חבלי המשיח מכונים 'חבלי לידה', ככתוב (הושע יג,יג): "חבלי יולדה יבואו לו". על צרות הגלות נאמר: "כי באו בנים עד משבר וכוח אין ללידה" (ישעיה לז,ג). הגאולה עצמה מכונה 'לידה': "כי חלה גם ילדה ציון את בניה" (ישעיה סו,ח).
גם על המשיח נאמר שהוא עובר מעין 'לידה'. על הפסוק בתהילים (ב,ז) "בני אתה, אני היום ילידתיך" הזוהר אומר (פרשת בלק, עמ' רג,ב) שהפסוק הזה מדבר על לידת משיח בן-דוד. במדרש תהילים מובא שבעת הגאולה יהיה המשיח כאדם שנולד לידה חדשה, שכן יינתנו בו כוחות חדשים: "וכד תיתי שעתיה (=וכשתבוא שעתו) אמר להם הקב"ה, עליי לבראותו בריאה חדשה".
להשיג בכוחות עצמך
עניין הלידה בכללותו דורש הסבר. מדוע שמחים על הלידה, והלוא לכאורה הלידה היא ירידה גדולה – קודם לכן היה העובר במעי אמו, וחז"ל (נידה ל,ב) מתארים את מצבו העילאי, כאשר "מלמדין אותו כל התורה כולה". לפני הלידה הנשמה שלמה בתכלית, ולא יכולים להיות בה פגמים, ואילו אחרי הלידה האדם עלול להיכשל הן באי-עשייה מתאימה בקו של 'עשה טוב' הן בעשיית דברים שהם בגדר 'סור מרע'. אם כן, על מה השמחה?
אלא ששמחת הלידה היא על שהאדם עובר ממצב שבו הכול ניתן לו מלמעלה למצב שהוא משיג דברים בכוחות עצמו. לפני הלידה הוא עובָּר, שמקבל הכול מן המוכן. הוא אוכל ושותה את מה שאמו אוכלת ושותה. זה גם מצבה של הנשמה – כל מעלותיה המופלאות ניתנו לה מעצם הווייתה, והיא לא השיגה אותן בכוחות עצמה. לאחר הלידה מתחילה עבודתו העצמית של האדם, כשהוא משיג דברים בעבודתו שלו.
אמנם האדם יכול לקבל מתנות נפלאות מלמעלה, אבל דבר שהאדם לא עמל עליו – איננו טוב אמיתי. הקב"ה, שהוא עצם הטוב ו'טבע הטוב להיטיב', רוצה לתת לנו את הטוב האמיתי, ולכן יצר את עניין הלידה, שבו מתחילה עבודתו העצמית של האדם, ומכאן והלאה הוא משיג את הדברים בכוחות עצמו.
על כך היא השמחה הגדולה ביום ההולדת – שמחה לא רק להורים ולסביבה, אלא גם לנולד עצמו. כי אף-על-פי שבמובנים רבים יש כאן ירידה (ממצב שבו "מלמדין אותו כל התורה כולה" וכו'), הרי שעכשיו מתחילה העלייה האמיתית שלו, כי עכשיו הוא מתחיל להשיג דברים בעבודתו שלו.
שמחה לכל יהודי
זה גם הקשר בין יום הולדת לבין הגאולה. מעלת הגאולה העתידה על הגאולות שקדמו לה, שהיא תבוא בזכות עבודתם של בני ישראל בתקופת הגלות, שבה זיככו את העולם והכינו אותו לקראת הגאולה. זה עניינו של יום הולדת, שבו מתחילה עבודתו של האדם בזיכוך עצמו והעולם שסביבו, כחלק מהמשימה הכללית של הפיכת העולם להיות 'דירה' לקב"ה.
ואם יום הולדת של כל יהודי הוא יום שמחה, על אחת כמה וכמה יום הולדת של נשמה כללית. וכפי שאמר הרבי מליובאוויטש על יום הולדתו של חותנו, הרבי הקודם (תורת מנחם כרך לד, עמ' 110): "זהו גודל השמחה שביום ההולדת של הרבי, אשר 'הימים האלה נזכרים ונעשים', 'בכל שנה'. זוהי שמחה לא רק עבור אלו שזכו ונהנו מתורתו, אלא עד לכל 'אשר בשם ישראל יכונה', כיוון שבלידתו התחיל להאיר לכל העולם".
יום זה נותן אפוא כוח לכל יהודי להגביר עוד יותר את העבודה העצמית בזיכוך העולם ובהפצת אור התורה והקדוּשה בכל פינה בעולם, כדי לסיים את מה שעדיין חסר להכנת העולם כולו לקראת הגאולה הקרובה לבוא. |
זמנים נוספים
שקיעה: 19:49
זריחה: 5:43
