חב''ד כל הלב לכל אחד
תרומה | לימוד יומי | חנות | בתי חב"ד | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 18:11 זריחה: 6:43 א' בחשון התשפ"ז, 12/10/26
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

שיחת השבוע 1626 - כל המדורים ברצף
ערב שבת-קודש פרשת תשא, ט"ו באדר ה'תשע"ח (02/03/18)

מדורים נוספים
שיחת השבוע 1626 - כל המדורים ברצף
המאבק הנצחי בעבודה הזרה
יש חדש
הרפואה שהוקדמה למכה
לוחות שניים
מועמד מתאים
שני ארנקים
תפילת הכלה
לתבוע ולדרוש
חכמי גאורגיה יוצאים לאור
כיסוי הראש ביד

מס' 1626, ערב שבת-קודש תשא (שושן פורים), ט"ו באדר ה'תשע"ח (02.03.2018)

צעירי אגודת חב"ד

יוצא לאור על-ידי המרכז לעזרי שליחות

ת"ד 14 כפר חב"ד 60840, טל' 073-2480711, פקס: 03-9606169

עורך: מנחם ברוד   �  יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

 עמדה שבועית

המאבק הנצחי בעבודה הזרה

אדם יכול להאמין בבורא העולם, ועם זה לחשוב כי אדם כלשהו יחליט אם תהיה לו פרנסה, או שעסקיו הם מקור כוחו ועוצמתו

המאבק המרכזי שניהלה היהדות כנגד העולם שסביבה הוא להנחיל לאנושות את האמונה בא-ל אחד ולשלול את עבודת האלילים. התנ"ך מלמד אותנו שזה היה מאבק לא קל, כי הנטייה לעבוד עבודה זרה הייתה מושרשת עמוק בקרב בני-האדם, עד שאפילו בני ישראל כשלו שוב ושוב בחטא זה.

בימינו עבודת אלילים במובנה הפשוט עדיין קיימת בתרבויות נחשלות בלבד, בעיקר במזרח הרחוק ובאפריקה, ואילו רובו של העולם המודרני מאמץ את האמונה בא-ל אחד ואינו סוגד עוד לפסלי עץ ואבן. ואולם עבודה זרה במשמעותה המעודנת יותר קיימת גם בעולם המודרני, ואף אנו עצמנו נדרשים להיזהר שלא לתעות אחריה.

האחד והיחיד

מהותה של עבודה זרה היא ייחוס כוח ויכולת השפעה לגורם כלשהו מלבד הבורא. האמונה האמיתית בבורא העולם משמעותה, שהוא לבדו המנהיג את העולם והקובע את גורלו, ולכן הוא הכתובת האחת והיחידה לתפילה ולבקשה, ואין לייחל ולהתפלל לגורם כלשהו מלבדו.

עלינו להאמין שהכול בא מאת הבורא ואין עוד מלבדו. לכן עלינו להודות אך ורק לו על כל הטוב שבחיינו, ולהפנות אליו את בקשותינו ומשאלותינו. אכן, "הרבה שלוחים למקום", אך אין להם כוח משל עצמם, ואין ביכולתם לקבוע דבר, אלא הכול נקבע על-ידי הבורא.

את ההכרה הזאת אנחנו מקבעים בתודעתנו בקריאה שאנו קוראים פעמיים בכל יום – "שמע ישראל, ה' אלוקינו ה' אחד". קריאה זו אין פירושה שלילת פולחן האלילים בלבד. זו ההכרה שהבורא הוא לבדו מקור הכוח והשפע, ואין עוד שום גורם שיכול להיטיב או להרע לנו. הוא המציאות האחת והיחידה, והכול כלול בו.

אדם יכול להאמין בבורא העולם, להתפלל אליו, ועם זה לחוש כי גורלו נקבע בידי גורמים ארציים. הוא עלול לחשוב כי אדם כלשהו יחליט אם תהיה לו פרנסה. הוא יכול לדמות בנפשו כי עסקיו הם מקור כוחו ועוצמתו.

לו התודה

אכן, הקב"ה מנהיג את העולם בדרך הטבע ומצווה את האדם ליצור כלים ארציים שבהם יוכל השפע להתקבל. אדם היושב בביתו בחיבוק ידיים ומצפה כי הקב"ה ישלח לו את פרנסתו מן השמים – אינו נוהג כראוי. ועם זה, מעשי האדם אינם אלא כלים לקבלת הברכה האלוקית, ומי שקובע אם הברכה תינתן הוא הקב"ה לבדו.

אדם נדרש ליצור מקור טבעי לפרנסה, אבל הפרנסה עצמה באה מאת הקב"ה. הוא הקובע אם העסק יצליח, אם המעסיק ירצה בהעסקתך, אם הזרעים שזרעת יצמיחו יבול. בלי ברכת ה' האדם יכול להתרוצץ יומם ולילה, להשקיע בכל המקומות הנכונים, ושום דבר אינו עולה בידו. כי יש אדון אחד ויחיד לעולם, והכול בידו.

לכן יהודי מודה לקב"ה גם על הדברים הפשוטים ביותר. הוא זוכר לברך את ה' לפני הארוחה ואחריה, כי "הוא נותן לחם לכל בשר". הוא מקפיד לתת מעשר לצדקה מרווחיו, בידיעה ש"ברכת ה' היא תעשיר". כשהוא מבטיח לעשות דבר מה, הוא מוסיף: "בעזרת השם". כי הכול בא ממנו, ולו התודה.


"שמע ישראל... ה' אחד". הכתובת האחת והיחידה (צילום: בנצי ששון)

  יש חדש

14 כוסות תה

ספר חדש, בהוצאת המרכז לעזרי שליחות, שהוענק כ'משלוח מנות' בפורים. ספרו של הרב שניאור אשכנזי, המבוסס על עצות שנתן הרבי מליובאוויטש לחיזוק שלום בית וביסוס חיי הנישואים. טל' 039606120.

מגבית קמחא דפסחא

מיד אחרי פורים בתי חב"ד ברחבי הארץ פותחים במגבית 'קמחא דפסחא' המסורתית, שתאפשר לחלק עשרות אלפי חבילות של מצרכי מזון, עם מצות שמורות, לחג הפסח. הציבור נקרא לתרום ביד רחבה, כדי לשמח את לב המשפחות הנזקקות ולאפשר להן לחוג את חג הפסח כראוי. פרטים בבתי חב"ד.

מתוניסיה לירושלים

המוזיקאי ארז נטף מגיש אלבום פיוטים נדירים ומוּכרים של יהודי תוניסיה – מתוניסיה לירושלים. האלבום מתבסס על קלטת ישנה, שבה הוקלטו סבו, שמעון נטף ז"ל, וסבא-רבא שלו, אליהו גז ז"ל, שעלו ארצה מתוניסיה. טל' 036006601.

מסע לארץ הניגונים

חברת 'ניגון טויס' הפיקה מובייל עם נשמה – מובייל לפעוטות, בעל סממנים מסורתיים, ועם ארבע מנגינות עתיקות, המנוגנות בכלי נגינה חיים. טל' 0525905784.

  שלחן שבת

הרפואה שהוקדמה למכה

פרשת תישא נקראת פעמים רבות בסמוך לימי הפורים, ויש קשר בינה ובין סיפור פורים. הגמרא (מגילה יב,א) אומרת כי הסיבה לגזירת אחשוורוש הייתה – "מפני שהשתחוו לצלם". גם טענת המן "ישנו עם אחד" רומזת לכך. המן טען שבני ישראל פגמו באמונה באחדות ה'. אם כן, כיצד ניצלו? זו שאלת הגמרא: "וכי משוא פנים יש בדבר?". משיבה הגמרא: "הם לא עשו אלא לפָנים (העמידו פנים, מתוך חשש); אף הקב"ה לא עשה עמהן אלא לפָנים".

בעניין זה יש הבדל בין משפט למטה לבין דין למעלה. בית דין של מטה פוסק על-פי מראה עיניו, ואינו בוחן את כוונות הלב. ואולם הקב"ה, ש"יראה ללבב", יודע את הכוונה הפנימית של המעשה. לכן הציל הקב"ה את בני ישראל מגזירת המן, ביודעו שלא התכוונו באמת לעבוד עבודה זרה.

ראייה ללבב

דבר דומה מצוי בחטא העגל. יש כאן שאלה גדולה: הלוא זה עתה קיבלו בני ישראל מידי משה את התורה, "שנמסרה לו במתנה ככלה לחתן" (כפירוש רש"י), ואיך ייתכן שמיד ירדו לשפל נורא כל-כך של חטא עבודה זרה?!

מסבירים המפרשים, שבעצם בני ישראל לא רצו לעבוד עבודה זרה, ולא חשבו להמיר את ה' בפסל. הם רק ביקשו תחליף למשה רבנו, שעלה להר ולא חזר. זה מה שאמרו: "כי זה משה האיש... לא ידענו מה היה לו". ואם כן, לפנינו אותו עניין: כשבוחנים את המעשה עצמו, יש כאן עבודה זרה; אבל אם מביטים על הכוונה הפנימית, בני ישראל רק חיפשו מנהיג במקום משה.

רמז למרדכי

חז"ל אומרים (מגילה יג,ב) שבסיפור פורים הקב"ה הקדים רפואה למכה – הסיפור על מרדכי ששמע את שיחתם של בגתן ותרש, וכך היה יכול להציל את אחשוורוש מהתנקשות.

גם בפרשת תישא הוקדמה רפואה למכה. לפני הסיפור על חטא העגל התורה אומרת: "וְאַתָּה קַח לְךָ בְּשָׂמִים רֹאשׁ, מָר דְּרוֹר חֲמֵשׁ-מֵאוֹת", ויש כאן רמז למרדכי  ("מרדכי מן התורה מניין? דכתיב 'מר דרור' ומתרגמינן מירא דכיא", חולין קלט,ב), המייצג את האמונה המוחלטת בקב"ה – "לא יכרע ולא ישתחווה".

האמת של יהודי

התנהגותו זו של מרדכי ביטאה את אמונתו האמיתית של כל יהודי, ולכן ביקש המן לפגוע בעם ישראל כולו, "כי הגידו לו את עם מרדכי". הוא הבין שכל יהודי, בעצם מהותו, יש בו עניין זה, ש"לא יכרע ולא ישתחווה", מפני שמאירה בו נקודת היהדות.

נמצא שהקדמת עניין "מר דרור" ("מירא דכיא", הרמז למרדכי) היא בבחינת רפואה למכה לחטא העגל, כי עניינו של מרדכי מוכיח שכל עניין החטא אינו אלא "לפָנים", ואילו האמת הפנימית של כל יהודי היא, שהוא קשור עם הקב"ה קשר לא-יינתק, בהיותו חלק מ"עם מרדכי".

(תורת מנחם, כרך מו, עמ' 179; עמ' 212)

  מן המעיין

לוחות שניים

כפליים לתושייה

משה התחיל להצטער על שבירת הלוחות. אמר לו הקב"ה: אל תצטער, כי בלוחות הראשונים לא היו אלא עשרת הדיברות בלבד, ואילו בלוחות השניים נתן הקב"ה הלכות, מדרש ואגדות. זהו שנאמר "ויגד לך תעלומות חכמה כי כפליים לתושייה".

(שמות רבה)

בעלי תשובה

גם מדרגת בני ישראל בקבלת הלוחות הראשונים הייתה שונה ממדרגתם בעת נתינת הלוחות השניים. בלוחות הראשונים היו ישראל בבחינת צדיקים – הם הקדימו נעשה לנשמע ועמדו כולם כאיש אחד; ואילו בקבלת הלוחות השניים, שהיו ביום הכיפורים, יום מחילה וסליחה, ולאחר שעסקו בתשובה במשך ארבעים יום, היו בדרגת בעלי תשובה.

(ספר המאמרים קונטרסים)

פסולת מעשירה

"פסל לך שני לוחות אבנים כראשונים" (שמות לד,א). הפסולת לך, משם העשיר משה. אמר הקב"ה: דין הוא שייטול משה את פסולת הלוחות. ישראל, שלא נתעסקו במצוות, נתתי להם כל טוב ארץ מצרים, ומשה שעסק בעצמותיו של יוסף יהיה עני?! אתן לו את הפסולת, שיעשיר.

(שמות רבה)

ניצוצות מישראל

עושרו של משה היה שקיבל אף את הפסולת של ישראל, והוציא גם משם ניצוצות קדושה, וזה עושר גדול.

(ילקוט אליעזר)

המנהיג אחראי

לעולם כך הוא: לכל פסולת, לכל דבר רע, אחראי המנהיג. הוא האשם בכל הכישלונות. הפסולת היא שלך; אתה תהיה אשם בכך.

(הדרש והעיון)

לוחות ביגיעה

"פסל לך. אתה שיברת הראשונות, אתה פסל לך אחרות" (רש"י). הלוחות הראשונים, שקיבלת בלי עמל ויגיעה ובלי התאמצות, קל היה לך לשבור. לכן "פסל לך" בעמל וביגיעת כפיים, ואז לא בנקל תשבור אותם.

(עיטורי תורה)

מדרגות בתענוג

בתענוג של התורה שתי בחינות: התענוג הרוחני של השגת חכמת התורה, שנשמות הצדיקים נהנים ממנה בגן עדן, והתענוג הגשמי בעולם הזה השופע על-ידי התורה, עושר וכבוד כפשוטו. תענוג זה הוא בבחינת 'פסולת' לגבי התענוג הרוחני. העושר הגשמי שנתעשר משה היה מה'פסולת' של הלוחות דווקא.

(אור התורה)

עבודה חשאית

הלוחות הראשונים ניתנו בקולות ובברקים, ואילו הלוחות השניים ניתנו בחשאי. כי הצדיקים עבודתם ברעש, ואילו בעלי התשובה עבודתם בהכנעה ובהצנע לכת.

(הרבי הריי"צ מליובאוויטש)

  אמרת השבוע

מועמד מתאים

רבי אברהם מטריסק שאל יהודי עשיר, שהיה קמצן מופלג: "מדוע אינך נותן צדקה?".

השיב העשיר: "בימינו רבים הם מקבצי הנדבות שאינם עניים מהוגנים. אני מחפש עני הראוי לצדקה, וטרם מצאתיו".

קרא המגיד: "פלאי פלאים! הקב"ה, הבוחן כליות ולב, לא דקדק לחפש את האיש המתאים דווקא, לתת לו עושר, והראיה, שנתן לך כסף רב; ואילו אתה מחפש את העני המתאים דווקא, וטרם הצלחת למצוא אחד כזה!".

  פתגם חסידי

שני ארנקים

"כשאני יוצא לקבץ כסף לצדקה, אני לוקח עמי שני ארנקים – אחד בשביל הביזיונות והשני בשביל הכסף" (רבי זושא מאניפולי)

  מעשה שהיה

תפילת הכלה

"בתי", פנה העשיר אל בתו בקול שבור, "עלינו לדבר". מבטו היה מושפל. קמטי הפנים, תולדת כאב רב-שנים, הועמקו. גם מבטה של הבת היה עגמומי. אימה הליטה את פניה בשתי ידיה והחניקה לתוכן יבבה. המעמד לא היה קל.

הכול החל שנים רבות קודם לכן, כאשר רבקה, בתו של גביר העיירה, הגיעה לפרקה. השדכנים דיברו בה גדולות ורקמו תכניות. רבים מהם חיכו לרגע שבו יוכלו להגיש לנגיד המפורסם, שתורה וגדולה דרו אצלו בכפיפה אחת, את הצעת השידוכים הקוסמת ביותר.

הנערה התברכה לא רק בייחוס משפחתי חשוב, אלא בהיותה כלילת המעלות בזכות עצמה – בעלת תבונה ומידות, יראת שמים מופלגת ואישיות נפלאה. מי שיזכה להיות חתנה יהיה מאושר, שחו.

ואולם השלמות הזו עוררה את קנאתם של בני-אדם צרי עין. זו הובילה אותם למעשה שפל: הם הפיצו שמועה זדונית על הנערה, שנועדה לפגוע בשמה הטוב ולהבאיש את ריחה בעיני הבריות. כדרכה של רכילות, היא נקלטה אט-אט בלב הציבור. ככל שהשמועות התגלגלו, נוספו להן עוד פרטים, והדבר נעשה כעובדה שאינה זקוקה להוכחה.

רבקה, שאך עתה עמדה בראש רשימותיהם של שדכני האזור, נעשתה עכשיו דחויה. השדכנים הדירו את רגליהם ממשפחת הגביר, וזה לא ידע מניין נחתה עליו הצרה הזאת.

גם כשבא לעיירה שדכן ממדינה רחוקה, נתקל עד מהרה במבטים רבי-משמעות של בני המקום. רמזים שהופטרו מתחת לשפם, עיקומי אף ועוד מחוות הסתייגות גרמו לו להבין שיש כאן 'בעיה', ושמוטב לו למשוך את ההצעה.

כך נהפכה הבת המהוללת למעוכבת שידוך, היושבת בביתה ומבכה את מר גורלה. דמעות רבות הזילה בתפילות ובתחנונים, אולם נראה היה כי שמה הוכפש לבלי תקנה. ליבם של הוריה נחמץ למראה אומללותה. ככל שניסו להזם את העלילה, כוחו של ההמון היה חזק מהם.

השנים חלפו. הצעות שידוכים כמעט לא נתקבלו, וכאשר כבר באה הצעה – היא הייתה מעליבה.

כאשר מלאו לרבקה שלושים שנה, נשברו הוריה. הם הבינו שאם לא תינשא ותקים בית בישראל, היא עלולה להישאר רווקה זקנה. הם התכנסו לאסיפה משפחתית כאובה.

המעמד היה קשה לכולם. "ראי אותנו", אמר האב, "הזמן חולף, ואיננו נעשים צעירים. אנא, אל תדחי את בקשתי".

הוא נשם עמוקות בטרם המשיך בדבריו. "את יודעת שעשינו הכול. מה לא עשינו כדי למצוא לך חתן הראוי לך, ואולם כל מאמצינו העלו חרס. לא היה מנוס. פניתי אל ר' משה השדכן, והוא...", קולו נחנק. הוא פרש לרגע מהחדר, ופרץ בבכי עז. כשנרגע, נשם עמוקות, חזר לחדר והטיל את הפצצה: "כבר חודש ימים הוא מציע לי את אהרון, העוזר של העגלון"...

חיוורון עלה על פניה של רבקה. אהרון?! שוליית העגלון?! בחור בור ועם-הארץ?! זה השידוך המוצע לה! אילולא המעמד הרציני ודאי הייתה סבורה שזו מהתלה. דקות ארוכות התכנסה במחשבותיה, מביטה חליפות באביה ובאימה, שעמדו אובדי עצות, והמתינו למוצא פיה. לבסוף הנידה בראשה בהסכמה.

העננה שרבצה על רבקה לא התפוגגה עם פרסום הבשורה על בואה בקשרי השידוכים. בני המשפחה התמודדו עם צקצוקי לשון ועם מבוכה רבה לנוכח השידוך הזה. אך הם הבינו כי עשו את הצעד הנכון.

ביום חופתה, שעות מספר בטרם התקדשה לשוליית העגלון, הסתגרה הכלה בחדרה. היא נשאה תפילה נרגשת, מעומק ליבה, והתחננה בדמעות לפני בורא העולם: "אתה היודע כי משאת נפשי מאז עמדתי על דעתי הייתה להקים בית של תורה, ולהינשא לתלמיד חכם, ההוגה בתורה יומם ולילה. גלוי וידוע לפניך שחלומי נגדע בשל איבתם של בני בלייעל, שטפלו עליי שקרים והכפישו את שמי. עתה מבקשת ומתחננת אני, זכֵּה אותי לכל הפחות בבנים תלמידי חכמים".

השניים נישאו בשעה טובה ומוצלחת. האב העשיר תמך בבני הזוג הצעיר, וסייע להם להתבסס ולהקים בית נאמן בישראל. הזיווג הצליח על אף הפערים הבולטים בין השניים.

עם השנים התברר כי תפילתה הזכה של הכלה נתקבלה במרומים. לבני הזוג נולדו ארבעה בנים. כבר מקטנותם התגלו כישרונותיהם הגדולים. ארבעתם גדלו ונעשו גדולי תורה והוראה בישראל. אלה הרבנים הגאונים יחיאל, יהושע, ישראל ומנחם הלר.

רבי יחיאל הלר אף קרא לספרו המפורסם 'עמודי אור', ראשי התיבות של שמות הוריו – אהרן ורבקה. את המבוא לספרו הוא חותם בכינוי 'העלוב', וזאת כדי לרמז שהתורה איננה נחלת בעלי הייחוס, אלא ניתנת למי שמבטל עצמו ונוהג בענווה ובצניעות.

(על-פי 'מה' יצא הדבר')

  לומדים גאולה

לתבוע ולדרוש

יהודי נדרש להאמין בביאת המשיח ולצפות לבואו ("ציפית לישועה?"), וגם לתבוע מהקב"ה את הגאולה. ידועים דברי רבי שמעון בר-יוחאי (מדרש תהילים מזמור יז), כי העדר התביעה על הגאולה ובניין בית המקדש עורר קטרוג קשה: "כל אותן אלפים שנפלו במלחמה בימי דוד, לא נפלו אלא על שלא תבעו בניין בית המקדש".

ה'חפץ חיים' (חפץ חיים על הסידור סימן קסח) אומר שעלינו לתבוע את הגאולה כשם שפועל תובע את שכרו: "כמה פעמים ביום אנו מבקשים על הגאולה, אולם הבקשה בלבד אינה מספקת; יש לתבוע את הגאולה, כפועל שכיר המבקש את שכרו, שהדין הוא, שאם אינו תובע – אין חיוב לתת את שכרו בו ביום. כן אנו צריכים לתבוע את גאולתנו".

"עד מתי" של אליהו

בכמה וכמה מקומות בתנ"ך מובאת הקריאה לקב"ה בסגנון 'עד מתי'. גם בפיוטים שאומרים ב'תיקון חצות' מופיע הביטוי הזה, שיש בו משמעות של תביעה מהקב"ה – עד מתי תימשך הגלות והשכינה תהיה מוטלת בעפר.

היו שניסו לטעון כי הביטוי 'עד מתי' בא לבטא כאב וצער ולא תביעה. על כך הגיב הרבי מליובאוויטש בשבת פרשת תישא, שושן פורים קטן ה'תשד"מ (התוועדויות תשד"מ כרך ב, עמ' 1079): "ישאלו בן חמש למקרא מה פירוש התיבות 'עד מתי' [תיבות שלמדם כבר בחומש – בנוגע לגאולה ממצרים], האם זה סיפור דברים, הצעה או אפילו בקשה באופן ד'מהיכי תיתי', מן השפה ולחוץ, או שזוהי תביעה הנאמרת בכל התוקף. ואז ישמעו ממנו שהפירוש 'עד מתי' הוא – תביעה שנאמרת בכל התוקף!".

הרבי המחיש זאת מהנאמר בהפטרת השבוע: "הדרישה והתביעה שמתבטאת בלשון 'עד מתי' - מפורשת גם בהפטרה של שבת זו. בהפטרה מסופר על המאורע של אליהו בהר הכרמל, שבו פנה אליהו הנביא אל בני ישראל ואמר להם: 'עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים, אם ה' הוא האלוקים לכו אחריו וגו''.

"כאשר נתבונן לרגע בפרטי מאורע זה - מצב שבו היו צריכים לפעול אצל כמה וכמה מבני ישראל שיידעו ש'ה' הוא האלוקים', ולא יעבדו לבעל חס ושלום, ולמטרה זו בנה אליהו הנביא מזבח והקריב קרבן בחוץ... ובמעמד זה פונה אליהו הנביא אל בני ישראל ואומר להם: 'עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים וגו'' - בוודאי יגיע כל אחד ואחד למסקנה הכי פשוטה, שדבריו של אליהו הנביא לא נאמרו בתור סיפור בעלמא, או בתור הצעה בלבד.

"אליהו לא אמר: הקשיבו יהודים, ברצוני להעיר לכם, שלהיותכם 'עם חכם ונבון', סבורני ש'לא מתאים' לכם להיות במצב של 'פוסחים על שתי הסעיפים'... אלא בוודאי נאמרו דברים אלו באופן של תביעה בכל התוקף –  'עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים'!...

לא יכולים לסבול

"כל מי שיש לו מושג כלשהו באהבת ישראל, ובפרט 'ואהבת לרעך כמוך', וכל מי שיחשוב לרגע על משמעות הדבר שמדובר באליהו הנביא – יבין בפשטות עד כמה נגע לליבו של אליהו הנביא מצבם של בני ישראל, ומכיוון שכן, לא יעלה על דעת איש שאליהו הנביא אמר דברים אלו כסיפור או הצעה, ואחר-כך הלך לטייל חס ושלום... אליהו הנביא כאב והצטער ביותר על מצבם של בני ישראל, ולכן צעק מקירות ליבו ותבע מהם בכל התוקף: 'עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים'!

"ועל דרך זה מובן בנוגע ללשון 'עד מתי' שמובא בפיוטים של 'תיקון חצות' – שמשמעות לשון זה היא כמשמעות הלשון 'עד מתי' בפסוק הנ"ל וכיוצא בו, ותוכנו – תביעתם של בני ישראל מהקב"ה שאינם יכולים לסבול עוד את הגלות!".

  חיים יהודיים

חכמי גאורגיה יוצאים לאור

הדיינים חקרו את האישה על העיירה בגאורגיה שבה לטענתה גדלו הוריה. האישה סיפרה דברים ששמעה מהוריה, על החיים היהודיים שהיו במקום, אבל דבריה לא סיפקו. שם העיירה לא זוהה עם קהילה יהודית. ואז אחד הדיינים קיבל מידע שהרב שמעון בן-יצחק מקריית אתא ערך מחקר מקיף על הקהילות היהודיות בגאורגיה. המידע שסיפק אכן הביא לידי התרת הסבך. "מבחינתי זה היה המשוב הטוב ביותר על המחקר שעשיתי על חכמי גאורגיה, ושהופיע בשני הכרכים שהוצאתי לאור", אומר הרב בן-יצחק.

הוא בן ארבעים, רב הקהילה הגאורגית בשכונת זבולון בקריית אתא. היה תלמידו של חכם רפאל אלאשוילי, רבה הראשי של עדת גאורגיה. אל המחקר שעשה הגיע בעקבות תסכול גדול, שליווה אותו בכל תקופת לימודיו.

התסכול שהוליד יצירה

"אתה לומד את דברי הראשונים והאחרונים, מעיין בתורתם של רבני ישראל מכל העדות – רבני תוניס, מרוקו, תימן, יהדות ליטא, אשכנז ועוד – ושואל את עצמך: איפה תורתם של חכמי העדה שלנו, גאורגיה? הרי היו לנו חכמים גאונים, מרביצי תורה, רבני קהילות. היו בהם תלמידיהם של אדמו"רי חב"ד, של החפץ חיים, של רבי חיים מבריסק. למה אין הנצחה ראויה לתורתם?", הוא מציג את תהיותיו.

המחשבות האלה הניעו אותו לעשות מעשה: "החלה להתגבש אצלי הכרה שחייבים להוציא לאור את חכמי העדה, את פועלם, חכמתם ותורתם. הרגשתי שזו חובתי לחכמי העדה שלנו ומאוריה".

נבירה בארכיונים

במשך שנים נבר הרב הנמרץ בארכיונים ציבוריים ובספריות פרטיות. ביקר במשפחות שמוצאן מחכמי העדה, ראיין רבנים ישישים. "היה חשוב לי להביא את הפרטים המדויקים על כל רב", הוא מתאר את העבודה. "נחשפתי למסכת אדירה של מסירות נפש ואמונה, גבורה יהודית והצלחה כבירה בשמירת הגחלת היהודית. מה הפלא שיהדות גאורגיה שמרה על ייחודה וכמעט לא התבוללה. מה הפלא שגאורגיה הייתה מלאה בתי כנסת, מקוואות טהרה, יראת שמים ודקדוק בקיום מצוות!".

לפני שלוש שנים חבק את הכרך הראשון בסדרת 'האות והמופת'. על פני חמש-מאות עמודים פרש את דמותם של חכמי העדה, לצד סיפורים הקשורים בהם. "עשינו הצלבות ובדיקות על כל סיפור, וכל מה שפרסמנו מאומת היטב", הוא מספר.

משפחות נדהמו

התגובות לכרך הראשון היו נלהבות. "משפחות מהעדה נדהמו. לא ידעו אילו הורים היו להם. אחד גילה שאביו למד עם החפץ חיים. השני הופתע לגלות שסבו למד בישיבת חב"ד", הוא אומר. "הספר ממחיש להם עד כמה מאורי העדה ידעו לקבל מכל החוגים, באהבת ישראל ואחדות".

לפני כמה חודשים הוציא לאור את הכרך השני, ובו עוד דמויות של חכמי גאורגיה. הוא מתקשה לשלוף דוגמה מייצגת מהספר. "כל רב וגדולתו בתורה, צניעותו, הסתפקותו במועט ומסירות נפשו למען העדה". עכשיו הוא עמל על ריכוז התשובות ההלכתיות של חכמי גאורגיה. "אני מתכנן להוציא לאור את השו"ת של חכמי העדה עם גדולי ישראל, בכל חלקי השולחן ערוך".


פתאום גילו את הסבא. הרב בן-יצחק וספרו

  פינת ההלכה ומנהג

כיסוי הראש ביד

שאלה: בהעדר כיפה או כובע, האם אפשר להסתפק בכיסוי הראש באמצעות היד?

תשובה: הראש והמוח שבאדם הם האיברים הנעלים ביותר, וכיסוי הראש משמעותו שיש באדם יראת שמים מהשכינה שמעל ראשו.

מדברי חז"ל עולה שחכמים היו נזהרים בזה ביותר. לכן יש פוסקים שגילוי הראש אסור מן הדין. גם הסבורים שבזמנם זו הייתה 'מידת חסידות' בלבד, מודים שבזמננו, ששומרי מצוות דרכם לכסות את ראשם תמיד, הרי גילוי הראש אסור משום צניעות, כגילוי בשר המכוסה. ובפרט שרוב הגויים מגלים ראשם, וישראל קדושים נזהרים בזה – הרי המגלה ראשו עובר בלאו (ויקרא יח,ג) "בחוקותיהם לא תלכו".

רבים הפוסקים שבקריאת התורה, באמירת ברכה או בתפילה, חייבים תמיד בכיסוי ראש, ואסור להזכיר את שם ה' בגילוי הראש, מפני שיש בכך קלות ראש, ואילו שם שמים חייבים להזכיר באימה ויראה. ויש שדרשו כיסוי נוסף על הראש בשעת התפילה וכדומה.

לפי אדמו"ר הזקן, המשנה ברורה והילקוט יוסף, כיסוי הראש ביד אינו מועיל כדי לומר ברכה, מכיוון שהראש והגוף מציאות אחת הם, ואין הגוף יכול לכסות את עצמו. אך מדין כיסוי – דיי בכך להיכר. בהעדר כיפה, כשרוצים לברך, אפשר לכסות את הראש על-ידי השרוול, או ביד של אדם אחר.

מקורות: שבת קיח,ב. קנו, סע"ב. קידושין לא,א. מסכת סופרים יד,טו. ב"י סי' צא. שו"ע אדמו"ר הזקן מהדו"ק ומהדו"ב ב,ו. צא,ד. 'צמח צדק – פסקי דינים' בתחילתו. משנ"ב ב,יב. ילקוט יוסף ב,טו. פסקי תשובות ס"ק י, וש"נ. אנציקלופדיה תלמודית, ערך 'גלוי ראש' (כרך ו טור קטז), וש"נ.


 

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)