חב''ד כל הלב לכל אחד
תרומה | לימוד יומי | חנות | בתי חב"ד | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 18:11 זריחה: 6:43 א' בחשון התשפ"ז, 12/10/26
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

שיחת השבוע 1619 - כל המדורים ברצף
ערב שבת-קודש פרשת וארא, כ"ה בטבת ה'תשע"ח (12/01/18)

מדורים נוספים
שיחת השבוע 1619 - כל המדורים ברצף
הכול מלמעלה ויש בחירה
יש חדש
כל מכה והמסר שלה
מכת ברד
ערל שפתיים
סוד כמוס
חיים במתנה
סימני הגואל
מבימת התיאטרון לשמחת רחוב
לא לכעוס

מס' 1619, ערב שבת-קודש וארא, כ"ה בטבת ה'תשע"ח (12.01.2018)

צעירי אגודת חב"ד

יוצא לאור על-ידי המרכז לעזרי שליחות

ת"ד 14 כפר חב"ד 60840, טל' 073-2480711, פקס: 03-9606169

עורך: מנחם ברוד   �  יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

 עמדה שבועית

הכול מלמעלה ויש בחירה

לאדם ניתנה בחירה חופשית, והוא גם ייענש על מעשיו הרעים. איך אפשר לומר שהוא בסך הכול שליח של ההשגחה העליונה?

האמונה בהשגחה העליונה משמעותה, שהאדם מאמין כי כל דבר שקורה לו מכוּון מלמעלה. אם הצליח – זו 'סייעתא דשמיא' (סיוע משמים); אם נכשל, אף זו גזירה שנגזרה עליו ממרומים. אכן, האדם נדרש שלא לשבת בחיבוק ידיים וליצור כלי טבעי לברכה, אבל בסופו של דבר הכול נקבע שם למעלה.

מטבע הדברים, קל יותר לאדם לאמץ דרך מחשבה זו כאשר הדברים שקורים לו הם בבחינת 'כוח עליון'. למשל, הוא השקיע את כספו בעסק כלשהו, ופתאום התחולל שינוי בעולם והוא הפסיד את כספו. כאן מתקבל יותר על דעתו שזו גזירה משמים. אבל אם ההפסד נגרם בעקבות מעשי ידי אדם – מישהו רימה אותו או גנב ממנו – כאן לכאורה יש כתובת להטלת האשמה עליה, והיא לא בשמים אלא כאן בארץ.

אין סתירה

האמת היא שאין הבדל בין 'כוח עליון' ובין מעשה של אדם. חכמינו אמרו: "הרבה שלוחים למקום". הבורא יכול להשתמש בכוחות הטבע, בבעלי חיים או בבני-אדם למילוי רצונו. אם נגזר עליך שתפסיד מאה שקלים, זה יכול לקרות על-ידי שתאבד את השטר, תשכח אותו במכנסיים והוא יושמד בכביסה, חתול ילעס אותו, או שמישהו יגנוב אותו ממך. כל אלה אינן אלא דרכים למילוי רצונו של הבורא.

אבל כאן מתעוררת שאלה: כל עוד הדבר נגרם על-ידי כוחות הטבע או בעלי חיים, אין אל מי לבוא בטענות; אבל כאשר הדבר נגרם על-ידי מעשה אדם, הלוא יש לו בחירה חופשית, והוא גם ייענש על מעשיו הרעים. איך אפשר לומר שהוא בסך הכול שליח של ההשגחה העליונה?

מוסבר על כך בספר התניא, שיש כאן שני דברים נבדלים ואין קשר ביניהם. האדם שנפגע צריך לראות בכך איתות משמים. הוא צריך לעשות את חשבון נפשו ולבדוק מה הוא צריך לתקן. אילולא נגזרה עליו הגזירה, לא היה הפוגע יכול לפגוע בו. ובה בעת הפוגע ייענש על "רוע בחירתו" – על שבחר בבחירתו החופשית להיות השוט של אלוקים, ומי שהרוע שלו הפך אותו ל'שליח' ההשגחה לגרום את הפגיעה בזולת.

עונש על בחירה רעה

לכן אמרו חז"ל "כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה". הכעס על הזולת מעיד שאתה באמת תולה את הדברים במעשיו של אותו פוגע. והלוא אין הוא אלא שליח של ההשגחה, ואם כן, מדוע לכעוס עליו? העובדה שהוא בחר בחירה רעה וייענש עליה – זה עניין שבינו ובין בוראו, ולא אמור לגרום לך לכעוס, כשם שאינך כועס עליו כשהוא פוגע באדם אחר.

המורכבות הזאת באה לידי ביטוי גם במכות מצרים. הגלות של בני ישראל כבר נגזרה עליהם בברית בין הבתרים עם אברהם אבינו, אבל פרעה ומצרים נענשו על שבחרו בבחירתם החופשית לשעבד את בני ישראל ולהתעלל בהם. הם קיבלו את גמולם על בחירתם הרעה, ואילו בני ישראל נגאלו בשעה שהבורא החליט להוציאם מעבדות לחירות.


פרעה מול משה. נענש על שבחר להתעלל בבני ישראל (ציור: אהובה קליין)

  יש חדש

'רב יומי' - שנה שישית

בכ"ד בטבת החלה השנה השישית של לימוד 'רב יומי' – תכנית יומית של שיעורים קצרים ב'שולחן ערוך הרב', המקיפה שש שנים. 'רב יומי' נוסד לרגל שנת המאתיים להסתלקות בעל התניא, וגדולי תורה מכל החוגים יצאו בקריאת קודש ללימוד יומי זה. את לוח הלימוד אפשר להשיג בדוא"ל [email protected]. שיעורים מוקלטים בטל' 0772522770.

שבת פורים בכותל

שבת פורים חווייתית ומעשירה עם חב"ד, במלון המחודש 'הבית הספרדי', בימים ט"ו-ט"ז באדר (2-3 במארס). קבלת שבת בכותל, סיורים מודרכים ברחבי העיר העתיקה, הרצאות וסעודות שבת באווירה שמחה ומעשירה. טל' 0587080770.

הניגונים בהפקה חדשה

הניגונים – ביצוע מחודש של הניגונים המקודשים לאדמו"רי חב"ד, מפי טובי הזמרים החסידיים, ובהם אברהם פריד, יוני שלמה, בערל צוקר, שמחה פרידמן, שמיל ומשה דב ואלי מרקוס. שלושה-עשר ניגונים, ובתוכם גם ארבע בבות, בביצוע מיוחד. טל' 039606018.

תיקון: מפגש בוגרי בית הספר למלאכה בכפר חב"ד יהיה בז' בשבט (23.1).

  שלחן שבת

כל מכה והמסר שלה

תכליתן של עשר המכות הייתה, לפי רש"י – "למען הרבות בו אותותיי ותכירו את גבורתי". על כך מתעוררת שאלה פשוטה: אם אמנם המטרה היא הפגנת כוחו של הקב"ה, מדוע נמשכו המכות זמן רב כל-כך, כדברי המדרש: "המכה משמשת רביע חודש; ושלושה חודשים היה מעיד ומתרה בהם". לכאורה דיי היה בהנחתת המכה ליום אחד, או ליומיים-שלושה, כדי להעביר את המסר.

ואכן, המכות האחרונות היו קצרות יותר. מכת חושך נמשכה שישה ימים בלבד, ומכת בכורות – רגע אחד, אחרי התראה אחת. ואם כן, הרי אפשר לפעול את הפעולה גם בזמן קצר יותר. זאת ועוד - כל אותו זמן הוסיפו בני ישראל להיות שרויים בגלות מצרים (אמנם "בראש השנה בטלה עבודה מאבותינו", אך עדיין היו בגלות), עד המכה העשירית, ואם כן, מה פעלו המכות?

זמן להפנים

ההסבר הוא: נוסף על עצם גילוי גבורתו של הקב"ה במכות מצרים נלווה לכל מכה ומכה מסר ייחודי. לדוגמה, מכת דם – "מצרים עובדים לנילוס, לפיכך הלקה את יראתם"; ובימי המכה היו יכולים להפנים את משמעותה. המדרש גם מספר שבמהלך ימי מכת דם נאלצו המצרים לקנות מים מבני ישראל, ובכך באה תועלת לבני ישראל.

גם מכת צפרדע הייתה מכה ליאור, ה'עבודה זרה' של מצרים. מכת כינים הוכיחה לחרטומים את קוצר ידם – "אצבע אלוקים היא". מכת ברד המחישה כי "הירא את דבר ה' מעבדי פרעה", שהניס את מקנהו, הציל את רכושו. גם כל אחת ואחת משאר המכות נשאה מסר.

גם פרעה הושפע

רש"י מוסיף עוד נקודה: "וכן מידתו של הקב"ה מביא פורענות על האומות כדי שישמעו ישראל וייראו". כלומר, נוסף על פעולת המכה על המצרים, הייתה למכות השפעה מצטברת על בני ישראל.

ומזה יש גם לימוד והוראה בעבודת ה'. לעיתים יהודי מנסה להשפיע על הזולת ולקרבו לעבודת ה', אך נדמה לו כי לא הצליח. מלמדת אותנו הפרשה שגדולה מזו מצאנו אצל פרעה הרשע, שאף שבתחילה המכות לא השפיעו עליו, והוא עמד בסרבנותו, עם זה, כל מכה ומכה פעלה את פעולתה, ובסופו של דבר שחרר את בני ישראל.

הפעולה פועלת

ואם כך באשר לפרעה ובזמן שקודם מתן תורה, כאשר הגזירה הרוחנית "עליונים לא ירדו למטה, ותחתונים לא יעלו למעלה" הייתה בתוקפה – על אחת כמה וכמה בימינו, כאשר מעמד הר סיני ביטל את ההפרדה בין הרוחני לגשמי, והקדושה יכולה לחדור לתוך הגשמיות ולשנותה.

מכאן ההוראה שצריך לגשת אל יהודי שני בדרכי נועם ובדרכי שלום, ולדבר אליו דברים היוצאים מן הלב, ואז לא ייתכן שהדברים לא יחדרו לליבו. אין לך פעולה שחוזרת ריקם. ואם נדמה לאדם שפעולתו היא לשווא, הטעות היא בעיני המתבונן. יש להתעלות, להביט אל פנימיותו של היהודי, ולהיווכח שכל דבר פעל את פעולתו.

(תורת מנחם תשמ"ו, כרך ב, עמ' 391)

  מן המעיין

מכת ברד

רחמים בעונש

"ועתה שלח העז את מקנך" (שמות ט,יט). בוא וראה רחמיו של הקב"ה – אפילו בשעת כעסו ריחם על הרשעים ועל בהמתם. את מכת הברד לא שילח עליהם, אלא על יבול הארץ, והיה מזהירם שישמרו עצמם ואת בהמתם כדי שלא ילקו בברד.

(עיטורי תורה)

ממי מפחדים

"הירא את דבר ה'... הניס את עבדיו ואת מקנהו אל הבתים" (שמות ט,כ). עבדי פרעה איימו על מי שרצו להניס את עבדיהם ואת מקניהם אל הבתים. לכן "הירא את דבר ה' מעבדי פרעה" – מי שירא מה' יותר מכפי שירא מעבדי פרעה – "הניס את עבדיו ואת מקנהו אל הבתים".

(רבי מאיר-שמחה מדווינסק)

פחד מאמונות תפלות

איך נולדו פתאום במצרים צדיקים יראי ה'? אלא בכתוב לא נאמר "הירא את ה'", אלא "הירא את דבר ה'". אלה בעלי אמונות תפלות, המפחדים מכל דבר, שמא גם זה כוח עליון כלשהו. הללו לא עזבו את גילולי מצרים, אלא שחששו שמא יש ממש גם בדברי האזהרה של משה.

(רבי יהושע איגר)

בלי הפתעה

"ה' הצדיק ואני ועמי הרשעים" (שמות ט,כז). בכל המכות לא אמר פרעה "ה' הצדיק" אלא במכת ברד. כי בדרך העולם כשאדם בא להילחם בחברו, הוא מתנפל עליו פתאום ואינו מגלה את תכסיסיו. אבל הקב"ה אמר לפרעה "ועתה שלח העז את מקנך". באותה שעה אמר: "ה' הצדיק".

(שפתי כהן)

ה' הצדיק ואני

רבי יהושע מאוסטרובצה היה אומר בדרך הלצה: איך זה שפרעה הגאוותן יעיד על עצמו שהוא רשע? אלא הפירוש הוא "ה' הצדיק ואני", וכך גם אני צדיק הנני. רק "ועמי הרשעים".

להשתכנע שזה רשע

כמה מכות היה פרעה צריך לספוג עד שנוכח שהשעבוד בישראל הוא מעשה רשע! עד אז סבר שהוא עושה דבר טוב, שביכולתו להתפאר בו.

(מגנזנו העתיק)

דין ורחמים

"ואתה ועבדיך, ידעתי כי טרם תיראון מפני ה' אלוקיכם" (שמות ט,ל). במכת ברד השתתפו מידת הדין ומידת הרחמים – "ה' אלוקיכם". לכן "הפשתה והשעורה", שאינן חיוניות כל-כך – "נוכתה"; אבל "החיטה והכוסמת", שחיי אדם תלויים בהן, "לא נוכו".

(שו"ת מהרשב"ם)

להשאיר מה להפסיד

החיטה והכוסמת שרדו ולא נכחדו, מפני שאפשר לאיים רק על מי שעדיין מצוי דבר מה ברשותו. מי שאין לו כלום, אין האיום משפיע עליו, שכן אין לו מה להפסיד. לכן נותרו לפרעה החיטה והכוסמת, שתהיה לו סיבה לחשוש.

(יד יוסף)

  אמרת השבוע

ערל שפתיים

יהודים תושבי כפרים באו אל רבי פינחס מקוריץ בטענה כי היהודי הממונה על ניהול אחוזותיו של הפריץ המקומי נוהג עמם בקשיחות. אמרו היהודים שאולי צריך לדבר ישירות עם הפריץ, ואולי הוא יצווה למנהלו היהודי לנהוג יתר התחשבות בהם.

אמר להם רבי פינחס:

"זה מה שאמר משה לקב"ה: 'הן בני ישראל לא שמעו אליי ואיך ישמעני פרעה, ואני ערל שפתיים' – איזה פרצוף יהיה לי אם פרעה הגוי ישמע לי, בעוד היהודים לא שמעו לי. הרי אהיה 'ערל שפתיים', ולא אוכל להמליץ טוב על בני ישראל!".

  פתגם חסידי

סוד כמוס

רבי אברהם הלוי עשה 'שאלת חלום' על מועד הגאולה, והשיבו לו במילות הפסוק: "מישאל ואלצפן וסתרי" – מי שאל, וא-ל צפן וסתרי" (=והסתיר)!

  מעשה שהיה

חיים במתנה

"אדון גיברלטר?", הקול הדהד בחלל החנות. נלוותה לו נימה של תקיפות מבשרת רעות.

יהודי מאיר פנים יצא מן המשרד. "זה אני, במה אפשר לעזור?".

"אני הקומיסר שלך", הכריז האיש. "חנות הנעליים שלך מולאמת, והיא רכוש המדינה. ברור?".

זה היה בתקופת השלטון הקומוניסטי הראשון בליטא, שהחל לאחר פלישת מאה וחמישים אלף חיילים סובייטים אל המדינה, שנכנעה בלי קרב. השלטון הוחלף במהירות, ועל תושבי המדינה הוחלו החוקים הנוקשים של ברית-המועצות. אלה התיימרו ליצור חברה שוויונית. אחד הצעדים הראשונים להגשמת החזון היה הלאמת נכסים. לא עוד עשירים בעלי רכוש אישי. הכול שייך למדינה.

וכך חנות הנעליים המשגשגת של שרגא-פייבל גיברלטר, בעיר קובנה, נלקחה מידיו. הקומיסר – פקיד השלטון – הוצמד לחנות, ופיקח שכל ההכנסות עוברות לידי הממשל. שרגא-פייבל הביט בעיניים כלות באובדן העסק שלו, שקנה לו מוניטין בזכות יושרו וחריצותו. באין ברירה החליט לחסל את העסק. הוא סיים לייצר נעליים מחומרי הגלם שהיו ברשותו, ופיטר את הפועלים.

את העורות סיפק לשרגא-פייבל יהודי ושמו זס גלזר, שהחזיק במפעל עורות מצליח. במרוצת השנים ניהלו השניים עסקים ביניהם, ונהפכו לידידים טובים.

לנוכח התהפוכות השלטוניות הצליח גלזר לסדר למשפחתו נתיב מילוט לארץ ישראל. קודם נסיעתו בא להיפרד מידידו הוותיק. ופתאום אמר שרגא-פייבל לגלזר: "אני חייב לך כסף. עליי לפרוע את חובי".

"איזה חוב?", כיווץ גלזר את מצחו. "למיטב זיכרוני שילמת לי על כל הסחורה".

"אסביר לך", אמר שרגא-פייבל. "בזמנו הזמנתי ממך עורות לשנה שלמה, ושילמתי בשטרות. אמנם ביקשתי ממך לבטל את ההזמנה ולהפסיק לשלוח לי עורות, אך עליי לשלם תמורתה".

גלזר לא הבין את פשר דבריו. כאשר קיבל את הודעת ביטול ההזמנה לא העביר את השטרות אל הקומיסר אלא קרע אותם. "מדוע תשלם תמורת סחורה שלא קנית?", שאל את שרגא-פייבל.

"בגלל 'מי שפרע'", ענה שרגא-פייבל בנחת. זו תקנה הלכתית מהתלמוד, ולפיה אדם שקנה סחורה ושילם תמורתה, אך טרם קיבל את הסחורה, רשאי להתחרט ולדרוש את כספו. ועם זה תלויה מעליו קללת חכמים: "מי שפרע מדור המבול, הוא ייפרע ממי שאינו עומד בדיבורו".

"אמנם פטור אני מלשלם, אך אינני רוצה להיות בתוך מי שאינם עומדים בדיבורם", סיכם שרגא-פייבל. "נכון, העסק שלי הולאם, וגם מפעל העורות שלך, אך אילו הייתי משלם במזומן, ייתכן שהייתם מצליחים להשאיר בידכם חלק מהכסף. לכן עליי לשלם לך".

בין השניים התפתח ויכוח. כל צד התבצר בעמדתו. שרגא-פייבל התעקש לשלם, וגלזר סירב ליטול את הכסף. הסכום המדובר היה שווה בערכו למאה וחמישים אלף דולרים – הון עתק באותם ימים. בסופו של דבר נחישותו של שרגא-פייבל ניצחה, וגלזר ניאות לקבל את הכסף מידו, כשהוא נפעם מיושרו של ידידו.

דרכיהם של השניים נפרדו. משפחת גלזר עלתה ארצה, פתחה בית חרושת לעורות בפתח-תקווה והפריחה את עסקיה מחדש. שרגא-פייבל ומשפחתו נותרו בליטא.

צרות הקומוניסטים נשכחו עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, וכיבוש ליטא בידי הנאצים. בניסי ניסים הצליחו שרגא-פייבל ובניו לשרוד את אימי המלחמה והמחנות, אך איבדו את אם המשפחה, פרומה הי"ד, במחנה ריכוז.

בתום המלחמה מצא עצמו שרגא-פייבל באיטליה. שם נהפך למגדלור לאודים מוצלים מאש, שהתלכדו סביב דמותו המאירה, ובחרו בו לרב. אחר-כך נתמנה לרבה של מילאנו.

בשנת תש"ח בא הרב שרגא-פייבל לביקור בארץ ישראל. הוא ביקר את בניו, שעלו ארצה, והתמודדו עם קשיי קליטה ועם מצוקה כלכלית קשה. מובן שהלך לבקר גם את ידידו ורעו, זס גלזר. הלה שמח מאוד לפגוש את ידידו. השניים היו נרגשים להיפגש אחרי המלחמה.

ואז פנה גלזר אל הרב שרגא-פייבל, ובפיו הצעה קוסמת: "מאחר שלפני המלחמה שילמת לי סכום גדול על לא מאומה, ומכיוון שאני מכירך כאדם ישר וברוך כישרונות, רצוני להציע לך שותפות של חמישים אחוזים במפעל העורות שלי. אשלם לך גם שבעים וחמישה אלף לירות סטרלינג במזומן. במשך הזמן תעביר לי את הרווחים המגיעים לי לפי חלקי בשותפות".

ואולם הרב שרגא-פייבל הדהים את ידידו שנית. "אני מעריך אותך ומודה לך על ההצעה", אמר לו, "אבל אינני יכול לקבלה. אני מרגיש כי חיי וחיי ילדיי ניתנו לנו במתנה. ניצלנו בניסי ניסים. בעקבות זאת החלטתי להקדיש את חיי לקב"ה וללימוד תורה. פניי אינם לעסקים. לכן אני נאלץ לדחות את הצעתך הנדיבה".

מעשהו האצילי של שרגא-פייבל נחקק גם בלב בני משפחת גלזר. זס הניח צוואה לבנו ובה ביקש, שאם מי מבני משפחת גיברלטר יזדקק ביום מן הימים לסיוע כלשהו – שיעשה כל שביכולתו למענו, מפני שאין בעולם אנשים כמותם.

(על-פי 'יסור יסרני')

  לומדים גאולה

סימני הגואל

ביאת המשיח יכולה להיות בשתי דרכים: "עם ענני שמיא", בהתגלות אלוקית גדולה ועצומה, או בבחינת "עני ורוכב על חמור", בתהליך (שנראה) טבעי. אם יבוא בדרך הראשונה, לא יהיו שום שאלות ושום ספקות, אבל אם יבוא בדרך השנייה, כיצד נדע שאכן הוא הגואל?

בני ישראל במצרים עמדו במצב דומה. הופיע לפניהם יהודי וסיפר להם כי הקב"ה נגלה אליו והורה לו להוציא את העם ממצרים. חז"ל מספרים (פרקי דרבי אליעזר פרק מו): "כשבאו משה ואהרן אצל זקני ישראל ועשו האותות לעיניהם, הלכו זקני ישראל אצל זקנתן סרח בת אשר, ואמרו לה: בא איש ועשה אותות לעינינו כך וכך. אמרה להם: אין באותות הללו ממש. אמרו לה: והלוא אמר לנו 'פקוד פקדתי אתכם'. אמרה להם: הוא האיש שעתיד לגאול את ישראל ממצרים!".

נמצא שגם לאחר האותות שעשה משה, עדיין לא היה הדבר ברור להם, והם הסתמכו על סרח בת אשר. אך כיצד נדע אנחנו? ובכן, לנו יש תורה, והתורה מגדירה את סימני הגואל. מי שימלא אחר הסימנים שהתורה נותנת על המשיח – הוא האיש שאנו מצפים לבואו.

הלכה, לא מדרשים

ההתייחסות לסוגיית הגאולה חייבת להיות באותן אמות מידה הנקוטות בידנו בכל שאלה הלכתית. אין פוסקים הלכה על סמך מדרשים וכדומה, כי שם הדברים יכולים להיאמר בדרך משל או דרש ורמז, וקשה מאוד לתרגם מדרש למציאות מוחשית. פסיקת הלכה, לעומת זה, נעשית מתוך ספרי ההלכה, שלאורם בית ישראל הולך.

הסמכות ההלכתית הברורה בעניין הגאולה היא הרמב"ם, שמגדיר את הדברים בהלכות ברורות ופסוקות. אחד מכללי הפסיקה קובע שאם 'נושאי כליו' של הרמב"ם לא חלקו עליו – זו הוכחה שהם מסכימים לדבריו וההלכה כמותו. בעניין הגאולה אין שום פוסק החולק על הרמב"ם, ומכאן שדבריו הם הלכה פסוקה, ברורה ומחייבת.

סימנים ברורים

שני פרקים הרמב"ם מועיד לסוגיה זו, בסוף הלכות מלכים. בפרק יא הוא עוסק בתפקידו של המשיח, בפעולותיו ובסדר התגלותו. בפרק יב הוא דן במה שיקרה בימות המשיח. בתוך הדברים האחרונים הללו הרמב"ם כולל את מלחמת גוג ומגוג, ביאת אליהו וכו', ועל כל אלה הוא אומר: "לא יידע אדם איך יהיו עד שיהיו", שכן איננו יודעים בדיוק באיזו דרך יתקיימו הדברים הללו. לעומת זה, שלבי התגלותו של המשיח (המפורטים בפרק יא) ברורים וחד-משמעיים, והם מנוסחים כפסק הלכה בלי עוררין.

בראש ובראשונה הרמב"ם קובע שהמשיח אינו נבחן ביכולתו לחולל אותות ומופתים: "אל יעלה על דעתך שהמלך המשיח צריך לעשות אותות ומופתים ומחדש דברים בעולם או מחיה מתים וכיוצא בדברים אלו". בהחלט ייתכן שבואו יהיה כרוך בניסים ובנפלאות, אבל אין הכרח שכך יהיה, וּודאי שלא בכך הוא נבחן. מבחנו האמיתי הוא בהיותו "מלך מבית דוד, הוגה בתורה ועוסק במצוות כדוד אביו", המבצע פעולות ברורות ומוגדרות בעם ישראל ומול אומות העולם.

אילו הייתה מופנית תשומת לב רבה יותר להלכות האלה של הרמב"ם, היו נמנעות מעם ישראל הרבה אכזבות של משיחי שקר. הללו תפסו אחיזה בזכות שברי מדרשים, מראה עיניים של מופתים ודמיונות שווא, אך איש מהם לא עמד במבחן ההלכה שהרמב"ם קובע. וגם כשמשיח צדקנו יבוא במהרה בימינו נדע לזהותו על-פי ההלכות הפסוקות והברורות של הרמב"ם, שהוא ה'סרח בת אשר' שלנו.

  חיים יהודיים

מבימת התיאטרון לשמחת רחוב

העוברים והשבים במתחם ממילא בירושלים, שהתהלכו השבוע עטופים במעילים, לא יכלו לחלוף ליד נגן הרחוב בלי לעצור ולהביט בו. הרוח החורפית הקרה לא מנעה ממנו לשיר שירים יהודיים חמים, בעודו פורט על מיתרי הגיטרה. היו שהחמיאו לו, היו שאף השאירו לו תשר, וגם מי שהמשיכו הלאה העלו חיוך על פניהם.

מאחורי הבגדים השחורים, הכובע, הזקן והפאות, עומד יוסף סיקוראל (53), תושב ירושלים, לשעבר שחקן תיאטרון מצליח, שמילא אולמות. כבר כמה שנים הוא עומד שם ומשמח יהודים. בשעות הפנאי הוא מופיע באירועים, אבל מופע הרחוב בממילא הוא עיסוקו המרכזי.

ריקנות בתיאטרון

"מעולם לא הרגשתי פחיתות כבוד בעבודה הזאת", הוא אומר בחיוך רחב, "ואני כאן כל יום. משמח יהודים, משוחח עם מקצתם ומשתדל לקרב לבבות. מחלק חוברות וגם מתפרנס. תפסתי כמה מצוות יחד".

יוסף נולד בעיר באר-שבע. בהיותו בן שבע-עשרה גילה את החוש המוזיקלי שלו והחל לנגן. ההצלחה האירה לו פנים. הוא החל לעלות על בימות ובהמשך קיבל תפקידים בכירים בתיאטרון. הוא חש שחלומותיו התגשמו. "היה לי הכול", הוא מתאר. "אבל ככל שהצלחתי גברה, חשתי בתוכי אי-נחת. סוג של הבנה שמשהו פה לא עובד נכון. עוד תפקיד, פחות תפקיד, זה לא זה".

יוסף מוקיר שבת

ספר שהביא לו חבר, שהחל בתהליכי תשובה, פקח את עיניו. "לא ידעתי כלום באותם ימים", הוא משחזר. "פתחתי את הספר והתחלתי לקרוא. קטע אחרי קטע. וככה מצאתי את עצמי מדבר עם השם. כשבאתי לבית, התחלתי לצטט לאימא שלי בהתלהבות קטעים מתורת חסידות ברסלב. היא הביטה בי ואמרה: 'יוסף, אתה חוזר בתשובה!'. אמרתי לה 'לא, מה פתאום', אבל היא נלחצה. ברבות השנים, כשנוכחה שאני מכבד אותה הרבה יותר, נרגעה"...

יוסף אינו שוכח את השבת הראשונה ששמר. "חבר בעל תשובה הזמין אותי לביתו. לא אשכח את התחושה המדהימה הזאת, את תחושת החוויה והכיף. מסביב היה שקט, מנוחת הנפש. אמרתי לעצמי שפשוט כדאי לשמור שבת".

להתרגל לומר תודה

על רקע 'חוק המרכולים' סיקוראל משוחח עם יהודים על השבת. הוא אומר להם: "עד שלא מנסים, לא יודעים את גודל החוויה". הוא מציע להם להתחיל בצעדים קטנים: "הדליקו נרות. תשבו מולם רבע שעה. אל תעשו כלום. תיהנו מנרות השבת. משם זה יכול להתקדם עד שמירת שבת מלאה".

אף-על-פי שנטש את התיאטרון לא נפרד מכישרון הנגינה. בד בבד עם לימוד תורה והתחזקות בשמירת מצוות, חבר לאמנים עופר הלוי ושלמה צים, והיה חלק מ'שלישיית הופל'ה'. כעבור עשור חש מיצוי ועזב לטובת הצגות פרטיות ומופעי רחוב בשדרות ממילא. "אני תמיד אומר לאנשים, תוך כדי נגינה, שצריך לדעת לומר תודה לבורא עולם. ברגע שמתרגלים לומר תודה, רואים שהכול מסתדר ומקבלים ישועה".


סיקוראל בפעולה. "תפסתי כמה מצוות יחד"

  פינת ההלכה ומנהג

לא לכעוס

שאלה: האם יש מצבים שבהם הכעס מותר ואף נחוץ?

תשובה: אחת המידות החשובות ביותר לעבודת ה' היא להיות "מושל ברוחו". על "המעביר על מידותיו" ואינו כועס נאמר שהקב"ה אוהבו ושומע לתפילתו. ואילו "בעל חימה" הוא מהמידות הרעות, שההרחקה מהן היא היסוד לתרי"ג מצוות התורה, ושורש הכעס ממידת הגאווה.

הכעס מגונה בכל מקום ובכל זמן ובכל אדם, אך בתלמיד חכם, ובבית המדרש, ובמשא ומתן של הלכה, וכמו-כן בשבת – מגונה הוא ביותר. ראוי להתרחק מן הכעס עד הקצה האחרון. רבי עקיבא היה מתפלל בכל יום שלא יכעס.

חז"ל אמרו "כל הכועס – כאילו עובד עבודה זרה", ובעל התניא פירש שבעת הכעס נסתלקה מהאדם האמונה, כי אילו היה מאמין שמאת ה' הייתה זאת לו, לא היה כועס כלל.

אמרו חז"ל: "אדם ניכר... בכעסו". בשעת כעסו ניכר אם חוכמתו שולטת על כעסו, ואם ידבר או יעשה מעשה בלתי-ראוי מתוך הכעס.

עם זה אמרו חז"ל על הפסוק (קוהלת ז,ג) "טוב כעס משחוק" – "טוב לו לאדם שיכעוס על בניו ויוכיחם – משחוק, שלא יניחם בשרירות ליבם וישחוק עמהם". הרמב"ם פסק שאם האדם מרגיש צורך להטיל אימה על בני ביתו או על הציבור, "יַראה עצמו שהוא כועס, והוא אינו כועס". אבל אם יש צורך לעורר יראה בתלמידים, ואי-אפשר להטעותם על-ידי כעס מעושה, "חייב לכעוס עליהם" ממש (כדברי אדמו"ר הזקן).

מקורות: שבת קה,ב. תיקוני זוהר תיקון נו. רמב"ם הל' דעות פ"ב ה"ב. שו"ע אדה"ז או"ח סי' קנו ס"ג, ויו"ד סוף הל' ת"ת. תניא, אגה"ק ר"ס כה. אנציקלופדיה תלמודית, ערך 'כעס', כרך לא טור תתקיא, וש"נ. לקוטי שיחות כרך לט עמ' 199 הערה 55.


 

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)