ונטמן במקום נידח כל-כך. כשאנחנו באים לציונו, וזוכים לסייע לעוד יהודים לבוא למקום, יש לנו הרגשה שאנחנו שותפים בדבר נשגב ונעלה".


שאולזון (ראשון מימין) ושותפו שטרן (ראשון משמאל) בציון (צילום: יחזקאל איטקין). למטה: שאולזון בכניסה למתחם

  פינת ההלכה ומנהג

שמירת הבריאות

שאלה: האם השמירה על הבריאות היא חובה על-פי התורה?

תשובה: אכן, שמירת הבריאות והימנעות מסכנות הן מצווה בתורה. יש ציווי לעשות מעקה ולמנוע מכשולות המביאים לידי סכנה: "ועשית מעקה לגגך... ולא תשים דמים בביתך" (דברים כב,ח), ומכאן החובה למנוע מצבים העלולים לגרום סכנה.

חז"ל למדו זאת גם מהפסוקים: "רק הישמר לך ושמור נפשך מאוד" (דברים ד,ט), "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם" (ד,טו), שנדרשו גם לעניין שמירת הגוף. רבים מהפוסקים למדו זאת גם מאיסור 'בל תשחית'.

הרמב"ם כתב שהאדם חייב לשמור על בריאות גופו כדי שיוכל ללמוד תורה ולקיים את המצוות.

הרבי מליובאוויטש כתב שהאדם חייב לשמוע לאזהרות הרופא ולקיים את הוראותיו, מתוך אמונה וביטחון בה', שהוא הרופא האמיתי.

אורח החיים המומלץ כיום ברפואה המונעת המודרנית – דיאטה נכונה, פעילות גופנית, שינה מספקת, חלוקה נכונה בין עבודה למנוחה, הימנעות מחומרים רעילים ומזיקים – כל זה ויותר מתואר בתלמוד ובפוסקים בהרחבה ובגישה עקרונית הדומה לדרישות ימינו.

בעניין העישון: בדורות קודמים לא אסרו זאת, אך משהתבררו הסיכונים שבעישון, יצאו גדולי הרבנים למניעתו. יש שקבעו כי העישון הוא איסור גמור מן הדין, ויש שלא הכריזו על כך איסור ממש, אף שדרשו להימנע מהעישון. הרבי הסביר שעניין זה מסור לרופאים, ועליהם לקבוע בכל זמן לפי מצב הסיגריות וכדומה הקיימות אז (סף הרעילות וגודל הנזק הנגרם מהעישון), וקיום הוראות הרופאים הוא חובה בשולחן ערוך.

מקורות: אנציקלופדיה הלכתית-רפואית, ערך בריאות ס"ד-ה, וש"נ. היכל מנחם ח"ג עמ' צז, רנז.

  מושג ברגע

שמע ישראל

הפסוק "שמע ישראל" מסמל את תמצית האמונה היהודית, והוא פותח את 'קריאת שמע', שהיא מצוות עשה מן התורה - לקרוא את הפרשיות האלה בכל בוקר וערב.

חכמינו אומרים שאת הפסוק הזה אמרו בני יעקב לאביהם קודם פטירתו. בכך ביקשו לבטא את אמונתם העזה בבורא העולם. יעקב השיב להם: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד".


 

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)