חב''ד כל הלב לכל אחד
תרומה | לימוד יומי | חנות | בתי חב"ד | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 18:11 זריחה: 6:43 ל' בתשרי התשפ"ז, 11/10/26
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

שיחת השבוע 1506 - כל המדורים ברצף
ערב שבת-קודש פרשת תולדות, א' בכסלו ה'תשע"ו (13/11/15)

מדורים נוספים
שיחת השבוע 1506 - כל המדורים ברצף
לצביעות קוראים אנטישמיות
חדש על המדף
מתי האדם נעשה בוגר?
ברכות יצחק
סודו של יעקב
ניסיון העושר
מגפיים של אמת
הבירור של עשיו
המסר האחרון של הרב אברג'ל
צדקה בלילה

מס' 1506, ערב שבת-קודש פרשת תולדות, א' בכסלו ה'תשע"ו (13.11.2015)

יוצא לאור על-ידי צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר)

ת"ד 14 כפר חב"ד 60840, טל' 072-2770100, פקס: 03-9606169

עורך: מנחם ברוד   �  יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

 עמדה שבועית

לצביעות קוראים אנטישמיות

חבל על המאמצים לרַצות את הגויים. הם לעולם לא יהיו מרוצים, וככל שנתרפס יותר לפניהם, כך יבוזו לנו יותר

עד לפני כמה שנים הייתה לנו תחושה שהאנטישמיות היא נחלת העבר. היהודים בעולם כולו נהנים מחופש מוחלט ומשוויון זכויות מלא. פה ושם יש תקריות אנטישמיות. מחללים בתי עלמין, פוגעים בבתי כנסת, תוקפים יהודים. אבל התופעות האלה זוכות לגינוי נחרץ של כל המדינות הנאורות.

יותר ויותר מתברר שהאנטישמיות חיה וקיימת במלוא עוצמתה, אלא שהיא לובשת בימינו צורה חדשה. העוינות עתיקת היומין כלפי העם היהודי מוצאת לה כיום אפיק נוח ביחסו השלילי של העולם למדינת היהודים ולמאבקה על עצם קיומה.

תקשורת מסיתה

אין עוד מדינה בעולם כולו שמאות מיליונים מדברים בגלוי על השאיפה להשמידה. אין עוד מדינה שנאלצת לחיות עשרות שנים על חרבה ולהגן על אזרחיה מפני חיות אדם רצחניות. היה צפוי אפוא שהעולם כולו יתייצב לימין המדינה הקטנה והמאויימת. תחת זאת מתחנפות מדינות העולם לערבים ועוסקות ללא הרף בגינוי היהודים, הנלחמים על נפשם.

הסיקור התקשורתי של אירועי הטרור בארץ אינו עומד בשום אמות מידה של עיתונות הוגנת. כלי תקשורת הנחשבים מכובדים מתעלמים לחלוטין מהעובדות. דיווח על מחבל שדקר יהודים ונורה מקבל כותרת צעקנית ולפיה חיילים ירו למוות בערבי תמים. הקרבן מועמד אל עמוד הקלון, ואילו התוקף הרצחני מוצג כנקי כפיים אומלל.

התקשורת העולמית משדרת ללא הרף אירועים מבויימים, מציגה את הדברים בדרך מעוּותת, מגישה אותם בעריכה מגמתית. אין היא נוהגת כך בשום סיקור של מוקדי עימות אחרים. כן, זו אנטישמיות.

הדיווחים המוטים האלה פורטים על נימים אנטישמיים בקרב הציבור. אזרחי מדינות העולם, הצופים בתקשורת המגמתית, יכולים להתרשם שהערבים הם אנשים שוחרי שלום וקשי-יום, ואילו היהודים הם קלגסים אכזרים, ההורגים ללא הבחנה אנשים, נשים וילדים.

האבסורד זועק לשמים דווקא לנוכח המתחולל סביבנו. ראו איך מצרים נלחמת בטרור. היא גילחה מאות בתים ואזורים חקלאיים, הציפה את קו הגבול במי ים – ואין פוצה פה ומצפצף. בסוריה מתחולל מרחץ דמים אכזרי. רוסיה מפציצה מוקדי טרור בקרב אוכלוסייה אזרחית – ובעולם כולו דממה. כי ברור לכול שאי-אפשר להילחם בטרור בידיים קשורות לאחור.

אבל כשאנחנו מנסים להגן על ערינו מפני ירי טילים – שבא מתוך שטח שממנו יצאנו עד הסנטימטר האחרון – קם העולם כולו לגנותנו. כשאנחנו בולמים מרצחים הדוקרים אנשים נשים וטף ברחובותינו, העולם הצבוע אומר תגובתנו "אינה מידתית". מה זה אם לא אנטישמיות?

המאבק העתיק

מתברר שהמאבק בין יעקב לעשיו, המתואר בפרשתנו, לא ייעלם עד שיבוא המשיח. הוא פושט צורה ולובש צורה, אבל הוא תמיד קיים. לכן חבל על המאמצים לרַצות את הגויים. הם לעולם לא יהיו מרוצים, וככל שנתרפס יותר לפניהם, כך יבוזו לנו יותר.

הדרך היחידה לעמוד מול העוינות הזאת היא גאון יעקב. לא להתרשם, לא להתקפל, לא להתנצל. להילחם בטרור בעוצמה, לבנות את הארץ בלי לבקש רשות מאיש, להדוף בתקיפות את כל המִתקפות הצבועות. מול השקר יש להציב את האמת, ובמלוא הנחישות.


תפילין בקמפוסים של ארה"ב. גאון יהודי מול השנאה

  ספרים

ברכת החודש
מאת הרב צבי כהן
בהוצאת המחבר

הלכות ומנהגי ברכת החודש והכרזתו, מנהגי שבת מברכים, וביאור התפילות הנאמרות בהכרזת החודש. 284 עמודים. טל' 036192882.

יריעות שלמה
מאת הרב שלמה מועלם
בהוצאת מכון יד רפאל

הלכות השמות הקדושים בספר תורה, תפילין ומזוזות. איסור מחיקת השם, דיני הכוונה הראויה בכתיבת השמות ועוד. 695 עמ'. טל' 0506303848.

היכל הזמן
מאת גבריאל זלדין
בהוצאת ראובן מס

מחקר מקיף על העקרונות הקבועים בבסיס נתוני הזמן שבתנ"ך, מהבריאה ועד חנוכה בית המקדש הראשון. 233 עמ'. טל' 026277863.

ראיתי והנה
מאת יונדב קפלון
בהוצאת את פתח

84 תרגילי יצירה בהשראת פרשות השבוע ומועדי ישראל. סדנה חווייתית לכיתה או סביב שולחן השבת. 232 עמ'. טל' 0505890364.

  שלחן שבת

מתי האדם נעשה בוגר?

בפרשת השבוע מסופר על יעקב ועשיו שהגיעו לגיל מצוות – "ויגדלו הנערים". השניים היו בני שלוש-עשרה שנים, נחשבו בוגרים, ואז התפצלו דרכיהם.

גיל הבגרות בעם ישראל הוא שלוש-עשרה. לעומת זה, אצל אומות העולם גיל הבגרות הוא עשרים, עשרים ואחת וכדומה. מקור ההבדל נעוץ בשוני בתפיסת החיים. ההתייחסות לאדם כאל בוגר נובעת מהדרישות המוטלות עליו ומהציפיות ממנו.

איך עם נולד

מראשית ימי האנושות יצרו בני-האדם עמים ולאומים. תהליך יצירת העם מתחיל בקבוצת אנשים, על-פי רוב נוודים ורועי צאן, המחליטים יום אחד להתיישב בחלקת אדמה מסויימת. התאגדותם לקבוצה מאורגנת יוצרת את הצורך בשליט, שינהל את הקבוצה, ולאחר מכן במערכת חוקים שתקבע את המותר והאסור בחברה החדשה.

אצל בני ישראל הסדר הפוך לגמרי. העם לא נוצר מאוסף של תושבים, אלא יש בו מרכיב אלוקי. כאשר בני ישראל יצאו עדיין היו לפניהם שנים ארוכות של נדודים במדבר סיני, אולם הם לא המתינו עד שיתיישבו באדמתם אלא החלו לקיים תורה ומצוות כבר בהיותם במדבר. אמונתם בקב"ה ובמצוותיו היא שעמדה בבסיס היותם עַם. על יסוד זה נוצר העם היהודי, ולא מתוך נחלה משותפת.

הדרכים התפצלו

לכן בעם היהודי, שלא כביתר העמים, אדם נחשב גדול עם הגיעו לגיל שלוש-עשרה. אצל אומות העולם אדם נחשב בוגר ברגע שיש בכוחו להצטרף לצבא העם וללחום במלחמותיו. אמנם אף ביהדות מצאנו התייחסות לגיל עשרים כגיל צבא, אולם לא הכשירות הצבאית היא המאפיינת את האדם הבוגר, אלא גיל שלוש-עשרה (או שתים-עשרה אצל בת), כאשר האדם נעשה בר-דעת להבין את משמעות היותו יהודי.

זו משמעות בר-המצווה בעם ישראל, וזו משמעות "ויגדלו הנערים" המופיעה בפרשתנו. יעקב ועשיו הגיעו לגיל בגרות, אך אף-על-פי ששניהם היו בניו של יצחק אבינו, בכל-זאת התפצלו דרכיהם: יעקב המשיך את מורשת אבותיו, ואילו עשיו פנה לדרך אחרת.

דרכו של יעקב

חז"ל מספרים שכבר יצחק אבינו, בבר-המצווה שלו, התמודד עם טענות מצד עוג מלך הבשן, שבז לאברהם וטען שלא ייתכן שמורשתו תאומץ על-ידי צאצאיו. אברהם פעל להנחיל את האמונה בה' לעולם שסביבו, וכאן העולם החיצוני מגיב בהתנגדות שבאה מבחוץ.

לעומתו, יצחק אבינו היה "עולה תמימה". הוא לא פעל בקרב העולם החיצוני, אלא עסק בעבודת ה' בארבע אמותיו. כאן ההתנגדות באה מתוך משפחתו: בנו עשיו החליט, בהגיעו לבגרות, כי דיי לו במה שלמד עד כה, ועכשיו הוא כבר יכול להיות "איש יודע ציד, איש שדה". ואילו יעקב הוסיף להתעלות ברוחניות, ונעשה "יושב אוהלים", לומד באוהלי שם ועבר. זו הדרך שממנה צמח עם ישראל, והיא המבטיחה את קיום העם ואת הנחת האמיתית מהילדים.

('רשימות' חוברת יט, עמ' 116)

  מן המעיין

ברכות יצחק

ברכה בכל דבר

"וייתן לך האלוקים מטל השמים ומשמני הארץ ורוב דגן ותירוש" (בראשית כז,כח). הברכה היא שהאלוקות תהיה שרויה בכל דבר, ברוחניות ובגשמיות.

(רבי אברהם מסוכוצ'וב)

עושר בהדרגה

"ייתן ויחזור וייתן" (רש"י). עשירות היא ניסיון גדול לאדם; ניסיון גדול עוד יותר הוא עושר המתקבל פתאום. עושר כזה עלול להשחית את האדם. לכן הייתה הברכה "ייתן ויחזור וייתן" – שהשפע יבוא במנות קצובות, בהדרגה.

(חתם סופר)

מה שחשוב לכל אחד

כאן נאמר "מטל השמים ומשמני הארץ" ואילו בעשיו נאמר (כז,לט) להפך: "משמני הארץ... ומטל השמים", תחילה ארץ ולאחר מכן שמים. כי לכל אחד ואחד הקדים יצחק בברכתו את מה שהוא עיקר בעיניו – יעקב ממוקד ברוחניות, בענייני שמים, ואילו עשיו בגשמיות הארץ.

(מאוצרנו הישן)

שיהודים ייהנו

"הֱוֵה גביר לאחיך" (בראשית כז,כט). גביר תהיה לאחיך, שיהודים ייהנו מעושרך. לא כפי שנוהגים עשירים מסויימים, התורמים את תרומותיהם הגדולות לכל מיני מטרות זרות ומתעלמים מאחיהם.

(הדרש והמעיין)

זיכרון מגן העדן

"ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה'" (בראשית כז,כז). במדרש נאמר שבשעה שיעקב אבינו נכנס אל אביו, נכנס עמו גן עדן. זהו שאמר לו יצחק "ראה ריח בני כריח שדה". אך מניין הכיר יצחק שריח זה הוא של גן עדן? אלא שחז"ל אמרו שיצחק עלה לגן העדן אחרי העקדה, ונשאר שם שנתיים, לכן הכיר וידע את ריחו של גן העדן.

(הרבי מליובאוויטש)

ברכת הריח

"ראה ריח בני... וייתן לך האלוקים" (בראשית כז,כז-כח). ואכן, בהבדלה במוצאי שבת, קודם אמירת "וייתן לך", מברכים על הריח, על הבשמים.

(ה'צמח צדק')

הבן של אימא

"וישתחוו לך בני אמך" (בראשית כז,כט). מדוע נאמר "בני אמך" ולא בני אביך? כי בשעת מעשה היה יצחק סבור שהוא מברך את עשיו, ונתכוון לומר שיעקב ישתחווה לו, ויעקב הוא הבן של אימא – "ורבקה אוהבת את יעקב".

(מקרא מפורש)

  אמרת השבוע

סודו של יעקב

שאלו את רבי מנחם-מענדל מקוצק מדוע חסידים נוהגים לשבת במסיבות רֵעים ולשתות 'משקה', דבר המזכיר את מנהגי הגויים.

השיב הצדיק: "ה'משקה' מגלה את פנימיותו של האדם, כמו שנאמר 'נכנס יין, יצא סוד'. כאשר גויים שותים לשוכרה, מתגלה ה'סוד' הפנימי שבהם, כמו שנאמר לעשיו – 'ועל חרבך תחיה', ולכן הם באים לידי קטטות ושפיכות דמים.

"ואילו יהודי, פנימיותו היא אהבה, 'ואהבת לרעך כמוך'. כאשר יהודים יושבים יחדיו ואומרים 'לחיים' מתגלה הסוד הפנימי שבהם והם מחזקים את עבותות האהבה שביניהם".

  פתגם חסידי

ניסיון העושר

"לעני קל לבטוח בקב"ה. לא-כן העשיר. נכסיו קורצים לו ואומרים: בטח בנו, וזה ניסיון גדול" (רבי משה-לייב מסאסוב)

  מעשה שהיה

מגפיים של אמת

נולדתי וגדלתי בבני-ברק, בשכונת נווה אחיעזר שהוקמה בעבור ניצולי שואה. התושבים היו שבורים ורצוצים ונשאו צלקות נפשיות קשות מאימי המלחמה, אך עם זה היו מלאי אמונה וביטחון בקב"ה. הקימו משפחות, גידלו צאצאים, ובכך ביטאו את הנקמה הטובה ביותר בצורר הגרמני.

בין תושבי השכונה היה יהודי ושמו מאניס ז'יטניצקי, מחשובי חסידי גור. הוא איבד בשואה את כל משפחתו ואחרי המלחמה עלה ארצה, התיישב בבני-ברק ונשא אישה. למרבה הצער לא זכה לדור המשך, אך קיים את אִמרת חז"ל "בניך אלו התלמידים", והקים את ישיבת 'אמרי אמת' בעיר.

הייתי ילד, ועל-פי בקשת אבי הייתי נוהג מדי שבת לבקר בביתו של ר' מאניס. האיש אירח אותי במאור פנים וכיבד אותי בפרוסת 'קוגל' חמה. בעודי מתכבד, היה בוחן את ידיעותיי בפרשת השבוע.

לא תמיד שמחתי ללכת אליו. העדפתי לשחק עם חבריי. יום אחד הבעתי לפני אבי את אי שביעות רצוני מהביקורים האלה. פניו של אבי התכרכמו, והוא השיב שחובה עליי להתמיד בכך, כדי להפיג מעט את בדידותו של ניצול השואה, חשוך הילדים.

"אבל למה אני דווקא?", רטנתי. אבא לא השיב מאומה, אך ממבע פניו הבנתי שיש דברים בגו. המשכתי אפוא במסורת הביקורים השבועיים.

רק לאחר פטירתו של ר' מאניס גולל אבי באוזניי את סיפורו של שכננו.

בעיצומה של מלחמת העולם השנייה נזקקו הגרמנים נואשות למגפי פרווה, כדי לחמם את רגליהם של הטייסים שסבלו ממכות קור, והקימו מפעל גדול לייצור מגפיים בגטו לודז' שבפולין.

יהודי הגטו היו כוח עבודה זול. הידיעה על ההזדמנות לעבוד ולהשיג פת לחם פשטה במהירות. השמועות סיפרו כי הצורך הדחוף במגפיים גרם לגרמנים להעניק תנאים מועדפים לפועלים, ורבים ביקשו להשתלב בעבודה במפעל.

אלא שהגרמנים הציבו תנאי מחמיר: רק סנדלרים מקצועיים רשאים להתקבל לעבודה. ממונה שייתפס מעסיק מתחזים, יוצא להורג מיד. אבי השתוקק מאוד להתקבל לעבודה במפעל, שהייתה מעין תעודת ביטוח להישרדות בגיהינום היום-יומי, אלא שסנדלר מעולם לא היה... בכל-זאת החליט להערים על הגרמנים ולהסתנן למפעל. הוא ידע שרבים הסיכויים כי ההתחזות תתגלה במהרה, אך קיווה לטוב.

בהיכנסו בחן את אופי העבודה במפעל. פס הייצור היה מורכב מקבוצות בנות עשרה פועלים, וכל קבוצה ייצרה את המגפיים מתחילתם ועד סופם. הקבוצות התרכזו באולם גדול ובחדרים הסמוכים לו. אבא ניגש לאחת הקבוצות ושאל אם יוכל להצטרף לעבודה.

"אתה סנדלר במקצועך?", שאל הממונה.

"לא", הודה אבי.

"הסתלק מכאן מיד!", סינן האיש.

אבא ניסה את מזלו בקבוצה נוספת, ושוב נדחה. גם הניסיון השלישי והרביעי נכשלו. אבא החל לחשוש שבעוד זמן קצר ייתפס וייענש בחומרה. הוא החליט לנסות בפעם האחרונה, והפעם ישקר וישיב שהוא סנדלר מומחה...

בלב חרד ניגש אבא אל הממונה וביקש להצטרף לעבודה. זה הביט בו ממושכות ושאל: "אתה סנדלר?".

אף שהתכונן לענות בחיוב, מצא את עצמו מניד ראשו לשלילה. בליבו כבר השלים עם הדחייה הצפויה, אלא שהפעם לא מיהר הממונה לגרשו מעל פניו. הוא הרהר רגע, ואז הורה: "הבט, בחור. יש כאן דלי מלא צבע שחור המשמש לצביעת המגפיים. דרוש פועל שיבחש בדלי כדי שהצבע לא ייקרש. עליך לטבול את ידיך בדלי ולערבב את הצבע בלי הרף".

אבי עשה כפי שנצטווה. הוא הכניס את ידו הימנית לדלי והחל לערבב את הצבע. כעבור כמה דקות ניגש אליו הממונה וביקש לראות את ידיו. כשהבחין שידו השמאלית נקייה, 'נזף' בו והבהיר בתקיפות שמלאכת הערבוב צריכה להיעשות בשתי הידיים.

אבא לא ירד לסוף דעתו, אך מיהר לציית להוראה, וכך ישב וערבב את הצבע בשתי ידיו. כעת נראה היה כי נחה דעתו של הממונה. "הוצא את הידיים", פקד. אבא הוציא את ידיו, והאיש היה מרוצה. "כעת אתה סנדלר מקצועי!", אמר בסיפוק.

בדיוק באותו רגע צץ לפתע שומר גרמני. הוא ניגש אל הקבוצה, ושאל בסבר פנים חמור: "אולי ראיתם צעיר שהסתנן למפעל בלי רשות?!".

"כן!", השיב לו הממונה, "הוא כאן לידי. הבחור סנדלר מקצועי, ואני זקוק לו".

הגרמני הביט באבא ובידיו השחורות, קיבל את ההסבר והמשיך בדרכו. כך נהפך אבא לפועל מן המניין במפעל המגפיים, ובזכות עבודה זו הצליח לשרוד את אימי המלחמה.

"יודע אתה מי היה הממונה שהסתכן כדי להציל אותי?", שאל אבא, והשיב מיד: "זה היה ר' מאניס ז'יטניצקי זיכרונו לברכה. אני חב לו את חיי!".

נותרתי חסר מילים. חלקי הפאזל התחברו. הבנתי למה ר' מאניס היה מכנה אותי בחיבה 'אייניקל' [=נכד], ולמה היה חשוב לאבי שאבקר אותו בכל שבת.

"אבל אבא", לא יכולתי לכלוא את השאלה, "למה לא שיקרת ואמרת שאתה סנדלר?".

"למה לא שיקרתי?", חזר אבא על שאלתי. "מפני שאינני סנדלר!".

(סיפורו של הרב יצחק שקופ, בספרו 'איש מרעהו')

  לומדים גאולה

הבירור של עשיו

בימות המשיח יתקיים הייעוד (עובדיה בסופו): "ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשיו והייתה לה' המלוכה". שלמות המלוכה של הקב"ה תהיה דווקא כאשר יסתיים הבירור של עשיו, וזה יכול להיעשות על-ידי יעקב דווקא ש"ידו אוחזת בעקב עשיו".

המאבק הזה בין הקדושה לסטרא אחרא מלווה את כל עניין הגאולה. התורה מספרת שראשית ייחוסו של המשיח בסיפור יהודה ותמר, שממנו נולד פרץ, שמזרעו יהיה המשיח. גם בהמשך אנו רואים שמשיח בן-דוד שורשיו ברות המואבית (שאמנם התגיירה גיור מושלם, ובכל-זאת, למה המשיח צריך לבוא דווקא ממואב?).

אומר המהר"ל מפראג (בספרו גבורות ה' פרק יח, ועוד): "הדבר הזה מופלא מאוד למבינים... כי הוא עמוק מאוד". הוא מסביר שהקדושה וה'קליפה' כרוכות זו בזו, עד שה'קליפה' עצמה היא הנותנת כוח לקדושה להעבירה מן העולם. הוא קושר זאת בפסוק שנאמר על יעקב (בראשית כה,כו) "וידו אוחזת בעקב עשיו", ומסביר שהדבר דומה לפרי, "שכאשר הוא בלתי-נשלם, הוא בתוך הקליפה, עד שהפרי גדול ועומד על שלמותו, ואז, כאשר הפרי גדול, נפסדה הקליפה מכוח גידול הפרי".

למה בבית פרעה?

דבר דומה מצאנו בגאולת מצרים, שהיא מעין 'דגם' של הגאולה העתידה. במקומות אין ספור מצויין הדמיון בין שתי הגאולות הללו, על בסיס הפסוק (מיכה ז,טו) "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות".

הדמיון בין גאולת מצרים לגאולה העתידה איננו במהלכי הגאולה בלבד, אלא גם בדמות הגואל. במקומות רבים משווים בין 'גואל ראשון' ל'גואל אחרון'. אצל שניהם יש תקופות של "נגלה ונכסה" וכו'. הקשר ביניהם הדוק כל-כך, עד שהמדרש אומר (שמות רבה פרשה ב,ד) "משה הוא גואל ראשון הוא גואל אחרון".

והנה, משה רבנו גדל דווקא בבית פרעה. זה פלא עצום: וכי לא היה מן הראוי שאדון כל הנביאים, גואלם של ישראל, יגדל בבית קדוש וטהור?! מדוע היה צריך לגדול בבית פרעה דווקא, מרכזה של טומאת מצרים?

המדרש (שם פרשה א,לא) מציין זאת בלי להרחיב בהסבר: "בת פרעה מגדלת מי שעתיד ליפרע מאביה", והוא מביא על כך את הפסוק שנאמר על חירם: "ואוציא אש מתוכך". בהמשך נאמר שכך יהיה גם במשיח: "ואף מלך המשיח, שעתיד ליפרע מאדום, יושב עמהם במדינה, שנאמר 'שם ירעה עגל ושם ירבץ'". כלומר, הן משה רבנו הן המלך המשיח צומחים מאותה מלכות שאותה הם אמורים להכות.

לכן היה צריך משה רבנו, גואלם של ישראל, לעבור תהליך של גידול בבית פרעה דווקא, שכן כך מתקיים בו "וידו אוחזת בעקב עשיו" – הוא תופס את מלכות מצרים ב'עקב' שלה, בנקודת שקיעתה. משם הוא צומח ומשם הוא יונק את הכוחות שבסופו של דבר יאפשרו לו ליפרע ממנה.

יונק כוחות ומכניע

אף המלך המשיח כך. מאחר שהוא המביא את קיצה של מלכות אדום ומעביר את רוח הטומאה מן הארץ, עליו לעבור תהליך של "יושב עמהם במדינה". המדרש מביא על כך את הפסוק "שם ירעה עגל ושם ירבץ", והמהר"ל מבאר ש'עגל' מכוּון למלך המשיח, "כאשר לא נמצא עדיין בשלמות מעלתו, כמו עגל שלא נשלם גידול שלו". ובתקופה זו נאמר עליו "שם ירעה", כלומר, משם הוא יונק כוחות. ולבסוף "וכילה סעיפיה" – הוא מכלה ומבטל את מלכות אדום ומעביר את רוח הטומאה מן הארץ.

זה הסדר שקבע הקב"ה, שהקדושה צומחת דווקא בתוך המציאות המתנגדת לה, אך בסופו של דבר, דווקא העובדה הזאת מאפשרת לקדושה להכניע את הקליפה ולהעבירה מן העולם.

  חיים יהודיים

המסר האחרון של הרב אברג'ל

המקובל רבי יורם אברג'ל זצ"ל שכב על מיטת חוליו, מחובר למכשירים, וביקש מילדיו להתאסף סביבו. בכוחותיו האחרונים לחש: "לאהוב כל יהודי ויהודי. אסור שתהיה מחלוקת. רק אהבת ישראל". אלה היו מילותיו האחרונות.

בנו וממשיך דרכו, הרב חיים-יוסף-דוד אברג'ל, רואה במילים אלו את צוואתו הציבורית. "אבא שפע אהבת ישראל. תמיד היה מצטט את הרבי מליובאוויטש, שכאשר נשאל איך אין הוא מתעייף מלעמוד על רגליו שעות רבות בחלוקת דולרים לאלפי יהודים, השיב: 'כשסופרים יהלומים לא מתעייפים', ואבא הפך משפט זה למוטו".

בדרכו של הבעש"ט

מילדותו נחשף הרב חיים לעבודתו העצומה של אביו. "אבא היה חידוש גדול בעולם, בדרכו הייחודית בקירוב יהודים. זיכוי הרבים שלו היה עצום. מסירת שיעורי תורה בכל הארץ, החזקת אברכים הלומדים כל היום, סיוע לנזקקים, ועוד אין ספור פעולות. לאורך כל ילדותי אני זוכר את אבא יוצא מהבית עם שחר וחוזר בשעות הקטנות של הלילה, מכתת את רגליו מכפר לכפר ומעיר לעיר, למסור שיעורי תורה.

"אבא לא היה אדם שדאג לעצמו. הוא חי בדירת שיכון פשוטה והתנהל בפשטות, אפילו בעוני, אף-על-פי שבכל חודש עברו דרכו מיליוני שקלים, בעבור מוסדות תורה ופעולות חסד. הוא הלך בדרכו של הבעל-שם-טוב, קירב לבבות והרעיף שמחה. ברח מהכבוד ומהשררה ולא חיפש להתבלט".

"מה אשמים הילדים?"

לרבי יורם היה קשר מיוחד עם הרבי מליובאוויטש. "אבא ראה ברבי עובד השם הגדול ביותר בדור", אומר בנו. "פעם אחת שמע מה'בבא סאלי' שהרבי זה 'ישראל השלם'. בתחילת דרכו אבא שאל את הרבי אם להתמקד במסירת שיעורי תורה בכולל בתפרח או במסירת שיעורים בכל הארץ. הרבי ציטט את הפסוק 'למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל' והוסיף את המילה 'כל' לפני 'ישראל'. לאור זאת החל אבא למסור שיעורי תורה ברחבי הארץ כולה".

סיפורים רבים בפיו: "היה יהודי שאבא עזר לו, ולצערנו אותו יהודי התנגד לדרכו. בכל-זאת הוסיף אבא להפקיד לו כסף בכל חודש. שאלנו אותו על כך, והוא השיב: 'מה אשמים הילדים שלו?'... זה היה אבא".

ידאג מלמעלה

עול כבד נפל על כתפי הבן, אך הוא מלא אמונה. "אבא נסתלק ברגיעה, מתוך קדושה, אחרי שדאג לא להשאיר שום פרט לא ברור. אחי, רבי ישראל, מסייע כעת בהחזקת המוסדות שהקים אבא. אני בטוח שאבא ידאג לנו מלמעלה, בעזרת השם".

לסיום, סיפור מדהים: "יהודי שלימד את אבא בילדותו בא אליו פעם אחת בעניין קרוב משפחתו שהסתבך בשוק האפור ומאיימים על חייו. אבא כתב מיד צ'ק על סך מאה אלף שקל ונתן לו אותו במתנה! איש מאיתנו לא ידע על כך. לאחר מכן פגשנו את היהודי והוא סיפר לנו על כך. הייתי מופתע מאוד ושאלתי את אבא לפשר הסכום העצום שנתן לו. 'זו הכרת תודה על התורה שהוא לימד אותי', השיב".


רבי יורם זצ"ל לצד בנו הרב חיים

  פינת ההלכה ומנהג

צדקה בלילה

שאלה: בספרי קבלה נאמר ש"הלילה אינו זמן ראוי לצדקה". האם יש להימנע ממתן צדקה בלילה?

תשובה: בירושלמי מסופר שרבי חיננא בר פפא היה מחלק צדקה בלילה, ופעם אחת פגשו רבן של הרוחות ושאל אותו: הלוא כתוב (דברים יט,יד): "לא תסיג גבול רעך"?! וענה לו: הרי כתוב (משלי כא,יד): "מתן בסתר יכפה אף", והלה פחד ממנו וברח מפניו.

הרקע לכך הוא שהלילה הוא תחום הקליפות, והן נבראו בידי הקב"ה והוקצבה להן מידה מסויימת של חיוּת בגזֵרת עליון. ומכיוון שהצדקה מושכת תוספת אור, אין לתת צדקה בלילה, כי על-ידי כך מונעים מהן את החיוּת. ובכל-זאת, זכות מתן בסתר מבטלת את כוחן.

לכן נאמר בכתבי האריז"ל, שבבוקר קודם התפילה, שבו מתעוררת מידת החסד, הוא הזמן החשוב ביותר למתן צדקה. במידת חשיבות פחותה מזו היא נתינת צדקה קודם תפילת מנחה. הזמן הראוי פחות הוא לפני תפילת ערבית, כי הוא זמן "דינים קשים".

אולם מי שרואה עני המבקש צדקה, שעליו נאמר "לא תאמץ את לבבך", חייב לתת לו מיד, גם בלילה. עצם הדבר שמן השמים נזדמן לו עני המבקש צדקה הוא הוראה שחובתו לתת לו.

אין הגבלה על החלטה טובה לתרום בעבור מגבית, או לנתינה לידי הגזבר, או לקופת צדקה (כשהעני מקבל את הצדקה רק למחרת, ביום).

אין הגבלה בנתינה לתיקון דברים שהאדם פגם, שבזה אינו נוגע במה שהוקצב לקליפות בגזֵרת עליון. אין הגבלה בנתינה אחרי חצות הלילה, כי זמן זה כבר שייך להתעוררות החסדים.

מקורות: ירושלמי שקלים פ"ה ה"ד. אדר"נ פ"ז ס"ז. צדקה ומשפט פ"א הע' ד, וש"נ. שלחן מנחם ח"ה (יו"ד) סי' קט, וחקרי מנהגים (מהדורת תשע"ד) ח"ד סי' קיא, וש"נ.


 

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)