חב''ד כל הלב לכל אחד
תרומה | לימוד יומי | חנות | בתי חב"ד | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 18:11 זריחה: 6:43 א' בחשון התשפ"ז, 12/10/26
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

שיחת השבוע 1612 - כל המדורים ברצף
ערב שבת-קודש פרשת ויצא, ו' בכסלו ה'תשע"ח (24/11/17)

מדורים נוספים
שיחת השבוע 1612 - כל המדורים ברצף
לחבר את השמים עם הארץ
חדש על המדף
ב'ופרצת' יש סדר אחר
יעקב ולבן
מה עושים כשמקיצים
להשיג בשמחה
תפילות ליליות
דירת קבע לקב"ה
צילומי מטוסי הנאצים ופתרון התעלומה
ברכה אחרי תה חם

מס' 1612, ערב שבת-קודש ויצא, ו' בכסלו ה'תשע"ח (24.11.2017)

צעירי אגודת חב"ד

יוצא לאור על-ידי המרכז לעזרי שליחות

ת"ד 14 כפר חב"ד 60840, טל' 073-2480711, פקס: 03-9606169

עורך: מנחם ברוד   �  יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

 עמדה שבועית

לחבר את השמים עם הארץ

שיטה שמצטמצמת לענייני רוח בלבד או לדברים ארציים בלבד, אינה יכולה להיות אמת שלמה. האמת חובקת את הרוחניות והארציות גם יחד

היהדות מתאפיינת בשילוב המיוחד המתקיים בה בין ארץ לשמים, בין הארציות והקדושה הרוחנית. הפסוק "סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה" מבטא היטב את גישתה של התורה לחיים. לא הינתקות מחיי העולם והסתגרות בארבע האמות הפרטיות, אלא בדיוק להפך – החדרת הקדושה לתוך החיים הארציים.

בדתות אחרות, להבדיל, תפיסת הקדושה משמעותה התנזרות מחיי העולם. אדם המבקש להיות קדוש נדרש להסתגר במנזר, לא לבוא במגע עם המולת העולם, ובדתות מסוימות אפילו לא לשאת אישה. אבל ביהדות דווקא הטקס של החתונה נקרא 'קידושין', כי תפיסת הקדושה ביהדות הפוכה לגמרי. קדושה משמעותה לקדש את העולם, להחדיר קדושה בתוך החומר.

זה מאמין וזה רואה

תורת החסידות מדגישה מאוד את המרכיב הזה. היא מלמדת שיהודי נדרש לעבוד את בוראו לא רק בבית הכנסת ובבית המדרש, אלא גם בשעה שהוא עוסק במלאכתו, במפעל או במשרד. יתרה מזו, פתגם חסידי קובע כי 'יושב אוהל' (יהודי היושב באוהלה של תורה) מאמין, ואילו בעל עסק רואה. דווקא מי שחי בתוך העולם הגשמי רואה את ההשגחה הפרטית ואת ידו של הבורא המכוונת את המהלכים.

זה אחד ההסברים מדוע מצוות התורה, רובן ככולן, מתקיימות בעולם הגשמי דווקא. מצוות יחידות בלבד קשורות לתחום הרוחני הצרוף, למחשבות או לרגשות. רוב המצוות דורשות מאיתנו לבוא במגע עם דברים פיזיים, גשמיים. תפילין באמצעות עור של בהמה, ציצית על-ידי צמר, ארבעת המינים – פריטים מן הצומח, מצה – מזון גשמי; וכך הלאה.

כי זו כל תכלית נתינת התורה על הר סיני – להחדיר את הקדושה לתוך העולם החומרי, לחבר את השמים ואת הארץ, ולעשות מהעולם הגשמי דירה לקב"ה.

אנחנו רואים את החיבור הזה גם אצל גדולי החסידות. מדובר בענקי רוח, שתורתם משקפת עומק עצום וחתירה לרמות רוחניות עליונות ביותר; ובה בעת הם מעורים בחיים היום-יומיים הבסיסיים ביותר של צאן מרעיתם ומטפלים בבעיות ארציות פשוטות של יהודי פרטי ושל כלל ישראל.

האמת השלמה

וזו למעשה הגדולה האמיתית. אנשי רוח והגות נוטים, מטבעם, להתלהב מעניינים גדולים וחובקי עולם, ואילו פרטים קטנים של חיי יום-יום נתפסים בעיניהם כמטרד מעיק. היכולת לשלב את השניים ולתת את מלוא תשומת הלב גם לבעיות ארציות קטנות – היא השלמות האמיתית.

זו האמת השלמה, המחברת את כל הקצוות. שיטה שמצטמצמת לענייני רוח בלבד או לדברים ארציים בלבד, אינה יכולה להיות אמת שלמה. האמת חובקת את כל תחומי החיים, הרוחניים והגשמיים גם יחד. היא מדריכה את האדם בתחומים העדינים והרגישים ביותר בחיי הנפש, ובה בשעה מעניקה השראה וכיווני דרך לפעילות ארצית, גשמית ויום-יומית.

זה האיזון הנכון בין הראש המגיע ל'שמים' לבין הרגליים הנטועות ב'ארץ'. וכך משיגים גם את ה'שמים' וגם את ה'ארץ'.


"סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה" (ציור: ברוך נחשון)

  ספרים

סיפורים והוראות
מאת הרבי מליובאוויטש
בהוצאת מעיינותיך

סיפורים שסיפר הרבי עם ההוראות והלקחים שהפיק מהם לעבודת ה', מסודרים לפי נושאים. 236 עמ'. טל' 039606018.

אמנות ההגבהה
מאת  הד"ר יחיאל הררי
בהוצאת ידיעות ספרים

מדריך מעשי ורוחני, המציע שיטה שלמה ומגובשת של עקרונות חינוכיים לכל גיל ומצב, ברוח החסידות. 341 עמ'. טל' 0722113316.

נהרות איתן
מאת הרב יוסף-יצחק כ"ץ
בהוצאת ישיבת תות"ל בני-ברק

שיעורים בפרקים א'-י"ט בספר התניא, לאור ביאוריו של הרבי מליובאוויטש. השיעורים נכתבו בידי התלמידים. 341 עמ'. טל' 035704401.

נפלאות הברית
מאת הרב ירון עמית
בהוצאת ברית יוסף-יצחק

סיפורן של בריתות ברחבי העולם וסיפורו של הארגון, העורך בריתות בכל פינה בעולם.385 עמ'. טל' 1800222770.

  שלחן שבת

ב'ופרצת' יש סדר אחר

הגמרא במסכת חגיגה (יז,ב) אומרת: "כל פינות שאתה פונה לא יהיו אלא דרך ימין", כלומר, יש לפנות תחילה לצד ימין. ולכאורה, איך הוראה זו מתיישבת עם הנאמר בפרשתנו: "ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה" – תחילה צד מערב, אחר-כך מזרח, ואז צפון, ורק בסוף דרום, שהוא הימין?

אלא ש'ופרצת' שונה מפנייה רגילה. כשאדם צועד במסלול מסודר ומדורג, עליו ללכת על-פי הכללים ולהקפיד לפנות תחילה ל'ימין מקרבת'. עליו להיזהר משנה זהירות מלפנות אל השמאל, הרומז להפך הקדושה. 'ימין מקרבת' משמעה מידת החסד, להיות רחום וחנון כמו הקב"ה, ולחקות את הנהגתו של אברהם אבינו, איש החסד.

איך אפשר?

אך יש בתורה עבודה רוחנית בדרך חידוש. נוסף על הדרישה להתקדם "מחיל אל חיל" בעבודה הרוחנית, ולעולם לא להסתפק בהישגים שכבר נצברו, יש עבודה שבבחינת 'יציאת מצרים' – לצאת בבת אחת מהמגבלות. לא רק להרחיב אותן, בבחינת "הרחיבי מקום אוהלך", אלא בדרך של "ופרצת".

נשאלת השאלה: האין זו דרישה גדולה מדיי בעבור בשר ודם? הלוא נשמתו של היהודי יורדת לעולם גשמי וחומרי, וההתנהלות של רוב בני-האדם היא בדרך מסודרת והדרגתית, ו"אחרי רבים להטות". יש מקום לתבוע מהאדם להתעלות מעט מעל כוחותיו, אך לא לצאת לגמרי ממגבלותיו!

לקיצוניות הנגדית

אלא ההסבר הוא על-פי דברי הרמב"ם בהלכות דעות (פרק א, הלכה ד). הוא משבח את הדרך הבינונית והמתונה, אך מוסיף הסתייגות: רק מי שהלך כל ימיו בדרך הישרה "אני ערב לו" שדרך זו תהיה הולמת בעבורו, אך מי שחטא והלך בדרך בלתי-רצויה, רפואתו היא על-ידי ש"ירחיק עצמו לקצה השני". לא מיצוע, אלא הקיצוניות הנגדית. זו עבודת בעל התשובה, ש"אמש היה זה שנאוי לפני המקום... והיום הוא אהוב ונחמד, קרוב וידיד".

וזה מקומו של ה'ופרצת', הנעשה בסדר הזה: תחילה 'ימה' – צד מערב, מלשון עֶרֶב. חשכת הערב מסמלת חושך רוחני, ואת הצעקה שהנשמה צועקת מתוך מצוקת החושך. בספרי הקבלה מובא שהאותיות 'מערב' הן ראשי התיבות "רחל מבכה על בניה", ומוסבר בזוהר, שבכייה של רחל נובע מ"כי איננו", שהקב"ה אינו גלוי בנפש האדם.

הוראה לבעל תשובה

מן המקום הנמוך הזה מדלג האדם באחת ל'קדמה', לבחינת "קדמונו של עולם", למעלה מן העולם ומסדר השתלשלות העולמות. הדילוג מ'ימה' ל'קדמה' מתאפשר על-ידי בעל התשובה, שעבודתו הרוחנית מאומצת יותר ומשופעת בסייגים ובגדרים, שעניינם 'צפונה' – צד הגבורה והצמצום, ככתוב "מצפון תיפתח הרעה".

חז"ל מבדילים בין אדם רגיל, שעליו נאמר: "לא יאמר אדם אי אפשי (איני מסוגל לחטוא), אלא אפשי, ומה אעשה שאבי שבשמים גזר עליי", ובין בעל תשובה, שעליו להצהיר: "אי אפשי" (איני מסוגל לחטוא). וזה בבחינת 'צפונה'. בשלב הבא מגיע האדם ל'נגבה' – מקום מושבו של אברהם אבינו, איש החסד, שמרעיף חסדים גלויים, בשפע של 'ופרצת'.

(תורת מנחם, כרך לז, עמ' 150)

  מן המעיין

יעקב ולבן

יתרון במאה

״ויברכני ה׳ בגללך״ (בראשית ל,כז). בזוהר נאמר שבזכותו של יעקב מצא לבן בכל חודש מאה צאן נוספות בעדריו. הטעם שההוספה הייתה במספר מאה דווקא, הוא לפי שיעקב בגימטרייה 184 ולבן עולה בגימטרייה 84, הרי שיעקב הוא יותר מלבן במאה.

(רבי לוי-יצחק שניאורסון)

הפתעה ללבן

״ויאמר מה אתן לך, ויאמר יעקב לא תיתן לי מאומה״ (בראשית ל,לא). אין לך 'יעקב' שאינו נתקל ב'לבן', אבל נדיר הוא 'לבן' שנתקל ב'יעקב' היודע כיצד מתנהלים מולו.

(חתם סופר)

הרמאי דורש יושר

״ויאמר לבן הן, לו יהי כדבריך״ (בראשית ל,לד). זו דרכו של כל רמאי. דווקא הוא תובע מן הזולת שלא ירמו אותו ושיקיים את דברתו. וכך לבן השקרן הזהיר את יעקב ״לו יהי כדבריך״.

(מטה אהרון)

מי שייך למי

״והיה העטופים ללבן והקשורים ליעקב״ (בראשית ל,מה). ״העטופים״ – אלה המתעטפים בצביעות, מקורם בלבן הארמי; ״והקשורים״ – מי שקשורים בלב תמים לה׳ יתברך, של יעקב הם.

(רבי משה מקוברין)

לקח את מעמדו

״לקח יעקב את כל אשר לאבינו״ (בראשית לא,א). יעקב לקח את כל מעמדו של לבן. בני לבן טענו שעד אז לא היה כדבר הזה שמישהו ירמה את אבינו הרמאי.

(כלי יקר)

רע נסתר ורע גלוי

״זה עשרים שנה אנוכי עמך״ (בראשית לא,לח). 'לבן הארמי' הוא סמל לרע הנסתר, ואילו 'עשיו' הוא הרע הגלוי. לכן מצינו שמלחמתו של יעקב עם עשיו לא נמשכה זמן רב, אך כדי לברר את לבן שהה עמו יעקב זמן רב, כי המלחמה עם הרע הנסתר קשה מאוד.

(אור התורה)

הניסים מעידים

״זה עשרים שנה אנוכי עמך, רחליך ועזיך לא שיכלו ואילי צאנך לא אכלתי״ (בראשית לא,לח). מזה שבהשגחת ה׳ ״רחליך ועזיך לא שיכלו״,  מזה תדע ש"אילי צאנך לא אכלתי״, כי הקב״ה לא יעשה ניסים לגנב.

(אלשיך)

חיבור המידות

״לולי אלוקי אבי, אלוקי אברהם ופחד יצחק, היה לי״ (בראשית לא,מב). מידתו של יעקב היא מידת התפארת, שעניינה התכללות וחיבור חסד וגבורה. זהו שאמר יעקב ״אלוקי אברהם״ – אהבה, חסד; ״ופחד יצחק״ – יראה, גבורה; ״היה לי״ – היו לי שתי הבחינות האלה.

(תורה אור)

  אמרת השבוע

מה עושים כשמקיצים

שאלו את רבי מאיר מפרמישלן במה הצדיק שונה מן האדם הרגיל. השיב רבי מאיר:

"הן הצדיק הן האדם הרגיל מתעוררים במהלך הלילה משנתם. הצדיק מזנק מיד ממיטתו ורץ בהתלהבות לעבודת הבורא, ללמוד תורה ולהתפלל. לעומתו, האדם הרגיל מתהפך לצד השני ומוסיף לישון".

והוסיף רבי מאיר: "הבדל זה אנו מוצאים בתורה בין יעקב לפרעה. על יעקב נאמר 'וייקץ יעקב משנתו ויאמר, אכן יש ה' במקום הזה' – הוא קם מיד לעבוד את בוראו. ואילו על פרעה נאמר 'וייקץ פרעה, ויישן ויחלום שנית' – הוא חזר לישון"...

  פתגם חסידי

להשיג בשמחה

"מה בין 'תיקון לאה' ל'תיקון רחל' שאומרים בתיקון חצות? – שתיהן לא רצו ליפול לידי עשיו, אך לאה השיגה זאת על-ידי בכי ודמעות, ורחל על-ידי שמחה" (רבי יצחק מבוהוש)

  מעשה שהיה

תפילות ליליות

בני הזוג ישבו דרוכים. דברי הרופא חמור הסבר נחתו עליהם כרעם ביום בהיר. "בבדיקה רואים נפיחות חריגה בראשו של העובר", אמר. "הדבר מעיד בסבירות כמעט מוחלטת על פגם גנטי חמור"...

זה היה בשנת תשס"א. הרב אייל ומיכל ורד היו אז זוג צעיר, שציפה לילד הראשון. הם חזרו הביתה המומים ושבורים. רק שם הניחו לכאב להתפרץ. ואז גמלה בלב האישה החלטה שלא לוותר. הלוא הרופא עצמו אמר שיש אחוזי הסתברות מעטים כי התינוק ייוולד בריא. היא נאחזה בסיכויים הקלושים האלה כטובע הנאחז בקש.

יום אחד חלק הרב אייל את מצוקתו עם חבר קרוב. "אולי תלך לבקש ברכה מרבי רפאל לוין, בנו של רבי אריה לוין המפורסם?", הציע החבר. כבר באותו יום פקדו הרב אייל  ורעייתו את מעונו של רבי רפאל, בישיבת 'בית אריה' שבשכונת נחלאות הירושלמית.

מראהו של הרב הרגיע את נפשם המעונה. פניו המאירות, המעוטרות זקן עבות, חייכו אליהם. הם שפכו לפניו את ליבם. "ישועת ה' כהרף עין!", פתח בדברי חיזוק. "אתם תתפללו ואני אתפלל, ובעזרת ה' תבואו לבשר לי בשורות טובות".

בטרם יצאו שב הרב לוין על בקשתו: "אני מבקש מאוד, לא לשכוח לבוא לבשר לי בשורות טובות!". השניים הרגישו הקלה. דברי רבי רפאל נסכו בהם רוגע וביטחון.

השבועות נקפו. באחת הבדיקות מלמל הרופא: "משהו לא מסתדר". בני הזוג נדרכו. הם חששו מהחמרת המצב. "דווקא יש ירידה מסוימת בנפיחות", אמר הרופא, "אך ייתכן שהסריקה לא הייתה מדויקת".

זיק התקווה התחזק בלב השניים. בכל בדיקה נוספת התברר שהנפיחות מצטמצמת עוד. ועדיין הרופא התייחס לשינוי המגמה בחשדנות.

יום אחד הצהיר הרופא בהתרגשות: "הנפיחות נעלמה!". הוא הוסיף: "ראו, אינני אדם דתי, אך קרה לכם נס. לכו לכותל המערבי, להודות לאלוקים".

בשבת פרשת תצווה, בשבע וחצי בבוקר, נולדה תינוקת בריאה ושלמה, ובשעה תשע כבר ניתן לה השם תהילה-חיה. בשוך ההתרגשות הראשונית אמר הרב אייל לאשתו: "עלינו להודיע לרבי רפאל!".

שמחתו של הרב הייתה גדולה, כאילו זו נכדתו. "מזל טוב!", בירך בחום, וביקש לדעת את שמה. "תהילה-חיה", השיב האב הנרגש.

פתאום הרצינו פניו של רבי רפאל. הוא חזר על השם כמה פעמים, מלמל בלחש פסוקים וקטעי הברות, ואז אמר: "תהילה-חיה בת מיכל, יהי רצון שתהיה בריאה, חזקה ושמחה, ותרוו ממנה תמיד רוב נחת". בטרם נפרדו הביט היישר בעיניו של הרב אייל וביקש: "אנא, בוא לבשר לי בשורות טובות. לא לשכוח, בבקשה!".

מהורהר ומוטרד שב הרב אייל למחלקת היולדות. בבוא יום השחרור, כשבא לאסוף את רעייתו ובתם לביתם, מצא את אשתו בוכייה. "היא לא אכלה כל הלילה", אמרה בדאגה. "בבוקר פלטה משהו לא ברור. לקחו אותה לבדיקות. לא משחררים אותה".

עודם מדברים ומשלחת רופאים באה לקראתם. "איננו יודעים מה מצבה", אמרו בפנים חתומות. "עלינו לבדוק אותה, אך לפני-כן עליה להיות בצום ממושך".

בבת אחת צנחו ההורים המאושרים אל תהומות החרדה. דברי הרופאים ריחפו סביב אוזניהם. ניתוח, טיפול תרופתי, המתנה של שלושה חודשים...

הגיע מועד הניתוח, והוא עבר בהצלחה. מיום ליום השתפר מצב התינוקת. יום אחד יצא הרב אייל לגינה, להתאוורר מעט. אוזניו קלטו שברי מילים: "ההלוויה היום... נפטר פתאום... אני מרגישה יתומה בלי רבי רפאל".

המילים הִכו במוחו כמכת ברק. "סליחה שאני מתערב", שאל, "במי מדובר?".

"רבי רפאל לוין. נפטר פתאום היום. הכרת אותו?", שאלה האישה.

הרב אייל כבר לא השיב. הבשורה המרה טלטלה אותו. הוא נזכר בבקשתו של רבי רפאל לעדכנו בבשורות הטובות, והתמלא צער עמוק על שהחמיץ את השעה. למחרת בבוקר מיהר לעבר בית האבלים. מנחמים רבים גדשו את הבית.

הרב אייל המתין לשעת הכושר, ואז חלק את סיפורו. "באתי לבקש מרבי רפאל מחילה על שלא הזדרזתי לבשר לו את הבשורה הטובה", אמר בקול חנוק.

כשפנה לצאת מהבית, התלווה אליו יהודי קשיש. "טוב עשית, בחור", אמר לו. "דע לך, בכל לילה, בשעה שלוש לפנות בוקר, נהג רבי רפאל להשכים ולבוא לבית הכנסת. הוא היה נועל את עצמו מבפנים. איש לא ידע מה הוא עושה שם.

"יום אחד גברה סקרנותי והסתתרתי בחדר פנימי. ראיתי את רבי רפאל פושט את מעילו, נוטל מטאטא ומכבד את רצפת בית הכנסת. אחר-כך פנה לארון הספרים ועמל לתקן סידורים וחומשים בלויים.

"לאחר כשעה לבש את מעילו, הוציא מכיסו ערימת פתקים, התייצב מול ארון הקודש והתחנן בדמעות, כמו ילד הבוכה לאביו, על כל שֵם ושֵם. אחר-כך התחיל לספר על בשורות טובות שקיבל, וארשת פניו השתנתה באחת, מכאב וצער – לשמחה גדולה!".

הקשיש סיים את סיפורו, נפרד מהרב אייל המשתומם, ונעלם בין הסמטאות.

(על-פי 'בדרך סיפרתי מעשה', מאת הרב אייל ורד)

  לומדים גאולה

דירת קבע לקב"ה

הגמרא (פסחים פח,א) אומרת כי כל אחד ואחד משלושת האבות כינה את מקום המקדש בכינוי אחר: אברהם קרא לו 'הר', שנאמר: "בהר ה' ייראה"; יצחק כינה אותו 'שדה', שנאמר: "ויצא יצחק לשוח בשדה"; ואילו יעקב קראו 'בית', שנאמר: "ויקרא את שם המקום ההוא - בית א-ל".

ומסיימת הגמרא, שהמקדש יהיה "כיעקב, שקראו בית", כפי שנאמר בנבואת ישעיהו (ב,ג) שבזמן הגאולה יאמרו הגויים: "לכו ונעלה... אל בית אלוקי יעקב". הם יקראו למקדש "בית אלוקי יעקב", ולא בית אלוקי יצחק או אברהם, כי רק יעקב קראו 'בית'.

מידת האמת

בית מסמל קביעות. אדם המתגורר בהר או בשדה אינו גר שם דרך קבע; הקביעות היא בבית דווקא. מכאן שאצל יעקב דווקא קיימת קביעות שלא הייתה אצל אברהם או יצחק. ולכאורה, חיי יעקב הם פרשה מתמשכת של טלטולים ונדודים, ועד ששנותיו הטובות ביותר היו שבע-עשרה השנים האחרונות במצרים; איך ייתכן שהוא דווקא מסמל את הקביעות?

מכאן שהקביעות אצל יעקב היא במהותו הפנימית ובַקו המרכזי של עבודתו. יעקב עבד את בוראו בדרך שיש בה קביעות ונצחיות, ולכן נאמר "תיתן אמת ליעקב", כי מידתו של יעקב היא מידת האמת.

אברהם אבינו פעל במידת החסד, מידת האהבה, כפי שכוּנה "אברהם אוהבי". הוא העניק חסד לכול, וגילה קדושה אלוקית לכול. אולם מאחר שעבודתו הייתה ממוקדת בקו אחד, קו החסד, הייתה אפשרות שתתגבר המידה המקבילה לה בצד השלילי. לכן יצא ממנו ישמעאל, שהתאפיין בחסד של סטרא אחרא. לכן הגרים שגייר אברהם חזרו לסורם.

יצחק פעל בקו הגבורה, יראה ופחד, כפי שנאמר "ופחד יצחק". מידתו הייתה – יראת ה' והתבטלות מלאה כלפיו. אך מכיוון שגם מידה זו מאופיינת בקו אחד, יכולה לקום כנגדה המידה המקבילה – היראה הזרה ומידת הכעס, שהיא ה'גבורה' של הצד השני. הביטוי לכך הוא עשיו.

השלמות האמיתית הייתה אצל יעקב, המכונה 'בחיר האבות'. הוא עבד את הקב"ה במידת הרחמים, הנקראת 'הקו האמצעי', מפני שהיא ממזגת את האהבה והדין. אין כנגדה מידה מנוגדת, ולכן על יעקב דווקא נאמר 'מיטתו שלמה', ולא היה פסול בצאצאיו.

זו הקביעות והנצחיות שהייתה ביעקב אבינו, ולכן בית המקדש השלישי הוא כנגד יעקב, שקראו 'בית'. בית המקדש השלישי יבטא אף הוא את 'הקו האמצעי', הממזג את החסד והגבורה, האהבה והדין, ולכן יתקיים לנצח.

אור גם לגויים

הבית הראשון והשני חרבו מפני שכל אחד ואחד מהם ייצג קו רוחני אחד. הבית הראשון ייצג את ההתגלות שבאה מלמעלה, אך מכיוון שהעולם התחתון לא הוכשר לקבלהּ, לא היה לה קיום. לעומתו, הבית השני ייצג את ההזדככות מלמטה, אבל היה חסר הגילוי הגדול שבא מלמעלה. לכן גם הוא לא התקיים.

גדולתו של הבית השלישי, שבו יתאחדו הגילויים הנעלים מלמעלה עם ההזדככות וההתעלות מלמטה. תהיה בו שלמות של ההתגלות מלמעלה, אפילו יותר מזו שהייתה בימי שלמה; ועם זה, הוא ייבנה אחרי תקופת הזיכוך וההתעלות של הגלות, שבה נתקדש העולם מלמטה ונעשה מוכשר לקבל את ההתגלות האלוקית שבאה מלמעלה. לכן יעמוד הבית השלישי לנצח.

שלמות זו, המיוצגת על-ידי יעקב אבינו, תקרין גם על העולם כולו, ועד שגם אומות העולם יאמרו: "לכו ונעלה אל הר ה', אל בית אלוקי יעקב, ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו" (לקוטי שיחות כרך טו, עמ' 231).

  חיים יהודיים

צילומי מטוסי הנאצים ופתרון התעלומה

צאצאיו של האדמו"ר רבי עקיבא טורנהיים זצ"ל, בעל 'דברי העם' מלוקֶוֶוה, שפשפו את עיניהם בתימהון. הם אחזו בידיהם תצלומי אוויר שצילם הצבא הנאצי במלחמת העולם השנייה, ובהם העדות המוחשית לתעלומה הגדולה שהעסיקה אותם זמן רב – היכן בדיוק נקבר הסב הגדול.

הרב שמואל הכהן טורנהיים (60) מבני-ברק, צאצא של בעל ה'דברי העם', מספר בהתרגשות על הרגעים שבהם נודע לו מקום קבורתו של סבו, בעיירה לוקֶוֶוה, במחוז שדליץ שבפולין. במשך שנים התאמצו הוא ומקורביו לאתר את הקבר. בעקבות מאמצים גדולים ובהשגחה פרטית מופלאה זכו לאתר את המקום ולחדש את הציון. אך אל נקדים את המאוחר.

סוד הצוואה

תחילתו של הסיפור בצוואה של האדמו"ר מלוקֶוֶוה, שפורסמה לימים בידי בנו, ובה מפורטת בקשתו מהחברה קדישא: לבחור לו מקום שסביבו יהיו פנויות ארבע אמות (ויעץ לקוברו בפינה). להעמיד ארבעה עמודים במרחק ארבע אמות מקברו, שישמשו גבול. ובקשה מהבנים: לבוא בכל שנה לצבוע את קברו בצבע לבן.

בשנות השואה נחרב בית העלמין כליל. האוהל שבו נטמן האדמו"ר שימש את הצבא הפולני למחסן נשק. לאחר מכן הרסו אותו הנאצים. "גויי המקום לקחו את שאריות המצבות מבית העלמין ובמקום נשאר חורבן גדול", מספר הרב שמואל. "בסיום המלחמה מקצתם טרחו להחזיר את הגזילה. בכניסה לבית העלמין, כיום שדה חרוש, הקימו יוצאי העיירה אנדרטה משברי מצבות".

הד"ר הפולני התגייס

חתנו של הרב שמואל, הרב שמואל בלק, התחיל את מלאכת החיפוש אחר מקום הציון. הוא נשאב לעניין בכל הכוח. בתום עבודה מחקרית טס לעיירה לוקווה. "במסע השורשים שערך פגש את הד"ר קשישטוף צובצ'ק, מנהל מחלקת התרבות בעיריית ורשה והממונה על כמה מרובעי העיר", מספר הרב שמואל. "הד"ר צובצ'ק, שניכר כי יש לו רגש וחום ליהודים, נולד בלוקווה וחקר את העיירה ואת היהודים שבה. את הדוקטורט שלו קיבל על חקר יהדות פולין. לבקשת חתני התגייס לסייע לנו".

תלאות רבות עברו על החתן. בעזרת רבה הראשי של פולין, הרב מיכאל שודריך, הושגה גישה לתצלומי האוויר של הנאצים. לאחר בדיקת עומק של המפה אישר הד"ר צובצ'ק את ההשערה על מיקום הציון. ההשערה נעשתה ודאית כשהתברר שאכן יש עמודי יסודות במרחק שציין הסב בצוואה.

עמודי היסודות אותרו

אי-אפשר לתאר את שמחת בני המשפחה. הם ניהלו משא ומתן ארוך עם עיריית לוקווה, בדבר שימור בית העלמין וגידורו, ובסיומו זכו לחדש את הציון באירוע מפואר, בהשתתפות עשרות מצאצאי האדמו"ר, נכבדי העיירה ואישים מן הממשל הפולני.

את חסידות לוקווה-וולברוז' שיקם מחדש האדמו"ר רבי צבי הכהן טורנהיים, אשר שימש עשרות שנים שליחו של אדמו"ר הריי"צ מליובאוויטש, בברזיל. בסוף ימיו עלה לארץ, והקים מוסדות תורה וחסד ובית מדרש בבני-ברק. בנו הרב שמואל משמש כיום רב הקהילה.


הרב שמואל ובניו ליד הציון המחודש

  פינת ההלכה ומנהג

ברכה אחרי תה חם

שאלה: האם יש לברך ברכה אחרונה על שתיית כוס תה חם, משקה חריף, או גלידה הנאכלת בכפית?

תשובה: על מאכל מוצק בשיעור 'כזית' (27 סמ"ק) או על משקה בשיעור 'רביעית' (86 גרם) חייבים בברכה אחרונה. זמן אכילה / שתייה מרבי הוא 'כדי אכילת פרס' (ומקובל לחשבו לחומרא ל-4 דקות). וכן פסק אדמו"ר הזקן.

ויש הסבורים ששיעור שתייה הוא 'כדי שתיית רביעית' של רוב בני-אדם, שהוא זמן קצר ביותר. וכתב ה'משנה ברורה' שכן מנהג העולם, והציע להשאיר מהמשקה שיעור 'רביעית' ולהמתין שיצטנן מעט, ואז לשתות אותו בבת אחת ולברך לכל הדעות.

ויש טוענים שגם אז אין לברך, מכיוון שאין זו דרך השתייה המקובלת. וכבר תמהו על דעה זו, אך ב'ילקוט יוסף' פסק לכתחילה כמותה, וכתב שהנוהג לברך, יש לו על מה לסמוך. גם לעניין משקה חריף שנשתה בזמן שתיית רביעית פסק שלא לברך, כי בטלה דעתו של השותה מפני מנהג רוב בני-אדם.

באשר לגלידה פסק אדמו"ר הזקן שמשקה שנקרש עד שראוי לאכילה דינו כמאכל ולא כמשקה, ושיעורו בכזית, וזמנו 'כדי אכילת פרס'. וכן דעת הרבה פוסקים. וב'ילקוט יוסף' כתב שגם בגלידה, אם אכלהּ ביותר מכדי שתיית רביעית, לא יברך אחריה.

מקורות: סדר ברכת הנהנין פ"ח ס"ו וס"ח (נדפס בסוף שו"ע אדה"ז ח"א, במהדורה החדשה עמ' תשיד). משנ"ב סי' רי ס"ק א. ילקוט יוסף סי' רז ס"ד. שערי הברכה פי"ד סכ"א-כג, וש"נ.


 

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)