חב''ד כל הלב לכל אחד
תרומה | לימוד יומי | חנות | בתי חב"ד | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 18:11 זריחה: 6:43 ל' בתשרי התשפ"ז, 11/10/26
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

שיחת השבוע 1531 - כל המדורים ברצף
ערב שבת-קודש פרשת קדושים, כ"ח בניסן ה'תשע"ו (06/05/16)

מדורים נוספים
שיחת השבוע 1531 - כל המדורים ברצף
לא יורדים מסדר היום
יש חדש
מחשבה חמורה ממעשה?
תוכחה
העצה היחידה
פעמיים אהבה
וידוי ונס
אהבה וגאולה
מירושלים לשבי ובחזרה
אמת בדיבור ובמעשה

מס' 1531, ערב שבת-קודש פרשת קדושים, כ"ח בניסן ה'תשע"ו (06.05.2016)

צעירי אגודת חב"ד

יוצא לאור על-ידי המרכז לעזרי שליחות

ת"ד 14 כפר חב"ד 60840, טל' 072-2770100, פקס: 03-9606169

עורך: מנחם ברוד   �  יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

 עמדה שבועית

לא יורדים מסדר היום

אחרי שישים ושמונה שנים לקיומה מתברר שהקמת המדינה העצימה את 'הבעיה היהודית' במקום לפתור אותה. למה אנחנו מעסיקים את העולם?

אחת השאיפות המרכזיות שביקשו הוגי הציונות להשיג היא פתרון 'הבעיה היהודית'. ההנחה הייתה שהקמת מדינה יהודית תסיר את העניין היהודי מעל סדר יומו של העולם. יפסיקו לדון בנו, כשם שהעולם אינו עוסק בענייניהן של נורווגיה וסינגפור. תהיה בעולם עוד מדינה אחת מני רבות, היא תחיה את חייה, ויהיה שקט.

זה כמובן לא קרה. להפך, אם בעבר עסק העולם בענייניהם של יהודים כפרטים, כיום הוא עוסק באינטנסיביות בעניינה של המדינה היהודית דווקא. זו תופסת שוב ושוב את הכותרות בדעת הקהל העולמית. העיסוק בנו חורג מכל פרופורצייה.

אין עוד מדינה בעולם שהמדינות האחרות מעיזות להתערב בענייניה בבוטות כזאת, כפי שהן מתערבות בענייניה של המדינה היהודית. העולם מביע את דעתו על יוזמות חקיקה, על בנייה בירושלים, על התנהגות שוטרים וחיילים, על ענייני כלכלה. יש המסתפקים בגינויים השכם והערב, ויש התובעים להחרים את ישראל. אחרי שישים ושמונה שנים לקיומה מתברר שהקמת המדינה העצימה את 'הבעיה היהודית' במקום לפתור אותה.

לא ככל הגויים

גם מהבחינה הביטחונית אנחנו רחוקים מן המנוחה ומן הנחלה. בחיי היום-יום אנחנו נוטים להתעלם מהעובדה שזו המדינה היחידה בתבל שמאות מיליוני בני-אדם מדברים בגלוי ובמפורש על הצורך להשמידה. הסכסוכים הקיימים במקומות אחרים בעולם הם על גבולות ומשאבים, אבל אין אח ורע למדינה שצריכה לחיות בצל איום מתמיד על עצם זכותה להתקיים.

האמת היא שהמציאות הזאת אינה צריכה להפתיע אותנו. העם היהודי איננו עם ככל העמים, והמחשבה שנהיה ככל הגויים הייתה מוטעית מיסודה. הלוא כך כבר הודיע לנו בורא העולם לפני אלפי שנים: "והעולה על רוחכם – היוֹ לא תהיה, אשר אתם אומרים נהיה כגויים, כמשפחות הארצות" (יחזקאל כ,לב).

חכמינו המשילו את עם ישראל לכבשה המוקפת שבעים זאבים, והשורדת רק בזכות הרועה העומד עליה לשמרה. כשחולפות השנים ונראה שהכבשה מצליחה לעמוד מול אויביה ולהתקיים, היא עלולה לדמות בנפשה שכוחה ועוצם ידה עשו לה את החיל הזה; ואולם גם כשהנס חוזר ונשנֶה הוא נשאר נס ופלא, ועל כך עלינו להודות בכל יום ל'רועה', 'שומר ישראל'.

אחריות יתרה

לצד התודה לבורא העולם על חסדיו אנו נדרשים לבנות כאן חיים יהודיים אמיתיים, הראויים למדינה יהודית בארץ ישראל. איננו עם ככל העמים והארץ הזאת אינה ככל הארצות. אפילו בפי אומות העולם הארץ נקראת 'ארץ הקודש', כי גם להן ברור שיש בה קדושה מיוחדת. הארץ הזאת היא 'פלטרין של מלך', מקום של קדושה יתרה וזהירות מיוחדת.

זו האחריות המוטלת על כל יהודי שנפלה בחלקו הזכות לחיות בארץ הקודש. ככל שאנחנו מקדשים יותר את חיינו כאן, אנחנו מעמיקים את אחיזתנו בארץ ומגבירים את יכולת עמידתנו מול אויבינו. כל מצווה, כל שיעור תורה וכל הוספה של נקודת אור יהודית בחיינו מבטיחים לנו יותר את שמירתו של הקב"ה, ומחישים את גאולתנו האמיתית והשלמה על-ידי משיח צדקנו.


ירושלים לפני מאה ועשרים שנה. להודות על החסדים והניסים (ארכיון ספריית הקונגרס)

  יש חדש

"עשו כל שביכולתכם"

השבוע חסידי חב"ד מציינים עשרים וחמש שנים לשיחה המיוחדת של הרבי מליובאוויטש, שבה קרא לכל יהודי לחוש אחריות אישית לאתגר קירוב הגאולה. באותה שיחה התבטא הרבי: "אני את שלי עשיתי, ומכאן ולהבא עשו אתם כל שביכולתכם".

מסע שלישי

בעקבות הצלחתן של שתי קבוצות 'הַקְהֵל', שיצאו למסע לחצר הרבי מליובאוויטש בניו-יורק, מתגבשת עוד קבוצה שתצא אי"ה לקראת ל"ג בעומר. המשתתפים יחוו מסע מרגש, מלא חוויות רוחניות. הקבוצה תצא בט"ז באייר (24 במאי) ותחזור בכ"ב בו (30 במאי). בנסיעה חזור יעשו המשתתפים יום במוסקווה עם שלוחי חב"ד. את מפעל הקבוצות יסד הרב אליעזר צייטלין ע"ה, והוא נמשך לעילוי נשמתו ומנוהל על-ידי בנו. פרטים והרשמה בטל' 0722218222.

סמינר שבועות

ארגון התקשרות עורך סמינר מיוחד בחג השבועות, בנושא 'עשייה מתוך מנוחה'. שלושה ימים של שיעורים, הרצאות וסדנאות, עם המרצים הרב ניר מנוסי, הגב'  נעמה מנוסי, הד"ר יחיאל הררי ועוד, במלון ניר עציון שלרגלי הכרמל. טל' 039302030.

  שלחן שבת

מחשבה חמורה ממעשה?

פרשתנו מציינת את דין 'פיגול' בקרבנות. הכוונה למחשבת פסול שחשב הכוהן במהלך הקרבת הקרבן. הרמב"ם מונה שלוש מחשבות הנחשבות 'פיגול', ואחת מהן היא 'מחשבת הזמן': הכוהן חשב לאכול את הקרבן אחרי מועד האכילה המותר. במצב כזה הקרבן נפסל.

אך מה הדין אם במהלך ההקרבה הכול היה תקין אולם בפועל הבשר לא נאכל בזמן המותר? במצב כזה אין הקרבן 'פיגול'. אמנם הבשר אסור באכילה והוא נחשב 'נותר', אולם הקרבן עצמו מכפר על בעליו. מחשבה לאכול את הקרבן אחרי הזמן שחשב הכוהן בשעת השחיטה, קבלת הדם, הולכתו למזבח או זריקתו על המזבח – פוסלת את הקרבן, ואילו השארת הבשר בפועל אחרי הזמן – אינה נחשבת 'פיגול'.

בין כלל לפרטים

הדבר מעורר תמיהה: אם מחשבה בלבד הופכת את הקרבן ל'פיגול', איך ייתכן שעשיית הדבר בפועל אינה פוסלת את הקרבן אלא הוא מתקבל לרצון ומכפר על האדם? אמנם המחשבה יש לה תפקיד מהותי בקרבן, אבל כלום היא חשובה מעצם המעשה?

הסבר הדברים: יש הבדל מהותי בין המחשבה למעשה. המחשבה כללית, ואילו המעשה מורכב מפרטים, שכל אחד ואחד מהם עומד לעצמו. לכן כשמתרחשת מחשבת פסול – היא פוסלת את הקרבן כולו, שכן המחשבה כללית ונוגעת בעצם מהותו של הקרבן; ואילו כאשר פרט מעשי כלשהו לא בוצע כהלכה, אין זה אלא פרט לקוי, ואין הוא פוגם במהות הקרבן.

קבלת עול

עבודת הקרבנות היא עבודה רוחנית שצריכה להיעשות תמיד בנפשנו פנימה. עלינו להקריב את ה'בהמה' שבנו לקב"ה. וכשם שבקרבן גשמי יש המחשבה הכללית, כך בעבודה הרוחנית ישנה האמונה, שהיא עניין כללי ורב-חשיבות בעבודה כולה. פגימה באמונה פוסלת את העבודה כולה, כשם שמחשבת פיגול פוסלת את הקרבן.

העבודה בפועל היא בקיום המצוות המעשיות, שכל אחת ואחת מהן נפרדת מחברתה. כאן אם נפל פגם בקיום מצווה אחת, אין הדבר משפיע על מצווה אחרת. אם אדם נכשל במצוות ציצית למשל, אין הדבר פוגם כלל בקיום מצוות תפילין שלו. אבל פגם באמונה הוא פגם בכללות עבודת הבורא.

מלאים מצוות

ההבדל הזה בא לידי ביטוי גם בלשון חז"ל על חשיבותה של קבלת עול מלכות שמים: "משל למלך... אמרו לו עבדיו: גזור עליהם גזֵרות [=ציוויים]. אמר להם: כשיקבלו את מלכותי אגזור עליהם". קבלת עול מלכותו של המלך היא מהותית, ונוגעת לכללות העבודה כולה. ואילו ה'גזֵרות' הן פרטיות, וכל אחת ואחת בעלת תוקף לעצמה.

לכן אמרו חז"ל שאפילו "פושעי ישראל מלאים מצוות כרימון". לכאורה אם הם 'מלאים מצוות כרימון', מדוע מכנים אותם 'פושעי ישראל'? – מפני שיש אצלם פגם מהותי בקבלת עול מלכות שמים, ואז גם אם הם 'מלאים מצוות כרימון' עדיין יש בהם פגם כללי שצריך לבוא על תיקונו.

(תורת מנחם תשמ"ו, כרך א, עמ' 80)

  מן המעיין

תוכחה

תנאי לתוכחה

"לא תשנא את אחיך בלבבך. הוכח תוכיח את עמיתך ולא תישא עליו חטא" (ויקרא יט,יז). רק מי שמקיים את "לא תשנא את אחיך בלבבך" יכול לקיים את "הוכח תוכיח את עמיתך".

(היום יום)

קשוט עצמך

הוכח את עצמך תחילה, ורק לאחר מכן "תוכיח את עמיתך", ואז "לא תישא עליו חטא".

(הבעש"ט)

שלמות עצמית

כאשר אדם בא להוכיח את הזולת, עליו להיות שלם בעצמו באותו עניין. על כך נאמר: "ולא תישא עליו חטא" – שלא יהיה דבוק בך אותו חטא שאתה בא להוכיח עליו את חברך.

(כתב סופר)

לדבר מן הלב

אם לא פעלו דברי תוכחתך על חברך, אל תגלגל את האשמה עליו. אתה אשם בכך, כי דבריך לא יצאו מן הלב ולכן לא נכנסו אל הלב.

(הרבי הריי"צ מליובאוויטש)

להוכיח ידיד

כאשר אתה בא להוכיח אדם פנה אליו כאל "עמיתך", כמו לחבר וידיד, בשפה רכה ובדרכי נועם, שאם לא-כן, לא תהא לדבריך השפעה עליו.

(דברי גאונים)

כל ישראל ערבים

אדם צריך להוכיח את חברו כדי שלא יישא הוא חטא עליו, כי כל ישראל ערבים זה לזה, ונמצא שהאדם נושא עליו חטאים של חברו.

(הרב אריה-לייב נתנזון)

מאה פעמים

"הוכח אפילו מאה פעמים" (בבא מציעא לא). באמירה אחת לא דיי. פעמים התוכחה לא נאמרה כהוגן. פעמים לא נשמעה כהוגן. אבל אם תחזור עליה עד מאה פעמים ייתכן שפעם אחת תקלע למטרה על-ידי אמירה מתאימה ושמיעה נכונה.

(עיטורי תורה)

למנוע צער

קודם לעשיית ניתוח באיזה איבר, מרדימים את מקום הניתוח, כדי למעט בכאב. כך גם בתוכחה, שהכוונה בה להבריא את הנפש, צריכים למנוע ככל האפשר צער מן השומע.

(אגרות קודש)

  אמרת השבוע

העצה היחידה

יהודי בעל משפחה ברוכת ילדים, שלא הצליח למצוא פרנסה ראויה, בא אל האדמו"ר רבי איתמר מנדבורנה, והגיש 'פתקה' ובה בקשה לפרנסה.

קרא האדמו"ר את ה'פתקה' ובירך את האיש שבשנה הבאה ייוולד לו עוד ילד. הלה חשב שנפלה כאן טעות ואמר שהוא זקוק לברכה לפרנסה, אך האדמו"ר חזר על ברכתו.

כעבור שנה אכן נולד לו עוד בן, והוא בא לספר על כך לאדמו"ר. אמר לו הצדיק: "כשנתת לי את ה'פתקה' עברתי על כל השמות וראיתי שאין לאיש מהם מזל לפרנסה טובה. לכן נאלצתי לברך אותך בילד שיביא עמו את המזל". ואכן, אחרי לידת הילד מצא האיש עבודה מכובדת והיא פִרנסה אותו בהרחבה.

  פתגם חסידי

פעמיים אהבה

"כאשר שני יהודים אוהבים זה את זה, נעשה מזה שם הוי-ה; כי 'אהבה' בגימטרייה 13, ופעמיים 'אהבה' הן 26 – הגימטרייה של שם הוי-ה" (ה'אמרי שאול' ממודז'יץ)

  מעשה שהיה

וידוי ונס

הבזקי הפצצות האירו את השמים החשוכים. קולות ירי פילחו את דממת הלילה. בשוחה קטנה, שקוטרה אינו עולה על חצי מטר, התכווצו שני לוחמים, מבני העיר ירושלים, ונשאו תפילה חרישית. באותם רגעים הם היו זקוקים לעזרה מיוחדת משמים.

ימי מלחמת השחרור. אהרון נמירובסקי, תלמיד ישיבה משכונת מאה שערים, גויס להגן על הבית. היישוב היהודי הוקף מכל עבר. רבים מן הלוחמים היו אודים מוצלים מאש, ניצולי שואה, שמעולם לא אחזו בנשק, וכעת, באין ברירה, הוטלו אל המערכה הקשה.

עד מהרה התברר שאהרון צלף מצטיין. הוא ניחן באומץ לב ובתעוזה יוצאים מן הכלל. אמונה גדולה בערה בקרבו. הוא לחם בנחישות, על אף התנאים הקשים שעמדו לרשותו ולרשות חבריו.

בתחילה השתחרר מדי ערב, כדי להשתתף בשיעור תורה, אולם המערכה נעשתה עקובה מדם. לא אחת עמד לפני סכנת נפשות ממשית. הלוחמים נעו מחזית לחזית, נלחמים בחירוף נפש, עד שהתמוטטו מעייפות. הוא השתתף בקרבות רבים, ובהם הקרב על העיר העתיקה שהסתיים בכישלון.

בקרב שהתנהל במוצא, מול כוחות עיראקיים שהגיחו מבית איכסא, נאלצו נמירובסקי וחבריו להסתתר בבניין בן שתי קומות, שעמד בפאתי הקסטל. צלפים עיראקים כיתרו את הבית, אך חששו להיכנס לתוכו. אחד הלוחמים היהודים הבחין בחייל עיראקי מניח פצצה בקומה הראשונה של הבניין.

היהודים, שהיו נצורים בבניין, חשו במלכודת. גרם מדרגות אחד היה בחזית הבניין, אולם זה טוּוח בלי הרף בידי הצלפים. לא הייתה ברירה. בכל רגע היה הבניין עלול להתפוצץ. נמירובסקי מיהר לחלקו האחורי של הבניין, פתח חלון וקפץ החוצה. למרבה הצער, לא כולם הספיקו להימלט בזמן.

אבל נדמה ששום רגע לא השתווה לאותו לילה גורלי בקיץ תש"ח. האויב, שהפעם הורכב מאלף וחמש-מאות חיילים מצרים, החל לתקוף מכיוון בית ג'אלה. מנגד ניצבו שלושים לוחמים יהודים בלבד. בשעה עשר בלילה פתח הצבא המצרי בהסתערות, ממטיר אש תופת על ההר החוצץ בינו ובין שכונת בית וגן היהודית.

על הלוחמים היהודים הוטלה הפקודה לבלום את הסתערות המצרים. יחסי הכוחות לא אִפשרו כלל לחימה הוגנת. אט-אט החלו לוחמים להיפגע. המצרים הפגיזו את ההר בארטילריה ובפצצות מרגמה, והלוחמים היהודים התבצרו בשוחות והתפללו לנס.

כל הלילה נמשכה ההרעשה המצרית. נמירובסקי, ועמו בשוחה חברו שלמה ברויאר, היו מנותקים משאר חבריהם. הם לא העזו לצאת מן השוחה כדי לבחון את הנעשֶה מסביב, שכן האש לא פסקה אפילוּ לרגע. הם הצטמררו למשמע הצרחות של המצרים הקרבים ובאים. מאות קולות צעקו יחד בחייתיות: "אִטבח אל-יאהוד!".

מאחוריהם נמה את שנתה שכונת בית וגן. חרדה עמוקה מילאה את ליבם של השניים, והם הצטמררו מהמחשבה על הצפוי לקרות אם יצליחו המצרים לכבוש את ההר. "לא חבל להם על הנשק הזה?", חלפה בראשו מחשבה אירונית, ביודעו את עליבות הכוחות היהודיים העומדים מולם.

מדי פעם ניסו השניים להשתמש במטול נגד טנקים שברשותם, מסוג 'פיא"ט'. מעט פגזים היו ברשותם. הם השתמשו בהם במשורה, ורק מדי פעם בפעם ירו לעבר המצרים.

האויב התקרב והלך בחסות ההפגזה. בשעה ארבע בבוקר היו המצרים משוכנעים שחיסלו את כוח המגן היהודי. שני הלוחמים היהודים הרגישו היטב עד כמה החיילים המצרים קרובים. כעת השתמשו המסתערים ברימוני יד. כדורי הרובים שלהם חלפו בשריקה סמוך לאוזניהם של נמירובסקי וברויאר. רסיסי הרימונים התפזרו סביב.

במשך שעות לא נשמעה כל תשובה מן הצד הישראלי. לכאורה לא היה שום כוח שביכולתו לעצור את האוייב. כעת הבינו השניים שאם לא ייסוגו או ישיבו מלחמה, ייפלו בידי האויב. הם החליטו להשתמש בששת הפגזים האחרונים שברשותם.

השניים לחשו את מילות ה'וידוי'. "נעשה השתדלות", אמר נמירובסקי לברויאר, "עזור לי למתוח את הקפיץ". מולם, בתוך האפֵלה, יכלו לראות צלליות נעות. המצרים מתקרבים...

פגז אחד נורה מלוע המטול והתפוצץ בתוך קבוצת חיילים מצרים. האחרים הוסיפו להתקדם. השניים מיהרו לטעון את המטול בפגז שני, וירו גם אותו. פיצוץ שני החריד את ההר.

זעקות הפצועים המצרים נשמעו היטב. השניים הוסיפו למלמל את ה'וידוי', ולפתע – דממה. שני הלוחמים הרימו את ראשיהם מתוך השוחה, ולא האמינו למראה עיניהם: המצרים נסים בבהלה.

התברר שההפגזה הקצרה הפתיעה אותם וגרמה להם לחשוד שהיהודים טמנו להם מארב וכעת יטבחו בהם. הם פתחו במנוסה, והשאירו מאחוריהם את כלי הנשק האיכותיים.

רק למחרת הגיעה תגבורת של מאה ועשרים חיילים, והללו הסתערו לעבר המצרים והביסו אותם. ירושלים ניצלה. בליבם של השניים הייתה תחושה: הקב"ה עצמו ירד להציל את תושבי בית וגן.

  לומדים גאולה

אהבה וגאולה

אהבת ישראל היא אחד הדברים העיקריים שמזרזים את הגאולה. על-ידה גם מתקנים את סיבת החורבן והגלות (שנאת חינם), וכאשר בטלה הסיבה, ממילא מתבטלת התוצאה. גם ימי הספירה (שבהם מתו עשרים וארבעה אלף מתלמידי רבי עקיבא בגלל חוסר האחדות שביניהם) מדגישים את חשיבותה של אהבת ישראל ואת חיוניות האחדות בעם.

הפסוק "ואהבת לרעך כמוך" עשוי להישמע כמליצה נאה בלבד. וכי אפשר לדרוש מבן-אדם לאהוב אדם אחר באותה מידה שהוא אוהב את עצמו? אפשר, לכל היותר, לדרוש ממנו לאהוב גם את הזולת, אבל לא 'כמוך'!

תורת החסידות אינה רואה בצו זה מליצה בלבד, אלא משימה מעשית בהחלט שהתורה מטילה על היהודי. כדי להבין זאת יש לרדת תחילה לשורש הדברים.

אהבת הורים

מה כוונתו של אדם האומר שהוא אוהב אדם אחר? למה הוא אוהב אותו? אפשר להעלות כמה אפשרויות: הלה הוא איש שיחה נעים; הוא ניחן בשכל ישר ובעצות נבונות; יש לו לב טוב; הוא אדם חרוץ ומצליח וכיוצא בזה. כל אלה סיבות ראויות המביאות בני-אדם לאהוב את זולתם.

אך לאמיתו של דבר אהבה כזאת אינה אהבה אמיתית. היא דומה מאוד לילד ה'אוהב' סוכרייה: מה הוא עושה לסוכרייה שהוא אוהב כל-כך – מוצץ ובולע אותה... גם האהבה הנובעת מסיבות כגון אלה שנמנו לעיל – אינה אהבה אמיתית לזולת. האיש אוהב את ההנאה שהוא מפיק מהזולת, ולא אותו-עצמו. בעצם, הוא אוהב את עצמו.

כל עוד אלה מושגי ה'אהבה', נשאר ה'אני' האישי במרכז. האדם אינו יוצא מתוך עצמו, אלא 'אוהב' רק את מי שמביאים לו תועלת (ואין כל הבדל איזו תועלת). ודאי שבמצב כזה אין מה לדבר על 'ואהבת לרעך כמוך', שהרי כל אהבת הזולת במקרה כזה לא נועדה אלא לשרת את הצרכים האישיים, ולא ייתכן שאהבה זו תהיה גדולה מהאהבה העצמית.

אבל יש סוג אחר של אהבה. זו אהבה שאין לה 'סיבות'. כשהורים אומרים שהם אוהבים את בנם, הם לא יסבירו את אהבתם ב'סיבות' כלשהן. הם אינם אוהבים אותו מפני שהוא פיקח או נחמד או חרוץ. הם יאהבו אותו גם אם לא יהיה כזה. הם אוהבים אותו מפני שהוא בנם.

מכיוון שזו אהבה שאין לה 'סיבות', היא גם גדולה מהאהבה שההורים אוהבים את עצמם. עובדה, בצרכים שלהם-עצמם ההורים עשויים לחסוך ולהחליט לוותר על מילוי צורך כלשהו, גם אם הוא חיוני; אבל בעבור הילדים הם עושים הכול. יתרה מזו, הורים גם מוכנים למסור את נפשם למען ילדיהם. כי זו אהבה שאינה תלויה בסיבות כלשהן, ולכן היא בלתי-מוגבלת.

מהות אחת

אך כיצד אפשר לאהוב אדם זר באהבה כעין זו שבין הורים לילדיהם? האמת היא שמבחינת הגוף הגשמי הדבר בלתי-אפשרי. הגוף מכיר את עצמו בלבד, והוא מסוגל לאהוב רק מה שמשרת אותו. אין הוא יכול לאהוב אהבה אמיתית משהו שמחוצה לו. אבל יש לנו גם נפש, נשמה, ומבחינת הנשמה אין שום מניעה לאהוב יהודי שני (נשמה שנייה) אהבה אמיתית. מבחינת הנשמה אין הפרדה בין נשמה אחת לאחותה; כל נשמות ישראל הן כביכול נשמה אחת גדולה, מאוחדת. הנשמה השנייה אינה 'זרה' לראשונה; היא מאוחדת עמה באחדות שאין למעלה ממנה.

כדי להגיע לאהבה כזאת יש להגביר את הנפש על הגוף ולהתאחד עם כלל ישראל. אל לאדם לראות בעצמו מציאות עצמאית, אלא חלק מהכלל הגדול של עם ישראל. הכרה זו היא גם הכלי לגילוי אור הגאולה האמיתית והשלמה (ראו תניא פרק לב. ועוד).

  חיים יהודיים

מירושלים לשבי ובחזרה

עיניהם של נציגי 'הצלב האדום' התמקדו בנער היהודי שנשבה בידי הירדנים. הם הביטו בעיניו המבוהלות ושוחחו עם שוביו הקשוחים. הוא נבהל ונמלט לתוך המחנה. אבל דווקא הרגעים האלה הצילו אותו.

כמעט שבעים שנה חלפו מאז נפילתו של הרב מאיר-לייב שפירא בשבי הירדני, באותם ימים קשים של מלחמת השחרור. הוא נולד בשנת תרצ"ג בירושלים, ובילדותו התגורר סמוך לחורבת רבי יהודה החסיד. זכורים לו היטב המתחים עם הערבים גם קודם הקמת המדינה: "היה מסוכן להיכנס לרובע המוסלמי. גם ללכת לכותל המערבי לא היה פשוט". המתח הגיע לשיאו אחרי החלטת האו"ם על הקמת המדינה. הערבים התפרעו ומצור הוטל על הרובע.

נפילת הרובע

לקראת עזיבת הבריטים נערך היישוב היהודי למלחמה. היו משפחות שנטשו, אבל הוריו החליטו להישאר. "היינו תשעה ילדים. לאן יכולנו ללכת?", הוא מספר. "הצעירים השיגו נשק. הערבים ירו מכל כיוון. ישבנו בבית, ופתאום נכנס מישהו וצעק: 'לברוח, הערבים כבר כאן'. הסתתרנו במרתף אחד הבתים".

כוחות הלגיון הירדני הצטרפו למִתקפה על הרובע. הנער הצעיר ראה מחזות קשים. באחת המִתקפות ניצלו חייו בניסי-ניסים. אחרי שבועיים של לחימה נכנעו התושבים. סוכם שגברים בגיל הלחימה יובלו לשבי ואילו נשים, זקנים וילדים יועברו לירושלים המערבית. אך הירדנים הפרו את ההסכם ולקחו בשבי גם צעירים וזקנים.

שבי במדבר

הוא  הופרד מבני משפחתו ונלקח בשבי, עם שלוש-מאות שבויים. תחילה נלקחו לכנסייה הארמנית, הסמוכה לרובע היהודי. למחרת העבירו אותם ליריחו. השבויים היו תשושים ורעבים. דבר לא בא אל פיהם. "בכל נקודה שעצרנו בה אִפשרו השובים לערביי המקום לפרוק עלינו את זעמם", הוא נזכר ברגעים הקשים.

אחרי מסע מפרך הגיעו השבויים לרבת עמון. המון מוסת קיבל את פניהם בצרחות וקללות. משם נלקחו למחנה שומם בלב המדבר, ורק עתה קיבלו מעט אוכל. אוכל? לא ממש: "נתנו לנו ביסקוויטים מתולעים ומלאי נמלים. התברר שהביסקוויטים יוצרו שנים לפני-כן. ניקינו אותם מהתולעים והנמלים וזה מה שאכלנו". התנאים במחנה היו קשים ביותר.

מכתבים בשרוול

הוא שוחרר אחרי ביקור משלחת 'הצלב האדום'. "חברי המשלחת זעמו בראותם ילדים וקשישים בין השבויים ודרשו לשחררנו", מספר שפירא. זמן קצר לאחר מכן בא רכב לקחת את המשוחררים. השבויים שנשארו ניצלו את ההזדמנות הנדירה ותקעו בתוך שרוולו מכתבים אישיים לבני משפחתם.

הנער הנסער שוחרר ליד שער הפרחים, ושם חיכו לו הוריו ועוד תושבים נרגשים. משרוול בגדו חילץ את מכתבי קרוביהם והפיח בהם רוח של תקווה.


מוצל משבי. הרב שפירא (צילום: אהרן קליגר)

  פינת ההלכה ומנהג

אמת בדיבור ובמעשה

שאלה: עד כמה חייב אדם לקיים אמירה שהשמיע?

תשובה: במשא ומתן עם הזולת חייב אדם לקיים את הבטחתו, שנאמר (בפרשתנו יט,לו): "הין צדק יהיה לך", ודרשו חז"ל:  "שיהא 'הן' שלך צדק ו'לאו' שלך צדק". כלומר, כשאתה אומר 'הן' או 'לאו' – קיים דבריך והצדק אותם (ומזה נובע הביטוי 'הן צדק' על הבטחה נאמנה). וכל המחליף את דיבורו כאילו עובד עבודה זרה.

כתב הרמב"ם שתלמיד חכם "אינו מחייב עצמו בדברי מקח וממכר במקום שלא חייבה אותו התורה, כדי שיעמוד בדיבורו ולא ישנהו".

אפילו לצורכי ידידות ומניעת מריבה לא יבטיח אדם דבר שקר לחברו, ולא אמרו "מותר לשנות מפני השלום" אלא בסיפור דברים שכבר קרו, ולא בדבר שיהיה בעתיד.

כל מי שיש בו יראת שמים ראוי לו לקיים אפילו החלטה שהחליט בליבו, שנאמר (תהילים טו,ב) "ודובר אמת בלבבו". וכפי המסופר על רב ספרא שהיה לו חפץ למכור, ובא אדם לפניו בשעה שהיה קורא קריאת שמע ואמר לו: תן לי את החפץ במחיר מסויים, ולא ענה לו, ואז הציע מחיר גבוה יותר, וכשסיים רב ספרא את קריאת שמע ענה לו: טול את החפץ במחיר הראשון שהצעת, שבו הייתה דעתי לתת לך אותו.

כל זה בדבר שבינו ובין חברו, אבל בעניינים הנוגעים לאדם עצמו, אם אין בהם עניין של מצווה – אין חובה לקיים את הדיבור או המחשבה (אלא אם כן היה בכך משום נדר).

מקורות: מסכת בבא מציעא מט,א. מכות כד,א. רמב"ם הל' דעות פ"ה הי"ג. ספר חסידים סי' תכו. שו"ע אדה"ז או"ח סי' קנו ס"ב.

תיקון טעות: בגיליון הקודם הוזכרה בטעות מצוות 'ביעור מעשרות' בערב שביעי של פסח. המצווה חלה אשתקד, בשנת השמיטה, ותחול שוב בשנת התשע"ט.


 

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)