חב''ד כל הלב לכל אחד
תרומה | לימוד יומי | חנות | בתי חב"ד | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 18:11 זריחה: 6:43 א' בחשון התשפ"ז, 12/10/26
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

שיחת השבוע 1620 - כל המדורים ברצף
ערב שבת-קודש פרשת בוא, ג' בשבט ה'תשע"ח (19/01/18)

מדורים נוספים
שיחת השבוע 1620 - כל המדורים ברצף
גמול לפושעים הוא הצדק
יש חדש
הבחירה הרעה של פרעה
יציאת מצרים
גלויים ונסתרים
מקור הכוח
הסוס הפלאי
כל רגע יקר
החתן האהוב, הכאב והאמונה
שני זוגות תפילין

מס' 1620, ערב שבת-קודש בא, ג' בשבט ה'תשע"ח (19.01.2018)

צעירי אגודת חב"ד

יוצא לאור על-ידי המרכז לעזרי שליחות

ת"ד 14 כפר חב"ד 60840, טל' 073-2480711, פקס: 03-9606169

עורך: מנחם ברוד   �  יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

 עמדה שבועית

גמול לפושעים הוא הצדק

להביא נבל על עונשו – זה הדבר הנכון והצודק ביותר. צריך שיהיה ברור כי יש דין ויש דיין וכי שופכי דמים ישלמו את מלוא המחיר על פשעיהם

תקופתנו מתאפיינת בבלבול ערכים. מושגי הטוב והרע מתערבבים ללא הרף, משתנים בקצב מהיר, ולעתים מתהפכים על פיהם, עד שהרע נהפך לטוב והטוב לרע. אחד הערכים הנתונים למתקפה ולערעור הוא הנקמה ומתן גמול הולם למרצחים.

יש המציירים את הנקמה כתגובה יצרית, המזוהה עם תרבויות נחשלות. בעיניהם, בעולם נאור ומתקדם אין מקום לרגשות נקמה. הסליחה והוויתור הם הערך הנעלה, והם האמורים להחליף את תאוות הנקם.

מסר חיוני

יש כאן ערבוב מוחלט של מין בשאינו מינו. אם אדם כשל ומעד והתנהג כלפיך בדרך בלתי-ראויה, בהחלט יש מצווה שלא לנקום בו, אלא לסלוח לו ולשאוף לפתוח דף חדש. התורה אף מצווה אותנו שלא 'ליטור'; כלומר, לא רק להימנע ממעשה של נקמה, אלא אפילו שלא לשמור לאותו אדם טינה בלב.

אבל להביא נבל על עונשו – זה הדבר הנכון והצודק ביותר. אין זו תאוות נקם פרימיטיבית, אלא יסוד מרכזי בהשלטת צדק בעולם. זו הדרך למגר את הרשע, כאשר יהיה ברור לכול שיש דין ויש דיין, וששופכי דמים ישלמו את מלוא המחיר על פשעיהם.

הבורא מכונה "א-ל רחום וחנון", ובה בשעה "א-ל נקמות". כי יש מי שראוי לרחמים, ומי שחובה לקחת נקמה ממנו. הנקמה מוזכרת אין ספור פעמים במקורותינו ובתפילותינו. בימים הנוראים, מול ארון הקודש הפתוח, אנו מבקשים: "אבינו מלכנו, נקום נקמת דם עבדיך השפוך".

דוד המלך מבקש בספר תהילים: "ישמח צדיק כי חזה נקם פעמיו" – שמחתו של הצדיק היא כשהוא רואה את הנקם שנעשה בעושי הרשע. ודוד המלך ממשיך ומפרט את התועלת החשובה של הגמול: "ויאמר אדם, אך פרי לצדיק, אך יש אלוקים שופטים בארץ". יש כאן מסר חיוני מאין כמותו – יש פרי וגמול טוב לעשיית צדק, ויש מי ששופט ומעניש את עושי העוול.

מיותר להבהיר שלא כל אדם רשאי ליטול את תפקיד הנוקם. יש נקמה שהיא בידו של בורא העולם בלבד, ויש נקמה שצריכה להיעשות בידי הגורמים המוסמכים. לכן נאבק העם היהודי על עשיית גמול בנאצים ובעוזריהם, רדף את המרצחים ודאג להבאתם על עונשם. כי זה הבסיס לחברה אנושית מתוקנת, שפושעים נתעבים כאלה לא יוכלו להמשיך את שגרת חייהם.

סוף הצדק להיעשות

היו זמנים שהערך הזה היה ברור לכל אדם בישראל. ממשלות ישראל קבעו כלל: 'ידנו הארוכה תשיג את המרצחים'. כוחות הביטחון השקיעו מאמצים אדירים בהגשמת הבטחה זו ובחיסול הפושעים. היה בכך גם מרכיב של הרתעה, אבל בעיקר עשיית צדק ומתן גמול ראוי למתכנני הפשעים המזעזעים ומבצעיהם.

גם בסיפור יציאת מצרים מופיעים שני המרכיבים האלה – גאולה לישראל ונקמה במצרים. אילו בני ישראל היו נגאלים והמצרים לא היו באים על עונשם, היה בכך משום חוסר צדק הזועק לשמים. לכן היה חשוב שהמשעבדים האכזרים יקבלו את גמולם, ובכך יוכח שסוף הצדק להיעשות וסוף הטוב לנצח.


המכות. גאולה לישראל ונקמה במצרים (ציור: שמשון קוטלובסקי, 'התורה שלי')

  יש חדש

מנהגי יום ההילולא

ביום שישי, י' בשבט, יחול יום ההילולא של הרבי הקודם מליובאוויטש, אדמו"ר הריי"צ (רבי יוסף-יצחק שניאורסון). נהוג לעלות בשבת זו לתורה, וכדי לאפשר לכל הקהל לעלות, עושים מנייני קריאה נוספים. ביום חמישי לפנות ערב מדליקים נר נשמה. בבוקר יום ההילולא נותנים צדקה קודם התפילה ואחריה כותבים 'פדיון נפש', מכניסים אותו לאחד מספריו של בעל ההילולא ומשגרים לציון הקדוש (מספר הפקס': 0017187234444). בתי חב"ד ברחבי הארץ מארגנים התוועדויות וכינוסים.

'החדר של הרבי'

בית אגודת חסידי חב"ד בארץ, הבית שנבנה בכפר חב"ד בדוגמת בניין '770', בית מדרשו של הרבי – מזמין את הציבור לבוא לקראת י' בשבט (עד שעה לפני כניסת השבת) להתפלל ב'חדרו' של הרבי ולשגר את הבקשות וה'פדיונות' לציוּן הקדוש. לתיאום קבוצות: טל' 0548113770.

לשחק בבלי

הופיע בבלי – משחק חווייתי ללומדי גמרא. המשחק בנוי במתכונת של 'מונופול', ואגב המשחק הילד לומד מושגים תלמודיים, מתחבר אל עולם הגמרא, משפר את שליטתו בשפה הארמית ומכיר את מערכת הכספים של זמן התלמוד. טל' 039606120.

  שלחן שבת

הבחירה הרעה של פרעה

יסוד מרכזי, שעליו מבוססת התורה כולה, הוא עקרון הבחירה החופשית, הקובע שהאדם בוחר את דרכו בבחירתו החופשית, ולכן הוא זכאי לשכר על מעשיו הטובים ונענש על מעשיו הרעים. הרמב"ם (הלכות תשובה, תחילת פרק ה) קובע: "רשות לכל אדם נתונה לו. אם רצה להטות עצמו לדרך טובה ולהיות צדיק – הרשות בידו, ואם רצה להטות עצמו לדרך רעה ולהיות רשע, הרשות בידו".

בהמשך הדברים (סוף פרק ו) הוא מעלה קושיה על כך: "והלוא כתוב בתורה 'ועבדום ועינו אותם', הרי גזר על המצריים לעשות רע... ולמה נפרע מהן?". על כך הרמב"ם משיב: "המצריים, כל אחד ואחד מאותן המצירים והמריעים לישראל, אילו לא רצה להרע – הרשות בידו, שלא גזר על איש ידוע, אלא הודיעו שסוף זרעו עתיד להשתעבד בארץ לא להם".

ביד המלך

ההסבר של הרמב"ם לא נראה בעיני הראב"ד, שטוען כי אי-אפשר לומר על כל מצרי ומצרי שהקב"ה לא גזר עליו דבר, שהרי בהכרח שהגזירה תתקיים על-ידי מישהו.

הקושיה מתחזקת שבעתיים כשמדובר בפרעה: הלוא אם הוא עצמו לא היה מחליט על השעבוד, שום מצרי לא היה יכול לשעבד את בני ישראל. ואכן כך היה: פרעה הוא שיזם את השעבוד: "ויאמר אל עמו גו' הבה נתחכמה לו גו'". אם כן, גם אם נאמר שהגזירה לא הייתה על כל מצרי פרטי, בהכרח שהיא נגזרה על פרעה המלך!

גזירה שיכולה להתבטל

יש לומר שההסבר נעוץ בדברי הרמב"ם (הלכות יסודי התורה פרק י) שנבואה לרעה יכולה להיות נבואת אמת גם אם לא התקיימה, מפני שגזירת פורענות יכולה להתבטל. אדם יכול לעשות תשובה וממילא יתבטל העונש.

לכן פרעה אינו יכול לתלות את החלטתו לשעבד את בני ישראל בגזירת הקב"ה. מניין לו שהקב"ה לא ביטל את גזירת "ועבדום ועינו אותם", והלוא מכיוון שזו גזירה של פורענות, אין הכרח שתתקיים! השעבוד היה תלוי אפוא ברצונו, ולכן נענש.

בחירה רעה

בהקשר זה מביא אדמו"ר הזקן (איגרת התשובה סימן כה) את מאמר חז"ל "כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה", והוא מבאר, שאילו היה מאמין בקב"ה, שהכול בא ממנו, לא היה כועס. אמנם המזיק הוא בעל בחירה, וייענש על "רוע בחירתו", אבל הנזק של הניזק נגזר עליו מן השמים, ולכן אין מקום לכעס מצידו.

אם כן, מדוע המזיק חייב לבקש מחילה מהניזק, והרי לא היה אלא שליח ההשגחה? התשובה היא, שזה עצמו הוא רצון ה', שהמזיק ישיב את הגזילה אשר גזל ויפצה את הניזק על הצער שנגרם לו. האדם אינו יודע את חשבונות הבורא ועליו לעשות את רצון ה' ולצמצם את הסבל של הזולת, ודבר זה נתון לבחירתו. אם בדיעבד לא עשה כן, צריך הניזק לראות בכך גזירה מלמעלה, אבל אין זה עניינו של המזיק, והוא ייענש על בחירתו הרעה.

(תורת מנחם תשד"מ, כרך ג, עמ' 1703)

  מן המעיין

יציאת מצרים

פיו וליבו שווים

"ולכו עבדו את ה' כדברכם" (שמות יב,לא). עבודת השם שלכם תהיה "כדברכם" – כפי הדברים שבפיכם. אל תהיו נאה דורשים ולא נאה מקיימים.

(אילנא דחיי)

כל הניצוצות

"וינצלו את מצרים" (שמות יב,לו). בני ישראל ליקטו את כל ניצוצות הקדושה שהיו במצרים, ולא השאירו שם אפילו ניצוץ אחד.

(תורה אור)

להיגאל מיד

"כי גורשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה" (שמות יב,לט). ברגע האחרון של הגלות הרגישו בני ישראל בעצמם שאין להם שום אפשרות להישאר במצרים, אף לא לרגע אחד, ולכן היציאה ממצרים הייתה בחיפזון.

(הרב משה-יעקב חרל"פ)

צבא על משמרתו

"יצאו כל צבאות ה'" (שמות יב,מא). כאשר בני ישראל יצאו ממצרים נקראו "צבאות ה'", כי בהיותם במצרים עמדו על משמרת היהדות במסירות נפש; לא שינו את שמם, לשונם ולבושם.

(ספר המאמרים תש"א)

ביטחון אמיתי

המשמעות של קרבן פסח לדורות היא שיהודי מאמין בהשגחה פרטית. גם כאשר שרויים במצבים הקשים ביותר, צריך שיהיה ביטחון אמיתי בה', שהוא יתברך שומר ישראל, כי הנהגתו של הקב"ה עם ישראל היא למעלה מהטבע.

(הרבי הריי"צ מליובאוויטש)

הוכחת האמונה

"ומלתם אותו אז יאכל בו" (שמות יב,מד). בני ישראל נצטוו למול עצמם קודם צאתם ממצרים, כדי שלא יסמכו על כוח עצמם, אלא ייצאו כואבים וחלושים למדבר, ובכך יוכיחו את אמונתם ואת ביטחונם בה'.

(קטורת סמים)

מתוך הבניינים

"הוציאנו... מבית עבדים" (שמות יג,יד). יש כאן רמז לדברי חז"ל שהמצרים שיקעו את ילדי ישראל בבניין. זהו שנאמר "מבית עבדים" – הקב"ה הוציאנו מתוך הבתים, שילדינו לא ישוקעו באבני הבית.

(דגל מחנה יהודה)

גאולה רוחנית

כשם שהייתה גלות במצרים וגאולה ממנה בגשמיות, כך ישנו עניינן ברוחניות. יציאת מצרים ברוחניות היא כשהנפש האלוקית מתגברת על כל המגבלות והמְצָרים.

(ספר המאמרים קונטרסים)

  אמרת השבוע

גלויים ונסתרים

בהיות רבי נח מלֶכוביץ' צעיר לימים שאל פעם אחת את אביו, רבי מרדכי:

"הגמרא אומרת שיש בעולם לפחות שלושים ושישה צדיקים, שמקבלים בכל יום את פני השכינה, ומקובל לחשוב שצדיקים אלה נסתרים הם. מזה עולה שהצדיקים הידועים והמפורסמים שבדורנו אינם מל"ו הצדיקים".

השיב לו אביו: "אבוי היה לדור אילו מהותם האמיתית של הצדיקים הגלויים הייתה כפי שהיא נראית בעיני הרואים. גם הם במהותם הפנימית נסתרים".

  פתגם חסידי

מקור הכוח

"אל לו לאדם לחשוש ממלחמת היצר, כי כוחו של היצר נובע מכך ש'אני הכבדתי את ליבו' – הקב"ה נתן לו כוח זה, כדי שהאדם יילחם בו וינצחו" (המגיד מטריסק)

  מעשה שהיה

הסוס הפלאי

הפונדק בכפר פודהורצה היה מפורסם בכל האזור. מקומו של הכפר, על אם הדרך שבין הערים סאסוב וברודי, הפך את הפונדק לתחנת מרגוע בעבור עוברי הדרך. הללו נהגו לפוש בו מעט מעמל המסע. גם הסוסים שהובילו את הנוסעים נהנו בפונדק ממזון ומנוחה.

הפונדק היה בבעלותו של יהודי תלמיד חכם, ותמיד המה מאורחים. הוא נהג לארח את אחיו היהודים ברוחב לב, ולשוחח עמם בדברי תורה. כך נוצר קשר של ידידות איתנה בינו ובין רבי משה-לייב מסאסוב, שנע בתכיפות בין שתי הערים. מפעם לפעם עצר הרבי בפונדק ושוחח עם בעליו.

תמיד התעניין הרבי בשלום מארחו, במעשיו ובפרנסתו. בעל הבית היה מארחו ביד רחבה, ומסייר עמו במשק שבבעלותו. נוסף על האכסניה, החזיק היהודי בשדה מניב ובבהמות רבות, ששימשו אותו בעבודת האדמה.

יום אחד טיילו רבי משה-לייב ובעל הבית במשק. השניים היו שקועים בשיחה, עד שהגיעו לאורוות הסוסים, שהייתה ממוקמת בקצה הנחלה. קול מצהלות הסוסים הסב את תשומת ליבו של בעל הבית. "יש כאן סוסון", הצביע לעבר סוס שלעס מספוא מן האבוס, "שעל אף מידותיו הכחושות הוא סוס זריז ונמרץ, שעושה בקלות את כל העבודות הנדרשות ממנו. זה סוס נדיר מאוד. הוא צורך מעט מאוד מזון, ועם זה הוא בעל כוח רב".

האיש הרחיב ודיבר בשבח סוסו, ששמעו יצא בכל האזור, עד שבמקרי חירום, כדוגמת צורך בחילוץ עגלות ששקעו בבוץ, היה הסוס מוזעק למשימה. מעולם לא איכזב – שמח בעל הבית להתגאות בסוסו המיוחד.

הרבי האזין רוב קשב לתיאורים המפליגים על גבורת הסוס ויעילותו. הוא הביט בסוס במבט בוחן. בתוך כך המשיכו השניים את טיולם וחזרו לבית.

בערב ניגש הרבי לארון הספרים בביתו של בעל הבית, שהיה עמוס ספרי קודש עתיקים, והחל להוציא ממנו ספרים ולעיין בהם. פתאום מצא הרבי פתק ישן, בין דפיו המצהיבים של ספר ישן. הפתק תיעד הלוואה שנעשתה בין שני צדדים.

הוציא רבי משה-לייב את הפתק, ושאל את מארחו אם הוא שומר עליו ביודעין. "מעולם לא ראיתיו", השיב בעל הבית. "אלה ספרים שירשתי מאבי. ידוע לי שיש בהם פתקים רבים, אך מעולם לא התעניינתי בהם".

ההסבר לא פטר את העניין בעיני הרבי, שהוסיף לאחוז בפתק ולעיין בו היטב. הוא ביקש מבעל הבית לנסות לפענח את הסיפור שעומד מאחוריו. לאחר עיון ממושך התברר כי הפתק נכתב לפני שני דורות. סבו של בעל הבית הוא המלווה, שהעניק הלוואה למישהו. אם הפתק קיים ולא נקרע, משמע שהחוב טרם נפרע.

רבי משה-לייב פנה אל בעל הבית בשאלה: "כיורשו של המלווה, האם תסכים לוותר על החוב ולמחול ללווה על אי-פירעונו?".

"ודאי!", השיב הלה, תמה על פשר הבקשה המוזרה. לאחר מחשבה הוסיף: "ממילא אין ביכולתי לגבות את הכסף. אם כן, מדוע לא אמחל לאותו אדם בלב שלם על ההלוואה?".

נהרה עלתה על פניו של הרבי. "דע", אמר בשמחה, "שברגע זה הצלת נשמה אומללה. אשריך שזכית לכך!". ולפתע, במעבר חד, ביקש מהמארח: "הבה נצא לראות שנית את הסוס הקטן והמובחר שבאורוותך".

השתומם בעל הבית לפשר הבקשה התמוהה. וכי הרבי סוחר סוסים הוא? מה לו ולסוס? ועם זה לא סירב לבקשה. השניים יצאו שנית לעבר אורוות הסוסים. כשהגיעו למקום נעתקה נשימתו של בעל הבית: סוסו האהוב היה מוטל על הקרקע בלי רוח חיים.

האיש פכר את ידיו בכאב, והחל לבַכות את סוסו ואת האובדן הכספי שמותו מסב לו. "איך ייתכן!", קרא בצער. "הלוא אך לפני שעות מעטות היה בריא ובלי שום סימן למחלה, והנה התפגר בבת אחת!".

כשסיים לקונן על הסוס המוטל על הארץ הסב את פניו לעבר הרבי. מבע פניו של רבי משה-לייב היה רציני ועיניו בערו כלפידים. "דע", אמר לבעל הבית, "שאדם שיש לו חוב לרעהו ואינו משלם, הרי שלאחר פטירתו, כשנשמתו עולה למרומים, החוב עודנו ממתין לפירעונו, ובית דין של מעלה כופה אותו להחזירו לבעליו.

"הסוס הזה", הצביע הרבי על בעל החיים המת, "היה גלגול נשמתו של בעל החוב מאותו פתק שמצאתי בספר שבביתך. הנפטר נידון על כך בשמים, ונגזר על נשמתו להתגלגל בתוך סוס, ולשלם לך, כיורשו של סבך, את החוב שהאיש לא שילם בחייו.

"זו הסיבה לכוחו הפלאי של הסוס, ולתפוקה הרבה שנהנית ממנה זמן רב. ואולם עתה, ברגע שמחלת על תשלום החוב, הסתיימה חובת ה'תשלום' של נשמת הלווה. סוף-סוף יכלה הנשמה להשתחרר ממאסרה בגוף של סוס. אל לך להצטער על אובדן הבהמה, אלא לשמוח על שזכית לגמול חסד של אמת עם נשמת נפטר, ולגאול אותה מייסוריה. אני מברך אותך שבזכות המעשה הזה תראה הצלחה ושגשוג במעשיך כפל כפליים".

ואכן, ברכת הרבי התקיימה במלואה.

(על-פי 'תמימי דרך')

  לומדים גאולה

כל רגע יקר

הגאולה העתידה דומה במובנים רבים לגאולה ממצרים, כמו שנאמר (מיכה ז,טו): "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות", אולם יש כמה וכמה דברים שבהם הגאולה הקרובה תהיה שונה מגאולת מצרים.

אחד ההבדלים הוא בעניין החיפזון. יציאת מצרים הייתה ב'חיפזון', כפי שנאמר בעניין קרבן הפסח: "ואכלתם אותו בחיפזון" (שמות יב,יא). וכך נאמר גם על עצם הגאולה (דברים טז,ג): "כי בחיפזון יצאת מארץ מצרים". בגמרא (ברכות ט,א) ובמדרש (מכילתא בא שם) מוסבר שהיו שלושה עניינים של חיפזון – "חיפזון דשכינה, חיפזון דישראל וחיפזון דמצרים" – דבר המעיד שכל עניינה של גאולת מצרים היה קשור עם 'חיפזון'. לעומת זה, על הגאולה העתידה נאמר: "כי לא בחיפזון תצאו", אלא דווקא "בשובה ונחת תִּוָשֵׁעוּן" (ישעיה נב,יב; ל,טו).

אין צורך לברוח

הסיבה הפשוטה להבדל היא, שבגאולת מצרים קיצר הקב"ה את הזמן שנקבע מראש לגלות. זו הייתה צריכה להיות של "ארבע-מאות שנה", אלא שהקב"ה "דילג על הקץ" (שיר השירים רבה על הפסוק בשיר השירים ב,ח), והוציא את בני ישראל אחרי מאתיים ועשר שנים. לכן היציאה ממצרים הייתה צריכה להיות בבריחה, כמו שנאמר: "כי ברח העם", שכן עדיין הייתה אחיזה לאפשרות של המשך הגלות. לעומתה, הגאולה העתידה באה אחרי ש"כלו כל הקיצין", וממילא לא תהיה עוד אחיזה לעניינים של גלות. לכן לא יהיה צורך בחיפזון, אלא יהיה אפשר לצאת מהגלות "בשובה ונחת".

רבנו הזקן מסביר זאת בספר התניא (פרק לא. וראה לקוטי שיחות כרך כב, עמ' 35) בפנימיות העניינים, שהבריחה ממצרים מציינת בריחה מהרע. בגאולת מצרים היה הקב"ה צריך להוציא את בני ישראל משקיעתם במ"ט שערי טומאה, והרע עדיין היה דבוק בהם – "הרע שבנפשות ישראל עדיין היה בתוקפו". לכן היה צורך לברוח מטומאת מצרים במהירות ובחיפזון. לעומת זה, הגאולה העתידה תבוא אחרי שיסתיים הבירור של הטוב מהרע, כשיתקיים "את רוח הטומאה אעביר מן הארץ" (זכריה יג,ב). במציאות זו כבר לא יהיה צורך לברוח מהרע. לכן יוכלו להיגאל בנחת ולא בחיפזון.

הזדמנות אחרונה

מהעניין הזה יש להפיק לקח חשוב לזמננו. כאשר בני ישראל היו במצרים הייתה יכולה להיות להם מחשבה שעדיין יש להם זמן להשלים ולעשות כל מה שצריך לפעול בזמן הגלות, מכיוון שלפניהם עוד כמה וכמה שנים של גלות, שבהן יוכלו להשלים את כל הדרוש – אלא שהקב"ה "דילג על הקץ".

ואולם עכשיו הלוא כבר "כלו כל הקיצין", ואין עוד זמן להשלים רגע שהוחמץ. עכשיו צריך לנצל כל רגע, קודם שיבואו "שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ" (קוהלת יב,א. וראה מסכת שבת קנא,ב). עוד מעט הקב"ה יעביר את רוח הטומאה מן הארץ ולא תהיה עוד המלחמה ברע, שעל-ידה זוכים לכל הדברים הנעלים.

וכך גם בעבודתו האישית של כל אחד ואחת מישראל. יש לנצל כל רגע ולא לומר "לכשאפנה אשנה" (כשאתפנה אעשה את המוטל עליי). הלוא ייתכן שאלה הרגעים האחרונים של הגלות, ותיכף ומיד תבוא הגאולה האמיתית והשלמה על-ידי משיח צדקנו, ולכן כל רגע יקר ויש למלא אותו בלימוד התורה ובקיום המצוות ובעבודת התפילה, שהיא 'חוט השדרה' לכל התורה ומצוותיה (ראה תורת מנחם כרך כג, עמ' 135).

  חיים יהודיים

החתן האהוב, הכאב והאמונה

את הדרך מכפר-סבא לחוות גלעד הד"ר רפאל קובי עושה בתדירות רבה בשנים האחרונות. בתו יעל היא רעייתו של הרב רזיאל שבח הי"ד, שנרצח בפיגוע הירי בכביש 60 בשומרון. בשבוע שעבר שוב נסע רפאל למקום, הפעם כדי להשתתף בהלוויה הדומעת של חתנו. הוא התבשר על הפיגוע הנורא ברגעי הפינוי. "כשהגעתי לחדר המיון הבנתי שלא הייתה אפשרות להציל אותו", הוא מספר בכאב.

רפאל, רופא משפחה במקצועו, נולד במשפחה מסורתית בפריס שבצרפת. למד בבית ספר כללי בילדותו, וניצל ממסלול של התבוללות, לאחר שאביו החליט להעבירו לבית ספר יהודי. לפני עשרים וארבע שנים עלה לארץ, וכאן גידל את משפחתו על ברכי המסורת.

חיפש נתינה

בשבת שקדמה לרצח התארחו בביתו חתנו ובתו וששת הילדים. "אני כבר מתגעגע לדיונים שניהלנו", אומר רפאל. "הוא היה אדם מיוחד, עם חן שלא הכרתי אצל אחרים. היה לו חיוך שכבש את ילדיו ואת כל מכריו. הכול אהבו אותו. חבל כל-כך שנקטף מאיתנו".

רפאל מעלה על נס את מידת הנתינה שאפיינה את חתנו. "קשה לדמיין את הנתינה שלו. הוא אהב לעזור, להושיט יד, לסייע. תמיד היה במקום שבו היו לאנשים בעיות. לצד היותו רב היה חובש בכיר במד"א, מייעץ ב'קו לחיים', שוחט ומוהל. בשבת האחרונה שבה היה אצלנו היו לו שתי בריתות בעיר. אחרי נישואיו לבתי הם התגוררו בשדרות תחת מטר הרקטות. בהמשך עברו לקדומים, ובשנים האחרונות לחוות גלעד, יישוב שהוקם לזכרו של גלעד זר הי"ד, שנרצח לפני שש-עשרה שנים".

משפחה אחת גדולה

בחוות גלעד מצא רפאל תחושת ביטחון גדולה. "בחיים לא נזרקה עליי אבן, גם כשנסעתי בשעות מאוחרות", הוא מספר. "זו התיישבות השוכנת על גבעה חשובה מאוד, ונקווה שסוף-סוף היא תוסדר על-ידי הממשלה. דיי לכל ההיסוסים. המקום הזה שלנו לא פחות מכפר-סבא. בכל מקום שתחפור ביהודה ושומרון תמצא את הזיקה שלנו לארץ. אין לי ספק שעכשיו רזיאל עושה רעש גדול בשמים ופועל לטובת בני עמו".

מילים חמות במיוחד יש בפיו של רפאל על תושבי חוות גלעד: "יש שם אחדות מחממת לב. כולם מכירים את כולם ומתנהגים כמשפחה אחת גדולה. ב'שבעה' אישה אחת באה לנחם ואישה אחרת שומרת על ילדיה. זה מדהים".

לוחמת וגיבורה

ימים לא קלים עוברים עליו ועל משפחתו. "בתי היא אישה מיוחדת, ממש כמו בעלה. כשנודע לה מה אירע, התעשתה מיד, והודיעה שרצונה שבעלה ייקבר בחוות גלעד. גורמים רשמיים אמרו לה שהסיכוי קלוש ושלא יאשרו זאת. הקמת בית קברות היא ביטוי להתיישבות של קבע, והממשלה אינה ממהרת לאשר מהלך כזה. אבל היא נלחמה כמו גיבורה. 'אם לא יאשרו, אחפור בור בגינה', הצהירה. ההתעקשות שלה הביאה לקבורתו בשטח שהוכשר לקבורה".

לסיום רפאל מבקש דבר אחד: "אחדות. זה הדבר החשוב ביותר. אם נהיה מאוחדים באמת, אויבינו לא יוכלו לנו".


הד"ר קובי וחתנו בברית מילה. "רק אחדות"

  פינת ההלכה ומנהג

שני זוגות תפילין

שאלה: מדוע נוהגים רבים להניח תפילין של רבנו תם?

תשובה: בתוך בתי התפילין מונחות ארבע הפרשיות שבהן נזכרה בתורה מצוות תפילין. על-פי רש"י והרמב"ם, וכך נפסקה ההלכה, סדר הנחתן בתוך התפילין זהה לסדר שבו נכתבו בתורה: 'קדש לי', 'והיה כי יביאך', 'שמע ישראל', 'והיה אם שמוע'. לעומת זה, לשיטת רבנו תם, פרשת 'והיה אם שמוע' באה לפני 'שמע ישראל'.

מתוך הכרה שאלה שתי שיטות, שלכל אחת ואחת מעלות וסגולות משלה, נהוג שלא להסתפק בהנחת התפילין הרגילות (רש"י), אלא להניח גם תפילין של רבנו תם.

אמנם בשולחן ערוך נאמר, שלא יניח תפילין דרבנו תם אלא "מי שמוחזק ומפורסם בחסידות", אולם האר"י ז"ל גילה שעל-פי תורת הקבלה חובה להניח את שני הזוגות, ובמיוחד בדורות האחרונים, 'עקבתא דמשיחא', ונהגו כמותו רבים מכל עדות ישראל, ובפרט מאז התגלות החסידות.

לאור זאת הורה הרבי מליובאוויטש להניחן כבר מבר-המצווה, ולהשתדל להפיץ דבר זה, ובפרט שבימינו גדלה התפשטות החוכמות החיצוניות, דבר המחייב להרבות בחוכמה דקדושה, עבודת המוח ושיעבודו לה', דבר המסומל בתפילין.

יחידי סגולה מניחים את שני הזוגות בעת ובעונה אחת, כפי שנהגו המקובלים הספרדים; אך הדבר מחייב לכתוב תפילין קטנות וקשה לעשותן מהודרות כראוי, וגם קשה לכוון את מקומן כהלכה. לכן נוהגים להניח תפילין של רבנו תם אחרי התפילה בלי ברכה, ולקרוא בהן את ארבע הפרשיות.

מקורות: תשובות הרמב"ם (בלאו) סי' קלט, רפט. שו"ע ושו"ע הרב סי' לד. קול יעקב שם ס"ק ז. ערוך השולחן שם סו"ס ו. מאסף לכל המחנות שם ס"ק א-ג, טו-טז. גידולי אהרן שם ס"ק ק-קד. פרי עץ חיים, שער התפילין פרקים ט-י. עצי-עדן על המשניות מנחות פ"ד. שער הכולל פי"א ס"ק לח-לט. שערי הלכה ומנהג ח"א עמ' עב. שיחת פורים תשל"ו ס"ח. וראה שו"ת אגרות משה או"ח ח"ד ס"ט.


 

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)