חב''ד כל הלב לכל אחד
תרומה | לימוד יומי | חנות | בתי חב"ד | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 18:11 זריחה: 6:43 א' בחשון התשפ"ז, 12/10/26
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

שיחת השבוע 1618 - כל המדורים ברצף
ערב שבת-קודש פרשת שמות, י"ח בטבת ה'תשע"ח (05/01/18)

מדורים נוספים
שיחת השבוע 1618 - כל המדורים ברצף
שליחות בחו"ל ושליחות בארץ
יש חדש
פרשה של גלות או של גאולה?
גזירות פרעה
לא לדחות יהודי
מי שמבין ומי שמרגיש
הנעימה הנכונה
הצעקה האחרונה
שמונה-עשר אלף צאצאים
נטילת ידיים עם טבעת

מס' 1618, ערב שבת-קודש שמות, י"ח בטבת ה'תשע"ח (05.01.2018)

צעירי אגודת חב"ד

יוצא לאור על-ידי המרכז לעזרי שליחות

ת"ד 14 כפר חב"ד 60840, טל' 073-2480711, פקס: 03-9606169

 עורך: מנחם ברוד   �  יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

 עמדה שבועית

שליחות בחו"ל ושליחות בארץ

היהודי בחוץ לארץ מרגיש שהוא זקוק לחיבור עם היהדות והמסורת כדי לחוש יהודי. בארץ צריך לשכנע אותו שהצורך הזה קיים בכלל

במפגשים בין שלוחי הרבי בעולם ובין שלוחים בארץ עולה לעיתים השאלה, איזו שליחות קשה ומאתגרת יותר. במבט ראשון נראה שהשליחות בקצווי תבל קשה יותר. הריחוק, הבדידות, קשיי החינוך, המורכבות הכרוכה בהשגת מזון כשר. גם חיפוש היהודים בפינצטה הוא אתגר לא פשוט.

במובן זה בארץ הרבה יותר קל. גם מי שמתגורר במקום מרוחק יחסית, יכול להגיע בנסיעה לא ארוכה למרכז שבו מצויים כל הצרכים. בית ספר מתאים לילדים אפשר למצוא בסביבה, ולכל היותר הנסיעה אליו תהיה ארוכה במקצת. ויהודים יש כאן בשפע, כמעט כחול אשר על שפת הים...

לא קל בארץ

אבל במובנים אחרים המצב הפוך. יהודים בחוץ לארץ מרגישים יותר את הצורך בקשר עם בית חב"ד. רואים זאת מדי יום ביומו בבתי חב"ד למטיילים. צעירים שכאן בארץ לא הרגישו שום צורך להתחבר לדת ולמסורת, ולא עלה על דעתם להיכנס לבית חב"ד או למקום דומה – מחפשים שם את בית חב"ד וחשים רצון להשתתף בתפילה, בסעודת חג או בשיעור תורה.

היהודי החי בחוץ לארץ מרגיש שהוא זקוק לחיבור עם היהדות והמסורת כדי לחוש יהודי. כאן בארץ יכולה להשתרש תחושה שדיי בעצם המגורים בארץ, הדיבור בשפה העברית וההתרועעות עם יהודים כדי להיות יהודי. לכן בעוד בחוץ לארץ השליח מספק צורך גלוי ומודע, בארץ הוא נדרש לשכנע שהצורך הזה בכלל קיים.

דווקא משום כך הפעילות בארץ חיונית ונחוצה יותר. הצעיר הישראלי גדל בתחושה שהיהדות אינה חסרה לו, ואין הוא יודע שעליו לחפשה. כבוגר מערכת החינוך הישראלית הוא חש שקיבל את הידע הדרוש לו, ואין לו מושג עד כמה חסרות לו הידיעות הבסיסיות ביותר במורשת ישראל.

שלא כצעירים בחוץ לארץ, שרבים מהם סופגים בבית את המסר שעליהם לחפש בני-זוג יהודים, הצעיר הישראלי המצוי לא חונך על ברכי הערך הזה. להפך, בכלי תקשורת מוצגת ההתנגדות לנישואים מעורבים כדעה קדומה ואף כגזענות. לא אחת מתפרסמות כתבות המתארות נישואים מעורבים בצבעים חיוביים, כצעד נועז השובר סטיגמות. כשצעיר כזה יוצא לעולם, אין לו כוחות נפש להימנע מקשר המוביל להתבוללות.

חיבור נדיר

827 שליחי חב"ד ברחבי הארץ, המפעילים 412 בתי חב"ד, מתחילים את פעילותם מנקודה קשה הרבה יותר. גם המתח הפוליטי בארץ והמאבקים בנושאי דת ומדינה אינם מקילים את העבודה. ואף-על-פי-כן השלוחים עושים את עבודתם ומגיעים להישגים מרשימים ומרגשים.

בהיות חב"ד גוף א-פוליטי, אין לה החיבור לתקציבי מדינה נדיבים. השליח נדרש להשיג את המימון לפעילותו בכוחות עצמו. לצרף פרוטה לפרוטה ולגייס עוד תורם ועוד שותף. אבל כשנכנסים לאותם בתי חב"ד רואים את החיבור הנפלא שנוצר שם בין יהודים מכל העדות והמעמדות. כולם מרגישים שם תחושת בית, שבו מקבלים כל יהודי באהבה ובמאור פנים, ושבו אחדות ישראל היא מציאות ממשית ולא ססמה.


שליחות בארץ. חלק מהשלוחים בתצלום הקבוצתי בכינוס השנתי אשתקד (צילום: שניאור שיף)

  יש חדש

הילולת בעל התניא

ביום חמישי, כ"ד בטבת, יצוין יום ההילולא של רבי שניאור-זלמן מלאדי, בעל התניא והשולחן ערוך, שנסתלק בשנת תקע"ג (1812). במרכזי חב"ד בארץ יהיו התוועדויות חסידיות לרגל היום הגדול. רבים יוצאים להשתטח על ציונו בהאדיטש שבאוקראינה.

מפגש בוגרים

מפגש ארצי של בוגרי בית הספר למלאכה בכפר חב"ד יהיה אי"ה ביום שלישי, ז' בשבט (21.1), בשעה 7 בערב, בבית הכנסת הגדול של מתחם בית הספר. מי שלא קיבלו הזמנה מתבקשים לעדכן פרטים אצל הרב משה אדרעי, בטל' 0547770713.

סדנת 'התקשרות זוגית'

ארגון התקשרות ​פותח סדנה נוספת לזוגות שיש ביניהם פערים על רקע דתי ושמירת מצוות. מפגש היכרות להתרשמות ביום שלישי, כ"ט בטבת, 16.1, במושב גמזו. טל' 0772172770.

מסע לארץ הניגונים

חברת 'ניגון טויס' מגישה את מסע לארץ הניגונים. ספר מנגן, ובו ארבעה-עשר ניגונים אותנטיים, המושרים בפי מקהלת ילדים בליווי נגינתו של אמן הכינור ר' מרדכי ברוצקי. טל' 0525905784.

  שלחן שבת

פרשה של גלות או של גאולה?

פרשת שמות נפתחת בשינוי שחל ביחסו של השלטון המצרי לבני ישראל: "וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ עַל מִצְרָיִם... וַיַּעֲבִדוּ מִצְרַיִם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּפָרֶךְ", ועד לגזירה הנוראה: "כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ". הפרשה מסתיימת בהחרפת השעבוד, עד שמשה רבנו זועק אל הקב"ה: "לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה!".

אפילו ההבטחה החותמת את הפרשה, "עַתָּה תִרְאֶה אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה לְפַרְעֹה, כִּי בְיָד חֲזָקָה יְשַׁלְּחֵם וּבְיָד חֲזָקָה יְגָרְשֵׁם מֵאַרְצוֹ", נושאת בתוכה טעם מר: יהיו מבני ישראל מי שלא ירצו להיגאל, ופרעה ייאלץ לגרשם בכוח!

מעלים ומגלה

על-פי זה מתעוררת תמיהה גדולה על דברי המדרש: "אלה שמות בני ישראל – על שם גאולתן של ישראל נזכרו כאן". היינו ששם הפרשה, שמות, מבטא את "גאולתן של ישראל". איך אפשר לכנות פרשה שכולה חושך וגלות בַּשם 'שמות', המבטא גאולה?!

ההסבר טמון במשמעויות הפנימיות של מושג השם (שמות). במובן אחד, שם מייצג העלם. השם עצמו אינו מגלה את מהותו של האדם הקרוי בשם זה. ובה בעת, שמו של אדם מחובר עם עצם מהותו. השם הוא צינור החיות של הנשמה. על-ידי הקריאה בשם אפשר לעורר את עצם נפשו של האדם. כשאדם מתעלף, אפשר להקיצו על-ידי קריאה בשמו. במובן הזה השם מייצג גילוי.

מבט פנימי

ואולם יש הבדל בין שני ההיבטים האלה בעניין השם: ההיבט של ההעלם שבשם גלוי לכל אדם, שכן הכול רואים שאנשים רבים נקראים באותו שם. ואילו ההיבט השני חבוי ונסתר, ורק אנשים גדולים יודעים לזהות בשם את המהות הפנימית של האדם. וכמו שמסופר על רבי מאיר שהיה מדייק בשם, אבל זה דבר השייך ליחידי סגולה.

אותו עניין קיים בשמה של הפרשה – שמות. בהיבט הגלוי אנו רואים גלות, שעבוד, צרות וייסורים. לעינינו נראה מצב של שקיעה לתוך טומאת מצרים, ועד שנוצר מצב שיכולה להיות טענה "הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה", ובאיזו זכות ייגאלו! אך בפנימיות הדברים יש כאן "שמות בני ישראל" – גילוי עצם הנפש של בני ישראל, שבכוחו באה הגאולה.

חפץ להיגאל

גם גלות היא סוג של העלם בלבד, שכן אין היא מחוללת שינוי בעצם מהותו של היהודי, אלא רק מַגְלָה אותו ממקומו. הגאולה היא חזרה למקום הטבעי והאמיתי של יהודי. במובן הזה, 'שמות' משקף את הגלות, שכן שם עניינו 'העלם'.

אך בה בעת 'שמות' הוא גם סוד הגאולה. כשם שעל-ידי הקריאה בשם מעוררים אדם מעולף, כך השם 'שמות' מעיד שכל יהודי, אף אם הוא שרוי בגלות, מציאותו האמיתית היא גאולה. וכאשר פונים אליו בשמו, כלומר, מתעלמים מהחזות החיצונית של הגלות, אלא פונים אל הנשמה שבקרבו, מתגלה שבעצם מהותו הוא קשור עם הקב"ה וחפץ להיגאל.

(תורת מנחם תשמ"ו, כרך ב, עמ' 348)

  מן המעיין

גזירות פרעה

כל כלי לא יצלח

"ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף" (שמות א,ח). אילו ידע את יוסף, את עברו ואת תולדות חייו, היה יודע שכל האמצעים שננקטו כלפיו לרעה היו לאמיתו של דבר לטובה, גרמו להצלחתו ולעלייתו, ושכן יהיה גם לבני ישראל.

(אמרי אש)

טענה נצחית

"רב ועצום ממנו" (שמות א,ט). טענה זו אנו שומעים עד עצם היום הזה: "ממנו" – מאיתנו התעשרו היהודים, מטוב ארצנו, מרכושנו ומעמלנו.

(מאוצרנו הישן)

התחכמות למען אותה מטרה

"הבה נתחכמה לו" (שמות א,י). רצח של עם חף מפשע, שהמצרים עצמם הזמינוהו לבוא אליהם ולשבת בתוכם, היה יכול לעורר רעש גדול מדיי בעולם. לכן פעלו המצרים בדרך של "הבה נתחכמה" – להשיג אותה מטרה על-ידי הטלת מיסים כבדים.

(רמב"ן)

עלייה מן השפל

"ועלה מן הארץ" (שמות א,י). בשעה שישראל נמצאים בירידה תחתונה, הם עולים. זהו שנאמר כאן "ועלה מן הארץ", וכך אמר דוד בספר תהילים (מד,כו-כז): "כי שחה לעפר נפשנו, דבקה לארץ בטננו", ואז "קומה עזרתה לנו ופדנו למען חסדך".

(מדרש תנחומא)

סבלו מהגובים

"וישימו עליו שרי מיסים" (שמות א,יא). אין מדינה בעולם שיכולה להתקיים בלי מיסים, אבל יותר משסבלו בני ישראל מהמיסים, סבלו מ"שרי מיסים" – מהגובים.

(מדרש רבה)

מטרת המיסים

"וישמו עליו שרי מיסים למען ענותו בסבלותם" (שמות א,יא). במיסים המיוחדים שהוטלו על בני ישראל לא התכוון פרעה להעשיר את אוצר המדינה, אלא רק "למען ענותו בסבלותם" – למרר את חיי בני ישראל.

(בינה לעתים)

כניעה רוחנית וגלות גשמית

"וימררו את חייהם בעבודה קשה" (שמות א,יד). המצרים ירדו תחילה לחייהם הרוחניים של ישראל – שרק עליהם חל המושג 'חיים'. כשהעם נכנע ללחץ הרוחני, בא בעקבותיו אף שעבוד גשמי, עבודה קשה כמשמעה. לולא נכנעו ללחץ הרוחני, לא היו משתעבדים בגשמיות.

(הרבי מליובאוויטש)

קיצור הגלות

"וימררו את חייהם בעבודה קשה" (שמות א,יד). חז"ל אומרים שמפני קושי השעבוד התקצר משכה של גלות מצרים מארבע-מאות שנה למאתיים ועשר שנים. לכן הטעם בטעמי המקרא על פסוק זה הוא 'קדמא ואזלא' – מתוך שמיררו המצרים את חייהם, קדמו ואזלו משם לפני המועד.

(הגר"א)

  אמרת השבוע

לא לדחות יהודי

רבי אהרון מסטראשלה, מתלמידיו של אדמו"ר הזקן, היה תקיף וקפדן, וכאשר ראה דברים שלא נראו בעיניו היה מגיב בחריפות. היה זמן שעסק בהדרכת האברכים הצעירים, ולעתים היה מבטל את ערך עבודתם.

פעם אחת נכנס אל הרבי והתאונן שלימודו ותפילתו הם בלי חיות פנימית. השעין הרבי את ראשו על ידיו, נכנס לדבקות, ואחרי כמה דקות אמר:

"פועל אדם ישולם לו. מלמעלה מתנהגים עם האדם בדרך שבה הוא מתנהג. כשדוחים יהודי, אפילו לשם שמים, מתנהגים מלמעלה גם כן בדרך זו ונועלים את השערים. כשמקרבים יהודי – נפתחים היכלי התורה והעבודה".

  פתגם חסידי

מי שמבין ומי שמרגיש

"משכיל בחסידות, שמבין את ההשכלה של תורת החסידות – מבין אלוקות. 'עובד', שעובד על עצמו עם החסידות – מרגיש אלוקות" (בעל התניא)

  מעשה שהיה

הנעימה הנכונה

החלום שהצית את דמיונו של רבי מאיר שפירא היה שאפתני, ובעיני רבים אף בלתי-ניתן להגשמה. זמן רב טווה את מפעל חייו, שיחזיר את עטרת העיר לובלין ליושנה, כמגדלור של תורה ויראת שמים.

אלה היו ימי ההקמה של ישיבת חכמי לובלין המפורסמת, שקנתה לה שם מפואר והעמידה תלמידים רבים. גם בהיבטים הגשמיים ניצבה הישיבה ברף העליון. היא שכנה במבנה מרהיב, שנבנה על-פי אמות המידה היוקרתיות ביותר באותם ימים, ואובזר במיטב הרהיטים והציוד. היה בה דגם של בית המקדש, וספריית קודש ובה עשרים ושניים אלף ספרים (שלמרבה הדאבון הועלתה בלהבות בידי הנאצים).

בשנות קיומה יצא שמה של הישיבה לתהילה. טובי התלמידים התקבלו לשורותיה, ורבים נהרו אליה. הקמת האימפריה התורנית הזו לא הייתה קלה. רבי מאיר שפירא נאלץ לגייס סכומי כסף אדירים כדי להקימה, ולצורך זה כיתת רגליים והתדפק על דלתות נדיבים, בניסיון לרתום אותם לחזונו הגדול.

יום אחד נקש על דלת ביתו של גביר גדול, והתקבל בכבוד. רבי מאיר הציג את תכניתו, ופצח בדברים נלהבים על הישיבה שהוא מתעתד להקים. הוא הציג לפני הגביר את התכניות, ותיאר את השכלולים ורמת הבנייה הגבוהה שנועדו להעניק לתלמידים תנאים מושלמים כדי שיוכלו לשקוד על התורה יומם ולילה באין מפריע.

העשיר האזין לדברים רוב קשב, ואחר-כך המהם בהבעת פנים מסויגת: "האוּמנם ישיבה צריכה להיות מפוארת כל-כך? והלוא המשנה במסכת אבות אומרת במפורש: 'כך היא דרכה של תורה – פת במלח תאכל, ועל הארץ תישן, וחיי צער תחיה'. נראה שתכניתכם סותרת את פסק המשנה", סיים.

רבי מאיר לא איבד את שלוות רוחו לנוכח התגובה הקנטרנית. "אסביר לכם את העניין", אמר בנחת, "אך עליי להקדים סיפור, במחילה מכבודך".

"אשמח לשמוע", השיב הגביר.

ורבי מאיר סיפר:

זה היה בדור השני של תנועת החסידות. ליטא סערה מהמחלוקת וההתנגדות לחסידות. מרכז ההתנגדות היה בעיר וילנה, והחיכוכים בין החסידים ל'מתנגדים' היו דבר שבשגרה.

בערב פסח אחד נקלע רבי שניאור-זלמן מלאדי, בעל התניא, לעיירה קטנה הסמוכה לווילנה. הוא עדיין היה צעיר לימים, בטרם התפרסם שמו כמחבר השולחן ערוך וספר התניא, וכמייסד חסידות חב"ד.

באותה עיירה התגבש גרעין של אברכים שנהו אחרי דרך החסידות, ואימצו את אורחותיה ומנהגיה. בהגיע ליל החג נערכה בבית הכנסת תפילת ערבית. לאחר תפילת העמידה נסתיימה התפילה, והמתפללים החלו להתפזר איש-איש לביתו, לערוך את הסדר.

ואולם החסידים לא מיהרו לעזוב את המקום. בתיאום שקט נותרו איש-איש במקומו, מתוך תקווה שלאחר שהמניין המרכזי יתפזר – יוכלו לשאת את תפילת הלל, כמנהג החסידים, על-פי דברי ה'בית יוסף' בשולחן ערוך, ושלא כדעת הרמ"א (רבי משה איסרליש), שכתב: "אין אנו אומרים בלילה בבית הכנסת הלל כלל".

הדקות חלפו, וכאשר יצא אחרון המתפללים – התייצבו החסידים, ובראשם רבי שניאור-זלמן, והחלו לומר את ההלל בהשתפכות הנפש ובהתלהבות גדולה.

ופתאום נכנס אל האולם שמש בית הכנסת, שרצה לנעול את הדלתות ולצאת לביתו. עד מהרה קלט את המתרחש והתמלא חלחלה: פעולת החסידים במשמרת שלו עלול לעלות לו בפיטוריו. השמש החל לזעוק כנגד המתפללים ולמחות בהם על שהם מכניסים לבית הכנסת מנהגים בלתי-מקובלים.

לאחר שסיימו את ההלל ניסו החסידים להרגיע את השמש. נמנו וגמרו שיתלוו אליו לביתו של רב המקום, ושם 'יתוודו' על מה שעשו. ואכן, הם התייצבו לפני הרב ופירטו את כל אשר אירע, והוסיפו שנשענו על פסקו של מרן הבית יוסף.

הרב הגיב בכעס. הוא הלם בשולחנו, ובסבר פנים חמורות תקף את החסידים על אמירת ההלל: "והלוא הרמ"א כתב שאיננו אומרים הלל בלילה בבית הכנסת!", קרא בחרון אף.

רבי שניאור-זלמן נענה ואמר: "בטוחני שכבודו לא ראה ולא שמע את הרמ"א עומד ומכה על השולחן בכעס, ופוסק: 'אין אנו נוהגים לומר בלילה את ההלל בבית הכנסת'...

"מניין לכבודו שזו כוונתו? ייתכן שטון הדברים היה של צער וכאב, כאומר: 'לצערי, אין אנו נוהגים לומר בלילה את ההלל בבית הכנסת'. ייתכן שהרמ"א ביקש להביע צער על העדר המנהג הנאה הזה בליל פסח".

סיים רבי מאיר שפירא את סיפורו, ואמר לעשיר: "מקשה אתה עליי מהמשנה במסכת אבות. מניין לך שדברי התנא 'כך היא דרכה של תורה' נאמרו כהוראה? ואולי אין זו אלא הבעת תמיהה: 'כך היא דרכה של תורה?! פת במלח תאכל, וחיי צער תחיה, ועל הארץ תישן, וחיי צער תחיה?!'.

"וכי זה כבוד התורה, שתלמידי חכמים יסבלו עוני כזה? להפך, עלינו להרים את קרנם ולהעניק להם רווחה, שתאפשר להם ללמוד במנוחת הדעת".

(על-פי 'זכרון מאיר')

  לומדים גאולה

הצעקה האחרונה

גאולת מצרים משמשת דגם לגאולה העתידה, כפי שנאמר: "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות". ממדרשי חז"ל עולה שהדמיון איננו בניסים ובנפלאות בלבד, אלא גם בתהליכי הגאולה.

שתי הגאולות באות בתהליך שיש בו עליות ומורדות. חז"ל מכנים זאת "נגלה ונכסה". על הפסוק (שיר השירים ב,ט) "דומה דודי לצבי", אומרים חז"ל (שיר השירים רבה ב,כב): "מה צבי זה נראה חוזר ונראה, כך גואל הראשון נראה להם, ונכסה מהם וחזר ונראה להם". מדרש אחד אומר שכך יהיה גם בגאולה העתידה (במדבר רבה פרשה יא,ב): "כגואל ראשון כך גואל האחרון. הגואל הראשון זה משה, נגלה להם וחזר ונכסה מהם... אף גואל אחרון, נגלה להם וחוזר ונכסה מהם".

תקופה קשה

השפת אמת (בחידושיו על הש"ס, ר"ה יא,ב) מסביר שביאת הגואל עדיין אינה הגאולה, "שהרי משה רבנו בא למצרים קודם הגאולה, וכמו-כן יוכל להיות בגאולה העתידה". בהמשך דבריו משתמע שזו המשמעות של "נגלה ונכסה" – הגואל בא ו'נגלה', ואחר-כך הוא 'נכסה', שכן הגאולה עצמה עדיין לא באה.

ביתר אריכות מסביר זאת רבנו בחיי (בפירושו על התורה, סוף פרשת שמות): "כשם שמצינו שנדחקה להם השעה לישראל במצרים מעת בוא הגואל הראשון לפני פרעה, ואמר לו בדבר השם יתברך: 'שלח את עמי ויחוגו לי במדבר', ואחרי זאת כבדה עליהם העבודה ונתעוררה עליהם השנאה וניתוספה ביניהם מאוד על מה שהייתה – כן בגאולתנו זאת העתידה, בהיגלות הגואל האחרון, תתעורר השנאה בין העכו"ם לישראל, ויוסיפו שעבוד על שעבודם ויהיה הגואל נגלה וחוזר ונכסה... שהרי גאולה זו עתידה להיות כדמיון גאולת מצרים בהרבה עניינים".

ואכן, על-פי המדרשים תקופה זו קשה לישראל. ידם של רשעי העם גוברת ואומות העולם מטילות מצור על עם ישראל. הדבר יוצר מצוקה קשה, עד שיהודים זועקים אל ה', וכפי שנאמר במדרש תלפיות: "באותה שעה יצעקו בני ישראל צעקה גדולה עד לשמים".

זיכוך אחרון

כידוע, בעניינים האלה חז"ל מדברים בלשון של משלים ודימויים, ואין בידנו לתרגם אותם לתיאור מדויק של האירועים, אבל הגרעין המרכזי של דבריהם מבטא תקופה של 'נכסה' ושל ירידה. במדרשים מתואר שלב שבו המשיח יהיה 'בבית האסורים'. וכך נאמר (פסיקתא רבתי סוף פרשה לד): "למה נקרא שמו עני? שנתענה כל אותם השנים בבית האסורים ושחקו עליו פושעי ישראל". עוד נאמר שם שהמשיח נקרא 'צדיק' על שם שהוא "מצדיק דינו על ישראל ששחקו עליו כשישב בבית האסורים".

מבואר בספרים, שירידה זו יש לה כמה וכמה מטרות. אפשר לראות בה מעין זיכוך אחרון לפני הגאולה, או שמטרתה להסיר גורמים שליליים שעלולים לפגום בשלמות הגאולה. כמו-כן על-ידי הירידה הפתאומית הזאת נוצר חלל ריק ומתעוררת ציפייה עזה יותר לקראת אור הגאולה, וזו הכנת הקרקע לקראתה. נוסף על כך, יש במצב זה מעין ניסיון ומבחן לאמונתו של כל יהודי בגאולה הקרובה לבוא.

מידת האמונה והעמידה בניסיון תבוא לידי ביטוי בבוא הגאולה. מי שהאמינו – יֵלכו בשמחה בראש המחנה; הצדיקים שהשקיעו את עצמם בתורה – "עתידים לבכות", והקב"ה יאמר להם: "כבר שמעתי את תפילתכם", ויזכה אותם בשמחת הגאולה בזכות תורתם. ואולם הלועגים למשיח והמתנגדים לו, עליהם נאמר: "אויביו אלביש בושת – אלו החולקים עליו". ואולם המשיח ימחל לכולם ויזַכה את כולם בשמחת הגאולה.

  חיים יהודיים                                                                                                                                   

שמונה-עשר אלף צאצאים

במוצאי שבת זו יתכנסו יהודים מכל רחבי הארץ למפגש משפחתי בירושלים. ראש המשפחה, שמחבר את כל המשתתפים, הוא רבי שניאור-זלמן מלאדי, בעל התניא ומייסד חסידות חב"ד. הצאצאים מכנים אותו 'הסבא הגדול'. המפגש נערך בכל שנה סמוך ליום הסתלקות אדמו"ר הזקן, בכ"ד בטבת, ביוזמת 'איגוד הצאצאים', בראשות האחים הרב יצחק-מאיר והרב משה-צבי הלפרין.

את האיגוד הקים אביהם, מגדולי רבני חב"ד, הרב שמואל-אלעזר הלפרין ע"ה. "האיגוד הוקם בברכת הרבי מליובאוויטש לפני קרוב ליובל שנים", מספר הרב משה-צבי (53). "לרבי היה יחס אישי לאיגוד, שבא לידי ביטוי בהשתתפות אישית במימון הפעילויות, ופעם אחת השתתפות ברמה של תשעים וחמישה אחוזים".

הזמנה למפגשים

לדבריו, על-פי ההערכות יש בעולם כשמונה-עשר אלף צאצאים, המשתייכים לאילן היוחסין של אדמו"ר הזקן. "אנחנו בקשר עם כארבעת-אלפים משפחות מתוכם. הקשר מתבטא בקיום אירועים, במפגשים, בביקורי בית, ובשיגור מסרים ורעיונות של הסבא הגדול".

במשפחת הצאצאים הרחבה מגוון יהודים מחוגים רבים. יש בתוכם אדמו"רים, פוסקי הלכה נודעים, מנהלי מוסדות, ואישים בכירים בכל מערכות החברה, לצד אנשים מן השורה. האיגוד פונה אל כל קהל בשפתו. "סמוך ליום ההילולא כ"ד בטבת אנחנו מקיימים מפגש בסגנון שמרני, ובקיץ נערך מפגש בסגנון עכשווי יותר", אומר הרב הלפרין.

מהתחמקות להתחברות

במשפחה כמו במשפחה אין מוותרים על איש. האיגוד פועל מול כל הצאצאים, להעלות את רמת הקשר והחיבור לסבא. "יש המופתעים לגלות באמצעותנו שהם חלק ממשפחת הצאצאים", אומר הרב הלפרין. "אנחנו מסבירים להם את הזכות שנפלה בחלקם, להיות צאצאים של קדוש עליון זה, ומזמינים אותם להשתתף בפעילויות האיגוד".

הרב הלפרין מציג לדוגמה מכתב שקיבל, הנפתח במילים: "אנו מוצאים חובה להביע הערכה למפעל המבורך שבו מושקעת עבודה רבה וסיזיפית". מה הסיפור? שאלנו. "זה מכתב שקיבלנו מעורכת דין מכובדת, המשתייכת למשפחת הצאצאים. בעבר התחמקה מהפניות שלנו, אבל בשלב מסוים נדלק בה הניצוץ ומאז היא מחוברת מאוד לפעילות שלנו".

שינוי בתפיסת הזהות

צאצאים מהציבור הכללי, שנחשפים לעובדת היותם צאצאים, מתרגשים לשמוע על כך בשיחת הטלפון המקדימה עם הרב הלפרין. "מהרגע שהם מתחברים לאיגוד רואים שינוי מבורך בתפיסת הזהות היהודית שלהם, הבאה לידי ביטוי בהתחזקות בשמירת תורה ומצוות. כל אחד ואחד מבטא זאת בדרך אחרת, אבל רואים בפועל עד כמה החיבור עם הסבא משפיע עליהם. החזון שלנו הוא שכל אחד ואחת מהצאצאים ירגישו מחוברים לסבא", חותם הרב הלפרין (דוא"ל [email protected], טל' 025370515).


האחים הלפרין על רקע אחד ממפגשי הצאצאים

  פינת ההלכה ומנהג

נטילת ידיים עם טבעת

שאלה: האם מותר ליטול ידיים לסעודה כשעונדים טבעת על האצבע?

תשובה: כל דבר החוצץ בטבילה חוצץ בנטילת ידיים, שכן חז"ל תיקנו את דיניה כעין טבילה שהיא מן התורה. לכן צריך להיזהר מכל דבר שמקפידים להסירו לפעמים.

טבעת הדחוקה על האצבע מבטלת את הנטילה, אם לפעמים מקפידים להסירה, כגון שיש בה אבן טובה, שמקפידים להסירה שלא תיפגע על-ידי מים. אבל כשאין בה אבן טובה, שהאדם אינו מקפיד להסירה לעולם, הוא רשאי ליטול עליה, אפילו כשאינה רפויה.

ובאישה, שרגילה להסיר אפילו טבעת בלי אבן, כגון בשעת לישת בצק – הטבעת חוצצת תמיד, אפילו כשאינה מקפידה להסירה שלא תירטב. ולמעשה לכתחילה יש להסירה תמיד, ובדיעבד אם הייתה רפויה – עלתה לה הנטילה.

בימינו אין דרך רוב הנשים להסיר את הטבעת, אף כשיש בה אבן טובה ואף בשעת לישה. והנוהגת כך תמיד אינה חייבת להסירה לפני הנטילה. אך תקפיד ליטול ידיה בשפיכת 'רביעית' (86 גרם) או יותר, בבת אחת על כל יד.

עם זה, נשים רבות מקפידות להסיר את הטבעות קודם הנטילה. מי שנמצאת במקום שיש בו חשש לשכחת הטבעת או לגניבתה, תשפוך פעם ראשונה רביעית מים על היד, ומיד אחר-כך תמשוך מעט את הטבעת באמצעות המגבת, ותיטול שוב את היד, ותחזיר את הטבעת למקומה.

זו עצת ה'כף החיים', וכדעת ה'משנה ברורה', אבל ב'ילקוט יוסף' כתב שאין לברך על נטילה זו. ולדעת אדמו"ר הזקן אין מקום לנוהג זה כלל.

מקורות: שו"ע אדה"ז סי' קסא ס"א וס"ז, וסי' קסב ס"ז, וסדר נט"י לסעודה ס"ו (במהדורת השו"ע החדשה ח"א עמ' תרל). משנ"ב קסב ס"ק כז. פסקי תשובות סי' קסא ס"ק י וסי' קסב ס"ק ז, וש"נ. ילקוט יוסף סי' קנט הע' ח.


 

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)