חב''ד כל הלב לכל אחד
תרומה | לימוד יומי | חנות | בתי חב"ד | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 18:11 זריחה: 6:43 א' בחשון התשפ"ז, 12/10/26
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

שיחת השבוע 1621 - כל המדורים ברצף
ערב שבת-קודש פרשת בשלח, י' בשבט ה'תשע"ח (26/01/18)

מדורים נוספים
שיחת השבוע 1621 - כל המדורים ברצף
לא ג'ונגל, אלא גן פורח
יש חדש
לסבול עִם בני ישראל
מלחמת עמלק
הזדמנות חולפת
זקוק לרבי
השם הנכון
קשר שאינו נפסק
מאה שנים של חסידות תוססת
'שירת הים' בתפילה

מס' 1621, ערב שבת-קודש בשלח, י' בשבט ה'תשע"ח (26.01.2018)

צעירי אגודת חב"ד

יוצא לאור על-ידי המרכז לעזרי שליחות

ת"ד 14 כפר חב"ד 60840, טל' 073-2480711, פקס: 03-9606169

עורך: מנחם ברוד   �  יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

 עמדה שבועית

לא ג'ונגל, אלא גן פורח

הוא ראה עולם שהידרדר לתהומות של שפל וזוועות, אך ראייתו נשארה אופטימית: העולם ביסודו הוא גן מלבלב, ותפקידנו לגלות אמת זו

סקירת שנות חייו של הרבי הריי"צ (רבי יוסף-יצחק שניאורסון) מליובאוויטש תגלה שזו הייתה תקופה הרצופה כמעט כולה תלאות וסבל. זמן קצר לאחר לידתו, בשנת תר"מ (1880), פרץ גל הפוגרומים נגד היהודים ברוסיה, שזכה לכינוי 'סופות בנגב'. מצב בריאותו של אביו היה רופף, והוא נאלץ להיפרד מבנו היחיד ולנסוע לתקופות זמן ממושכות לאזורי מרפא. אלה היו שנות ילדותו של הריי"צ.

לאחר מכן פרצה מלחמת העולם הראשונה. האדמו"ר ומשפחתו נאלצו לעזוב את העיירה ליובאוויטש, שהייתה בירת חסידות חב"ד יותר ממאה שנים, ולנדוד למרחקים. בתוך כך התחוללה המהפכה הקומוניסטית ברוסיה, והחלה רדיפת הדת הקשה ביותר במהלך ההיסטוריה היהודית.

לראות את הפוטנציאל

אם לא דיי בכך, הרבי, האב, חלה פתאום והסתלק, ובנו קיבל את ההנהגה בעיצומה של תקופה קשה וסוערת. הוא נעצר כמה וכמה פעמים בידי השלטונות, ולבסוף נאסר מתוך שאיפה לחסלו. בניסי ניסים ניצל, אך נאלץ לעזוב את רוסיה. עכשיו התחיל פרק של נדודים בלטוויה ובפולין, ואז פרצה מלחמת העולם השנייה והתרגשה השואה הנוראה. הרבי הצליח להינצל עם קומץ בני משפחה וחסידים, אבל איבד בשואה בני משפחה אחרים וחסידים רבים.

הרבי הגיע לארה"ב שבור ורצוץ גופנית, ושם פגש יהדות מנוכרת ומתבוללת. רבים וטובים ניסו להסביר לו כי אמריקה שונה, ואין סיכוי להקים בה חיים יהודיים וחסידיים כפי שהיה באירופה. הרבי החל לפעול נגד כל הסיכויים, כשהוא נתקל בקשיים עצומים ובהעדר אמצעים. בתוך כך גברה מחלתו, וכעבור כעשר שנים לבואו לארה"ב נסתלק.

אפשר להניח שמי שראה את זוועותיה של אחת התקופות האפלות ביותר בהיסטוריה האנושית, ואת תהומות השפל שאליהן בני-אדם יכולים להידרדר, יפַתח גישה מרירה כלפי העולם. המציאות שפגש במרוצת שנות חייו הייתה של רוע ואכזריות, דיכוי ורדיפה, ערכים שקורסים ומבנים קהילתיים וחברתיים שנשברים לרסיסים.

אבל מאמר החסידות האחרון שהניח לחסידיו קודם הסתלקותו נפתח בפסוק "באתי לגני", והוא מסביר שם שהעולם הוא למעשה גן פורח, מקום משכנו ועיקר דירתו של בורא העולם. האירועים הנוראים שחווה לא השפיעו על תפיסת עולמו, הרואה בעולם את הטוב שבו ואת הפוטנציאל להיות גן משגשג של טוב וקדושה.

היהדות זקפה ראש

ביו"ד בשבט תש"י (1950) הסתלק הרבי הריי"צ ועל כיסאו עלה חתנו, הרבי מליובאוויטש. את מאמר החסידות האחרון של חותנו הפך לצוואת חיים בעבור הדור כולו. זה האתגר של כולנו, לימד – לגלות את ה'גן' שבתוך העולם. לא להיבהל מהקשיים ומהרוע, מהתדמיות ומתפיסות העולם שהשתרשו, אלא להוביל את העולם לתכליתו ולייעודו, כפי שקבע לו הקב"ה.

ואכן, הבלתי-ייאמן קרה. יהדות שורשית החלה ללבלב באמריקה הקרה. פינות עולם נידחות החלו להאיר. היהדות זקפה את ראשה והחלה להשמיע את קולה בביטחון ובעוצמה; והאמונה כי בקרוב ממש יגיע העולם לגאולתו ולתכליתו חִלחלה ותפסה אחיזה בלב המונים. זה כוחו של חזון אמת.


"ובא השמש וזרח השמש". מנהיגות שרואה בעולם גן מלבלב

  יש חדש

מנהגי היום הקדוש

ביום חמישי, ערב יום ההילולא י' בשבט, קודם השקיעה, מדליקים נר נשמה. ביום שישי בבוקר קודם התפילה נותנים צדקה למוסדותיו של בעל ההילולא, ואחרי התפילה כותבים 'פדיון נפש'. מכניסים אותו לאחד מספריו, ומשגרים לציון הקדוש (מספר הפקס': 0017187234444). משתדלים להשתתף בהתוועדות חסידית לרגל היום הגדול, שבו גם החלה נשיאותו של הרבי מליובאוויטש.

רישום לרשת חב"ד

86 בתי ספר חב"ד ו-426 גני ילדים חב"ד ברחבי הארץ פתחו השבוע את הרישום לקראת שנת הלימודים התשע"ט. הורים מכל המגזרים מוצאים בחינוך חב"ד מקום ראוי ואיכותי לחינוך ילדיהם, שבו משולבים חינוך יהודי תורני ברמה גבוהה ובגישת אהבת ישראל, עם ידע לימודי הנדרש ומוּכר על-ידי משרד החינוך. הורים המעוניינים לשמוע פרטים או להירשם, מוזמנים ליצור קשר עם מוסדות חינוך חב"ד הקרובים למקום מגוריהם או עם בית חב"ד המקומי.

סמינר חורף

ארגון התקשרות חוויה יהודית עורך סמינר חורף מחמם, מיום חמישי ועד מוצ"ש, ט"ז–י"ח בשבט (1-3.2), במלון גני ירושלים. פרטים בטל' 039302030.

  שלחן שבת

לסבול עִם בני ישראל

במלחמת עמלק עלה משה לראש הגבעה והניף את ידיו בתפילה כדי להביא לידי ניצחון בני ישראל, אלא שאז: "וִידֵי מֹשֶׁה כְּבֵדִים" (שמות יז,יב). כיצד ייתכן שהאיש שקרע את הים והוריד את המן כבדו ידיו? משיב רש"י: "בשביל שנתעצל במצווה ומינה אחר תחתיו, נתייקרו ידיו".

מהדברים נראה שמשה רבנו השתמט מן המלחמה, והלוא המציאות הפוכה לגמרי: תפילת משה על הגבעה הייתה מקור הכוח של בני ישראל במערכה: "אָנֹכִי נִצָּב עַל רֹאשׁ הַגִּבְעָה וּמַטֵּה הָאֱלֹקִים בְּיָדִי". הזוהר אף מציין שמאמציו הרוחניים של משה השתוו לאלה של יהושע בשדה הקרב. אם כן, מדוע נענש? ומדוע כבדו ידיו, דבר שהיה עלול לפגוע בבני ישראל?!

הידיים נענשו

אלא שכאשר חייהם של בני ישראל בסכנה, מצופה היה ממשה לצאת מיד למלחמה גשמית, ולא להתפלל. היה עליו להסיק זאת מדברי ה' אליו בקריעת ים סוף: "מַה תִּצְעַק אֵלָי? דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ!". ורש"י מפרש: "שהיה משה עומד ומתפלל, אמר לו הקב"ה, לא עת עתה להאריך בתפילה, שישראל נתונין בצרה". אין זה זמן להתפלל, אלא לפעול.

אכן, תפילת משה נשגבה ביותר והיא מכונה 'תפילת עשיר', ובכל-זאת ציווה הקב"ה למשה שכאשר המצרים סוגרים עליהם אין לעמוד להתפלל אלא לעשות מעשה בפועל – "וְיִסָּעוּ!". לכן נענש בידיו, שהיו צריכות להילחם בפועל – "וידי משה כבדים".

סבלו של משיח

על המשיח נאמר (ישעיה נג,ד-ה): "אָכֵן חֳלָיֵנוּ הוּא נָשָׂא, וּמַכְאֹבֵינוּ סְבָלָם, וְהוּא מְחֹלָל מִפְּשָׁעֵינוּ, מְדֻכָּא מֵעֲו‍ֹנֹתֵינוּ". הגמרא (סנהדרין צח,א) מתארת את המשיח כאדם היושב בין עניים ומצורעים החובשים את פצעיהם, והמשיח אף הוא מצורע וחבוש, אך בעוד עמיתיו מסירים את התחבושות בבת אחת ומחליפים אותן בחדשות, המשיח עושה זאת תחבושת אחר תחבושת, כדי שאם יידרש לגאול את עם ישראל – יוכל לעשות זאת בלי שיהוי.

ונשאלת השאלה, הייתכן שהמשיח הוא אדם הסובל מנגעים ופצעים? הלוא הוא אמור לגאול את עם ישראל, ובוודאי מעלתו הרוחנית גבוהה מאוד.

להרגיש את הסבל

אלא שמשיח מצטרף לסבלם של בני ישראל בגלות, והוא מתייסר עמהם – "עִמּוֹ אָנֹכִי בְצָרָה". כל זמן שלא נגאלו, גם השכינה בגלות – "שכינתא בגלותא", כלשון הזוהר.

אמנם ייסורי הגלות יכולים להיות רוחניים, וכפי שמבואר שאפשר להחליף את העבודה "בחומר ובלבנים" בעמל תורה – 'חומר' הוא קל וחומר, ו'לבנים' זה ליבון ההלכה. ואולם המשיח אינו מתייסר בייסורים רוחניים בלבד, אלא גם בייסורים פשוטים. ומזה יש ללמוד, שכאשר פוגשים יהודי צריך להרגיש את המקום הנפשי שלו, ועל-ידי זה לעורר את ליבו להביא גאולה.

(תורת מנחם, כרך נט, עמ' 166)

  מן המעיין

מלחמת עמלק

בכל דור ודור

"והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל" (שמות יז,יא) .לא נאמר "כאשר הרים", אלא "כאשר ירים". ללמדנו שבכל דור ודור, כאשר "ירים משה ידו", שזה כוח התורה, אזיי "וגבר ישראל"; ואם לאו, "וגבר עמלק" חלילה.

(החפץ חיים)

מחיקה גמורה

"כי מחה אמחה את זכר עמלק" (שמות יז,יד). מהו כפל הלשון "מחה אמחה"? כי אחרי מחיקה עדיין נשאר רושם כלשהו מהכתיבה, ואצל עמלק ציווה הקב"ה שגם רושם קל לא יישאר ממנו.

(מאוצר החסידות)

"אנשי משה"

"ויבוא עמלק ויילחם עם ישראל ברפידים" (שמות יז,ח). "ברפידים – שרפו ישראל ידיהם מדברי תורה" (מכילתא). כאשר יש חולשה בענייני התורה, בא עמלק ונלחם בישראל. הוא לוחם ומקרר את בני ישראל מקדושת התורה. העצה לזה היא "בחר לנו אנשים", אנשי משה, שהם שבכוחם להילחם עם עמלק ולנצחו.

(היום יום)

חוצפה של עמלק

עמלק מסמל חוצפה ושחצנות. בני ישראל לא יצאו להילחם עם עמלק, אלא עמלק נזדווג להם, כי לא היה יכול לסבול את גדולתם של ישראל והאותות והמופתים שנעשו להם.

(תורה אור)

עמלק בלב

יש גם 'עמלק' בליבו של אדם, וזו גסות הרוח. חוצפה וגאווה שמחמתן אין האדם סובל שיהיה מישהו גדול ממנו. כדי להכניע את החוצפה והגאווה של עמלק צריכים התבטלות והכנעה גמורה לקב"ה. לכן הכנעת עמלק הייתה על-ידי אנשי משה דווקא, שהיה "עניו מכל האדם".

(אדמו"ר הזקן)

סופן של מלחמות יהודים

"ויקרא שם המקום מסה ומריבה על ריב בני ישראל... ויבוא עמלק" (שמות יז, ז-ח). "מסה ומריבה", "ריב בני ישראל" – מלחמות יהודים. בכל זמן ובכל מקום זה מסתיים ב"ויבוא עמלק".

(כלי יקר)

לכתוב בספר

"כתוב זאת זיכרון בספר... כי מחה אמחה את זכר עמלק" (שמות יז,יד). אילו קיומו של העם העמלקי היה דבר קבוע לא היה צריך לכתוב את הדברים בספר, אבל מאחר ש"מחה אמחה את זכר עמלק", ובמרוצת הזמן לא נשאר ממנו זכר, לפיכך "כתוב זאת זיכרון בספר".

(מלאכת מחשבת)

מלחמה מתמדת

אחרי כל הניסים המפורסמים שנעשו לישראל מרשה לעצמו עמלק לבוא ולהילחם בישראל. מכאן ההוראה, שגם כאשר זוכים לראות ניסים גדולים והשגחה פרטית, עלולים להופיע עמלק ולצוץ ניסיונות, וצריכים להילחם בהם.

(ספר המאמרים תש"ט)

  אמרת השבוע

הזדמנות חולפת

בסיוון תרפ"ז נאסר הרבי הריי"צ בידי השלטון הקומוניסטי ברוסיה, ב'אשמת' הפצת היהדות, ובניסי ניסים שוחרר לאחר מכן.

כחצי שנה קודם לכן, בי"ט בכסלו, התקבצו בביתו חסידים רבים, וביניהם היו גם סוכנים מטעם ה'יבסקצייה' (המחלקה היהודית של המפלגה הקומוניסטית). הרבי ידע על נוכחותם, ואף-על-פי-כן דיבר בתקיפות ובהתרגשות על הצורך למסור את הנפש למען שמירת היהדות.

בין הדברים אמר: "יהודים! חיטפו מסירות נפש, חיטפו! עובר וחולף הזמן של מסירות נפש. עוד מעט יבואו ימים של חופש גמור בענייני הדת, ואז תבקשו מסירות נפש ולא תמצאו. יבוא זמן שתדברו במעלתו של מי שזכה 'לשבת' על שהיה 'מלמד' ועל שהחזיק 'חדר', ישיבה או מקווה טהרה. תתקנאו בהם ותצטערו שלא זכיתם לכך. יהודים – חיטפו מסירות נפש!".

  פתגם חסידי

זקוק לרבי

חסיד אחד העז ושאל את הרבי מליובאוויטש למה הוא מרבה לנסוע אל ציון חותנו, הרבי הריי"צ. השיב לו הרבי: "כשם שאתה זקוק לרבי, גם אני זקוק לרבי!".

  מעשה שהיה

השם הנכון

"הניתוח הצליח!", בישר הרופא לגברת גולדה וולף, שישבה בחדר ההמתנה בפנים דאוגות. היא הרימה את עיניה מספר התהילים, ואנחת רווחה בקעה מפיה. "בעוד כמה ימים יוכל לשוב לביתו", חתם הרופא בדברי עידוד. "מובן", הוסיף, "שעליו לנוח ולהקפיד על חזרה הדרגתית לפעילות".

זה היה בשנת תש"ט. בני הזוג שבו לביתם, בפלורידה שבארצות-הברית, בתחושת הקלה. ר' יוסף וולף קיווה להחלים במהירות מהניתוח בכיס המרה ולחזור לשגרת חייו. אלא שבחלוף הימים הרגיש שהכאבים אינם פוחתים, ואף גוברים מיום ליום.

המצב החמיר, עד שלא היה מסוגל לשבת או לשכב. אזור הניתוח התנפח מאוד. ר' יוסף הובהל שנית למרכז הרפואי, ושם אובחן זיהום חמור בגופו. חומו עלה, והוא התענה בייסורים קשים.

הרופאים השתמשו בתרופות החזקות ביותר כדי לגבור על הזיהום, אך לא הצליחו למגר אותו. הם עשו כל שביכולתם להצלת חייו של החולה – אך מצבו הידרדר והלך, עד שהרופאים איבדו תקווה. הם הודיעו לאשתו בעצב כי כשלו הסיכויים להציל את חיי בעלה, וכי נותרו לו שעות יחידות לחיות.

בני המשפחה הדאוגים לא ידעו את נפשם. איך ניתוח שהוכתר בהצלחה הסתבך כל-כך! חותנו של ר' יוסף, ר' יהודה-לייב שלייפר, חייג ללשכתו של הרבי הריי"צ מליובאוויטש, רבי יוסף-יצחק שניאורסון, בברוקלין. בקול שבור ביקש ברכה לרפואתו של חתנו.

למרבה שמחתו בירך הרבי את החולה ברפואה שלמה, אך ביקש דבר אחד: להוסיף לשמו של החולה את השם 'זליג', ושייקרא שמו מעתה יוסף-זליג. המשפחה מיהרה למלא את הבקשה, ובקריאת התורה נוסף לו השם הזה.

ההטבה הייתה מיָדית ופלאית. מצבו של החולה השתפר, חומו ירד, והוא החל לתקשר עם הסובבים אותו. למחרת כבר ישב על כיסא, ובתוך שלושה ימים שוּלח לביתו, צועד על רגליו. הרופאים הביטו משתאים במקרה הנדיר, והצהירו כי מבחינתם זה נס רפואי.

ר' יוסף-זליג התאושש ושב לשגרת חייו. בחלוף חודש, כשהוא כבר בריא לחלוטין, ביקש לבקר רופא שנמנה עם הצוות שטיפל בו בימים הקשים. הלה ליווה את הטיפול בשעה שר' יוסף-זליג היה שרוי במצב קשה, אך עזב את פלורידה בטרם התאושש החולה ושב לאיתנו.

ר' יוסף-זליג התקשר למשרדו של הרופא וקבע לעצמו תור. כשראה הרופא את שמו ברשימת הממתינים לתורם הגיב באוזני מזכירתו: "מעניין מיהו יוסף וולף זה. יש לאיש שם זהה לאדם שטיפלתי בו, שבוודאי איננו בין החיים, על-פי מצבו בביקורי האחרון אצלו".

לשונו של הרופא נעתקה מפיו כאשר לתוך מרפאתו לא פסע אלא ר' יוסף-זליג וולף, החולה האנוש. "זה נס", הגיב הרופא בהתרגשות, "אין הגדרה אחרת לתאר זאת".

הזמן חלף. ר' יוסף-זליג כמעט שכח את התלאות שעבר. הניתוח, ההחרפה במצבו, סכנת הנפשות שבה היה שרוי – כל אלו היו לזיכרון רחוק.

יום אחד נזדמן לבית הקברות המקומי, לאזכרה לאחד מקרובי משפחתו. הביקור הצית בו מחדש את זיכרונות האירוע הקשה שעבר, והעצים את רגשות התודה לבורא העולם על הנס שחווה. כפסע היה בינו ובין המוות, והנה הוא כאן, מתהלך בין שוכני עפר – והוא במלוא כוחו.

כשנסתיימה קריאת התהילים ואמירת הקדיש החל הקהל להתפזר. ר' יוסף-זליג היה אפוף מחשבות. אגב כך נזכר שכאן בבית העלמין מצוי גם קברה של סבתו, סאסיע. זו הזדמנות טובה – חשב לעצמו – לגשת אל קברה ולומר כמה פרקי תהילים לעילוי נשמתה. הוא חש קשר מיוחד אליה, לנוכח היותו קרוי על שם אביה, יוסף.

במהירות ניווט בין החלקות והמצבות בבית העלמין, עד שהגיע ליעדו. הוא בחן את המצבה המוּכרת לו, והחל לקרוא את המילים שתיארו את דמותה של המנוחה. פתאום קפא על מקומו בתדהמה. איך לא הבחין בכך מעולם?! תהה בינו לבין עצמו. שוב ושוב קרא את המילים, לוודא שדמיונו אינו מתעתע בו. הוא התנשם בכבדות, נרגש ונפעם, למקרא הכתוב על המצבה: "פ"נ מרת סאסיע בת ר' יוסף זליג"!

לתודעתו חדרה ההכרה, כי אף שהוריו ביקשו לקרוא את שמו כשם סבו, משום מה הוענק לו השם 'יוסף' בלבד. והנה, הרבי ברוח קודשו ידע להשלים את החסר. האותיות על המצבה לא הניחו שום מקום לספק. זמן רב עמד בפה פעור, משתומם ונדהם. עתה הבין מדוע בחר הרבי בשם 'זליג' דווקא, ולא שם נפוץ יותר להוספה במצבי משבר בריאותי, כדוגמת 'חיים' או 'רפאל'.

ולהשלמת הפלא הוסיפה וסיפרה רעייתו, גולדה, שבעלה מעולם לא התכתב עם הרבי קודם לכן, וגם חמיו לא ציין את שמו בבקשת הרפואה. "לרבי דרכים משלו", סיכמה, "לדעת מה שצריך לדעת".

(על-פי 'רבותינו נשיאינו')

  לומדים גאולה

קשר שאינו נפסק

לאורך כל שנות נשיאותו של הרבי מליובאוויטש בלטה אצלו ההתבטלות המוחלטת לחותנו, הרבי הריי"צ. הרבי לא חדל מלכנותו 'נשיא דורנו', וייחס את כל הפעולות, ההצלחות, הברכות והישועות אליו, וראה עצמו תלמיד הממלא את הוראות רבו ותו לא.

את ההתקשרות המיוחדת והמופלאה הזאת אפשר היה לראות גם בנסיעותיו התכופות ל'אוהל', לציוּן מקום מנוחתו של הרבי הריי"צ. על בקשות ברכה נהג להשיב "אזכיר על הציוּן". פעם או פעמיים בשבוע היה נוסע להשתטח על הציון הקדוש, נושא עמו חבילות גדולות של בקשות ברכה מכל קצוות תבל.

הזדמנות לרענן

לפעמים חסידים לא היו שבעי רצון מהמענה "אזכיר על הציון" והביעו ציפייה לברכה מפורשת יותר. מסופר שפעם אחת פנה אחד מזקני החסידים אל הרבי בבקשת ברכה בעבור זוג חסוך ילדים. הרבי השיב: "אזכיר על הציון". החסיד לא הסתפק בכך וביקש הבטחה מפורשת, אולם הרבי חזר והשיב: "אזכיר על הציון". כעבור כשנה פנה הרבי אל אותו חסיד ואמר: "האם שמעת שלאותו זוג נולד בן? ובכן, 'אזכיר על הציון' הוא בכל-זאת משהו".

פעמים רבות התבטא הרבי על המעלה הגדולה של ההשתטחות על הציון. באחת מאיגרותיו (אגרות-קודש כרך ה, עמ' צה) הוא כותב לחסיד: "תמה אני על... שאינו מחפש סיבות להיות על ציון כ"ק מורי וחמי אדמו"ר זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע, וכיוון שהבר-מצווה של בנו הוא בהימים הקרובים ליום ההילולא יו"ד שבט, הרי לכאורה זהו הוראה שצריך להיאחז בהזדמנות זו ולהיות על הציון, ולרענן מה שזכה להיות כמה זמן בימים הבהירים בהיותו בישיבה ובסביבת אנשי שלומנו, ואם לא בהזדמנות זו, אימתי?".

למעשה, הקשר המיוחד לאדמו"רים הקודמים, באמצעות ההשתטחות על ציוניהם, היה קיים אצל כל אדמו"רי חב"ד לדורותיהם. מהסיפורים בעניין זה מזדקר עולם מופלא של קשר ממשי ביותר, שיחות ודיבורים, הוראות ועצות ששמעו האדמו"רים מקודמיהם, שכבר עלו למרומים.

הדבר מוסבר על-פי המבואר (קונטרס ההשתטחות לאדמו"ר האמצעי), כי "על-ידי ההשתטחות על קברי צדיקים אפשר להוריד נשמת הצדיק לגופו ולדבר עמו. והוא אתדבקות רוחא ברוחא ממש. ועל-ידי זה יכולים להשיג השגות גדולות ברזי תורה. ודרגה זו גבוהה יותר מגילוי אליהו ורוח הקודש".

עושר בהשתטחות

הרבי הרש"ב ערך בשנת תרמ"ה מסע השתטחות בכל אוהלי הקודש של נשיאי החסידות שלפניו – בליובאוויטש, בהאדיטש, בנייז'ין, באניפולי ובמז'יבוז'. המסע הזה ארך כשבועיים. לימים אמר: "הביקורים וההשתטחות באוהלי הקודש העניקו לי עושר בלתי-מוגבל, עד כדי כך, שבמשך שנתיים (תרמ"ה-תרמ"ו) הייתי שרוי בהתרגשות מכל אשר זכיתי לראות ולשמוע באותה השתטחות. רק בחורף תרמ"ז, בהיותי ביאלטה – קרים – התחלתי לבוא לידי התיישבות" (ספר השיחות תש"ג עמ' 165).

הרבי ה'צמח צדק', לפני נסיעתו לאסיפת הרבנים הידועה בפטרבורג, בשנת תר"ג, נסע להשתטח על קבר אימו, בתו של בעל התניא. הוא סיפר על כך לבנו, הרבי מהר"ש: "הייתי על ציון אמי, הרבנית הצדקנית, בליאוזנה, ותספר לי, שבגלל מסירות נפשה על חסידים וחסידות, זכתה להיות גם בהיכל הבעש"ט לעורר רחמים עבורי. ותבקש מהבעש"ט שייתן לה איזו סגולה עבורי, שאוכל בע"ה לעמוד נגד המנגדים על תורת החסידות. ויאמר לה הבעש"ט, בנך בקי בחמישה חומשי תורה, בתהילים ובתניא בעל-פה באותיותיהם. וכתיב ויהי חתת אלוקים גו', 'חתת' ראשי תיבות חומש תהילים תניא, והבקי באותיותיהם משבר כל ההעלמות וההסתרים".

  חיים יהודיים

מאה שנים של חסידות תוססת

בי' בשבט, לפני שישים ושמונה שנים, נסתלק אדמו"ר הריי"צ (רבי יוסף-יצחק שניאורסון) מליובאוויטש. בימינו נשארו מעטים היכולים לספר על הימים ההם. ואולם הרב מענדל מרוזוב, תושב שכונת קראון-הייטס בניו-יורק, שנפטר בשבוע שעבר והוא בן מאה ואחת שנים, היה יכול לספר גם על ימי נשיאותו הראשונים של הריי"צ.

ר' מענדל נולד בעיירה ליובאוויטש, בימי אדמו"ר הרש"ב (רבי שלום-דובער שניאורסון). אביו היה הרב אלחנן-דב-בער מרוזוב הי"ד, ששימש מזכירו של הריי"צ. חלק ניכר מימי ילדותו עברו עליו בדירת הרבי.

'נשמה קטנה'

לאחר שהרבי הרש"ב נסתלק בעיר רוסטוב, בשנת תר"פ, ואת מקומו מילא בנו הריי"צ, עברה משפחת מרוזוב לרוסטוב. הרב מרוזוב תיאר את הקפדתו של הריי"צ שאיש לא יישב על כיסאו של אביו: "בהתוועדות אחת אבי לקח הרבה 'משקה', ובאמצע ההתוועדות קם ורקד עם הרבי הריי"צ שעה ארוכה. בשלב מסוים ביקש לשבת, ובלי משים עמד להתיישב על כיסאו של הרש"ב. הרבי הריי"צ הרצין ופנה אליי: 'מענדל, הראה לאביך היכן לשבת'".

כילד נמרץ ושובב היה מתגנב מדי פעם בפעם אל חדרו של הרבי. פעם אחת שאל אותו הרבי: "היכן יצר הטוב שלך?". הרב מרוזוב מספר: "הצבעתי על צד ימין. 'והיכן יצר הרע שלך?', שאל הרבי שוב. הצבעתי על צד שמאל. 'והיכן נשמתך?', הוסיף הרבי ושאל. הפעם הצבעתי על הראש. ואז הרבי שאל: 'ומה יש בתוך נשמתך?'. השבתי שאיני יודע. אמר הרבי: 'דע, שבתוך נשמתך יש נשמה קטנה'". כשיצא מהחדר סיפר לבחורי הישיבה מה אמר לו הרבי. הבחורים ניסו לברר מהי אותה 'נשמה קטנה' שבתוך הנשמה. אחד מהם אמר שזוהי דרגת ה'יחידה שבנפש', ושני טען שזה 'ניצוץ בורא'. "הייתי ילד קטן, אבל את המילים האלה אני זוכר", אמר הרב מרוזוב.

נדודים במחתרת

בהיותו בן אחת-עשרה עזב הריי"צ את רוסיה, אבל בליבו של הרב מרוזוב נחרתה דמותו היטב. "אני זוכר את תפילתו. הוא היה מתפלל בקול רם ובנעימה מתוקה", סיפר. "בערב פסח אבא היה מכניס אותי לחדרו של הרבי, לשמוע ממנו את ה'סיום', בהיותי בכור".

ר' מענדל נשאר ברוסיה ולמד בישיבות המחתרתיות. בכל פעם שישיבה אחת נחשפה, סיפר, נפתחה ישיבה מחתרתית בעיר אחרת. כך נדד לנֶוול, לפולוצק, לוויטבסק, למוסקווה ועוד.

משפט מפתיע

הוא לא זכה להתראות שוב עם הרבי הריי"צ, אבל אחיו היה האחרון שנכנס אליו ל'יחידות'. וכך סיפר ר' מענדל: "ביום שאחי שלום בא לניו-יורק, פגש אותו חתנו של הרבי, שכּוּנה 'הרמ"ש', ואמר לו: 'שלום, היכנס ליחידות'. אחי ענה שעליו להתכונן לכך, אך 'הרמ"ש' לא ויתר ואמר לו: 'אחר-כך יהיה מאוחר מדיי. היכנס עכשיו, ואת ההכנות תעשה אחר-כך'. ואמנם אחי נכנס, ולמעשה זאת הייתה היחידות האחרונה".

ר' מענדל דבק בחתנו וממלא מקומו של הריי"צ, הרבי מליובאוויטש. שנים רבות שימש משפיע בישיבת 'אהלי תורה' וחינך דורות בדרכי החסידות, בחן ובשמחה הייחודיים שלו.


ר' מענדל על רקע אדמו"ר הריי"צ וחתנו הרבי מליובאוויטש במעמד קבלת אזרחות ארה"ב

  פינת ההלכה ומנהג

'שירת הים' בתפילה

שאלה: למה נהוג לקרוא את שירת הים בתפילת שחרית בכל יום?

תשובה: בסיום 'פסוקי דזמרה' נהוג (לפחות מתקופת הגאונים) להוסיף את 'ויברך דוד' (מספר דברי הימים), ואת 'ויברכו שם כבודך' (מספר נחמיה), ולבסוף את שירת הים (שמות יד,ל–טו,יט). הסיבה היא שכל אותם ט"ו לשונות של שבח הסדורים בברכת 'ישתבח', שהיא הברכה שלאחר 'פסוקי דזמרה', דרשו אותם חז"ל מתוך שירת הים ומתוך הפסוקים של 'ויברך דוד' (על-פי הרמב"ם, ספר האשכול ועוד, השירה נאמרת אחרי ברכת 'ישתבח').

בזוהר נאמר שכל האומר את שירת הים בכל יום ומכוון בה, יזכה לאומרה לעולם הבא, לפי שיש בה נס יציאת מצרים שבעולם הזה, ויש בה לימות המשיח, ויש בה תחיית המתים ("אז ישיר", לשון עתיד).

בסידור השל"ה כתב בשם ספר חרדים, שצריך לומר את 'שירת הים' בקול ובשמחה רבה, ולכוון כאילו באותה שעה יוצאים ממצרים.

נהוג לעמוד באמירת 'ויברך דוד'. לפי האריז"ל הציבור עומד עד "אתה הוא ה' האלוקים", ואכן, למנהג הספרדים מתיישבים אז (ואין קמים ל'ישתבח' ול'ברכו'); ואולם האשכנזים רגילים לעמוד ברציפות עד אחרי 'ברכו'. ויש שנתנו טעם לזה, לפי שאמרו חז"ל שאמירת השירה מפי בני ישראל הייתה כקריאת 'הלל', וההלל נאמר בעמידה.

מקורות: סוטה כז,ב. זוהר ח"א רמג,ב. ח"ב נד,ב. טור סו"ס נא ונו"כ, שו"ע אדמו"ר הזקן ס"א, שו"ע הזוהר סט"ו-יז, פסקי תשובות ס"ק יח, וש"נ. סידור צלותא דאברהם ח"א עמ' רלג.


 

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)