חב''ד כל הלב לכל אחד
תרומה | לימוד יומי | חנות | בתי חב"ד | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 18:11 זריחה: 6:43 א' בחשון התשפ"ז, 12/10/26
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

שיחת השבוע 1631 - כל המדורים ברצף
ערב שביעי של פסח, כ' בניסן ה'תשע"ח (05.04.2018)

מדורים נוספים
שיחת השבוע 1631 - כל המדורים ברצף
תחנת הצטיידות באמונת הגאולה
חדש על המדף
במקום ברכה, לדבר עליה
שביעי של פסח
כלים למשיח
חבלי האמונה
בודד באוסטרליה
לראות את הקב"ה
המצה העלימה את הצליאק
ספירת ספק

מס' 1631, ערב שביעי של פסח, כ' בניסן ה'תשע"ח (05.04.2018)

צעירי אגודת חב"ד

יוצא לאור על-ידי המרכז לעזרי שליחות

ת"ד 14 כפר חב"ד 60840, טל' 073-2480711, פקס: 03-9606169

עורך: מנחם ברוד   �  יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

 עמדה שבועית

תחנת הצטיידות באמונת הגאולה

כל חג מצייד אותנו בתכניו הייחודיים, ואלה מלווים אותנו לאורך השנה כולה. החג האחרון של פסח מחזק בליבנו את הציפייה לביאת המשיח

חגי ישראל הם כמו עמדות אספקה לקראת מסע גדול. כל תחנה כזאת מעניקה לנו ציוד מסוג מסוים, וכאשר אנו עוברים בכל התחנות ומצטיידים בכל הדרוש – ביכולתנו לצאת למסע. כך כל אחד ואחד מהחגים מצייד אותנו בתכניו הייחודיים, כדי שילוו אותנו לאורך השנה כולה.

ראש השנה מעניק לנו קבלת עול מלכות שמים. יום הכיפורים – את ערך הסליחה וההיטהרות. חג הסוכות ושמחת תורה – אחדות ישראל ושמחה. חג הפסח – רעיון הגאולה והחירות. חג השבועות – מתן התורה. בכל חג אנו סופגים את תוכנו הייחודי, ונושאים אותו איתנו למשך כל השנה.

ללבות את האש

תוכנו הייחודי של שביעי של פסח הוא הציפייה לגאולה השלמה. משנת החסידות מחלקת את הפסח לשני חלקים – הימים הראשונים של החג קשורים לגאולה ממצרים, ואילו החג האחרון של פסח קשור לגאולה העתידה. החג הזה נועד אפוא לעורר בליבנו ביתר שאת את האמונה בגאולה ואת התקווה לבואה.

הציפייה לגאולה דורשת עבודה נפשית-רוחנית. לא מפני שאין אנו רוצים בה. מי אינו רוצה שכל צרותינו ובעיותינו ייפתרו, על-ידי גאולה אלוקית, על-טבעית, שתהפוך את העולם כולו לעולם טוב ומופלא; שייבנה המקדש ועם ישראל יחיה בארצו בשלום ובבטחה, ומציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים!

כולנו רוצים את הגאולה, אבל הקושי נובע מהציפייה הממושכת. כשעובר יום ועוד יום, וחולפת שנה ועוד שנה, ועדיין בן-דוד לא בא, הנטייה הטבעית היא להוריד את רמת הציפייה, כדי שלא להתאכזב. וכך צמד המילים 'כשיבוא משיח' עלול לקבל משמעות של דבר רחוק ולא-מעשי.

כאן נדרשת עבודה רוחנית, שתלבה את אש הציפייה ולא תניח לה לדעוך. התורה מלמדת אותנו כי יהודי צריך לצפות לגאולה, לצפות בכל לב. כשחלף יום ועדיין לא בא משיח צדקנו – צריך להתאכזב ולהצטער, ואף-על-פי-כן - לצפות לו מחדש ולקוות שמחר יבוא.

דבר זה מסביר מדוע דווקא ה'עיקר' העוסק באמונת הגאולה נוסח בסגנון של שאלה ותשובה: "ואף-על-פי שיתמהמה - עם כל זה אחכה לו בכל יום שיבוא". כי לכאורה יש כאן סתירה מובנית: איך אפשר להאמין בדבר שמסב לנו אכזבה ותסכול מדי יום ביומו? ואולם זו האמונה בביאת המשיח – "עם כל זה אחכה לו" – למרות האכזבה, על אף הכאב, עם כל התסכול.

פתרון בלתי-צפוי

החג האחרון של פסח נועד לשמש 'נקודת הצטיידות' לאמונה זו ולטיפוח הציפייה לגאולה. ראוי לזכור כי הציפייה לגאולה היא מן הדברים שעליהם נישאל בבואנו לעולם האמת, כמאמר חכמינו, ששואלים כל אדם: "ציפית לישועה?". לכן נדרש מאיתנו להלהיט את האמונה ולעורר בליבנו את הציפייה.

החג הזה, שבו אנו מציינים את נס קריעת ים סוף, מזכיר לנו שעם כל הכבוד לפתרונות ארציים, הישועה באה לעיתים ממקום בלתי-צפוי כלל, כמו ים שנהפך ליבשה. כך הגאולה תבוא ותפתיע אותנו בעוצמתה. אם כן, נאכל בחג הזה את 'סעודת משיח', נתחזק באמונה, ונזכה להיגאל בקרוב ממש.


הציפייה לגאולה. להאמין, לצפות ולזכות לבואה (ציור: יהושע וייסמן)

  ספרים

הגדת שדי חמד
מאת רבי חיים-חזקיה מדיני
בהוצאת מורשה

ליקוט מחידושיו של ה'שדי חמד', שנערכו וסודרו למקטעי ההגדה. במדור 'פניני חמד' שולבו סיפורים והנהגות. 700 עמ'. טל' 0527682413.

פניני אבות
מאת מרדכי קרניאל
בהוצאת ראובן מס ירושלים

רעיונות מתורת הקבלה והחסידות לפרקי אבות, מוגשים בהתאמה למציאות היום-יומית. 115 עמ'. טל' 026277863.

שבת טיש
מאת הרב מתתיהו דייטש-אשכנזי
בהוצאת למשפחותם

כרך שלישי בסדרה. סיפורי צדיקים, פנינים, פרפראות, מידות והלכות על פרשיות השבוע ומועדי השנה, מותאמים להשמעה בשולחן השבת. 695 עמ'. טל' 025806777.

נתיבות רפאל
מאת דוד גולדשמיד
בהוצאת המחבר

סיפור חייו המרתק של החסיד רבי רפאל ווילף, מחסידי צ'ורטקוב, שנולד בגליציה ועלה לירושלים. 488 עמ'. טל' 0507915179.

  שלחן שבת

במקום ברכה, לדבר עליה

בשביעי של פסח, שלא כשאר המועדים, אין מברכים 'שהחיינו'. עניין זה נידון רבות בספרי הפוסקים. כי יש כאן שאלה גדולה: בשביעי של פסח הייתה קריעת ים סוף, ובני ישראל זכו להתגלות אלוקית בדרגה גבוהה ביותר, בבחינת "זה א-לי", ש"היו מראין אותו באצבע", ועד ש"ראתה שפחה על הים מה שלא ראו נביאים" (רש"י בשלח טו,ב). אם כן, מדוע אין מברכים שהחיינו על החג הזה?

בספרי החסידות מוסבר שהחג הראשון של פסח קשור לגאולת מצרים, גאולה שכבר הייתה בפועל, ולכן מברכים בו שהחיינו; ואילו שביעי של פסח קשור לגאולה העתידה, שטרם באה, ואין מברכים על דבר שטרם התממש. ואולם אף שאין מברכים שהחיינו, נהגו רבותינו נשיאינו לדבר בשביעי של פסח על אי-אמירת שהחיינו בחג הזה.

השגת השלילה

נמצא שאמנם אין מברכים שהחיינו באופן חיובי, אבל הדיבור על אי-אמירת שהחיינו יוצר זיקה לברכת שהחיינו, אם כי באופן של שלילה. ידוע שגם השגת השלילה בכלל השגה היא, ולא רק השגת החיוב, ועצם השלילה מורה על קשר כלשהו לדבר. אלא שכאשר מדובר בעניין נעלה ביותר, אין אפשרות להשיגו בדרך חיובית, אלא על-ידי שלילת דברים אחרים.

לכן עסקו רבותינו נשיאינו בביאור אי-אמירת שהחיינו בשביעי של פסח; כי מכיוון שאין אפשרות לקבל את האור הגדול המאיר ביום הזה בדרך של ברכה חיובית (אמירת שהחיינו), מתחברים לאור זה על-ידי הדיון באי-אמירת הברכה, באופן של השגת השלילה.

שבירה מעוררת

עוד עניין בזה: הדיון באי-אמירת שהחיינו בחג הזה הוא עניין של הלכה. ידוע ש'הלכה' ראשי תיבות: "הריעו לה' כל הארץ". המילה 'הריעו' היא גם במשמעות "תרועֵם בשבט ברזל"; היינו שבירה של אויבי ה', שזה עניין "שבירתן זוהי תקנתן". היינו שיש דברים שדרך הבירור שלהם אינה בעיסוק חיובי, אלא על-ידי שבירה דווקא, וזו תכלית בריאתם.

וזו הכוונה הפנימית בדיבור על אי-אמירת שהחיינו בשביעי של פסח: עצם הדיון בעניין זה מעורר ביהודי כאב וצער על המצב ששרויים בו, שעדיין הגאולה האמיתית והשלמה טרם באה ואין אפשרות לברך עליה שהחיינו. שבירה זו מעוררת ביהודי תשוקה וציפייה עזה לגאולה, וזה עניין נעלה מברכת שהחיינו עצמה.

מדיבור למעשה

הבעש"ט אומר: "במקום שמחשבתו של אדם, שם הוא נמצא". אצל יהודי, שיש בו נשמה אלוקית, הרוחניות היא מהותו האמיתית. לכן כשיהודי עוסק בעניין הגאולה ומתמלא רגשות של ציפייה ותשוקה לגאולה – "שם הוא נמצא", הוא שרוי בעולם של גאולה!

אבל מכיוון שאין מסתפקים בחיבור רוחני לעניין הגאולה, על-ידי מחשבה ודיבור, אוכלים בחג האחרון של פסח גם סעודה מיוחדת הקשורה עם משיח – 'סעודת משיח', שבזה מחברים את עניינו של משיח עם מעשה בפועל, בעולם הזה הגשמי. ויהי רצון שמהדיבור על משיח ומסעודת משיח נבוא לגאולה האמיתית והשלמה בפועל ממש.

(תורת מנחם תשמ"ג, כרך ג, עמ' 1308)

  מן המעיין

שביעי של פסח

ניסיון העושר

"הים ראה וינוס" (תהילים קיד,ג). אומר המדרש: "מה ראה? ראה ישראל באים ורכוש של מצרים בידם". ניסיון העושר גדול מניסיון העוני. לכן כשראה הים שבני ישראל התעשרו ובכל-זאת "ויאמינו בה'", נתמלא דרך-ארץ כלפיהם והניח להם לעבור.

(דמשק אליעזר)

כשאפסה התקווה

"קשים מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף" (פסחים קיח). כשם שנס קריעת ים סוף בא פתאום, כשנדמה היה שאפסה כל תקווה ואין שום מוצא מהמצב, כן הדבר גם בפרנסה.

(חידושי הרי"ם)

לשיר אחרי סטירה

הגמרא (סנהדרין צב,ב) אומרת שנבוכדנצר ביקש לומר שירה, ובא מלאך וסטרו על פיו. בכך אמרו לו: אתה מבקש לומר שירה כאשר כתרך מונח על ראשך? "בא מלאך וסטרו על פיו" –  הבה נראה איך תאמר שירה אחרי שתספוג סטירת לחי.

(רבי מנחם-מענדל מקוצק)

אין צורך במטה

"ואתה הרם את מטך" (שמות יד,טו). על הגאולה העתידה נאמר (ישעיה יא,טו) "והניף ידו על הנהר והכהו לשבעה נחלים". שם לא נזכר "מטה", כי משה נזקק למטה לא כדי לקרוע את הים, אלא כדי להביא דין ועונש על המצרים; אבל לעתיד לבוא, כאשר "יתפרדו כל פועלי אוון", לא יהיה צורך במטה כלל.

(וככה תרל"ז)

צריך להריח

"והריחו ביראת ה'... ולא למראה עיניו ישפוט" (ישעיה יא,ב. הפטרת אחרון של פסח). לא בנקל מכירים על האדם אם יש בו יראת שמים אמיתית. אי-אפשר לסמוך בדבר הזה על "מראה עיניו", אלא נדרש "והריחו ביראת ה'" – נדרש חוש ריח מיוחד. לדעת להריח מי ירא שמים באמת...

(רבי מנחם-מענדל מקוצק)

עבודה בשני קווים

"והמים להם חומה מימינם ומשמאלם" (שמות יד,כב). 'ימין' רומז לעבודה במידת החסד, נתינת צדקה וכדומה. 'שמאל' רומז לעבודה במידת הגבורה, כפיית עצמו לדבר מצווה וכדומה. על האדם לעבוד את ה' בשני הקווים, קו החסד וקו הגבורה כאחד, ואין הוא יכול להסתפק בעבודה בקו אחד בלבד.

(הרבי מליובאוויטש)

נוי המצוות

"זה א-לי ואנווהו" (שמות טו,ב). מכאן למדו חז"ל (שבת קלג): "התנאה לפניו במצוות". את המצוות צריך האדם לקיים בכוונה טהורה, לשם שמים, בלי פנייה כלשהי, ואז הן נאות. "התנאה לפניו במצוות" – דאג שהמצוות יהיו "לפניו" בלבד, ואז יהיו נאות ומאירות.

(אור התורה)

  אמרת השבוע

כלים למשיח

שנה אחת, קודם בדיקת חמץ, ביקש רבי ישראל מרוז'ין מבני ביתו לפתוח לפניו ארון שבו היו גנוזים כלי כסף וזהב שלא השתמש בהם. הביט הצדיק בכלים הנוצצים ואמר: "המגיד ממזריטש היה הראש של משיח. רבי לוי-יצחק מברדיצ'ב היה הלב של משיח. ואני, מה אני?...".

ואז המשיך ואמר: "רדיפות, מאסר וייסורים היו לי לרוב! לא אתבייש בייסוריי אפילו לפני האבות!".

שוב הביט הצדיק בכלים היקרים, הורה לסגור את הארון ואמר: "כשיבוא משיח, אעשה סעודה גדולה לכל ישראל, ואערוך על שולחני את הכלים האלה. או-אז איהנה אני מהם, והם ייהנו ממני, והקב"ה ייהנה מכולנו יחד".

  פתגם חסידי

חבלי האמונה

"רוצים לחסוך את 'חבלי משיח'? קחו את 'חבלי' האמונה במשיח, החזיקו בהם כל ישראל בידיכם, ובזה תבוא הגאולה בשמחה ובנעימים" (המגיד מקוז'ניץ)

  מעשה שהיה

בודד באוסטרליה

רגע קודם שהתייאשו הבזיק רעיון במוחם. "אולי הכתובת התהפכה?", אמר אחד מהם, "ובמקום דירה 55 בבניין 30 ברחוב פּארפּ, ג'וזף דה-באקרו מתגורר בדירה 30 בבניין 55?".

זה היה בערב פסח תשס"ו. יעקב חייטון וזאבי שוסטרמן, שני תלמידי ישיבת חב"ד מאוסטרליה, ויתרו על השהייה הנעימה בבית הוריהם בחג, ויצאו לערוך סדר ציבורי בעיר דרווין, בירת הטריטוריה הצפונית של היבשת.

כמה ימים לפני ליל הסדר יצאו אל בתיהם של יהודי העיר, להזמינם אישית לחגוג יחד את חג הפסח. לרבים העניקו מארזי מצה שמורה וחומרים מודפסים על החג.

עתה נשארה בידם הכתובת האחרונה, אך הם לא הצליחו לאתר את בית המשפחה. אולי החשיבה 'מחוץ לקופסה' תושיע אותם?

הם הגיעו לבניין מוזנח. ריח לא-נעים הִכה באפם. העליבות זעקה מכל עבר. השניים התגברו על הרתיעה שחשו ונכנסו פנימה. את פניהם קידמה חבורת צעירים, שישבה באפס מעשה בחדר המדרגות.

"אולי אתם מכירים את ג'וזף דה-באקרו?", שאלו שני תלמידי הישיבה את הצעירים.

הללו השיבו בחיוב והפנו אותם אל הקומה הרביעית. שם פגשו כמה דיירים זקנים, שאף הם ישבו בבטלה בפרוזדור. הללו שלחו אותם הלאה, לקומה העליונה. בסופו של דבר הגיעו ליעדם – דלת שבפתחה קבועה מזוזה קטנה. הם נקשו על הדלת בחשש.

הוא היה אדם מבוגר מאוד, מצחו חרוש קמטים. אור ניצת בפניו הכחושות כאשר הבחין בשניים. האיש פרץ בבכי, כשהוא ממשש את זרועותיהם. "אינני מאמין!", מלמל שוב ושוב, בלי שהצליח להירגע, "אינני מאמין שזה קורה!".

השניים המתינו נבוכים עד שסערת הרגשות שככה. הזקן פסע בכבדות פנימה, והזמין את השניים להיכנס. כשהתיישבו החל לספר את קורות חייו.

"אני ניצול שואה", פתח ואמר, "הייתי באושוויץ. כשנסתיימה המלחמה, רציתי לברוח מהכול. לשכוח הכול. הרחקתי עד לעיר פרת' שבאוסטרליה המערבית, נשאתי אישה לא-יהודייה, ונולד לי בן. ביקשתי למחוק את העבר הנורא שלי ולהתחיל חיים חדשים.

"אלא שאז נקלעתי להסתבכות כלכלית. העסק שפתחתי כשל. התגרשתי מאשתי. נותר לי בעולם רק בני, שמשרת בדרווין, בצבא אוסטרליה. עברתי לכאן בעקבותיו. השלטונות שיכנו אותי בבניין הדיור הציבורי. אני אדם בודד. אין לי שום קשר עם העולם החיצון. אפילו טלפון אין בביתי. בעת האחרונה גם בני ממעט בביקוריו אצלי.

"ועם זה, כמה זיכרונות ילדות נותרו בי. זכרתי שבחודש אפריל חל חג יהודי. אינני יודע את שמו, רק זאת אני יודע שאין אוכלים לחם אלא מצות. אתמול הציפו אותי המחשבות האלה, והעלו מתהום הנשייה שברי תמונות מילדותי האבודה. התמלאתי צער עמוק על מצבי. כל הלילה לא יכולתי להירדם.

"כאשר שקעתי בשינה סוף-סוף, חלמתי חלום. בחלומי שני רבנים באים לביתי, ומביאים לי מצות לחג. כשדפקתם בדלתי, הייתי משוכנע שאני חולם. רק כשמיששתי את ידיכם הבנתי שאתם אמיתיים!".

דבריו המרגשים של ג'וזף הפעימו את השניים. "אכן", אמרו לו, "הבאנו לך מצות". הם הושיטו לו מארז של שלוש מצות שמורות, עלון הסברה על חג הפסח וחוברת על הרבי מליובאוויטש. זמן רב ישבו ושוחחו עמו, עודדו את רוחו והפיגו את בדידותו. כאשר הניחו עמו תפילין – התחדש בכיו ביתר שאת.

כעבור זמן נפרדו ממנו לשלום. ג'וזף לא חדל מלהודות לשניים על הביקור המיוחד. גם הם חשו נרגשים על הזכות הגדולה שהתגלגלה לפתחם – לגאול יהודי אומלל שאיש אינו דורש בשלומו.

הם מיהרו לחזור לאולם שבו יתקיים הסדר הציבורי, ועמלו להשלים את ההכנות המרובות שעדיין עמדו לפניהם. כל הזמן הזה ביקורם אצל ג'וזף חי בליבם. החוויה העזה שעברו המחישה להם את נחיצות פעילותם.

שנה חלפה. שוב חזרו חייטון ושוסטרמן לדרווין, לחגוג שנית את ליל הסדר עם הקהילה המקומית. במרוצת השנה עקבו אחר הנעשה אצל ג'וזף דה-באקרו, ושמעו שהקהילה נרתמה לסייע ליהודי הבודד, והעניקה לו סיוע ותמיכה.

מובן שהשניים מיהרו לבקרו בדירתו. ג'וזף נראה מאושש יותר. גון קולו העיד על חיוניות, והוא סיפר להם במרץ על חיי החברה החדשים שלו.

בשעת השיחה הבחינו השניים שאת קירות ביתו מעטרות תמונות רבות של הרבי מליובאוויטש. הם קלטו מיד שאלה תמונות שהופיעו בחוברת שהעניקו לו בשנה שעברה. הם הבינו שג'וזף גזר את התמונות מן החוברת ותלה אותן על קירות ביתו.

"ודאי אהבת את התמונות האלה", ציין אחד מהם, "ולכן הן מתנוססות על קירות ביתך".

ג'וזף הסב את פניו לעבר הקיר, ואחר החזיר את מבטו אל השניים: "האם שכחתם את החלום שעליו סיפרתי לכם בשנה שעברה? הלוא האדם הזה, שמצולם כאן, הוא האיש ששלח אתכם אליי!".

(על-פי סיפורם של השניים, Chabad.org)

  לומדים גאולה

לראות את הקב"ה

בימות המשיח ייפתח עידן חדש. יהיה אז שפע גשמי גדול, החולים יתרפאו, ייבנה המקדש ויתקבצו כל נידחי ישראל. ואולם כל הפרטים האלה יהיו תוצאה מהשינוי העיקרי והמהותי שיתחולל בזמן הגאולה.

בימות המשיח יתקיים הכתוב (ישעיה מ,ה): "ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדיו כי פי ה' דיבר". הדגש כאן הוא על המילים "ונגלה", "וראו". בזמן הזה אנו תופסים את הקב"ה בדרך של אמונה, הבנה (במידה מסוימת) וכדומה, אך איננו יכולים לראות במוחש את הכוח האלוקי. בימות המשיח יתגלה אור ה' בעולם עד שהבשר הגשמי ("וראו כל בשר") יראה זאת.

בין ראייה לשמיעה

ההבדל בין תפיסת האלוקות בימינו לגילוי האלוקי בזמן הגאולה יובהר על-פי ראיית דברים ושמיעה עליהם. הדרך הראשונה מכונה בתורת החסידות 'ראייה', והדרך השנייה נקראת 'שמיעה', ויש הבדל מהותי ביניהן:

הראייה חודרת עד עומק נשמתו של האדם. דברים שהוא רואה בעיניו מתאמתים אצלו בצורה הברורה ביותר. "במו-עיניי ראיתי זאת", אומר האדם המבקש להמחיש עד כמה הדבר מוחלט אצלו. לעומת זה, דברים שמתקבלים על-ידי השמיעה אינם מתאמתים כל-כך בנפש האדם. אדם אינו מתרגש כל-כך מדברים שהוא שומע עליהם, כמו מדברים שהוא רואה במו-עיניו.

לכן הראייה יכולה לתפוס דברים גשמיים בלבד, ואילו על-ידי השמיעה אנו יכולים לקבל גם דברים רוחניים: הואיל והראייה חודרת עמוק כל-כך לתוך הנפש, לא היה האדם יכול להישאר כמות שהוא אילו היה רואה בעיניו את המציאות הרוחנית. לכן נמנע מאיתנו לראותה. בכוחנו רק לשמוע ולדעת עליה בשכלנו, בלי ההתאמתות החזקה של הראייה.

מכאן ההבדל המהותי בין הכרתו של האדם במציאות הגשמית לבין הכרתו במציאות האלוקית: את העולם הגשמי הוא רואה, ועל כן מציאותו מתקבלת כדבר מוחלט ומובן מאליו; שום אדם אינו זקוק להוכחות כדי לדעת שהעולם קיים. לעומת זה, המציאות הרוחנית והאלוקית אינה מתקבלת בפשטות ובטבעיות כזאת. אנו זקוקים לאמונה, להתבוננות, למחשבה, להוכחות שכליות. אבל גם אחרי כל ההוכחות וגם אחרי שברור לנו כי המציאות הרוחנית קיימת, עדיין אין היא חודרת לפנימיותנו ואינה מתאמתת באותה בהירות כמו ההכרה בדברים שאנחנו רואים בעינינו.

העולם הוכשר

וזה החידוש הגדול שיתחולל בגאולה: המציאות האלוקית תהיה ברורה ומוחלטת – כפי שכיום ברורה ומוחלטת בעינינו מציאותו של העולם; ואילו מציאות העולם תיהפך לדבר שיש להביא עליו הוכחות...

ולאמיתו של דבר כבר היה לעולמים מעין זה. מהפך כזה התרחש בקריעת ים סוף ("ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל") וכמו-כן במתן תורה. זו המשמעות הפנימית של תופעה מיוחדת שאירעה אז – "רואים את הנשמע ושומעים את הנראה". כלומר, דברים שמבחינת מציאות העולם הם 'נשמע' – התאמתו אז כדבר הנראה; ואילו הדברים הנראים איבדו את תוקפם והיו כדברים הנשמעים.

אלא שהגילוי הנפלא הזה, שאירע בקריעת ים סוף ובמתן תורה, היה ארעי. העולם טרם היה מוכן להתגלות כזאת. אך בימות המשיח זה יהיה מצב הקבע. מאז הזדככה מציאות העולם על-ידי התורה והמצוות, והוא כבר מסוגל לשאת אור כזה. בבוא המשיח יוסר הלוט מעל העולם ונראה בעיני בשר את אור ה', במוחשיות מלאה, כמו דבר שעינינו הגשמיות רואות.

  חיים יהודיים

המצה העלימה את הצליאק

בסעודת משיח המתקיימת מדי שנה בבית הכנסת ביישוב ניצן, נוהג שליח חב"ד במקום, הרב יגאל קירשנזפט, לציין את נס המצה של אחד המשתתפים, הרב יצחק גולן. אחרי שהסועדים מרימים כוס 'לחיים' ומברכים את בעל הנס, קם בעל המעשה עצמו ומספר את סיפורו.

"בעבר גרנו בעיר רחובות", משחזר הרב יצחק (67), בשיחה עמנו. "בשנת תשמ"ד עברנו לשכונת נווה דקלים בגוש קטיף. קודם המעבר כתבנו מכתב לרבי מליובאוויטש, וביטאנו את הערכתנו ליחס החם שזכינו לקבל מרב קהילת חב"ד בעיר, הרב מנחם-מענדל גלוכובסקי. זמן מה לאחר מכן קיבלנו מהרבי מענה ברכה לרגל המעבר, ובו בירך אותנו כי יקוים בנו 'משנה מקום משנה מזל לטובה ולברכה'".

מזון במעקב

ישראל, בנם-בכורם של הרב יצחק ורעייתו, סבל מצֶלְיָאק (רגישות לגלוטן, חלבון החיטה). "היום כבר התרגלנו שעל כל מוצר יש סימון אם הוא מכיל גלוטן", אומר ר' יצחק, "ויש בימינו הרבה מוצרים בלי גלוטן. לפני שלושים שנה היה צריך לבדוק היטב-היטב מה מותר לאכול ומה לא. היה קמח מיוחד, שממנו היה אפשר להכין לחם ועוגות לסובלים מצליאק".

ההורים ידעו שעליהם לבקר היטב את מזונו של הילד. "ילדים הסובלים מצליאק שאוכלים גלוטן עלולים לסבול כאבי בטן קשים, לחוות בעיות התפתחותיות ועוד בעיות חמורות, השם ישמור".

מצת הרפואה

כשלוש שנים לאחר שמשפחת גולן עברה לגוש קטיף, היא נסעה להתארח בחג הפסח אצל משפחת גלוכובסקי ברחובות. במהלך הסעודה שוחחו על הצליאק של הבן. "ואז אמר הרב גלוכובסקי", מספר הרב יצחק, "שהרבי מליובאוויטש התבטא שלא יכולה להיות מחלה שמונעת קיום מצווה, ומאחר שיש מצווה לאכול מצה, צריך לאכול מצה. הרב אמר שברשותו מצה שקיבל ערב החג מהרבי והציע לתת חתיכה ממנה לבננו.

"בהתחלה חששנו. אמנם רמת האלרגייה של הילד לא הייתה גבוהה מדיי, ובכל-זאת הקפדנו שלא לתת לו מוצרים המכילים גלוטן. לבסוף החלטנו להיעתר, והרב נתן לו חתיכת מצה. הבן בירך ואכל".

תוצאות מפתיעות

חלפו כמה חודשים וההורים באו עם בנם לבדיקה שגרתית, במסגרת המעקב אחר הצליאק. "כשהתוצאות נתקבלו היינו מופתעים", מספר הרב יצחק בהתרגשות. "הרופא אמר שהרגישות של הבן ירדה פלאים, וכמעט אין לה זכר. מיד נזכרנו במצה של הרבי שבננו אכל בפסח, והבנו שהתרחש לנו נס גדול. עד אז סברנו שגם בננו הקטן רגיש לגלוטן, אבל אחרי אותה בדיקה שניהם חזרו לאכול כאחד האדם".

הרב יצחק אינו מחמיץ בכל שנה את סעודת משיח. "יש בסעודה הזאת אווירה מיוחדת. כל אחד ואחד בא עם היין שלו והמצות שלו. שרים, משמיעים דברי תורה, ומתחזקים באמונה בביאת המשיח. בניסן נגאלו ובניסן עתידים להיגאל. אנחנו צריכים לצפות ולייחל שהגאולה האמיתית והשלמה תתרחש עוד בחודש הקרוב. כל מי שמשתתף בסעודת משיח מחזק בליבו את האמונה בגאולה השלמה, ובוודאי מחיש את בוא הגואל".


מאכל של אמונה ורפואה. הרב גולן

  פינת ההלכה ומנהג

ספירת ספק

שאלה: מי שמסתפק בספירת העומר על הספירה לאותו יום, ואינו יכול לברר זאת - האם הוא יכול לספור את שני הימים?

תשובה: יש פוסקים שכתבו שלא יוכל לברך ולספור שני ימים, אף שאחד מהם ודאי נכון, מפני שכל עוד המספר אינו מבורר – אין זו 'ספירה'. גם ייתכן שהוא אומר בתחילה את הספירה שאינה נכונה, והרי זה הפסק בין הברכה לספירה. לכן יספור בלי ברכה את שני הימים המסופקים, ולכשתיוודע לו הספירה הנכונה – יוכל להמשיך ולספור בברכה.

ואולם יש החולקים וסוברים שאפשר לספור שני ימים מספק ובברכה. ראייתם מדברי הר"ן ובעל המאור, שהקשו מדוע אין אנו סופרים בימינו שתי ספירות בכל יום, כפי שאנו עושים שני ימים טובים של גלויות, מחמת הספק. ומתוך שלא תירצו שספירת שני ימים אינה ספירה מבוררת, משמע שאין בזה חיסרון.

ועוד, שבהכרח שבזמן שהיו מקדשים את החודש על-פי הראייה, במקומות הרחוקים מארץ  ישראל היו סופרים בכל יום שתי ספירות, עד שהגיעו השלוחים והודיעו מתי נחגג הפסח (ואם אין זו ספירה, הרי שלא יכלו לספור שם כלל!). וכמו-כן מכיוון שלא תירצו שהספירה הבלתי-נכונה עלולה להיות הפסק בין הברכה לספירה הנכונה, הרי שלא חששו לזה.

למעשה כתב הרבי מליובאוויטש שבמצב כזה יש לספור בלי ברכה, ולעשות הפסק בין שתי הספירות, שלא ייראה כאילו אחת מהן היא טעות.

מקורות: בעל המאור והר"ן סוף פסחים. שלחן מנחם ח"ג עמ' ב,יד,כה. פסקי תשובות סי' תפט ס"ק יז, וש"נ.


 

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)