חב''ד כל הלב לכל אחד
תרומה | לימוד יומי | חנות | בתי חב"ד | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 18:09 זריחה: 6:44 ג' בחשון התשפ"ז, 14/10/26
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

שיחת השבוע 1497 - כל המדורים ברצף
ערב שבת-קודש פרשת נצבים, כ"ז באלול ה'תשע"ה (11/09/15)

מדורים נוספים
שיחת השבוע 1497 - כל המדורים ברצף
להחזיק ידיים בים הרוגש
יש חדש
שיכורה ולא מיין
ראש השנה
להיות מזכי הרבים
סיבה לחיות
תפילת המומר
הלב צועק
ניצול הטבח במבט קדימה
מתי 'תשליך'?

מס' 1497, ערב שבת-קודש פרשת נצבים, כ"ז באלול ה'תשע"ה (11.09.2015)

יוצא לאור על-ידי צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר)

ת"ד 14 כפר חב"ד 60840, טל' 072-2770100, פקס: 03-9606169

עורך: מנחם ברוד   �  יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

 עמדה שבועית

להחזיק ידיים בים הרוגש

רק בורא העולם יודע מה באמת יקרה ובאיזו מציאות נחיה בשנה הבאה. אין לנו אלא לבטוח בו, להתחזק באמונה ולהרבות בתפילה

בכל שנה אנו מתייצבים בלב חרד להתפלל על השנה החדשה הבאה לקראתנו. אנחנו מאחלים זה לזה איחולים לבביים, אוכלים מאכלים המסמלים שפע וברכה, אבל תמיד יש תחושה של נעלם גדול העומד לפנינו. שנה חדשה מתחילה, ואין לנו שום מושג על מה שהיא צופנת בחובה.

תפילת 'וּנְתַנֶה תוקף' מבטאת היטב את תחושת אי-הוודאות הזאת. ביום הדין ייקבע גורל העולם. מי יעלה ומי יֵרד. מי יזכה למנוחה ולשלווה ומי יחווה טלטֵלות. "מי ייעני ומי ייעשר, מי יישפל ומי ירום".

אי של יציבות

יש שנים שבהן הכול נראֶה יציב ורגוע, ובכל-זאת אנו חשים את תחושת אי-הוודאות, כי גם ים שקט יכול להפוך ברגע לים גועש. אבל השנה אנו נכנסים לראש השנה בתחושה שהים שסביבנו רוגש מאוד. במובנים רבים אנחנו חיים על אי של יציבות בתוך מרחב שמשנה את פניו במהירות עצומה. גלי ההדף מרעידים אפילו את יבשת אירופה הענקית.

הדיווחים החדשותיים מציגים אירועים נקודתיים, ולא תמיד אנחנו מצליחים לחבר נקודה לנקודה ולראות את התמונה השלמה. אבל מי שמנסה לראות לא רק את העצים, אלא את היער כולו – מתחלחל. ארגוני טרור אסלאמיים משתלטים על חבלי ארץ גדלים והולכים. בכל מקום הם מחוללים זוועות, זורעים אימה, מאמללים מיליוני בני-אדם – והעולם הנאור שותק.

מדינות רבות באירופה חוששות להתייצב מול הכוחות המטורפים האלה, מפני שגם בתוכן נבנו מוקדי כוח אסלאמיים חזקים. אלה מניעים את גלי השנאה לישראל ואת החרמות למיניהם. הממשלות נכנעות לקולות הקיצוניים, מתוך אשליה שהיענות להם תקנה להן שקט. אין הן מבינות שבסופו של דבר ישלמו מדינותיהן עצמן את המחיר.

לאן כל זה הולך? קשה לדעת. אפשר להציע תסריטים ותרחישים, אבל רק בורא העולם יודע מה באמת יקרה ובאיזו מציאות נחיה בשנה הבאה. אין לנו אלא לבטוח בו, להתחזק באמונה ולהרבות בתפילה שספינתנו תעבור בשלום את גלי הצונאמי האלה.

מגוון צבעים

בשעה זו חשוב לבצר את חומות האחדות של העם היהודי. השבת נקרא את פרשת "אתם ניצבים היום כולכם", המציגה את החלוקות הקיימות בעם ישראל. אכן, יש "ראשיכם שבטיכם" ויש "חוטב עֵציך ושואב מימיך", אבל כולם עומדים יחד לפני בורא העולם ויוצרים את השלמות של עם ישראל.

הפרשה הזאת מדגישה את חיוניותה של האחדות ככלי לקבלת ברכות השם. ההבדלים שבין יהודי ליהודי ובין ציבור אחד למשנהו נועדו להשלים זה את זה וליצור את הפסיפס הנהדר של כלל ישראל. צבע אחד אינו מרהיב עין כמו מגוון צבעים, המשתלבים זה עם זה. לכל יהודי מעלות מיוחדות, וחשוב למצוא בכל יהודי את הנקודה החיובית ולכוון אותה לבניין האומה.

כשנעמוד כולנו מאוחדים ומלוכדים לפני ה' אלוקינו  נזכה לברכת ה', ובסופו של דבר יתברר כי כל הטלטלות שסביבנו נועדו לטובתנו, כמאמר המדרש: "בניי, כל מה שעשיתי, לא עשיתי אלא בשבילכם. הגיע זמן גאולתכם!".


"תקע בשופר גדול לחירותנו" (ציור: ברוך נחשון)

  יש חדש

לבקש שנה טובה

לקראת השנה החדשה נוהגים לכתוב 'פדיון נפש' ולבקש שנה טובה ומתוקה. ב'פדיון נפש' כותבים את השם הפרטי המלא ושם האם, ומציינים את המשאלות הדרושות. רצוי להחליט קודם לכן החלטה טובה של התחזקות בענייני תורה ומצוות. לאחר מכן נהוג להניח את המכתב באחד מספריו של הרבי מליובאוויטש, ולשגרו כדי להניחו על הציון הקדוש (מס' הפקס': 0017187234444). או במייל לפי הכתובת:

 http://www.ohelchabad.org/templates/articlecco_cdo/aid/77028

מזכים בשופר

בראש השנה יֵצאו אי"ה אלפי חסידי חב"ד לזַכות יהודים במצווה הגדולה של תקיעת שופר. פעילות זו נעשית על-פי קריאת הרבי מליובאוויטש, לזַכות את המוני בית ישראל ב'מצוות היום'. חסידי חב"ד יבקרו אצל המאושפזים במרכזים הרפואיים, אנשי כוחות הביטחון, קשישים בבתי אבות, עולים חדשים ואף אסירים בבתי כלא, ויאפשרו להם לשמוע תקיעת שופר.

להנגיש לנכים

אגודת יד שרה קוראת לגבאי בתי הכנסת לפעול להנגשת אתרי התפילה לבעלי המוגבלויות. באגודה אפשר לקבל מידע על כריות ישיבה ותמיכות לגב לאנשים היושבים זמן רב. לקשישים מומלץ להסתייע בכיסאות גלגלים או הליכונים בדרכם לבית הכנסת ובחזרה, כדי שלא להתעייף יתר על המידה. עוד פרטים במרכזי התצוגה והייעוץ, טל' 6444*.

  שלחן שבת

שיכורה ולא מיין

הפטרת היום הראשון של ראש השנה עוסקת בתפילת חנה, המייחלת לבן: "וְהִיא מָרַת נָפֶשׁ, וַתִּתְפַּלֵּל עַל ה' וּבָכֹה תִבְכֶּה". חנה מתפללת ארוכות ונודרת כי תקדיש את בנה לה'. תפילתה הממושכת אינה נראית טוב בעיני עֵלִי הכוהן: "רַק שְׂפָתֶיהָ נָעוֹת וְקוֹלָהּ לֹא יִשָּׁמֵעַ. וַיַּחְשְׁבֶהָ עֵלִי לְשִׁכֹּרָה".

עֵלִי ממתין שתסיים, ואז נוזף בה: "עַד מָתַי תִּשְׁתַּכָּרִין? הָסִירִי אֶת יֵינֵךְ מֵעָלָיִךְ!". חנה מתגוננת: "לֹא אֲדֹנִי, אִשָּׁה קְשַׁת רוּחַ אַָנֹכִי, וְיַיִן וְשֵׁכָר לֹא שָׁתִיתִי, וָאֶשְׁפֹּךְ אֶת נַפְשִׁי לִפְנֵי ה'". עֵלִי מקבל את דבריה, ומברך אותה בבן, הוא שמואל הנביא.

מה חשב עלי הכוהן?

בסיפור הזה יש כמה תמיהות גדולות: א) איך ייתכן שעלי הכוהן יטעה כל-כך ויחשוב שהאישה המשתפכת בתפילה היא שיכורה?; ב) אם אכן סבר שהיא שיכורה, מדוע המתין עד שתסיים את מלמוליה ולא הפסיקהּ מיד?

אלא שיש לראות את הסיפור במבט פנימי יותר. עלי לא חשב שחנה שתויית יין במובן הפשוט. הוא כיוון לשכרות רוחנית, המתרחשת בעבודת התפילה.

בקשות והתבטלות

את תפילת חנה קוראים בראש השנה מכיוון שחנה נפקדה בראש השנה (ולפי השל"ה האירוע כולו התרחש בראש השנה), אך גם מפני שתפילת חנה משמשת דוגמה לתפילתו של כל יהודי.

בכל תפילה, ובמיוחד בתפילת ראש השנה, יש שני עניינים מנוגדים: מצד אחד, המתפלל מבקש את צרכיו הגשמיים. הוא מבקש דעת, בריאות, פרנסה, רפואה. מצד שני עליו להיות בטל לגמרי לקב"ה, לבטל את מציאותו. גם בראש השנה כך: אנו נידונים על חיינו הגשמיים ומבקשים להיכתב בספר החיים, ובה בעת עוסקים בהמלכת הקב"ה למלך. כיצד אפשר לבקש גשמיוּת ובד בבד להתבטל לקב"ה?

גשמיות בעבור הקב"ה

אלא שלא כהנחה הרווחת, חיינו הגשמיים אינם סותרים את ההתבטלות לקב"ה. להפך, מלכותו של הקב"ה תיכון רק כאשר הגשמיות תהיה כפופה אליו לשרתו. בקשת השפע הגשמי אינה בעבור עצמנו, אלא לצורך עבודת ה'. יתרה מזו, תכלית עבודתנו היא לקדש את הגשמיות ולגלות את ניצוצות הקדושה שבה.

זה מה שעמד בבסיס הדו-שיח שבין עלי לחנה. עלי סבר שחנה הגזימה בבקשות הגשמיות, בדומה לשיכור המרבה לשתות יתר על המידה. כשם ששיכור אינו מודע לסביבתו, כך טען עלי שבבית ה' אין להרבות בבקשות גשמיות. אך חנה השיבה שתחנוניה לילד נובעים מהרצון להשליט את מלכות ה' על הגשמיות, והראיה: היא נדרה שתקדיש את בנה לשרת את ה'. זו ההוכחה שביטולה לה' היה מוחלט, ותפילתה לעניין גשמי באה מפנימיות הנפש. תפילה שכזו – אכן ראויה.

(לקוטי שיחות כרך יט, עמ' 291)

  מן המעיין

ראש השנה

בזכות האחווה

"עלה אלוקים בתרועה" (תהילים מז,ו). "אלוקים" זו מידת הדין, "בתרועה" מלשון רֵעות. כשישראל הם באחווה ורֵעות מתעלה מידת הדין מעליהם.

(רבי אברהם מצ'כנוב)

הכול מתעלים

'שופר' ראשי תיבות שורש פורה ראש ולענה. אפילו אדם שמושרש כולו בסטרא אחרא ושקוע במ"ט שערי טומאה, יכול להתעלות על-ידי תקיעת השופר.

(היהודי הקדוש)

וצדקנו במשפט

"באין מליץ יושר מול מגיד פשע, תגיד ליעקב דבר חוק ומשפט, וצדקנו במשפט" (מן התפילה). כשם שבני ישראל מקיימים את ה"דבר חוק ומשפט", את ה'חוקים' שבתורה, אף שאינם מבינים את טעמם ונימוקם, עשה גם אתה כן עמנו "וצדקנו במשפט" – הצדק אותנו בדין בלי שום נימוק וסיבה.

(קדושת לוי)

כתרו של הקב"ה

"ובכן לך הכול יכתירו" (מן התפילה). כתרו של הקב"ה הוא שאנו מוסרים את נפשנו על קדושת שמו הגדול. "לך הכול – יכתירו", אנו מכתירים אותו ב"לך הכול".

(רבי צבי מרימנוב)

הכול יודעי תרועה

"אשרי העם יודעי תרועה". אנו מודים לה' יתברך על שכל בני ישראל, בלי הבדל אם הם גאוני תורה ויודעי מדרש, אם הם יהודי 'עין יעקב' או 'יהודי תהילים' – כולם יודעים את תרועת המלחמה עם הנפש הבהמית, ויש להם רגש פנימי להמשכות של הנפש האלוקית.

(הרבי הריי"צ מליובאוויטש)

מהות היום

קבלת העול שיש בכל יום, ובייחוד בעת קריאת שמע, היא התחלה ויסוד בלבד להנהגת האדם במשך היום. אולם קבלת העול של ראש השנה היא מהותו ותוכנו של היום.

(לקוטי שיחות)

מה לבקש

הרבי הרש"ב מליובאוויטש היה מזהיר ומבקש במיוחד בראש השנה לעורר רחמי שמים בבכייה ובהתעוררות פנימית על תיקון המידות ועל התנהגות במידות חסידיות.

(ספר השיחות תש"ד)

צורכי הגוף

בראש השנה עסוק כל יהודי בהכתרת המלך, ועם זה הוא מבקש על צרכיו הגשמיים. שני הדברים אינם סותרים זה את זה, אלא היא הנותנת: כאשר קבלת העול של הכתרת המלך היא בשלמות, עד שכל מציאות האדם היא מציאות המלך, מתבטא הדבר גם בענייניו הגשמיים, שאינם צורכי הגוף סתם, אלא מצד ציווי המלך, שרצונו שהעבודה תהיה עם הגוף ועל-ידו.

(הרבי מליובאוויטש)

  אמרת השבוע

להיות מזכי הרבים

באחד מימי חודש אלול התייצב רבי יוסף-יוזל הורוביץ, 'הסבא מנובהרדוק', בהיכל הישיבה והשמיע דברי התעוררות נוקבים, בקריאה לחשבון נפש אמיתי.

ככל שהרחיב לתאר את המצב התבררה המסקנה כי כל הנוכחים אינם ממלאים את רצון קונם ואין להם שום זכות לבקש שיזכו בדין בראש השנה. בעקבות זאת פרצו כולם בבכי.

ואז אמר 'הסבא': "עצה אחת יש לנו להינצל – להתמסר בכל כוחנו לזיכוי הרבים; שיהיו הרבים צריכים לנו. על כך נאמר הפתגם העממי: כשזקוקים לעזרת הגנב, מורידים אותו מחבל התלייה".

  פתגם חסידי

סיבה לחיות

"רוצה אני לחיות בעולם הזה, מפני שבעולם הבא אין ימים נוראים, אין אלול, ראש השנה ויום הכיפורים. איזה טעם יש לחיים שאין בהם תשובה!" (רבי שמלקה מניקלשבורג)

  מעשה שהיה

תפילת המומר

איש בירושלים לא ידע מניין צץ שמעון המומר. היו שאמרו שקודם בואו לארץ מאיזמיר שבטורקייה, בשנת תקצ"ו (1836), כבר המיר את דתו. אחרים טענו שעשה זאת בארץ ישראל.

בין כך ובין כך, שמעון היה ליהודי ירושלים כעצם בגרון. הוא ארב לטרף קל, ליהודים עניים ונדכאים, ובאמצעות כסף ומתנות צד אותם ברשתו. הצלחותיו הקנו לו מוניטין בקרב בכירי המיסיון, ואלו הרעיפו עליו כבוד וממון. שמעון קשר קשרים עם בכירי השלטון האנגלי, וחתניו קיבלו משרות רמות בארגוני המיסיון.

בזכות עושרו הרב היה לשמעון זמן פנוי בשפע, ואותו ניצל להצקות חוזרות ונשנות ליהודים. הוא נהג להתגרות בהם בדיבוריו הבוטים, וגם נהנה לאכול מאכלי טרֵפה לנגד עיניהם.

זה היה בלילה הראשון של סליחות, בשנת תרכ"א (1861). שמעון יצא לרחוב היהודים בעיר העתיקה בדרך ל'תחביבו' הידוע – להציק לאחיו. בעודו פוסע בסמטאות החלה רוח אחרת לפעם בקרבו. הרהורי תשובה שכמותם לא חווה מעודו פילחו את ליבו. הוא עצר, נושם בכבדות, מנסה להשתלט על הרעד שאחז בו.

באותה שעה מילא את הרחובות קול הסליחות שבקע מבתי הכנסת. ירושלים נתמלאה באווירת הקדושה ובתחנוני תושביה לקראת הימים הנוראים. הקולות האלה זעזעו את נשמתו של שמעון. טלטלה גדולה אחזה בו.

בטרם הספיק לקלוט את המתחולל בקרבו נשאו אותו רגליו אל חצר בית הכנסת 'החורבה'. הוא פסע פנימה, אל בית המדרש הישן, נטל ספר 'סליחות' והצטרף לקהל השופך את ליבו לפני ה'.

כאשר הגיע שליח הציבור לאמירת הווידוי, פרץ שמעון בבכי מטלטל, שבקע ממעמקי נשמתו. דמעות רותחות זלגו מעיניו. המתפללים הביטו בו כלא-מאמינים. סבורים היו שהשתגע, או חמד לצון. לאחר ה'סליחות' הסתודדו לפשר מעשיו של האיש.

למחרת התבשרה ירושלים כי שמעון המומר פנה אל רבני העיר בבקשה להורות לו דרך תשובה. הרבנים פקפקו בכנות דבריו, והיו סבורים כי אין זאת אלא מהתלה מרושעת מבית היוצר של המומר.

שמעון פרץ בבכי, והתחנן כי יאמינו לו ששב בתשובה שלמה ורצונו לשוב אל חיק עמו. אך הוא לא הצליח לשכנעם בכנות כוונותיו, ובמפח נפש חזר לביתו. עד ראש השנה איש לא ראה אותו.

בערב ראש השנה נשמע קול: שמעון המומר חזר. הוא נראה אצל הספר, שם ביקש לגזוז את מחלפותיו ולהניח פאות משני צידי ראשו. לאחר שהסתפר טבל במקווה ומיהר לבית הכנסת, ושם הצטנף בפינה ושפך את ליבו באמירת תהילים.

תפילותיו, שנאמרו בבכי רצוף ובדמעות שליש, אותתו למתפללים כי מתחולל כאן דבר מה אמיתי. במהלך ימי החג ובשבת שאחריהם לא שב אל ביתו, אלא פנה להכנסת האורחים. שם בילה גם את צום גדליה, בתענית, באמירת תהילים ובבכי.

בינתיים הבחינו בני משפחתו בהיעדרותו ופנו לחפשו. רבה הייתה תדהמתם לגלות את אביהם שקוע באמירת תהילים כבעל תשובה גמור. רעייתו, שהייתה סבורה כי נשתבשה עליו דעתו, החלה לזעוק מרה. שמעון ניתק את מבטו לרגע מספר התהילים, והודיע לה ביובש כי מעתה אין לו כל קשר אליה והרי היא זרה לו לגמרי.

בני משפחתו נוכחו כי לא יצליחו לשכנעו לשוב לביתו, ומיהרו לגייס למשימה את בכירי המיסיון ואף את הקונסול האנגלי. בסופו של דבר ניאות שמעון לסור לביתו של הקונסול ולשתף את כל מכריו בשינוי שהתחולל בו.

לפגישה הופיע שמעון בחזותו החדשה: כיפה לראשו, טלית קטן לגופו ופאות גולשות על שתי לחייו. הזה שמעון? – התחלחלו מכריו. מבטו הנחוש ועיניו המאירות הבהירו לנוכחים כי פנים חדשות באו לכאן.

"אל דאגה", ניסתה אשת הקונסול להרגיע את אשתו וילדיו הבוכים. "ודאי אחז בו דיכאון. המתינו מעט. הוא יפרוק את המשא מעל ליבו ויחזור להיות שמעון המוּכר לכולנו".

בעל התשובה הניד את ראשו בשלילה. "בריא אני בגופי, ברוחי ובנפשי, יותר מאי פעם", השיב נחרצות. "נכון, חוטא גדול הייתי, אולם אין דבר העומד בפני התשובה. מקווה אני שהבורא ירחם עליי וימחל לי על עוונותיי".

עווית של כעס עלתה על פני אשתו. לאחר שחזר לבית הכנסת ניגשה אל בכירי המיסיון והחלה לטוות עמם את התכנית. בערב יום הכיפורים באה משלחת להזמינו לפגישה אחרונה עם הקונסול. שמעון תהה אם אין טומנים לו פח, אולם חש כי אין לפניו ברירה. בבית הקונסול, משלא נענה להפצרות לחדול משיגעונו החדש, ביקש לחזור לבית הכנסת, אולם אז ננעלה בפניו הדלת.

"אתה תישאר כאן עד אחרי יום הכיפורים", אמרה לו אשתו בארשת ניצחון.

במהלך כל היום ניסה שמעון להימלט מידי שוביו, אולם אלה גברו עליו שוב ושוב. רק לקראת ערב התרופפה השמירה עליו. שמעון הצליח לחמוק מן הבית, ורץ כל עוד נפשו בו אל בית הכנסת.

כשדרך על המפתן, החל שליח הציבור בתפילת הנעילה.

שמעון סר מיד לפינתו, התעטף בטלית והחל לשפוך את צקון לחשו, את תפילת הבן האובד ששב אל קונו.

(על-פי 'בעלי תשובה')

  לומדים גאולה

הלב צועק

בזמן הגאולה יתקע הקב"ה "בשופר גדול", כמו שנאמר בישעיה (כז,יג). על בסיס הפסוק הזה נבנתה התפילה שאנו מתפללים שלוש פעמים בכל יום: "תקע בשופר גדול לחירותנו".

בראש השנה אנו מצוּוים לתקוע בשופר – "מצוות היום בשופר". רמזים רבים יש במצווה זו. תורת החסידות שמה דגש על שני היבטים עיקריים: א) באמצעות השופר נעשית הכתרתו של הקב"ה למלך על עם ישראל ועל העולם, כמנהג המלכים, שבעת הכתרתם תוקעים בשופרות; ב) כוחו של השופר לעורר רגשות של תשובה, שכן הוא מבטא את צעקת הלב של היהודי.

תשובה לפני ההכתרה

שני הדברים קשורים זה בזה. כשיהודי בא בראש השנה להכתיר את הקב"ה למלך ומבקש: "מלוך על העולם כולו בכבודך", מוצגת לו השאלה: הלוא בשנה שעברה היה הקב"ה מלך על העולם; האוּמנם מילאת את רצונו? לכן לפני ההכתרה חייבת לבוא עבודה של תשובה. היהודי צריך לשוב בתשובה שלמה על מעשיו בעבר, ואז יוכל לבקש באמת ובתמים שהקב"ה ימלוך על העולם.

אלא שבראש השנה התשובה אינה על חטאים ועוונות מוגדרים (שכן אין הזכרת עוון ביום הזה), אלא על עצם קבלת מרותו של הקב"ה. ביום זה צריך יהודי לקבל עליו בשלמות עול מלכות שמים, ולהחליט החלטה איתנה למלא את כל ציוויי ה'.

השופר, נוסף על היותו ביטוי להכתרת הקב"ה למלך, מעורר ומכריז: "עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם". הוא מעורר את האדם לתשובה, לתיקון המעשים, לקבלת עול מלכות שמים. השופר גם מבטא את צעקת ליבו של היהודי, את כאב נפשו על שנתרחק מאור הקדושה.

בלי מילים

יש שני סוגים של צעקות כאב: כאשר הכאב עדיין נסבל, הוא בא לידי ביטוי במילים. עצם העובדה שהכאב יכול להתבטא במילים מוכיחה שזה כאב מוגבל. אך יש כאב עמוק יותר, כאב בלתי-נסבל, שאינו יכול לבוא לידי ביטוי במילים. המילים דלות ועלובות מכדי לבטא את הכאב הגדול. האדם צועק אז בלי מילים: "אוי! אוי!".

זו התקיעה בשופר – "קול פשוט" – צעקה פשוטה, בלי מילים. היהודי חש צער עמוק ביותר על ריחוקו מה', על שבשנה שחלפה לא התקרב די הצורך אל הקב"ה. הכאב ממלא את כל ישותו, עד עומק נשמתו. זה כאב שאינו יכול להתבטא במילים. הוא פורץ החוצה ב'צעקה' של השופר.

לאחר מכן מתפרץ כאב עמוק יותר, המתבטא ב'שברים' וב'תרועה'. ה'שברים' מתוארים בגמרא "גנוחי גניח" (=גניחות), וה'תרועה' "ילולי יליל" (=יללות). כאשר הכאב גובר, הוא אינו יכול להתבטא אפילו בצעקה פשוטה. האדם אינו צועק אלא גונח, גניחות קטועות. כשהכאב גובר עוד יותר אין האדם יכול אפילו לגנוח, והוא מייבב ומיילל: "אוי, אוי, אוי, אוי, אוי" (וכפי שהדרגות הללו מוסברות בהרחבה בתורת החסידות, בהתייחסות לכאב נפשו של היהודי).

כך השופר מבטא את צעקת הלב הפנימית של עם ישראל בראש השנה. צעקה זו מבטאת את רצונו העמוק של כל יהודי להיות קרוב אל ה' ולעבדו בכל ליבו. וזו עבודת התשובה של ראש השנה – צעקה מהמעמקים הפנימיים ביותר של הלב היהודי. הצעקה מגיעה עד פנימיותו של הקב"ה, עד עצמותו ומהותו יתברך, ומעוררת בו את הרצון למלוכה. כך מכתיר עם ישראל את הקב"ה למלך על עם ישראל, ובאמצעותו למלך העולם כולו.

  חיים יהודיים

ניצול הטבח במבט קדימה

אחד מאירועי שנת תשע"ה שנצרבו בתודעה הוא הטבח הנורא בבית הכנסת 'בני תורה' בשכונת הר נוף בירושלים, שבו נרצחו ארבעה יהודים הי"ד. איתן מועלמי (50), אחד משמונת פצועי הטבח, עדיין שרוי בהליך השיקום, אף שחלפו מאז יותר מעשרה חודשים. איתן, אב למשפחה ברוכת ילדים, מתגורר בהר נוף. שיחתנו מתקיימת לאחר שובו ממרכז השיקום, כפי שהוא עושה כמה פעמים בשבוע.

בעודו משקיף ממרפסת ביתו על בית הכנסת הוא חוזר לבוקר יום שלישי, כ"ה במרחשוון. "בשעה 6:20 הלכתי להתפלל, והתפילה התנהלה כסדרה", הוא מספר. "בשעה 7, בעיצומה של תפילת שמונה-עשרה, שמעתי פתאום יריות".

רגעי האימה

איתן מתאר את ההתרחשויות שלב אחר שלב: "אחד המחבלים צעק 'זה דאעש, לא לזוז'. התאבנתי על מקומי. כשהבטתי הצידה ראיתי מתפללים זורקים כיסאות על המחבלים. המראות היו מחרידים, הקולות מזעזעים. שניות לאחר מכן התייצבו המחבלים מולי".

הביטוי "ראה את המוות מול העיניים" הוא תיאור נאמן של האירועים: "אחד המחבלים אחז אקדח. אינסטינקטיבית הרמתי כיסא כדי לכסות את פניי. צעקתי 'לא!', ואז נשמעה ירייה. הכדור פגע בספרים שמעל הכיסא שהרמתי. המחבלים הִכו אותי בגרזינים ופגעו בראשי ובידי. אני זוכר את עצמי בתוך שלולית דם, זועק לעזרה. משלב זה איני זוכר כלום".

מלחמה על החיים

המחבלים סברו שאיתן כבר אינו בין החיים והמשיכו במסע הרצח, אבל הקב"ה רצה אחרת. כשכוחות הביטחון פרצו פנימה הוציאו את איתן, המתבוסס בדמו, עטור בטלית ובתפילין. אחד הגורמים סבר שהוא מת, וכך יצאה הודעה על הרוג חמישי בטבח.

"לא נתנו לי סיכוי לחיות", מספר איתן. "הרופאים אמרו זאת לאשתי, וגם לראשון לציון הרב שלמה עמאר, שביקר בחדר שבו אושפזתי". שבועיים וחצי היה מורדם ומונשם עד שהתעורר. "פקחתי עיניים והרופא שאל אם אני מזהה מי עומד מולי", מספר איתן. "אמרתי 'זאת אשתי'... הרופא הגיב בשמחה: 'המוח שלו לא נפגע'".

המסר של איתן

איתן הבין שחייו ניתנו לו במתנה. "המנתחים עבדו כמעט עשר שעות כדי לחבר את ידי למקומה. אחד החובשים אמר לי בהמשך שרצועות התפילין סייעו לחסימת העורקים. היה לי כמובן גם נס גדול שהפגיעה בראש לא פגעה בשום איבר חיוני".

חודשיים וחצי לאחר הטבח החל בתרגילי שיקום. איתן מביט שוב על בית הכנסת. "אירוע כזה משנה לך את כל החיים", הוא אומר, מהורהר. "בעיקר בהתייחסות לתורה ולקיום המצוות. הכול עכשיו נראֶה אחרת". בערב ראש השנה הוא מבקש להעביר מסר לציבור: "הבה נתחזק באהבת חברים. שנדע להעריך כל אחד ואחד".


מועלמי על רקע בית הכנסת (צילום:
kikarashabat)

  פינת ההלכה ומנהג

מתי 'תשליך'?

שאלה: מתי עושים את מנהג ה'תשליך'?

תשובה: במדרש תנחומא (וירא, כב) מסופר שבשעה שאברהם ויצחק הלכו לעקֵדה, ניסה השטן לעצור בעדם, וזימן להם נהר שנכנסו בו עד צווארם. לפיכך הולכים אנו לנהר בראש השנה, כדי להזכיר את זכות אברהם ואת עקדת יצחק. כמו-כן נאמר שהמים רומזים למידת החסד, שאותה עלינו לעורר היום.

עוד הוזכר בספרים הפסוק בספר נחמיה (ח,א-ב): "ויאספו כל העם כאיש אחד אל הרחוב אשר לפני שער המים... ביום אחד לחודש השביעי". הזכירו בזה גם את מאמר חז"ל (הוריות יא,א): "אין מושחין את המלכים אלא על המעיין", בהקשר של יום ההכתרה – ראש השנה.

מקיימים את המנהג ביום הראשון של ראש השנה, אחרי תפילת מנחה וקודם השקיעה. נוהגים ללכת אל מחוץ לעיר, לנהר (או לים, מעיין או באר. ובאין ברירה אפילו ליד ברז מים פתוח), ומה טוב – למקור מים שיש בו דגים, לסימן טוב שלא תשלוט בנו עין הרע, כמו הדגים הסמויים מן העין, ושנפרה ונרבה כדגים. כמו-כן בני-האדם נמשלו לדגים הנאחזים במצודה (קוהלת ט,יב).

יש מקהילות החסידים הנוהגים לקיים מנהג זה 'בין כסה לעשור', ויש – ביום אמירת הפיוט 'שלוש-עשרה מידות' בסליחות.

עיקר האמירה היא הפסוקים הרומזים לי"ג מידות הרחמים (מיכה ז,יח-כ): "מי א-ל כמוך... ותשליך במצולות ים כל חטאותם...", ועל שם זה נקרא המעמד 'תשליך'. ויש מוסיפים פסוקים ובקשות.

בסיום מנערים את שולי הבגדים, ולמנהג חב"ד – שולי הטלית-קטן, "הוא בגד השכינה".

משמעות העניין על-פי הקבלה, שמנערים את ה'קליפות' מעל שורש נשמותינו ומשליכים אותן ל"מצולות הים העליון", כעניין השעיר המשתלח ביום הכיפורים.

מקורות: מנהגי מהרי"ל (הוצאת מכון ירושלים עמ' רעז). שו"ע או"ח סי' תקפג ס"ב בהג"ה, ונו"כ. שו"ע אדמו"ר הזקן שם ס"ז. שער הכולל ס"פ מ"ג. אוצר מנהגי חב"ד עמ' קמא. אוצר טעמי המנהגים עמ' שפג, וש"נ.


 

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)