חב''ד כל הלב לכל אחד
תרומה | לימוד יומי | חנות | בתי חב"ד | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 18:11 זריחה: 6:43 א' בחשון התשפ"ז, 12/10/26
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

שיחת השבוע 1638 - כל המדורים ברצף
ערב שבת-קודש פרשת נשא, י"א בסיוון ה'תשע"ח (25/05/18)

מדורים נוספים
שיחת השבוע 1638 - כל המדורים ברצף
בלי גמגומים ובלי התנצלויות
חדש על המדף
מלך אינו מביא מתנות לעצמו
ברכת כוהנים
פסוק מפורש
עלייה לכול
ביקור פתע
לדלג מעל הדעת
האורחים והמארחים יוצאים מופתעים
למה אסור להסתכל

מס' 1638, ערב שבת-קודש נשא, י"א בסיוון ה'תשע"ח (25.05.2018)

צעירי אגודת חב"ד

יוצא לאור על-ידי המרכז לעזרי שליחות

ת"ד 14 כפר חב"ד 60840, טל' 073-2480711, פקס: 03-9606169

עורך: מנחם ברוד   �  יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

 עמדה שבועית

בלי גמגומים ובלי התנצלויות

עלינו לומר רק את האמת, אבל לומר אותה במלוא הביטחון והנחישות, בלי שום גמגומים ובלי להביע 'הבנה' לעמדת האויב

משהו טוב קורה לנו בעת האחרונה. בעבר, אחרי פרצי אלימות כפי שהיו עכשיו ברצועת עזה, שנסתיימו בנפגעים רבים לצד השני, היינו שומעים הרבה התנצלויות וגמגומים מפי הדוברים הישראלים. הללו סברו כי בדרך הזאת ירככו את הביקורת העולמית ויצטיירו כיָפים יותר.

עכשיו לא נשמעו אותן התנצלויות והבעות צער. הרושם המתקבל הוא כי כל הדוברים הישראלים דיברו בביטחון ובתקיפות, והציגו עמדה חד-משמעית כי יש צד אחד ויחיד שהוא הנבל בעימות הזה, והוא היחיד האשם במותם של אנשיו. ולמרבה הפלא, מתברר שדווקא עמדה ברורה ונחושה זו היא המצליחה לבלום את גל הביקורת ולשכנע קהלים גדולים בצדקת עמדתנו.

הנחישות משכנעת

במקורותינו נאמר: "מֵאֹיְבַי תְּחַכְּמֵנִי". לפעמים ראוי ללמוד מן האויב כיצד להתנהל. שמעתם פעם את הערבים מתנצלים על משהו? מכים על חטא? מצהירים שאולי יש צדק גם בטענת הצד השני? בחיים לא. בכל הצהרותיהם הפומביות הם תמיד נחרצים, נחושים, תקיפים, וטוענים שכל הצדק איתם.

כשאנחנו שומעים את סגנון הדיבור הזה (במיוחד כשעושים זאת נציגי הערבים בתוך כנסת ישראל), אנחנו מתפוצצים. מעזות המצח, מהשקרים, מעיוות ההיסטוריה לטובת הנרטיב שלהם, מאי-הנכונות להכיר שיש גם צד שני למטבע. אבל מבחינתם הם פועלים נכון, וכך הם מצליחים לצבור נקודות בדעת הקהל העולמית.

שלא כמותם, איננו צריכים לשקר או לעוות את המציאות. עלינו לומר רק את האמת, אבל לומר אותה במלוא הביטחון והנחישות, בלי שום גמגומים ובלי להביע 'הבנה' לעמדת האויב.

אנחנו צריכים להתייצב בתקיפות מאחורי הצדק שלנו, כי איננו מהאו"ם ולא על המאדים. זו ארצנו ונחלת אבותינו. לא כובשים אנחנו, אלא הבעלים החוקיים שחזרו לאדמתם. אנו נלחמים מול אויב מפלצתי ואכזר. ברגע שאנחנו אומרים את הדברים הברורים והפשוטים האלה, אנחנו גם מצליחים לשכנע.

זילות חיי אדם

כדאי לזכור עוד נקודה. שוו בנפשכם דיון בקבינט הישראלי על פעולה צבאית כלשהי. אנשי המקצוע קובעים כי מחיר הפעולה יהיה חמישים הרוגים (ה' ישמור). אתם רואים ראש ממשלה, שר ביטחון או חבר קבינט שמאשר פעולה כזאת? לא רק חמישים, אפילו לא חמישה.

לעומת זה, הנהגת חמאס החליטה לצאת להסתערות המונים על הגבול, כשהיה ברור לגמרי שיהיה לזה מחיר דמים כבד. הם כבר ראו בסבבים הקודמים את נחישותה של ישראל, ואת הירי המדויק בכל מי שניסה לפרוץ את הגבול. ובכל-זאת יצאו למסע האלימות, בידיעה שמחירו יהיה עשרות הרוגים. ובשביל מה? – בתקווה לצבור כמה נקודות עלובות בדעת הקהל.

דיי בכך להמחיש את זילות חיי אדם בעיניהם. אין להם שום בעיה לאלץ נשים וילדים להתייצב באזורי הלחימה. להפך, הם אף מעוניינים במותם, כדי שיוכלו להאשים את ישראל. זה האויב המתועב שניצב נגדנו, והוא ותומכיו הם המטיפים לנו מוסר! אבל אנחנו ננצח, כי האמת איתנו וכי ה' ניצב לימיננו.


שקר ואמת: הם שורפים והורסים ואנחנו מעבירים להם מזון וציוד (צילום: דו"צ)

  ספרים

ביאורים מרבוה"ק
מאת הרב שמואל-יצחק-גד יודייקין
בהוצאת 'דעת קדושים'

שלושה כרכים ובהם ביאורים של אדמו"רי חב"ד: האחד על ספר הזוהר, השני על כתבי האריז"ל, והשלישי על ספר התניא. טל' 0527155039.

רפואה מונעת לחיי הנישואין
מאת הרבנית תמרה מזוז
בהוצאת המשפחה

עשרה פרקים שנועדו להציב יסודות איתנים לחיי הנישואים ולמנוע חיכוכים וקשיים. 172 עמ'. טל' 0523806952.

מעינם של אבות
מאת הרב מרדכי וייס
בהוצאת המחבר

מכלול מנהגים והלכות על כל הקשור לעניין המצֵבות, עם טעמיהם ומקורותיהם, לפי כל העדות. 302 עמ'. טל' 0522421901.

אחסה בו
מאת הרב אפרים חדאד
בהוצאת המחבר

תולדות חייו ופועלו של רבי חנינא בוגיד סעדון, רבה הראשי של ג'רבה ורב הקהילה הג'רבאית בפריז. 456 עמ'. טל' 026519806.

  שלחן שבת

מלך אינו מביא מתנות לעצמו

שבט אחד לא השתתף בקרבנות הנשיאים לרגל חנוכת המשכן – שבט לוי. הדבר מעורר תמיהה: הלוא שבט לוי היה מובחר משבטי ישראל, כנאמר (במדבר א,מט): "אך את מטה לוי לא תפקוד בתוך בני ישראל", ומפרש רש"י (שם נ-נא): "כדאי הוא לגיון של מלך להיות נמנה לבדו". איך ייתכן שכל שנים-עשר השבטים השתתפו בחנוכת המשכן, על-ידי קרבנות הנשיאים, חוץ מהשבט המובחר ביותר?

ופלא שרש"י, שמקפיד לפרש כל שאלה המתעוררת בלימוד פשוטו של מקרא, מתעלם מהתמיהה הזועקת הזאת.

על מה חולשת הדעת

השאלה גוברת לאור פירוש רש"י בתחילת פרשת בהעלותך: "כשראה אהרון חנוכת הנשיאים, חלשה דעתו; שלא היה עמהם בחנוכה, לא הוא ולא שבטו". מדוע אין רש"י מציין את חולשת דעתו של אהרון כבר בפרשתנו, בצמידות לפרשת הנשיאים? וגם שם אין רש"י מסביר אלא את חולשת דעתו של אהרון, ולא את השאלה הגדולה: מדוע אהרון באמת לא השתתף בחנוכת המזבח, עם שאר הנשיאים?

אין לומר שהיעדרות אהרון מחנוכת המשכן הייתה מפני כעסו של הקב"ה עליו, על חלקו בחטא העגל, כפי ש רש"י אומר (שמיני ט,כג): "היה מצטער ואומר, יודע אני שכעס הקב"ה עליי, ובשבילי לא ירדה שכינה לישראל", וזאת משני טעמים: א) גם אם היה כעס על אהרון, מדוע נענש כל שבטו? ב) החשש לכעס כבר נתבטל בראש חודש ניסן, שאז אמר משה: "אהרון אחי כדאי וחשוב ממני, שעל-ידי קרבנותיו ועבודתו תשרה שכינה בכם, ותדעו שהמקום בחר בו" (רש"י שם, ו).

לא מתנה עצמית

התשובה פשוטה כל-כך, ולכן רש"י אינו צריך לכותבה. היותו של שבט לוי "לגיונו של מלך" הוא ההסבר מדוע לא השתתף השבט בקרבנות הנשיאים.

הנשיאים הביאו מתנות – עגלות וקרבנות – לרגל חנוכת המשכן. אין זה עניינו של "לגיונו של מלך" להביא מתנות, כשם שאין המלך מביא מתנות לעצמו. בני שבט לוי הם משרתי המשכן, הם "משמרת משכן העדות", ונמצא שכל המתנות שבני ישראל מביאים הם לצורך עבודת שבט לוי!

תפקיד נכבד יותר

אם כן, מתעוררת שאלה הפוכה: מדוע "חלשה דעתו של אהרון"? התשובה היא שהמשכן נועד גם ללימוד התורה של הקב"ה עם משה רבנו, כנאמר (במדבר ז,פט): "ובבוא משה אל אוהל מועד לדבר איתו". אמנם הדיבור היה עם משה רבנו בלבד, אבל דעתו של אהרון חלשה משום שלא עשה שום הכנה לכך, שלא כשאר הנשיאים שהשתתפו בחנוכת המשכן, על-ידי תרומתם.

התשובה על כך ניתנת בפי רש"י עם פתיחת פרשת בהעלותך: הקב"ה אמר לאהרון, "חייך, שלך גדולה משלהם, שאתה מדליק ומיטיב את הנרות", והתפקיד הזה הוא הכנה ללימוד התורה יותר מתרומתם של שאר הנשיאים.

(תורת מנחם תשמ"ז, כרך ג, עמ' 459)

  מן המעיין

ברכת כוהנים

מידותיו של אהרון

"כה תברכו את בני ישראל" (במדבר ו,כג). ממידותיו של אהרון להיות אוהב שלום ורודף שלום. "כה תברכו" – ברכת כוהנים היא שישראל יתברכו במידותיו של אהרון, שאף הם יהיו רודפי שלום ואוהבים זה לזה.

(החוזה מלובלין)

לאהוב יהודי כמות שהוא

"כה תברכו את בני ישראל". ברכו את בני ישראל כמות שהם. אל תחפשו את המצוינים והחשובים, ולא את הגדולים והצדיקים, אלא כל יהודי ראוי להתברך.

(האדמו"ר ממודזיץ)

הוא יודע מה טוב

"כה תברכו, יברכך ה'" (במדבר ו,כג-כד). הרי נאמר "כה תברכו", ולמה נאמר "יברכך ה'"? אלא אף זו מכלל הברכה, כי בשר-ודם אינו יודע במה לברך, אם טוב הדבר או חלילה רע. לכן מברכים "יברכך ה'", שהוא יודע מה טוב לנו.

(כתב סופר)

לפרט בברכה

"כה תברכו את בני ישראל אמור להם" – כאשר מברכים יהודי יש לנהוג "אמור להם" – לומר כמה מילים של פירוט הדברים שעליהם תחול הברכה.

(לקוטי דיבורים)

ברכות בעבודת ה'

"יברכך ה' וישמרך" (במדבר ו,כד). "יברכך" – שיתברכו נכסיך. "וישמרך" – שלא יבואו עליך שודדים (רש"י). הברכה בעבודת ה' היא: "יברכך, שיתברכו נכסיך" – שתראה ברכה והצלחה בעבודת הנשמה המשורשת בגוף; "וישמרך, שלא יבואו עליך שודדים" – שלא תהיה יניקה מעבודתנו לקליפה ולצד שהוא הפך הקדושה.

(ספר המאמרים תש"ה)

שפע בפנימיות

"יאר ה' פניו אליך" (במדבר ד,כד). "פניו" הוא פנימיות רצון העליון וחפצו האמיתי. הארת פנימיות רצון העליון היא רק "אליך", לישראל ולצד הקדושה, אבל הצד שאינו של קדושה מקבל את חיותו מבחינת 'אחוריים', כאדם הנותן דבר לשונאו, שמשליכו לו מאחורי גבו.

(קונטרס ומעיין)

כשיש אהבה

"וציוונו לברך את עמו ישראל באהבה". הכוהנים מברכים את ישראל שתשרה ביניהם אהבה וחיבה, ויהיו כלי מחזיק ברכה. זו כוונת התפילה "הבוחר בעמו ישראל באהבה" – אם יש אהבה בין איש לרעהו, אזיי הבחירה נאמנה וקיימת.

(טעמי המנהגים)

הקדירה מחברת

"וישם לך שלום" (במדבר ו,כו). הרואה קדירה בחלומו יצפה לשלום (ברכות נט). קדירה מסמלת שלום, כי היא עושה שלום בין אש למים, שהם שני קצוות, שני הפכים.

(רבי מרדכי בנט)

  אמרת השבוע

פסוק מפורש

בעיר הומנה שבסלובקיה אירע מקרה מצער שיהודי החל לצעוק בבית הכנסת על מלמד שחי בעיר, ובחמתו אף סטר על לחיו לעיני כל הקהל.

המלמד הזמין את האיש לדין תורה אצל רב העיר, רבי אביש-אריה שפירא. הרב דן בעניין ופסק שהמכה צריך לפצות את המלמד ולשלם לו עשרה זהובים.

המלמד לא היה מרוצה מפסק הדין, וטען שהסכום נמוך מדיי ואינו מפצה אותו על בושתו.

אך הרב עמד על החלטתו, ואמר לו בחיוך: "הרי פסוק מפורש הוא – 'כף אחת, עשרה זהב' – ומכאן שהתשלום על סטירה ב'כף' הוא עשרה זהובים"...

  פתגם חסידי

עלייה לכול

"חג השבועות חל בדרך כלל בשבוע של פרשת נשא. רמז לכך בפרשה: 'נשא את ראש בני גרשון' – גם מי ש'גירש' את עצמו מהקב"ה, זוכה לעלייה בשבועות" (רבי פינחס מקוריץ)

  מעשה שהיה

ביקור פתע

"מוסאן נעלם! מוסאן נעלם!" – הדהדו הצעקות ברחובות העיר חַלַבּ. זה היה סמוך לחג הפסח בשנת תרכ"ט. אווירה רעילה מילאה בבת אחת את העיר. סיסמאות שנאה הופרחו לחלל. קריאות נקם ודרישות לעשיית שפטים בקהילה היהודית נשמעו מכל עבר. פחד אפף את הקהילה.

בעבור השכנים הערבים לא היה צורך כלל בחקירה. האצבע המאשימה הופנתה מיד לעבר היהודים. הלוא חג הפסח קרב ובא, והכול יודעים שהיהודים צריכים דם נוצרי כדי ללוש בו את מצותיהם...

מוסאן, ילד נוצרי, שימש משרת בביתו של סוחר יהודי אמיד. "הוא נרצח!", סיננו שונאי ישראל בזעם, והחשד נהפך במהירות לכתב אישום נגד היהודים כולם. ההמון המשולהב הוסת בידי אנשי הדת, וכך עברו ימים סוערים ומתוחים. אחרי חג השבועות הגיע המתח לשיאו.

הלחץ הציבורי היה כבד. ההמון דרש נקם. מושל העיר זימן אליו את רבי חיים-מרדכי לבטון, רב העיר, ששמו נישא עד היום בהערצה בפי צאצאי קהילת חַלַבּ.

הרב לבטון היה בן למשפחת דיינים ממגורשי ספרד. כבר בילדותו ניכרו בו כישרונות נדירים, והוא הגה בתורה בשקידה עצומה. עוד בהיותו צעיר הוצב בשורה הראשונה עם גדולי רבני העיר, ולאחר הסתלקות רבי אברהם ענתבי ירש את מקומו בהנהגת הקהילה כרב ראשי וראש אב בית הדין.

השמועה על זימונו של הרב לבטון אל המושל עשתה לה כנפיים בקהילה. מי יודע מה המושל זומם לעשות כדי לספק את תאוות הנקם של הערבים.

בתפילה על שפתיו נכנס הרב לבטון אל לשכתו של המושל. פניו של זה היו חמורות סבר. "אני מודיע לך חד-משמעית", סינן המושל, "אם לא יימצא הילד אעניש קשות את יהודי חַלַבּ. אגרש את כולכם מן העיר".

הרב ניסה להסביר כי זו עלילת שקר וכי אין ליהודים שום מעורבות בהיעלמות הילד, אך אוזני המושל היו אטומות. יצא הרב מלשכת המושל בלי אומר ודברים, ועם הגיעו לביתו ביקש להקהיל את כל היהודים לתפילה בבית הכנסת.

זה היה ביום שני, י"ד בסיוון. התושבים עזבו את עיסוקיהם, נעלו את החנויות ואת בתי המלאכה, ובאו כאיש אחד להתחנן על נפשם לפני היושב במרומים.

לאחר התפילה החל הקהל להתפזר. המתח היה רב. הכול חשו בגזירה התלויה מעל ראשיהם. התחנונים שהרקיעו שחקים ביטאו את גודל הסכנה. ולצד החרדה פיעמה בלבבות התקווה שאבינו שבשמים לא ייטוש את עמו בעת צרה, וכבר אמרו חז"ל שאין הקב"ה מואס בתפילת רבים.

רגליו של הרב לבטון נשאו אותו לעבר המקום שבו, על-פי השמועות, נחטף הילד מוסאן. הוא ראה כמה ילדים ערבים משוחחים ביניהם בפינת הרחוב. עצר הרב והטה אוזן לדברי הילדים. פתאום שמע אחד מהם אומר לחברו: "ראיתי את הנוצרים לוקחים מכאן את מוסאן אל הכנסייה. הוא עכשיו בכנסייה!".

הרב לבטון נדהם למשמע הדברים. משם פנה היישר אל ביתו של המושל. "אנא ממך", ביקשו בבהילות, "הצטרף אליי לסיור ברחוב העיר, וכולי תקווה שנמצא את הילד האבוד". המושל המופתע לא יכול היה להתנגד להצעה. השניים יצאו יחדיו, והרב לבטון הוביל את המושל אל הכנסייה.

כשהגיעו לשערי המבנה הציע הרב לבטון למושל להיכנס פנימה בלי הודעה מראש. המושל ניאות. הכמרים הנדהמים לא יכלו לסרב למושל הנכבד, ואירחו אותו בסבר פנים יפות. פתאום הבחין המושל בילד משוטט בחצר המקום. "מה שמך?", שאל.

"מוסאן!", השיב הילד.

בבת אחת הוסר הלוט מעל הארשת התמימה של הכמרים, והעלילה הזדונית נחשפה. התברר כי הללו זממו להפליל את הקהילה היהודית בעלילת דם בזויה, ולשם כך פיתו את הילד מוסאן לבוא עמם וכלאו אותו בכנסייה. פניהם של הכמרים חפו. המושל הורה לערוך חקירה יסודית, והכמרים שנמצאו אשמים נכלאו מיד מאחורי סורג ובריח.

המושל הרכין את מבטו וביקש להתנצל לפני הרב לבטון על חשד השווא שכמעט הוביל למעשה בלתי-הפיך. "אנא, סלח לי", התחנן, "אני מודה לך מעומק ליבי על שבזכותך יצאה האמת לאור, וניצלתי מעשיית עוול לתושבים הגונים שלא היה עוול בכפם!".

הבשורה נודעה במהרה, והעיר חַלַבּ צהלה ושמחה. מאותה שנה נעשה יום י"ד בסיוון יום ששון ושמחה. הרב לבטון תיקן במנהגי הקהילה שאין אומרים ביום הזה 'תחנון', ושמו נקבע לדורות: 'נס מוסאן'.

שנים חלפו, ורבני קהילת חַלַבּ החליטו להעביר את ציון היום לי"ג בסיוון, כדי ליצור רצף של אי-אמירת תחנון עם י"ב בסיוון, בלי שיהיה הפסק של יום ביניהם. עד היום הזה נוהגים בקהילות של יוצאי חַלַבּ שלא לומר תחנון בי"ג בסיוון, לזכר הנס הגדול שאירע לאבותיהם.

(תודה לנכדו של הרב לבטון, הרב אליהו שוויכה, תל-אביב)

  לומדים גאולה

לדלג מעל הדעת

פתגם בשם הבעש"ט אומר: "שטות, כלומר, מה שאנשים מכנים 'חוסר פיקחות' – היא אצל חסידים עבירה מדאורייתא. חכמה, מה שאנשים מכנים 'פיקחות' - נחשבת בעיני החסידים מצווה מדאורייתא". אמרו על כך חסידים: "למאי נפקא מינה אם השטות אסורה מדאורייתא או מדרבנן? – אלא הנפקא מינה היא לגבי ספק שטות" (שאם איסור שטות הוא מדאורייתא, יש להחמיר גם בספק)...

רבי נפתלי מרופשיץ, מגדולי תלמידיו של ה'חוזה' מלובלין, בלט במיוחד בפיקחותו הנדירה. יום אחד, לאחר שעשה אחד ממעשיו המחוכמים, אמר לו ה'חוזה': "נפתלי, בכל התורה לא מצאנו שיהודי נדרש להיות פיקח. אדרבה, כתוב שעליו להיות תמים: 'תמים תהיה עם ה' אלוקיך'". השיבו רבי נפתלי: "מכאן ההוכחה, שכן כדי לדעת איך להיות  תמים, זקוק האדם למידה גדושה של חכמה ופיקחות"...

כ"ק אדמו"ר הריי"צ אומר (לקוטי דיבורים חלק ג, עמ' 836): "היצר הרע הוא צבוע ושקרן. לפעמים הוא משים עצמו כתמים וכחרד, אולם 'שבע תועבות בליבו' (משלי כו,כה). משום כך נחוצה תמיד הבחנה שכלית – לדעת מיהו המדבר כעת: היצר הטוב, או היצר הרע. לימוד תורת המוסר מעניק לאדם הבחנה שכלית במידה מסוימת, אך עיקר יכולת ההבחנה מצויה בתורת החסידות".

חשיבותה של הפיקחות תובן לאור דברי הגמרא (סוטה ג,א): "אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות". האדם חוטא רק מפני שברגע זה נכנסה בו רוח שטות, המעוורת את עיניו ומשבשת את מחשבתו. אם יהיה פיקח וידחה את רוח השטות, לא יחטא.

שטות שהועילה

עם זה, לפעמים זקוקים ל'שטות' דווקא. הגמרא (כתובות יז,א) מספרת על רב שמואל בר רב יצחק, שהיה נוטל שלושה ענפי הדסים ורוקד עמם לפני הכלה. רב זירא התבטא כי רב שמואל "מבייש אותנו" (ומפרש רש"י: "שמזלזל בכבוד תלמידי חכמים ונוהג קלות ראש בעצמו"). אך כשנפטר רב שמואל הפריד עמוד של אש בינו ובין שאר העם, דבר שהעיד על היותו יחיד בדורו. הודה רב זירא ואמר: "הועילה לו שטותו לסבא" (וכפירוש רש"י: "שהיה מתנהג כשוטה").

זו דוגמה להתנהגות בלתי-הגיונית, שהיא למעלה מהשכל ומההיגיון. אמנם היא מכונה 'שטות', מכיוון שאין היא עולה בקנה אחד עם השכל והדעת, אבל זו 'שטות דקדושה', או 'שטות' שהיא למעלה מן הדעת (להבדיל מן השטות הרגילה, שהיא למטה מן הדעת).

גאולה בהיסח הדעת

לפעמים זקוקים ל'שטות דקדושה'. כאשר התנהגותו של אדם היא על-פי השכל בלבד, עדיין הוא כפוף למגבלות העולם. אין בכוחו להיות כלי ראוי להשראת הקדושה האלוקית העליונה, שלמעלה מן השכל האנושי וממושגי ההיגיון בכלל. את הקב"ה אי-אפשר לתפוס באמצעות השכל, והדרך לקבל את השראת אורו היא על-ידי התעלות מעל לשכל ומעל לדעת. זו ה'שטות דקדושה'.

'שטות דקדושה' משמעה לעשות דברים 'לא מקובלים', שאינם עולים בקנה אחד עם העולם המסודר והמיושב – כאשר יש בכך צורך לעבודת ה'. לא מקובל? לא הגיוני? אז מה. אם מותר לנהוג בשטות בענייני העולם, מותר ואף חובה לנהוג ב'שטות דקדושה', המתקנת ומהפכת לטוב את השטות הרגילה של העולם (ראה 'באתי לגני' תש"י ועוד).

ה'שטות דקדושה' נחוצה במיוחד לצורך זירוז הגאולה, שאף היא התגלות שלמעלה מן הדעת, כמאמר חז"ל שמשיח בא "בהיסח הדעת".

  חיים יהודיים

האורחים והמארחים יוצאים מופתעים

ליל שבת בשכונת שערי חסד בירושלים. המתפללים יוצאים מבתי הכנסת, בדרכם לבתיהם, לסעודת השבת. פה ושם אפשר לראות אבות ובניהם, הלבושים כמנהג תושבי ירושלים החרדית, ולצידם צעיר או שניים בעלי חזות לא-דתית. הם צועדים יחד, משוחחים בנעימות ומחייכים זה לזה. לרגע נראה שהם בני משפחה. אך לא, אלה אורחים שבאו לחוות את חוויית השבת בירושלים.

הכירו: הרב אלי לינקר, תושב שערי חסד. שפתו נעימה, שקולה ומדודה. מאחוריו מפעל ייחודי של קירוב לבבות, הפועל כבר עשרים שנה, מתחת לרדאר התקשורתי: אירוח צעירים לא-דתיים לשבת במשפחות חרדיות. "השבתות האלה משנות עולמות, הן של האורחים הן של המארחים", הוא אומר.

תקרית בגן המשחקים

אלי גדל בשכונת בית וגן בירושלים. חוויית ילדות נחרתה בליבו ומלווה אותו עד היום: "הלכתי לשחק עם חברים בגן המשחקים בשכונה הסמוכה. ילדים לא-דתיים שהיו שם התנכלו לנו, הטיחו בנו מילות גנאי ואף הִכו אותנו. לא כעסתי עליהם. יצאתי משם בתחושה קשה. במוחי ניקרה השאלה, איך מפילים את חומות השנאה והניכור".

עם חלוף השנים החליט לפעול. הוא החל לארגן מפגשים, הרצאות וסיורי היכרות. באותו זמן נוסדו המדרשות למנהיגות, המכינות הקדם-צבאיות. "כחלק מהליך ההכשרה של הצעירים ביקשו המכינות להכיר להם את מגוון הקבוצות בעם ישראל", הוא מספר. "בין השאר הביאו אותם לשכונות החרדיות בירושלים. נתקלתי בהם בשכונת מאה שערים, והופתעתי מאישיותם של הצעירים האלה. פגשתי אנשים פתוחים, נעימים, סקרנים ומלאי צימאון להכיר את אחיהם החרדים ואת היהדות. אמרתי בליבי: איתם אפשר לבנות גשר בין העולמות".

להפיל חומות

הוא נרתם לעניין, והחל לשמש איש קשר לחיבור בין קבוצות צעירים המעוניינים להתארח בשבתות ובין משפחות חרדיות שהסכימו לארחם. "בהתחלה זה היה קשה", הוא מודה. "היינו צריכים להסיר את חומות החשדנות, משני הצדדים. אבל ראיתי במו עיניי מה המפגשים האלה מחוללים. האורחים פוגשים בפעם הראשונה מקרוב משפחות חרדיות ויוצאים מוקסמים. בה בעת מגלות המשפחות החרדיות נוער נפלא, בעל מידות טובות וצימאון גדול".

הפעילות התמסדה והוקם ארגון אלי"י – אשנב לשיח יהודי-ישראלי. "בכל שבת אנחנו מארחים בין שלושים למאה וארבעים צעירים במשפחות חרדיות, בכל רחבי הארץ. יש גם הרצאות, סיורים ועוד".

קמפיין ה'הדתה' מסייע

התגובות והמשובים הם הדלק להמשך. "החרדים אומרים לי: 'איפה מצאת צעירים נהדרים כאלה! לא רק ששהייתם בביתנו לא הזיקה לחינוך ילדינו, אלא היא חיזקה בליבם את ההכרה במעלתו של עם ישראל'. והצעירים אומרים לי שזו השבת המיוחדת ביותר שחוו". הוא מספר בחיוך על שאלה של בחור שהוקסם מהתנהלות המשפחה החרדית: 'אפשר להיות חרדי גם בלי להקפיד על קיום המצוות?"...

ומה עושה קמפיין ה'הדתה' לפעילות שלכם? שאלנו. הרב אלי מחייך. "זה רק משרת אותנו. עובדה, בעת האחרונה יש רישום מוגבר לשבתות"...


כשנפגשים, החשדנות מתפוגגת. הרב לינקר ואורחים

  פינת ההלכה ומנהג

למה אסור להסתכל

שאלה: מדוע אסור להביט בכוהנים בשעה שהם עולים לדוכן?

תשובה: חז"ל אמרו שהמסתכל בכוהנים בשעה שהם מברכים את העם בבית המקדש, בשם המפורש – עיניו כהות, מפני שהשכינה שורה על ידיהם. כיום האיסור הוא רק כדי שהעם יכוון לשמוע את הברכה, ולכן ראייה בלבד מותרת. אך למעשה נהגו להיזהר אפילו מראייה, זכר למקדש. ובספר הזוהר נאמר, שגם בימינו יש להיזהר בזה מפני כבוד השכינה, שידי הכוהנים הן בבחינת 'כיסא' לה.

שאלה: מדוע הכוהנים חולצים את נעליהם קודם ברכת הכוהנים?

תשובה: תקנת חכמים שלא יעלו הכוהנים לדוכן בסנדלים או בנעליים, גזירה שמא תיקרע לאחד מהם רצועת הנעל, ומתוך חשש שמא ילעגו לו – יתיישב לקשור אותה, בעוד חבריו מברכים את העם, ואז יבואו אנשים לומר עליו שהוא כוהן פסול (חלל), ולכן לא השתתף בברכה. ולא חילקו חכמים בגזירתם בין נעל שיש בה רצועה או שאין בה רצועה.

נעלי בית מבד או מגומי, בלי רצועות, מותרות מצד הדין, אך נהגו להחמיר בזה. ואולם כוהנים זקנים או חולים, שקשה עליהם מאוד חליצת הנעליים, ינעלו נעלי בית כאלה ויעלו לברך. ויש שהחמירו שלא יעלו אל הדוכן, אלא יעמדו על רצפה בגובה רצפת בית הכנסת. ויש שהתירו רק אם הם מוּכרים בשכונתם כחולים.

טוב שהכוהנים יקפידו להצניע את הנעליים תחת הספסלים, מפני כבוד הציבור.

מקורות: הבטה: חגיגה טז,א ובתוס'. זוהר ח"ג קמז,א. שו"ע אדה"ז סימן קכח סעיף לו. נעליים: סוטה מ,א. שו"ע סי' קכח ס"ה, שו"ע אדה"ז ס"ו-ז, פסקי תשובות ס"ק יד-טו, וש"נ.


 

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)