חב''ד כל הלב לכל אחד
תרומה | לימוד יומי | חנות | בתי חב"ד | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 16:37 זריחה: 6:17 י"א בכסליו התשפ"ז, 21/11/26
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

שיחת השבוע 1639 - כל המדורים ברצף
ערב שבת-קודש פרשת בהעלותך, י"ח בסיוון ה'תשע"ח (01/06/18)

מדורים נוספים
שיחת השבוע 1639 - כל המדורים ברצף
ענווה – המפתח האמיתי להצלחה
יש חדש
תלונות שווא
משה רבנו
כבוד כביזיונות
שיברון-לב יקר
בחירה נאמנה
נבואה בגאולה
להקשיב לסיפורים, לחוכמת החיים
'מי שבירך' לחולה

מס' 1639, ערב שבת-קודש בהעלותך, י"ח בסיוון ה'תשע"ח (01.06.2018)

צעירי אגודת חב"ד

יוצא לאור על-ידי המרכז לעזרי שליחות

ת"ד 14 כפר חב"ד 60840, טל' 073-2480711, פקס: 03-9606169

עורך: מנחם ברוד   �  יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

 עמדה שבועית

ענווה – המפתח האמיתי להצלחה

ענווה יכולה להיראות מידה יפה ונאצלת, אבל חסרת סיכוי בעולם המעשי. כדי להצליח צריך חוצפה, ביטחון עצמי, אמונה ביכולותיך. האוּמנם?

היהדות מעמידה בדרגה גבוהה את ערך הענווה. האדם נדרש לסלק מקרבו את הגאווה ולאמץ את מידת הענווה. לא להחשיב את עצמו. לא להעמיד את עצמו במרכז. להעריך את הזולת. להאמין שחברך טוב ממך וראוי ממך.

גישה זו נראית תלושה ממושגי ימינו. כיום העולם קורא לך להאמין בעצמך. לטפח ביטחון עצמי. לשווק את כישוריך. לשאוף להיות מפורסם. אם יש תפקיד כלשהו – להסתער עליו. עליך לשדר לעולם שסביבך – אני המוכשר ביותר, המתאים ביותר, המצליח ביותר!

לכאורה זה המפתח להצלחה. כדי להצליח צריך חוצפה, ביטחון עצמי, אמונה ביכולותיך. כך תרשים את הבוס, את הלקוח, את המשקיע. אם תשב בצד ותחכה שיקראו לך – אולי איש לא יבוא לקרוא לך.

עניו ותקיף

ענווה יכולה להיראות מידה יפה ונאצלת, אבל חסרת סיכוי בעולם המעשי. אפשר להעריך את העניו, המתכנס בפינת החדר והבורח מן הכבוד, אבל איזו השפעה תהיה לו על העולם? להפך, אולי הוא יהיה למרמס לרגלי האחרים, שינצלו את עדינותו וצניעותו וידרכו עליו.

אלא שזו תפיסה לא-נכונה של הענווה. משה רבנו, גדול הנביאים, שידע לעמוד מול פרעה, להנהיג את העם בצאתו ממצרים ובנדודי המדבר, להתייצב בתקיפות נגד עובדי העגל – היה "עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה".

ענווה אין פירושה בריחה לפינה, הימנעות מקבלת אחריות והעדר תקיפות ונחישות. להפך, העניו האמיתי יודע להעריך את יכולותיו, את הכישורים שנתברך בהם ואת המשימות הנדרשות ממנו. כשצריך, הוא יודע להיות תקיף ונחרץ. ועם זה, הוא עניו ואינו מייחס לעצמו את הצלחותיו.

העניו מכיר היטב את מעלותיו, אך אינו רואה בהן סיבה לגאווה, אלא להפך – הוא חש את המחויבות המוטלת עליו למצות את כישוריו עד תום. הוא מביט תמיד בעין חיובית על הזולת. משה רבנו אמר בליבו, שאילו יהודי אחר היה מקבל את הכוחות שהוא קיבל – היה מגיע למדרגה גבוהה הרבה יותר משלו. לכן היה עניו "מכל האדם".

גורם הרסני

בניגוד לאווירה השלטת בימינו, טיפוח האגו אינו מסייע לאדם. אולי לרגע הוא מרשים מישהו, אבל אחר-כך הוא נהפך לגורם הרסני. הפולחן העצמי לעולם אינו יודע שובעה. הביטו וראו כמה מלחמות, מאבקים, תחרויות, השמצות ותככים סובבים על המניע האחד הזה – האגו, הגאווה. הוא הורס כל חלקה טובה ומכניס מדון ומריבה גם בין ידידים ואוהבים.

גדולתו של המנהיג האמיתי בהיותו "נחבא אל הכלים", כשאול המלך. אין הוא מחפש שררה ותהילה. ואולם כאשר הציבור זקוק לו, הוא מתייצב ומעמיד את כל כישוריו לשירות הכלל, לא למען עצמו, אלא למען הציבור.

חז"ל אמרו כי הגאווה דוחקת את רגלי השכינה, ואילו הענווה היא הכלי האמיתי להשראה האלוקית. ככל שהאדם ריק מעצמו – הוא נעשֶה משכן לקב"ה, וזה הכלי השלם לכל הברכות האמיתיות, בחומר וברוח.


כשאתה גדול, אתה קטן; וכשאתה קטן, אתה גדול (צילום: shutterstock)

  יש חדש

שבת יום ההילולא

נפתח הרישום לקראת שבת קודש פרשת קורח, יום ההילולא ג' בתמוז, שבה צפויים אלפים לשהות ליד ציונו של הרבי בניו-יורק. גם השנה יוקמו אוהלי ענק ללינה ולסעודות שבת, במרחק דקות הליכה בלבד מה'ציון'. 'בית אוהל חב"ד-ליובאוויטש' מבקש מהציבור להקדים ולהירשם, כדי לאפשר להיערך כראוי לקראת השבת. לפרטים:

[email protected].

קייטנות חב"ד לשירותכם

בתי חב"ד ברחבי הארץ נערכים למחזור הראשון של קייטנות חב"ד. הקייטנות מיועדות לכל ילדי ישראל, תלמידי בתי ספר ממלכתיים וממלכתיים-דתיים כאחד. רשת קייטנות חב"ד היא הגדולה בישראל, ופועלות בה כמאתיים קייטנות. הקייטנות מעניקות לילדים שפע של חוויות לצד תכנים וערכים, ברוח חסידית עליזה ותוססת. פרטים והרשמה בבית חב"ד המקומי.

רבנים חדשים בגרמניה

הסמכת רבנים חדשים היא אירוע משמח בכל מקום, אבל כשזה קורה בהמבורג שבגרמניה, השמחה גדולה שבעתיים. חמישה רבנים, שלמדו במכון הסמיכה בהמבורג, הוסמכו בשבוע שעבר במעמד חגיגי, בהשתתפות הרב הראשי לישראל, הרב דוד לאו, ואורחים רבים. המוסמכים החדשים ישמשו רבנים בקהילות היהודיות המתפתחות בערי גרמניה, וייתנו מענה לצורך הגובר והולך במורי הוראה.

  שלחן שבת

תלונות שווא

פרשתנו מספרת על תלונת בני ישראל: "זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם". מפרש רש"י: "אל תאמר שמצרים נותנים להם דגים חינם, והלוא כבר נאמר 'ותבן לא יינתן לכם'; אם תבן לא היו נותנים להם חינם, דגים היו נותנין להם חינם? ומהו אומר 'חינם'? חינם מן המצוות".

לכאורה מה הקשר בין הפירוש הפשוט של תלונת בני ישראל לפירוש ש'חינם' הכוונה "חינם מן המצוות"? מסבירים המפרשים שבמצרים לא הייתה התניה בין סיפוק המזונות לקיום המצוות. עכשיו המצוות "הם שכר לפעולתינו, שאם נקיים המצוות יהיו לנו מזונות, ואם לאו לא יהיו לנו מזונות, כדכתיב: 'והיה אם שמוע תשמעו אל מצוותי גו', ואספת דגנך ותירושך ויצהרך', ואם לאו, 'והאדמה לא תיתן את יבולה'. אבל במצרים היו מזונותינו באים בחינם, בלי שום קיום מצווה".

דגים ותבן

הסבר זה אינו מספק: התניה זו היא לאחר כניסת בני ישראל לארץ, אך עדיין בני ישראל שוהים במדבר, והם ניזונים מהמן – 'לחם מן השמים' – בלי קשר למידת קיום המצוות. גם דתן ואבירם קיבלו מן כמו הצדיקים. אם כן, מה הכוונה שבמצרים היו המזונות ניתנים חינם, ואילו עכשיו הם תלויים בקיום המצוות?

גם ה'קל וחומר' של רש"י – "אם תבן לא היו נותנין להם חינם, דגים היו נותנין להם חינם?!" – אינו פשוט כל-כך. להפך, ייתכן שתבן לא היו נותנים, מכיוון שרצו להשפיל את בני ישראל, שיקוששו תבן בעצמם, אך דגים נתנו להם, כדי שיאכלו ויתחזקו ויוכלו לעבוד בעבודת הפרך.

חינם ממצוות

התשובה על השאלה השנייה היא, שאכן ההיגיון קובע, שאם המצרים נתנו לבני ישראל דבר מה בחינם, זה היה תבן ולא דגים. התבן נועד בסופו של דבר לטובתם – לבניית הערים פיתום ורעמסס, ואילו הדגים נועדו לרווחתם של בני ישראל.

לכן רש"י אומר שלא ממידת ההיגיון לחשוב שבמצרים בני ישראל קיבלו דגים בחינם, בשעה שאפילו תבן לצורכי הבנייה לא קיבלו. מכאן נגזרת המסקנה שאין לפרש את 'חינם' כפשוטו, אלא יש לפרש זאת "חינם מן המצוות".

תרעומת על המצוות

ובאשר לשאלה הראשונה – טענתם של בני ישראל הייתה שבמצרים אכלו דגים בלי שיהיה צורך לקיים בהם מצוות כלשהן, ואילו המזון הנוכחי, המן, יש בו כמה וכמה מצוות, כפי שהסביר רש"י על הפסוק: "למען אנסנו הילך בתורתי" – "אם ישמרו מצוות התלויות בו (במן), שלא יותירו ממנו, ולא ייצאו בשבת ללקוט".

על כך התלוננו בני ישראל. במצרים אכלו מזון כרצונם, בלי מצוות ומגבלות, ואילו במדבר עליהם לציית למצוות התלויות במן. זו הייתה תרעומת כלפי הקב"ה ומצוותיו, ולא געגועים למזון כלשהו, וזאת מבטא רש"י בפירושו.

(תורת מנחם, כרך נג, עמ' 116)

  מן המעיין

משה רבנו

להיות משה רבנו

"לא-כן עבדי משה" (במדבר יז,ז). אילו היה לי רבי כריבונו של עולם, הייתי אף אני משה רבנו; ומדוע אין לי רבי כריבונו של עולם? משום שאין אני משה רבנו.

(חתם סופר)

עבודה מתוך אמונה

"בכל ביתי נאמן הוא" (במדבר יז,ז). אף-על-פי שמשה היה יכול להגיע לכל דבר בדרך של הבנה והשגה, כבן-בית שיכול לראות כל דבר, בכל-זאת היה בבחינת "בכל ביתי נאמן הוא" – הוא עבד את ה' מתוך אמונה.

(המגיד ממזריטש)

לא מגלים

פסוק זה נאמר על משה רבנו, ויש לפרשו על כל נשיאי ישראל. ומהו עניין הנאמנות? – שלא כל מה שרואים מגלים. ללמדנו שגם אם אין מבינים תמיד את הוראותיהם של נשיאי ישראל, עלינו לקיימן במילואן ומתוך ביטול מוחלט, מכיוון שלא כל מה שהם רואים הם מגלים לנו.

(תורת מנחם)

בתוך העם

"וַיֵּאָסֵף  משה אל המחנה" (במדבר יא,ל). בשעה שמשה רבנו חש שפורענות מתרגשת ובאה על ישראל – העונש הכבד בקברות התאווה – נטל את אוהלו, שהיה מחוץ למחנה, ונטה אותו "אל המחנה". אם באה פורענות על בני ישראל, רצונו להיות עמהם ובתוכם.

(לקוטים חדשים)

המידה הנאה מכול

"והאיש משה עניו מאוד מכל האדם" (במדבר יב,ג). היו למשה עוד מעלות רבות ומידות טובות. אם התורה ראתה לשבחו על מידת הענווה, הרי שזו המידה הטובה והנאה מכול.

(עיטורי תורה)

ראיית אלוקות בהקיץ

"בחלום אדבר בו. לא-כן עבדי משה" (במדבר יב,ו-ז). כאשר אדם מרגיל את עצמו לחשוב תמיד על החיות האלוקית המלובשת בתוך כל דבר גשמי, הוא זוכה לראות בחלום הלילה את האלוקות עצמה, בלי לבוש וכיסוי. "לא-כן עבדי משה", משה רבנו רואה את החיות האלוקית גם בהקיץ.

(צוואת הריב"ש)

ענווה לפני כל אדם

משה רבנו הוא בחינת החכמה, ולכן הצטיין במידת הענווה. שכן הידיעה וההשגה בגדולת ה' גורמת לאדם התבטלות מוחלטת כלפי הקב"ה. התבטלות זו באה לידי ביטוי לא רק בענווה כלפי ה', אלא גם בענווה לפני כל אדם.

(לקוטי תורה)

סבלן בלי גבול

רש"י מפרש ש"עניו" הוא "שפל וסבלן". סבלנות – ארך אפיים – היא ממידותיו של הקב"ה. חז"ל אמרו "הידבק במידותיו": מה הקב"ה מידותיו בלי גבול, כן האדם צריך להיות סבלן בלי גבול.

(הנצי"ב)

  אמרת השבוע

כבוד כביזיונות

רבי ישכר-דב, ה'סבא' מרדושיץ, נתבקש פעם אחת על-ידי יהודי העיר פשדבוז' לשבות בה בשבת. נעתר הצדיק ונסע לשם. בליל שבת התאסף בבית הכנסת קהל עצום, ורבי ישכר-דב הרגיש שאין הוא יכול ללכת ולערוך את שולחנו, לנוכח הכבוד הגדול המצפה לו.

הוא גילה את צערו לאחד ממכריו, ר' נטע שמו, וזה אמר לו: "יש אנשים שכאשר נגזר עליהם עונש של ביזיון, מעמידים אותם ליד קיר בית הכנסת, וכל העוברים והשבים יורקים בפניהם. ויש מי שהדרך לבזותם היא להלביש אותם אצטלה של משי, להניח ספודיק על ראשם, להושיב אותם בראש השולחן, וכל הקהל אומר להם 'שבת שלום'. אלה הביזיונות שנותנים להם"...

שמע זאת הצדיק ואמר: "אם כן, אלך בשמחה לקבל את הביזיונות".

  פתגם חסידי

שיברון-לב יקר

"רש"י מביא, שכאשר אהרון ראה את חנוכת הנשיאים, חלשה דעתו. אמר לו הקב"ה: 'שלך גדולה משלהם'. הקב"ה אמר: שיברון-הלב שלך יקר בעיניי מהקרבנות שלהם" (רבי אהרון-צבי מביאלה)

  מעשה שהיה

בחירה נאמנה

שמו של שמשון ורטהיימר, בחיר תלמידי הישיבה בווינה, נודע למרחקים. אף שבא מבית עני, עשירים רבים חשקו בו לחתן לבנותיהם. מנעוריו התבלט שמשון כתלמיד חכם בעל שיעור קומה ומידות נאצלות.

בסופו של דבר זכה בו ראש הקהל של העיר מדלינג, הסמוכה לווינה, אחרי שפנה אל רבו וביקש לשדך את תלמידו האהוב לבתו. "אתן ככל שיורה הרב", התחייב; "עשיר אני ובעל יכולת".

הברכה ניתנה, והשידוך יצא אל הפועל. הבשורה על שידוכי החתן העילוי הייתה לשיחת היום באזור. זו הגיעה גם לאוזניו של ראש הקהל בווינה, וזה חש צביטת אכזבה. אף הוא השתוקק לקחת את שמשון לחתן, אך החמיץ את המועד.

ההכנות לחתונה החלו, ואז אירע פתאום אסון כבד – שריפה גדולה פרצה בעיר מדלינג. הלהבות התפשטו במהירות מבית לבית. כשהושגה שליטה על האש התבררו ממדי האסון: הדליקה גבתה קרבנות רבים, ורכוש רב עלה בלהבות. גם בית ראש הקהל נהפך לאפר, ובין האודים העשנים נמצאו גופותיהם של החותן והחותנת העתידיים של שמשון.

שמשון היה מוכה הלם וצער. ככל שניסה לברר את שלומה של כלתו, לא הצליח להשיג מידע ממשי. היא נעלמה. איש לא מצאהּ בין הנספים או הפצועים. ההערכה הייתה כי אף היא קיפחה את חייה.

ליבו של שמשון לא קיבל את ההנחה כי כלתו נספתה. הוא הוסיף לשאול ולברר על דבר גורלה. אולי אחרי מות הוריה ואובדן רכוש המשפחה החלה לנדוד ממקום למקום? אולי אין היא מעיזה ליצור עמו קשר, אחרי שאין ביכולתה לאפשר לו ללמוד תורה אחרי החתונה, כפי שהבטיח לו אביה?

העלם הצעיר החליט: הוא לא ינוח ולא ישקוט עד שימצא את כלתו, וכל עוד לא יידע בבירור מה עלה בגורלה, לא יקבל שום הצעת שידוכים.

הימים חלפו. אט-אט החל הספק לכרסם בליבו של שמשון. באותה עת החל ראש הקהל של וינה ללחוץ עליו לשאת את בתו. "היא ברוכת מעלות", ניסה לשכנעו, "וגם אני התברכתי בעושר רב ואוכל לפרנס אותך ברוחב יד. ובאשר לכלתך האבודה – אם יתרחש הנס והיא תופיע פתאום, אפצה אותה בסכום גדול, כדי לפייסה".

אלא ששמשון עמד בסירובו. ראש הקהל לא ויתר. הוא פנה אל רבו של שמשון, וביקשו להורות לתלמידו להינשא ולהקים משפחה.

אחרי השיחה עם רבו לא יכול היה שמשון למאן עוד. "אני מסכים", אמר לרבו בלב חצוי, "ואולם אני מבקש להציב תנאי לפני המחותן: החתונה תתקיים בעוד חצי שנה. עד אז המחותן מתחייב לערוך בכל שבוע סעודה בעבור עניים נודדים. עליו לפרסם על דבר הסעודות האלה באזור. אני עצמי אשרת את האורחים ואגיש להם את מנתם".

המחותן הביע מיד את הסכמתו למהלך, והצדדים הכריזו על השידוך. החותן החל לממש את התחייבותו. הוא ערך סעודות כיד המלך, והשמועה עליהן עשתה לה כנפיים. עניים רבים נהרו לווינה כדי לסעוד את נפשם בארוחה טובה.

פעם אחת הבחין אחד הסועדים באישה צעירה היושבת בפינת האולם וממררת בבכי. הלה הניח שבוודאי נותרה רעבה, והגיש לפניה מנה ראויה. אלא שהאישה דחתה את הצלחת מעל פניה, והוסיפה להתייפח. "אנא, מדוע את בוכה?", הפציר בה האיש. בסופו של דבר פלטה: "כיצד לא אבכה בשעה שלוקחים ממני את חתני!".

דברי האישה התגלגלו מפה לאוזן, עד שהגיעו לשמשון. הוא נדרך וביקש לראות את האישה הבוכייה. כשראה אותה זיהה מיד שזו כלתו הנעלמת. מיד ניגש אל המחותן והודיעו: "צר לי, עלינו לבטל את השידוך. מצאתי את כלתי הראשונה".

המחותן נדהם מההתפתחות הפתאומית, ומגדלות הנפש של שמשון, המוכן לוותר על חיי שפע נטולי דאגה ולשאת כלה יתומה וענייה. בהתייעצות עם רעייתו החליטו השניים לשאת בהוצאות חתונתם של שמשון וכלתו הראשונה.

הסיפור המרגש התפרסם במהירות בעיר. הכול שחו באישיותו האצילית של שמשון, שוויתר על עושר וחיי רווחה כדי לשמור על נאמנותו לכלתו הראשונה. אפילו לחצר הקיסר לאופולד הראשון הגיעו הדברים, והוא ביקש לתהות על קנקנו של האיש.

"מניין באה מידת הנאמנות הזאת?", ביקש לדעת.

שמשון השיב בפשטות: "אם אדם חדל להיות נאמן, הוא חדל להיות אדם!". התשובה כבשה את לב הקיסר, והוא אמר: "אני זקוק לאדם נאמן כמוך", ומינה אותו לגזבר החצר.

מעתה נזדמנו על שולחנו של רבי שמשון ורטהיימר תורה וגדולה כאחד. הוא שימש ראש הרבנים באוסטריה, מורביה ובוהמיה, והעושר והחוכמה לא פסקו גם מבניו אחריו. דורות של תלמידי חכמים יצאו ממנו, ובהם גדולי ישראל מפורסמים, ואף משפחת היילפרין המיוחסת מוצאהּ ממנו.

(על-פי 'עלי זיכרון', מעדותו של רבי ישכר-שלמה טייכטל הי"ד, המבוססת על ארכיון הקהילה היהודית בווינה)

  לומדים גאולה

נבואה בגאולה

יהושע התרעם באוזני משה רבנו על אלדד ומידד המתנבאים במחנה. השיב לו משה: "ומי ייתן כל עם ה' נביאים, כי ייתן ה' את רוחו עליהם"  (בהעלותך יא,כט). חז"ל אומרים (מדרש תהילים יד) שלעתיד לבוא תתקיים בקשתו זו של משה, וכל ישראל אכן יהיו נביאים, כמו שנאמר (יואל ג,א): "והיה אחרי-כן אשפוך את רוחי על כל בשר".

בפסוק ההוא בנבואת יואל נאמר: "והיה אחרי-כן אשפוך את רוחי על כל בשר, וניבאו בניכם ובנותיכם. זִקניכם חלומות יחלומון, בחוריכם חזיונות יראו. וגם על העבדים ועל השפחות בימים ההמה אשפוך את רוחי". יש כאן כמה וכמה דרגות בנבואה.

הנבואה תחזור

הרד"ק סבור כי גם לעתיד לבוא לא תשרה הנבואה על כל בני-האדם, ומה שנאמר "אשפוך את רוחי על כל בשר" הכוונה ל"רוח דעה והשכל" בידיעת הבורא. וכך הוא אומר: "לא אמר כי כולם יתנבאו, אלא 'וניבאו בניכם ובנותיכם'. ובשפיכות הרוח אמר 'על כל בשר', אבל בנבואה לא אמר 'כל' אלא 'וניבאו בניכם ובנותיכם'. ואמר: 'זִקניכם', 'בחוריכם' – לא כולם". לדעתו אין הנבואה יכולה לשרות על הכלל, מפני שהיא דורשת תנאים מקדימים.

גם האברבנאל מציין כי יהיו הבדלים בהשראת הנבואה. תחילה הוא שואל: "איך ייתכן שעל 'כל בשר', שהוא שם כולל למין האנושי, תחול הנבואה ורוח אלוקים. ואם הייתה ההכנה תנאי הכרחי במציאות הנבואה, כמו שהסכימו הרב המורה וסיעתו, איך יהיה אפשר שכל בני-אדם, כקטן כגדול, כחכם כסכל, יינבאו?!".

האברבנאל מסביר, שעם הגלות והחורבן איבדו בני ישראל שלוש מתנות נכבדות שהיו להם: נבואה, מופתים, ידיעה אלוקית. שלושת הדברים האלה נרמזו בפסוק (תהילים עד,י): "אותותינו לא ראינו, אין עוד נביא, ולא איתנו יודע עד מה". על כך באה נבואת יואל לבשר כי שלושת הדברים האלה יחזרו:

"באומרו 'אשפוך את רוחי על כל בשר' רמז אל הידיעה והכרת אלוקות השם יתברך, שהיא הנקראת 'רוח השם'... ולכן אמר 'על כל בשר', שהוא באמת כולל לכל בני-אדם, מאיזה אומה שתהיה, כמו שנאמר: 'יבוא כל בשר להשתחוות לפניי'; 'ויברך כל בשר שם קודשו'. ועניין הידיעה הוא שכל בני בשר יקראו בשמו ויכירו אלוקותו, כמו שנאמר: 'אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם השם'. ועל זאת ההכרה והידיעה שתתחדש בעולם, אמר כאן 'אשפוך את רוחי על כל בשר'...

"והייעוד השני הוא אומרו: 'וניבאו בניכם ובנותיכם'. כלומר, אף-על-פי שמיום שנחרב בית המקדש ונגנז הארון על-ידי ירמיהו בזמן החורבן, אין עוד נביא, ובזמן בית שני לא חלה נבואה בשום אדם, וכל שכן בגלות שלא מצאו חזון מהשם, הנה בזמן הגאולה תשוב הנבואה לחול בעם ישראל, רוצה לומר: במוכנים מהם, מה שלא היה ולא יהיה בשאר הגויים".

נבואה בטבעיות

בתורת החסידות (המשך תער"ב כרך ב עמ' תתקלו) מבואר שרוח הנבואה תשרה על כל בני-האדם, והיא גם לא תיתפס כדבר חידוש, אלא תהיה דבר פשוט וטבעי: "לעתיד יהיה גילוי אור אין-סוף ממש, ויהיה נראה ונגלה לכול, וכמו 'ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר'. וכמו-כן בגילוי הנבואה שיהיה לעתיד בכל אחד ואחד, וכמו שכתוב: 'אשפוך את רוחי על כל בשר וניבאו בניכם ובנותיכם וגם על העבדים ועל השפחות אשפוך את רוחי'. ולא כמו גילוי הנבואה בנביאים, שיש בזה כמה תנאים... מה שאין כן לעתיד יהיה גילוי הנבואה כמו דבר טבעי שיהיה גם בילדים וילדות".

  חיים יהודיים

להקשיב לסיפורים, לחוכמת החיים

בערב פסח האחרון הרגיש יואב ארנוני צורך לטלפן אל יצחק בוקר, ניצול שואה, שאותו ראיין במצלמת הווידאו כמה חודשים קודם לכן. "הריאיון נמשך כמה שעות", מספר ארנוני. "בשואה הוא היה ילד, ואחרי יותר משבעים שנה סיפר על הפרידה הקשה מסבו וסבתו, שלא שרדו. הוא תיאר את ליל הסדר הראשון שערך בהונגריה, אחרי המלחמה. הסיפור הותיר בי חותם עמוק. בערב פסח התקשרתי אליו ואמרתי לו שמעכשיו ליל הסדר שלי הוא גם הסיפור שלו. האיש התרגש מאוד".

זה עיסוקו של יואב (37), תושב ירושלים, בשנים האחרונות: לתעד את סיפור חייהם של זקנים, כדי לשמר את זיכרונותיהם. הכשרתו כעובד סוציאלי מעניקה לו יתרון: יש לו סבלנות רבה, אמפתיה וירידה לפרטים, שמרכיבים יחד פסיפס עשיר ואיכותי.

מחשבות של ילד בקיבוץ

יואב נולד בקיבוץ שדה בוקר בנגב, במשפחה אתאיסטית, כהגדרתו. "גיליתי את אלוקים בגיל בר-מצווה", הוא מספר. "הבנתי שיש משהו מעבר לנראֶה; משהו שמחבר בין כל בני-האדם". כשהעז לבטא את המחשבות האלה, הורמו גבות. "בקיבוץ שידרו לי שאין מדברים על זה", הוא משחזר. בעקבות זאת החל לקרוא ספרים על אמונה.

אמונתו התחזקה בשירותו הצבאי: "התמודדתי עם מצביים קיצוניים והייתה לי כתובת אחת בלבד לנתב אליה את התפילות". אחרי השירות יצא לטיול במזרח, ביקר בבית חב"ד, ונחשף לאורה של היהדות. אחר-כך התחיל לעבוד עם נוער בבית שמש, ושם גילה ישראל מגוּונת מאוד, שונה ממה שהכיר בקיבוץ. "כל זה פתח לי את הראש, ומשם התקדמו הדברים לשיעורי תורה ולהתקרבות הדרגתית לחיי תורה ומצוות".

פיילוט עם הסבתא

ואיך הגיבו בקיבוץ? יואב: "הסביבה ראתה שזה עושה לי טוב, ושמחה בשבילי. גם המשפחה נפתחה ליהדות, וכיום יש הרבה כבוד והערכה".

עבודתו כעובד סוציאלי עוררה בו עניין לסיפור חייהם של בני הדור המבוגר. "נמשכתי לחוכמת החיים שלהם ולמבט הרחב המאפיין אותם. המיזם שלי נועד לתת להם מקום שבו יוכלו לגבש את סיפורם האישי, בעבור בני המשפחה המורחבת". את הפיילוט עשה עם סבתו: "כשסיפרה על ילדותה, ניצת אור בעיניה. הרגשתי שאני חייב ללכוד את האור הזה. היא כבר הלכה לעולמה, אבל האור הזה נשאר לנו, למשפחה".

דור חד-פעמי

לצד סיפוריהם של ניצולי שואה תיעד גם סיפורים רבים של יוצאי עדות המזרח. "הם סיפרו על העלייה החפוזה לארץ ישראל, כילדים. היה מרתק לשבת איתם. הם כל הזמן חזרו וסיפרו על החלום לבוא בשערי ירושלים".

ליואב מסר חשוב לקוראים: "הדור שלנו חייב תודה עצומה לדור המבוגר. זה דור חד-פעמי, שבנה את ארצנו בעמל רב. ראוי הדור הזה שיעמוד במרכז התרבות שלנו. כשאנחנו באים לבקר את ההורים או הסבא והסבתא – עלינו להקשיב להם, לחוכמת החיים, לסיפורים. בסופו של דבר זה יעשיר גם אותנו".


ללכוד את האור. יואב והמצלמה

  פינת ההלכה ומנהג

'מי שבירך' לחולה

שאלה: כשעושים 'מי שבירך' לחולים בקריאת התורה, מתחילים לזרום שמות רבים, ויש בכך טרחא דציבורא. האם אפשר להסתפק בברכה כללית על כל חולי ישראל, בלי להזכיר כל שם ושם?

תשובה: תפילה כללית על כל חולי ישראל אנו אומרים בכל יום בברכת 'רפאנו', בתפילת ה'עמידה' (שמונה-עשרה). כדי להתפלל על אדם פרטי נחוץ להזכיר את שמו (ולרפואה – גם את שם אימו), כנהוג כשמברכים אותו בבית הכנסת, וכן בתפילות על קברי צדיקים.

חז"ל אמרו שהמבקר חולה בשבת לא יבקש עליו רחמים, כי בכך יעורר בכי וצער, אלא יאמר "שבת היא מלזעוק, ורפואה קרובה לבוא". לכן קבעו פוסקים רבים, ובהם אדמו"ר הזקן, לברך במפורש בציבור רק חולה "שיש בו סכנת היום" (ורק כשהדבר אירע בשבת), ושלא לברך כלל בשבת חולה שאין בו סכנה (שהרי זו 'בקשת צרכיו' האסורה בשבת). לעומתם, פוסקים אחרים מלמדים על כך זכות, ובראשם הבית-יוסף בתשובותיו, שאין זו תפילה אלא ברכה, ומעוד סיבות.

התקשורת הרחבה בדורנו מביאה לפתחו של כל אדם את מצבם הרפואי המלא והעדכני של כל קרוביו, ידידיו ומכריו, וכך הבקשות מתרבות ביותר. לכן במקום של טורח הציבור ראוי לברך רק את מי שיש חשש סכנה לחייהם.

במערת המכפלה ובבתי כנסת רבים הנהיגו ששליח הציבור אומר 'מי שבירך', ובהגיעו לשֵם המתברך – הוא ממתין, ואז כל אדם אומר במקומו את שמות החולים שהוא מבקש רפואה בעבורם.

מקורות: שבת יב,א-ב. טושו"ע, נו"כ, שו"ע אדה"ז ופסקי תשובות סי' רפח, וש"נ. שו"ת אבקת רוכל סי' יא-יד. ילקוט יוסף סו"ס רפז.

מושג ברגע

יוצא מהאף

כשרצוננו לבטא שדבר מסוים נמאס עלינו, אנו משתמשים לעיתים בביטוי 'יוצא מהאף'.

זה נשמע ביטוי סלנגי, אבל לאמיתו של דבר זה ביטוי מקראי, המופיע בפרשת בהעלותך.

כאשר בני ישראל התאוננו ודרשו בשר, אמר הקב"ה כי יקבלו בשר בכמות גדולה כל־כך "עַד אֲשֶׁר יֵצֵא מֵאַפְּכֶם וְהָיָה לָכֶם לְזָרָא".


 

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)