חב''ד כל הלב לכל אחד
תרומה | לימוד יומי | חנות | בתי חב"ד | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 18:11 זריחה: 6:43 א' בחשון התשפ"ז, 12/10/26
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

שיחת השבוע 1646 - כל המדורים ברצף
ערב שבת-קודש פרשת דברים / חזון, ח' במנחם-אב ה'תשע"ח (20/07/18)

מדורים נוספים
שיחת השבוע 1646 - כל המדורים ברצף
הניכור כואב יותר מהפרובוקציות
יש חדש
להכניס את הקב"ה לירושלים
תשעה באב
לא נתבייש
לצפות היום
מט' באב לפורים
חיזיון לנשמה
בעקבות תולעת השני וסממני הקטורת
תשעה באב נדחה

מס' 1646, ערב שבת-קודש דברים/חזון, ח' במנחם-אב ה'תשע"ח (20.07.2018)

צעירי אגודת חב"ד

יוצא לאור על-ידי המרכז לעזרי שליחות

ת"ד 14 כפר חב"ד 60840, טל' 073-2480711, פקס: 03-9606169

עורך: מנחם ברוד   �  יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

 עמדה שבועית

הניכור כואב יותר מהפרובוקציות

אם תשעה באב, יום האבל היהודי, המקפל בתוכו את כל ההיסטוריה רוויית הסבל של עמנו, הוא "האבל שלהם" – הרי שצמח כאן דור תלוש ומנוכר

רבים הזדעזעו מהקריאה הפומבית של חבר מועצת העיר תל-אביב להפר את החוק ולפתוח מסעדות בהתרסה בתשעה באב. אבל לא היוזמה הזאת היא המטרידה. קיצונים ופרובוקטורים תמיד היו ויהיו, במיוחד בעת בחירות. גם בציבור החרדי קיים אותו קומץ שעושה מעשים מתריסים, מתוך כוונה לפגוע ולהתסיס.

אכן, הפרובוקציות האלה יזכו לתהודה תקשורתית רחבה, שכן התקשורת מטבעה מחפשת את החריג, המרגיז,  המחולל סערה. יש למעשים האלה גם השפעה על השיח הכללי. אבל הם נשארים בשוליים, ורוב הציבור יודע להתייחס אליהם בפרופורצייה.

הבעיה היא דווקא בתגובות המחאה ליוזמה התל-אביבית החריגה. המוחים דיברו על חוסר דרך-ארץ, על פגיעה ברגשות, על העדר התחשבות בדתיים. וכפי שכתב עורך באתר חדשות מרכזי: "אני לא מתנקם במגזר שלם (...) בכך שאני מכריז בבוטות שאני מזלזל באבל שלהם (גם אם, כאמור, אני לא שותף לו)".

נתק תודעתי

ההתבטאויות האלה כואבות הרבה יותר מעצם הפרובוקציות, כי הן משקפות את עומק הניכור והתלישות. אם תשעה באב, יום האבל היהודי, המקפל בתוכו את כל ההיסטוריה רוויית הסבל של עמנו, הוא "האבל שלהם" – הרי שצמח כאן דור מנוכר ליסודות הבסיסיים ביותר של הקיום היהודי.

תופעת הניכור קיימת למרבה הצער בכל המחנות. אולי האווירה המלחמתית שנוצרה בין הציבורים גורמת לחלקים מתוכם לאטום את הלב לרגשות בסיסיים. באותה מידה כאבה מאוד ההתבטאות של עיתונאי חרדי, שהגדיר את האבל על נפילת חיילים הי"ד – "האבל שלכם".

הנתק התודעתי הזה הוא שצריך להטריד אותנו יותר מכול, מפני שהוא פוגע ברקמה הבסיסית שעושה אותנו לעם אחד. כי מהו עם אחד אם לא מערך ערכים משותף, מורשת מאוחדת, תחושת אכפתיות וערבות הדדית. אם צמח כאן דור שיום תשעה באב הוא חסר כל משמעות בעבורו, הדבר מלמד על כרסום עמוק בעצם החיבור התודעתי לעם היהודי.

העם מעריך אחדות

מול הגורמים העוסקים בהחרפת הקרעים בין חלקי העם, ובהתססה מתמדת כנגד כל פעולה של הנחלת יהדות ומורשת לדור הצעיר – יש ברוך השם גורמים רבים העושים את הדבר הנכון: מחברים בין קצוות, מפגישים יהודים, מקרבים ליהדות באהבה, מבצרים את המכנה המשותף.

ובניגוד לרושם העולה מהעיסוק התקשורתי ב'סערות' היום-יום, העשייה הזאת זוכה להערכה רבה מכל הקצוות. אפשר היה לחוש בה ביום המיוחד שקיימה הכנסת בשבוע שעבר לכבוד הרבי מליובאוויטש. בדיונים האלה הופיעו נציגי כל סיעות הבית, וכל אחד ואחד דיבר על החיבור האישי שלו עם הרבי ומורשתו, ועל פעילותם המסורה של שליחיו וחסידיו.

פתאום מתברר כי מעבר למחלוקות ולהתכתשויות הפוליטיות העם צמא לרוח של אחדות, לתחושה שיש לנו בסיס משותף, לאכפתיות לכל אחד ואחד מבני עמנו. הציבור מבין שאלה היסודות לקיום יהודי איתן ובריא, וגם לכושר העמידה מול אויבינו. זה הלקח האמיתי שעלינו להפיק מתשעה באב – במקום שנאת חינם הגברת אהבת חינם.


כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה. קריאת 'איכה' בתשעה באב

  יש חדש

נסיעה לאוהלים

לקראת ח״י באלול, יום הולדתם של הבעש"ט ובעל התניא, מתארגנת נסיעה קבוצתית לציוניהם שבאוקראינה ולציוני המגיד ממזריטש, רבי לוי-יצחק מברדיצ'ב ועוד. בשבת קודש פרשת תבוא ישבתו במז'יבוז', בסמיכות לאוהל הבעש"ט. טל' 025410100.

מִצְווּש – לבת-המצווה

בית חב"ד בלהבים מגיש את מִצְווּש – 'יומן הבת-מצווה שלי'. ספר מקורי, המעניק מסגרת של עשייה לאורך כל שנת בת-המצווה. את הספר כתבו השליחוֹת מאירה נחימובסקי וחני ביסטריצקי, והוא מופיע בפורמט מהודר ונעים לעין. טל' 0546677074. או באתר Mitzvush.net.

מצפים באלבום

בתום ימי בין המצרים יהיה אפשר לחזור ולהאזין למוזיקה, וזה הזמן לאלבום המשובח של הזמר החסידי הוותיק שלמה כהן – מצפים. אחד-עשר שירים, מבוצעים ברגש רב. יש כאן שירים מרטיטי-לב, כמו "קשה פרידתך" או "לך קלי", לצד שירים שמחים ומקפיצים. טל' 039606120.

  שלחן שבת

להכניס את הקב"ה לירושלים

הזוהר (בפרשת נשא) אומר: "נשבע הקב"ה שלא ייכנס בירושלם של מעלה עד שייכנסו ישראל בירושלם של מטה, שנאמר בְּקִרְבְּךָ קָדוֹשׁ וְלֹא אָבוֹא בְּעִיר". לכאורה מה הדבר נותן לבני ישראל, החיים בעולם הזה והשייכים בדרך הטבע ל'ירושלים של מטה', שהקב"ה נמנע מלהיכנס לירושלים של מעלה?

יש לומר שהדברים נועדו להפליא את מעלתם הרוחנית של בני ישראל. עבודתם הרוחנית נחוצה כל-כך, עד שבה תלויה כניסת הקב"ה לירושלים של מעלה. אבל אין כאן שבח בלבד, אלא הגדרת העבודה הרוחנית הנדרשת מהאדם.

צרכים של מי?

על מאמר חז"ל "אין עומדים להתפלל אלא מתוך כובד ראש", כותב המגיד ממזריטש, שעל התפילה להיות מכוּונת ל'כובד ראש' של מעלה, כביכול, לצער השכינה. הזוהר אף אומר שהמתפללים בעבור צורכיהם האישיים הם עזי נפש ככלבים, הצועקים 'הב, הב' [=תן, תן].

והלוא ההלכה היא שאדם צריך להתפלל על סיפוק צרכיו?! כך גם פוסק הרמב"ם הלכה למעשה: "חיוב מצווה זו כך הוא, שיהא אדם מתחנן ומתפלל... שואל צרכיו שהוא צריך להם בבקשה ובתחינה". אם כן, כיצד אפשר לקבוע שתפילה זו ירודה כל-כך, עד שהמתפלל נדמה לכלב הצועק 'הב הב'?

תפילה שאינה מספקת

התשובה היא שהדבר תלוי בדרגתו הרוחנית של המתפלל. הקב"ה מצפה מהאדם לעשות כפי כוחו בלבד. מי שאינו מודע לחיסרון הרוחני של השכינה, עליו להתפלל בעבור חסרונותיו האישיים, וזו מצוות עשה בעבורו; אך מי שמסוגל להשיג השגה רוחנית בצער השכינה, ובכל-זאת מתפלל על צרכיו האישיים, הדבר אינו ראוי.

בדומה לזה אמרו חז"ל (פסחים נ,ב): "לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה". כשהוא לומד תורה ומקיים מצוות (שלא לשמה) עליו לברך על כך "אשר קידשנו במצוותיו וציוונו", אף שהתורה והמצוות שלו אינן בתכלית השלמות.

הפנימיות מגלה

כך גם האדם שהגיע להשגה עליונה כי כניסת הקב"ה לירושלים של מעלה תלויה בכניסת האדם לירושלים של מטה, והקב"ה אף נשבע על כך, מייחד את עבודתו הרוחנית לא רק לגאולת עם ישראל בעולם הזה, אלא לגאולת השכינה. הוא מבין שהגלות מגבילה לא רק אותו, אלא מצֵרה כביכול לקב"ה עצמו.

יש להוסיף שדברי הזוהר מופיעים גם במסכת תענית, אבל בשינוי לשון: "אמר הקב"ה, לא אבוא בירושלים של מעלה עד שאבוא לירושלים של מטה". שם הדברים על ירושלים של מטה מכוּונים לכניסת הקב"ה, ואילו בזוהר נאמר "עד שייכנסו ישראל". זה ההבדל בין פנימיות התורה (הזוהר) לנגלה של התורה (התלמוד). הפנימיות מגלה את עומק הדברים וחושפת נקודה פנימית יותר – שכניסת הקב"ה תלויה בעבודתם הרוחנית של בני ישראל.

(משיחת פרשת דברים תשל"א)

  מן המעיין

תשעה באב

למה שומרים קינות

אילו היינו מאמינים באמת ובתמים בביאת המשיח ובגאולה הקרובה, לא היינו מחזיקים את הקינות בביתנו מתשעה באב זה לתשעה באב הבא.

(רבי מרדכי מלכוביץ')

דרך להתאבל

רבי נפתלי מרופשיץ לא סבל עצבות ותמיד היה שרוי בשמחה. כשהקהל בא לבית המדרש לאמירת קינות ובכה על חורבן בית המקדש, היה רבי נפתלי מפזם: "והשב כוהנים לעבודתם ולוויים לשירם ולזימרם".

הזמן הנכון

רבי רפאל מברשיד היה רגיל לעסוק בהבאת שלום בין אדם לחברו ובין איש לאשתו. פעם אחת הלך בתשעה באב לבית אחד כדי להשכין שם שלום. שאלוהו: וכי לא היה אפשר לדחות את הדבר לאחרי תשעה באב? השיב להם: בית המקדש חרב בעוון שנאת חינם, לפיכך ביום החורבן עלינו לעסוק בעשיית שלום.

למעט על-ידי שמחה

"משכנס אב ממעטין בשמחה" (תענית כו,ב). כשמגיע חודש אב, עם האבלות שלו, אפשר למעט את האבלות על-ידי השמחה, כי על-ידי שמחה אפשר להגיע לגאולה.

(רבי חיים מצאנז)

הצרים התאחדו

"היו צריה לראש אויביה שלו" (איכה א,ה). לא נאמר היו צריה "לראשים", אלא "לראש". צוררי ישראל התאחדו ומינו עליהם ראש אחד והיו בדעה אחת, ולכן "אויביה שלו".

(החיד"א)

טול את 'יופי' העניות

"ויצא מבת ציון כל הדרה" (איכה א,ו). ריבונו של עולם, אם נגזרה הגזירה שייצא מבת ציון כל הדרה, ההוד וההדר של ישראל – קח מהם את ה'יופי' של העניות, שעליה נאמר "יאה עניותא לישראל" (חגיגה ט).

(המגיד ממזריטש)

למה לענות יתומים

"יתומים היינו ואין אב, אימותינו כאלמנות" (איכה ה,ג). כאשר רבי לוי-יצחק מברדיצ'ב הגיע לפסוק זה התייפח ואמר: ריבונו של עולם, כתבת בתורתך "כל אלמנה ויתום לא תענון"; אם כן, מדוע אתה מענה ומייסר אותנו בעינויים קשים? הלוא אתה חייב לקיים את דברי התורה הקדושה!

לא נשכחה

"כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה" (תענית ל). חז"ל אמרו (פסחים נד): "גזירה על המת שמשתכח". מי שמתאבל על ירושלים מראה בזה שירושלים חיה וקיימת, שאילולא כן כבר הייתה נשכחת. לכן הוא זוכה ורואה בתקומתה ובשמחתה.

(רבי חיים מוולוז'ין)

  אמרת השבוע

לא נתבייש

רבי דוד מטולנה היה מרבה לדבר על ביאת המשיח, ועורר את חסידיו להתפלל שיזכו לקבל את פני משיח צדקנו.

פעם אחת שאלוהו החסידים: "למה לנו לבקש שיבוא משיח, הלא בבואו נצטרך להסתתר במסתרים ובמחבואות שלא יראה אותנו בשפל מצבנו?!".

אמר להם: "האמינו לי, ברגע שיבוא משיחנו תהיה הזדככות גדולה כל-כך בעולם, עד שאפילו הפחות שבפחותים בעם ישראל יוכל להתקרב לפני מלך המשיח ולא להתבייש". והוסיף: "אני מבקש מכם לפרסם זאת בעם ישראל בשמי".

  פתגם חסידי

לצפות היום

"אף אם אשמע בת-קול מן השמים שביום המחר יבוא משיח צדקנו – לא אאמין, שהרי 'אחכה לו בכל יום שיבוא', ואוסיף לצפות לבואו היום" (רבי יצחק מסקווירה)

  מעשה שהיה

מט' באב לפורים

בארשת פנים רצינית יצאו היהודים באותו בוקר של תשעה באב לתפילת שחרית בבית הכנסת. נעלי עץ לרגליהם וצער החורבן על פניהם. ופתאום הִכה באפיהם ריח עז של דברי מאפה טריים. הם נדהמו למראה עיניהם: הקונדיטוריה הכשרה, בבעלות יהודית, הייתה פתוחה כבכל יום!

בעליה של הקונדיטוריה, ששכנה בלב העיר, היה יהודי שהחל לזלזל במצוות, והתקשה לוותר על הרווחים של יום עבודה. חמדת הממון שיבשה עליו את דעתו. באותו בוקר פתח את הקונדיטוריה כבכל יום.

ההלם בקרב בני הקהילה היה גדול. פריצת גדר כזו לא נראתה בקהילת קהיר מעולם. הידיעה הועברה במהירות אל רב הקהילה, וזה מיהר לשגר שליחים לקונדיטוריה הסוררת ולבדוק אם אכן אמת הדבר.

השליחים הבהולים שבו ובפיהם ההודעה הכאובה כי אכן הקונדיטוריה פתוחה בתשעה באב ושוקקת לקוחות. "צווּ עליו לסגור מייד את החנות!", הרעים הרב בקולו.

השליחים שבו אל המאפייה, והעבירו לבעליה את המסר החד-משמעי. האיש הרים את פרצופו מקערת הלישה שבה עיבד גוש בצק גדול, והביט בלעג בשני השליחים חמורי הסבר. "לא אסגור!", אמר באטימות. "הסתלקו מכאן".

"זה יום חורבן בית המקדש!", ניסו השניים לדבר על ליבו. "דורות של יהודים צמים ומתאבלים ביום המר הזה, שבו נשפך דמם של מיליוני יהודים ובעקבותיו התפזרנו בכל קצוות הארץ, ואתה בועט ברגל גסה בכאבו של עם ישראל!".

האיש הניף ידו בביטול ודחה בשאט נפש את דברי התוכחה. "מה לי ולאירוע שהתרחש לפני אלף ושבע-מאות שנים!", אמר בבוז. "וכי אני אשם בחורבן בית המקדש ועליי להפסיד פרנסה ולהתאבל?".

הרוחות בקהילה היהודית סערו. התנהלותו החצופה של האיש פגעה ברגשות הציבור כולו. ואולם דווקא המרא דאתרא, שאליו היו נשואות עיני הכול, שתק והורה לציבור להבליג על המעשה המחפיר.

חלפו הימים. שנה חדשה פרשה את כנפיה, ואחר-כך באה עונת החורף. הכול שכחו את רמיסת תשעה באב על-ידי בעל הקונדיטוריה.

התקרב ובא יום הפורים. הרחוב היהודי לבש ססגוניות. יהודי קהילת קהיר נהגו לקנות ביום הזה דברי מאפה רבים, ולשלבם במרכז משלוחי המנות ששיגרו איש לרעהו ואישה לרעותה.

בימים שלפני פורים היו ידי האופים מלאות עבודה. המומחים שבהם נהגו לקרוץ תופינים בדמויותיהם של גיבורי מגילת אסתר, ולהפליא בעוגות עשירות בטעמיהן, ומעוטרות עיטורים מרהיבים. היצירות האפויות הועמדו לתצוגה, ושבו את דמיונם של העוברים והשבים. רק האמידים שבין אנשי הקהילה יכולים היו להרשות לעצמם לקנות את המוצרים הייחודיים הללו. ימי הפורים היו התקופה הרווחית ביותר בשנה בעבור האופים היהודים.

יומיים לפני הפורים הופיעו שני שוטרים חמורי סבר בפתח הקונדיטוריה של היהודי הסורר. לקול שקשוק האזיקים החווירו פניו של האיש. בטרם הספיק לפצות פה כבר נכבלו ידיו. "במה חטאתי?", שאל בתדהמה, "מדוע אתם עוצרים אותי בערב פורים דווקא, בעונה העמוסה ביותר בשנה?".

השניים התעלמו ממחאותיו הקולניות, ובארשת פנים נחושה גררו אותו אל בית המעצר. "מה פשע פשעתי?", התחנן האיש ושאל.

"איננו יודעים", השיבו לו השוטרים, "נצטווינו לכלוא אותך בפקודת רב הקהילה".

באותה עת נהנה רב הקהילה מסמכות שלטונית רחבה, ואף ניתנה לו הרשות לעצור יהודים מבני הקהילה בבית המעצר המקומי, על-פי שיפוטו האישי. זה היה גורלו של האופה, שהושלך לתא מעצר בלי שידע כלל במה הואשם.

ישב האיש בתאו תוהה לפשר הדבר. כמה פעמים ביום נכנס הסוהר אל התא והכניס אליו מזון ומשקה, אך לא אמר דבר. האופה אף לא זומן לחקירה. כך עברו עליו יום ועוד יום. גם את יום פורים בילה בכלא. ופתאום נכנס הסוהר, פתח את דלת התא ושילחו לחופשי.

תשוש ונסער מהחוויה הקשה שעבר מיהר האופה אל ביתו של הרב. הפעם היו צעדיו מהוססים, וגם זקיפות הקומה שאפיינה אותו נעלמה. גבהות הלב שבה נהג תמיד הסתלקה ממנו.

"מדוע ציווית לשים אותי מאחורי סורג ובריח, ועוד בתקופה העמוסה ביותר בעבורי במהלך השנה?", שאל את הרב בקול כנוע. פניו היו מושפלות והזחיחות מהן והלאה. ניכר היה כי הבילוי בן כמה הימים במאסר נתן בו את אותותיו.

"אומַר לך את הסיבה למעצרך", השיב הרב בניחותא. "זוכר אתה כי סירבת לבקשתי לסגור את חנותך בתשעה באב?".

האיש קימט את מצחו, ואז הנהן בבושת פנים. "אבל למה דווקא עכשיו, בימי הפורים, המספקים לי פרנסה לכל השנה?", רטן בזעף.

"וכי מה מיוחד בפורים?", הגיב הרב בטון מיתמם. "מדוע אירוע שקרה לפני אלפי שנים אמור לגרום ליהודים בימינו לנהור למאפייה שלך ולקנות דברי מאפה במחירים מפולפלים?".

האיש הרכין את ראשו בבושה. דבריו הנוקבים של הרב הוסיפו להלום בו: "מי שאיננו מתאבל בתשעה באב על האסון שהתרחש לפני דורות רבים, אינו ראוי לחגוג ולשמוח על נס שקרה אף הוא לפני שנים רבות".

האופה עזב בשתיקה את חדרו של הרב. מעתה והלאה המאפייה שלו לא נפתחה עוד בתשעה באב. הלקח נלמד.

 (על-פי 'אהל אברהם')

  לומדים גאולה

חיזיון לנשמה

על 'שבת חזון' אומר רבי לוי-יצחק מברדיצ'ב כי 'חזון' הוא מלשון 'מחזה' – בשבת זו מראים לכל אחד ואחד מישראל את בית המקדש השלישי מרחוק. הוא מביא על כך משל מאב שעשה לבנו בגד יקר, והבן קרעו. עשה לו האב בגד שני, ואף אותו קרע הבן. עשה האב בגד שלישי, אך לא מסרו לבנו. הוא שומר את הבגד אצלו ורק "לפרקים רחוקים ידועים" הוא מראה לבן את הבגד, באומרו שאם יתנהג כראוי – יקבלו. על-ידי כך האב מרגיל את בנו ללכת בדרך הישר, עד שדרך זו נעשית "כמו טבע" בנפשו, ואז הוא מקבל את הבגד.

אבל הלוא האב (הקב"ה) ידע כי בנו (עם ישראל) יקרע את המלבוש היקר (בית המקדש), ובכל-זאת נתן לו אותו בפעם הראשונה והשנייה. אם כן, למה בפעם השלישית הוא תובע ממנו שההליכה בדרך הישר תשתרש "כמו טבע" בנפשו? – מפני שמהותו של הבית השלישי היא הנצחיות והקיום התמידי. כפי שהזוהר אומר על הפסוק "אם ה' לא יבנה בית שווא עמלו בוניו וגו'" – שהבית הראשון והשני היו "בניינים של בן-אדם, שאין בהם קיום כלל", אולם הבית השלישי, שיהיה בניינו של הקב"ה – יתקיים לעד.

עניין זה מופיע במדרשי חז"ל רבים, הקושרים את בית המקדש השלישי עם קיום תמידי ונצחי. הגמרא מציינת שאצל אברהם מוזכר מקום המקדש בלשון "הר" ("בהר ה' ייראה"), אצל יצחק – בלשון "שדה" ("וייצא יצחק לשוח בשדה"), ואילו אצל יעקב הלשון הוא "בית" ("ויקרא את שם המקום ההוא בית א-ל"), כי יעקב קשור לבית המקדש השלישי, שהוא בבחינת 'בית' העומד בקביעות ולא באורח ארעי.

למה חרבו בתי המקדש

בית המקדש השלישי ימזג בתוכו את שתי המעלות הנפרדות שהיו בבית הראשון והשני. בימי הבית הראשון הייתה התגלות גדולה של אור הקדושה בעולם. הוא נבנה בידי שלמה המלך, בתקופה שמוגדרת שיאה של ההתגלות האלוקית ("קיימא סיהרא באשלמותא", כדברי הזוהר). גם בני ישראל עמדו אז בדרגה רוחנית גבוהה ביותר.

ואולם כל הגילויים האלוקיים באו מלמעלה, בלי שהעולם עצמו יהיה בשל ומוכן לכך. לכן לצד גילויי הקדושה הייתה אז התגברות עזה של עבודה זרה, נביאי שקר וכו', מפני שהעולם עצמו טרם נזדכך ונתקדש. התוצאה הייתה שהבית הראשון נחרב.

בבית השני הייתה התמונה הפוכה. הוא לא נבנה בתקופת זוהר, אלא בשעה שעם ישראל היה נתון לממשלת אומות העולם, ואף הדחף לבניינו בא מאת גוי – כורש. גם מבחינת הגילויים האלוקיים הייתה בו ירידה עצומה לעומת הבית הראשון. חסרו בו חמישה דברים עיקריים – הארון (עם הכפורת והכרובים), האורים והתומים, האש, השכינה ורוח הקודש. לעומת זה, הייתה אז הזדככות של העולם מלמטה, ובני ישראל עמדו בדרגת בעלי תשובה.

חיבור שיוצר נצחיות

לכן הבית השני עמד מעט זמן יותר מן הבית הראשון, ואף-על-פי-כן נחרב, שכן אין קיום נצחי להתעוררות מלמטה שאינה נתמכת בגילוי אלוקי מלמעלה. אמנם העולם נתעלה ונזדכך, אך יש גבול לכוחם של בני-אדם להתרומם בכוחותיהם האישיים.

גדולתו של הבית השלישי שבו יתאחדו הגילויים הנעלים מלמעלה עם ההזדככות וההתעלות מלמטה, ולכן הוא יעמוד לנצח נצחים. לכן כהקדמה לבניינו נדרשה הגלות הממושכת, שבה עם ישראל מזכך ומקדש את העולם, ומכשירו לקבל – בזכות ולא בחסד – את הגילויים הנעלים שיאירו בימי הבית השלישי, בקרוב ממש.

  חיים יהודיים

בעקבות תולעת השני וסממני הקטורת

שאלתם את עצמכם פעם כמה ק"ג חיטה עברו בשערי בית המקדש? כמה ליטרים של שמן ויין? כמה טונות מלח? כמה פרים, כבשים, אילים ושעירים הוקרבו? השאלות האלה הציתו את סקרנותו של הד"ר זוהר עמר, ויום אחד, לפני כעשרים שנה, החליט לעשות מחקר מקיף על הנתונים והמספרים של בית המקדש.

סממני הקטורת היו הנושא הראשון שחקר הד"ר עמר (57), תושב נווה צוף. "תחום הרפואה והבשמים עניין אותי תמיד, וכך נשאבתי למחקר סממני הקטורת", הוא מספר. "מאז, בכל בוקר, כשאני אומר את סדר 'פיטום הקטורת', אני מריח בדמיוני את ריחם המענג של הסממנים האלה. לצורך המחקר נסעתי למדינות רבות ולמדתי על תהליך הייצור של הבשמים".

מתכון ללחם הפנים

הד"ר עמר מציין כי הוא נמשך להיבטים המעשיים של הדברים. "כיהודי מאמין אני מתפלל בכל יום שייבנה בית המקדש. האמונה והתפילה גרמו לי לעסוק במחקרים, שנועדו להפוך את הסוגיות הקשורות בעבודת בית המקדש לפרקטיקה מציאותית. ממצאי המחקרים מסייעים להבנת תורת המקדש".

הוא פועל במסגרת המחלקה ללימודי ארץ ישראל וארכאולוגיה באוניברסיטת בר-אילן, וחתום על שורת מחקרי עומק בנושאי המקדש, ובהם הזוויות הכלכליות של קרבנות הציבור, היבטים היסטוריים וריאליים של לחם הפנים (וגם מתכון לאפיית הלחם), מחקר מקיף על האפוד, אבני החושן והשמיר. את הממצאים הוא מרכז באתר 'קדמוניות הטבע'.

תולעת השני חיה וקיימת

אחד המחקרים היותר מיוחדים שלו, שאותו הוא מגדיר "נקודת ציון גדולה", עסק בגילוי תולעת השני, ששימשה לטהרה ולצביעת אריגים בבית המקדש. "לא ידענו שהיא קיימת בארץ", הוא אומר, ובקולו נשמעת נימת התרגשות. "אחרי שהשגנו אותה, כאן בארץ, על-פי לימוד ועיון במקורות, הפקנו ממנה את הצבע. כיום משתמשים בצבע מי שמתַרגלים את הכנת בגדי הכהונה".

לפני כמה שנים נצפה ד"ר עמר בחוף הים באיטליה כשהוא מפצח חלזונות ובוהה בהם. "עשינו שם ניסויים כדי ללמוד על צבעי התכלת והארגמן", הוא מספר. "בתחום הזה עסקו הרבה לפניי, ואני תרמתי לו עוד נדבך. החלזונות בארץ מוגנים בחוק, והייתי צריך לנסוע לאיטליה לביצוע המחקר".

מהפכת המקדש

במחקר על אבני החושן סיכם ד"ר עמר את מגוון הדעות לזיהוי צבעי האבנים. בימים האלו, הוא מגלה, נערך מחקר מקיף על עצי המערכה, שעליהם הקריבו את הקרבנות. "אנחנו מנסים להבין באילו עצים השתמשו", הוא מסביר.

בעת האחרונה הד"ר עמר חש שמתחולל מהפך בעניין תודעת המקדש. "מתרחשת כאן מהפכה גדולה בזכות אנשים יקרים שהחלו לחקור את נושא המקדש", הוא אומר בהתלהבות. "התודעה הזו מתרחבת והולכת, וכיום יש לעולם המחקר לגיטימציה לעסוק בנושא. זה שינוי דרמטי. אפשר לראות זאת כחלק מתהליך שיביא אותנו במהרה לדבר האמיתי – בניין בית המקדש והגאולה השלמה".


לגיטימציה לעסוק בחקר המקדש. הד"ר עמר

  פינת ההלכה ומנהג

תשעה באב נדחה

שאלה: מה הן ההלכות המיוחדות של תשעה באב שחל בשבת?

תשובה: בתשעה באב לימוד התורה אסור, מפני שהוא מביא שמחה, כפי שנאמר: "פיקודי ה' ישרים... משמחי לב", אך בשבת מותר ללמוד הכול עד חצות היום. אחרי חצות היום נהוג שלא ללמוד תורה, ובכלל זה פרקי אבות, אך יש מקום להקל בשיעורים קבועים, פרשת השבוע, תהילים, דף יומי, רמב"ם יומי וכדומה (מותר, כמובן, ללמוד את הדברים המותרים בתשעה באב). פוסקים רבים מתירים כל לימוד תורה בשבת, ויש האוסרים ללמוד כל השבת.

מצווה לאכול בשר ולשתות יין בשבת, אפילו יותר מהרגיל בכל שבת, וגם בסעודה השלישית, שהיא הסעודה המפסקת; אלא שיש להפסיק לאכול קודם השקיעה.

בתפילת מנחה אין אומרים 'צדקתך'. אין להכין את מגילת איכה או ספרי קינות בשבת, או את נעלי תשעה באב.

רצוי לאחֵר את זמן ערבית כדי שהמתפללים יוכלו לשוב מבתיהם כשהם נועלים נעלי גומי או בד. וכך עושים: אחרי סעודה שלישית ממתינים בבית עד צאת השבת, אומרים 'ברוך המבדיל בין קודש לחול', מחליפים את הנעליים לנעלי תשעה באב, ולוקחים לבית הכנסת ספרי איכה, קינות וכדומה.

מתפללים ערבית בישיבה על כיסאות נמוכים. מברכים במשך הלילה 'בורא מאורי האש' (אך אין מברכים על הבשמים). אין אומרים 'וייתן לך'.

ביום ראשון בערב, בצאת הצום, עורכים הבדלה, ומותר לשתות את יין ההבדלה. מייד במוצאי הצום מותר להסתפר ולכבס, להאזין למוזיקה ולברך 'שהחיינו', אך יש להימנע מאכילת בשר ומשתיית יין עד מחר אלא לצורך מצווה; ויש מתירים.

מקורות: שו"ע או"ח סי' תקנב-תקנח ומפרשיו. לוח 'דבר בעתו'. ועיין לקוטי שיחות חי"ד עמ' 185, חי"ט עמ' 43. ספר השיחות תנש"א ח"ב עמ' 723.

  מושג ברגע

מגילת אֵיכָה

בתשעה באב קוראים בבתי הכנסת, בנעימה נוגה, את מגילת איכה, אחת מחמש המגילות הכלולות בתנ"ך.

המגילה נקראת 'אֵיכָה' על שם תחילתה - "אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד, הָעִיר רַבָּתִי עָם". היא נכתבה בידי ירמיהו הנביא, שראה את חורבן בית ראשון, והיא בעצם קינה על החורבן הנורא ועל הגלות הקשה.


 

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)