חב''ד כל הלב לכל אחד
תרומה | לימוד יומי | חנות | בתי חב"ד | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 18:09 זריחה: 6:44 ג' בחשון התשפ"ז, 14/10/26
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

שיחת השבוע 1496 - כל המדורים ברצף
ערב שבת-קודש פרשת תבא, כ' באלול ה'תשע"ה (04/09/15)

מדורים נוספים
שיחת השבוע 1496 - כל המדורים ברצף
למה לבקש סליחה בכל שנה?
יש חדש
הקב"ה עצמו רוצה שלא נבין
הבאת ביכורים
החודש המכריע
אני לדודי
סיפור הדורות
גאולה לכל יהודי
מסר משמים היישר ללב
פרוזבול עכשיו

מס' 1496, ערב שבת-קודש פרשת תבוא, כ' באלול ה'תשע"ה (04.09.2015)

יוצא לאור על-ידי צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר)

ת"ד 14 כפר חב"ד 60840, טל' 072-2770100, פקס: 03-9606169

עורך: מנחם ברוד   �  יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

 עמדה שבועית

למה לבקש סליחה בכל שנה?

המאבק הזה מלווה אותנו לכל אורך חיינו. ככל שהאדם מודע יותר לחלק האלוקי שבו, כך הוא חש יותר את הדרך שלפניו

ושוב מתאספים המוני בית ישראל לאמירת הסליחות. שוב נתייצב בראש מורכן ובלב רוטט לפני ריבון העולמים ונצהיר: "לא בחסד ולא במעשים באנו לפניך, כדלים וכרשים דפקנו דלתיך". כל אחד מאיתנו יאמר לקב"ה: "הרי אני לפניך ככלי מלא בושה וכלימה".

אבל למה בעצם מכניסים בפי כולנו אמירות כאלה? למה לא להציע לנו גם הצהרות מסוג אחר? למשל: "באתי היום להציג לפניך, ריבון העולמים, שנה מושלמת, שבה חייתי כפי רצונך. חשבתי מחשבות טהורות בלבד, הוצאתי מפי אך ורק דברים ישרים והגונים, קיימתי את כל מצוותיך, מתוך הקפדה על כל קוץ ותג".

אתם מחייכים. ברור שאיש אינו יכול להתייצב לפני בורא העולם ולהצהיר הצהרות כאלה. כל אדם יודע היטב עד כמה הוא רחוק מקיום מלא של רצון הבורא. כולנו כושלים ומועדים, חוטאים ומתחרטים, מצטערים על מילים נמהרות, נאבקים במחשבות לא טהורות.

צדיקים בוכים

יתרה מזו, ככל שהאדם מתאמץ יותר לחיות על-פי רצון ה', כך הוא מרגיש יותר עד כמה הוא רחוק משלמות. לכן דווקא צדיקים ועובדי ה' אמיתיים עוסקים בימים האלה ביתר שאת בתשובה ובתחנונים, מפני שככל שמתרוממים ומזדככים כך מקבלים הבנה מהי שלמות אמיתית.

העמידו לנגד עיניכם את רבי לוי-יצחק מברדיצ'ב, שסנדלר נודד שואל אותו אם יש לו משהו לתקן. הצדיק שומע בדבריו תוכחת מוסר נוקבת: "אין לך מה לתקן?!", והוא פורץ בבכי מעומק ליבו. או ה'חפץ חיים', שכאשר מכריזים בשבת מברכים חודש אלול על ראש החודש, הוא מתחיל לרעוד בכל גופו ומתייפח כילד קטן.

המתח הזה נובע מהניגוד המובנה בין הגוף ובין הנשמה, בין העולם החומרי ובין הצד האלוקי החבוי בתוכו. הגוף והחומר מושכים אותנו לעבר החולף והרגעי, ואילו הנשמה חותרת אל האלוקי והנצחי. היצר מנסה לגרור אותנו לסיפוקי רגע, לטיפוח האגו ולהשפלת הזולת. החלק האלוקי שבתוכנו שואף אל האמת, אל ההתבטלות בתוך האין-סוף, אל האחדות שנוצרת על-ידי כל הפרטים.

המאבק הזה מלווה אותנו לכל אורך חיינו. יש בו עליות ומורדות, הצלחות וכישלונות. ככל שהאדם מודע יותר לחלק האלוקי שבו, כך הוא חש יותר את הדרך שלפניו. אין הוא משלה את עצמו שכבר הגיע אל היעד.

לתקן ולהסתער

לכן בכל שנה אנחנו מתייצבים מחדש לפני הבורא בחיל וברעדה. אולי השתפרנו בשנה האחרונה. אולי השגנו עוד כמה נקודות בהתגוששות המתמדת עם היצר. אבל דווקא משום כך אנחנו יודעים טוב יותר לאן עלינו לשאוף.

בקשת הסליחה והעמידה בראש מורכן אין פירושן שנכשלנו. איננו באים לסליחות בתחושת דכדוך ועצב. להפך, אנו מתייצבים לפני הבורא כחיילים העושים תחקיר של קרב לקראת המשימה הבאה. מתקנים מה שצריך, מפיקים לקחים, אבל מיד מסתערים בעוז רוח על היעד החדש. שנה חדשה לפנינו, והקב"ה ייתן לנו כוחות שהיא תהיה טובה יותר.


בלב רוטט. מעמד הסליחות של 'אור ישראלי' (צילום: ישראל ברדוגו)

  יש חדש

עוזרים לחגים

הכול מכירים את מנהג 'קמחא דפסחא', שמטרתו לסייע לנזקקים לקראת חג הפסח, אולם גם חגי תשרי המתקרבים מחייבים הושטת יד עוזרת למשפחות הנזקקות. בתי חב"ד ברחבי הארץ פתחו בהיערכות מיוחדת לחלוקת מצרכי מזון למשפחות האלה, כדי לאפשר להן לחגוג את חודש החגים. לנוכח המצוקה חשוב לתרום בעין יפה ולחשוב על המשפחות שבלי עזרתנו יתקשו לחגוג את החגים כראוי.

בתי הכנסת הפתוחים

לאחר ההצלחה הגדולה בשנים הקודמות, צעירי חב"ד מרחיבים את מפעל 'בית הכנסת הפתוח'. בתי חב"ד ברחבי הארץ מקימים יותר משלוש-מאות מנייני תפילה מיוחדים לראש השנה וליום הכיפורים, לציבור שאינו רגיל ללכת לבית הכנסת כל ימות השנה. התפילות נערכות במאהלים גדולים וממוזגים, באולמות ציבוריים ובבתי חב"ד, והבאים גם נהנים מהדרכה מסודרת במשך התפילה. פרטים ורשימת אתרי התפילה באתר www.kipur.org.

מזמור לאסף

אלבום ביכורים לזמר אסף שפר ושמו מזמור לאסף. עשרה שירים במגוון סגנונות, שאת רובם הלחין בעצמו. 0506897807.

  שלחן שבת

הקב"ה עצמו רוצה שלא נבין

בפסוקי התוכחה נאמר: "וְהִפְלָא ה' אֶת מַכֹּתְךָ". קללה זו חמורה מקודמותיה, שכן משמעותה מכות שיהיו בבחינת פלא, למעלה מההיגיון. כך יש לראות את המאורעות הקשים שפקדו את עם ישראל בדורות האחרונים. השכל אינו יכול להסביר את שתיקת אומות העולם לסבלו של עם ישראל, או גרוע מכך – את ביטויי השמחה לאידו.

אלא שדווקא ההגדרה 'פֶּלֶא' נותנת פתח להבנת העניין. לעיתים איננו צריכים לשאוף להבין את דרכי השם. יתרה מזו, הקב"ה בעצמו אינו רוצה שנבין ונצדיק את מעשיו. אפילו התורה הקדושה אומרת "וְהִפְלָא" – זה דבר בלתי-מובן, אין כאן שום הסבר.

איפה הגבורה?

עניין דומה אנו מוצאים בגמרא במסכת יומא, המספרת שמשה אמר בתפילה "הא-ל הגדול, הגיבור והנורא". לאחר חורבן הבית אמר ירמיה הנביא: "נכרים מקרקרין בהיכלו; איה נוראותיו? לא אמר 'נורא'". אחר-כך בא דניאל, אמר: "נכרים משתעבדים בבניו; איה גבורותיו? לא אמר 'גיבור'". לאחר מכן באו אנשי כנסת הגדולה ואמרו: "אדרבה, זו היא גבורתו, שכובש את יצרו, שנותן ארך אפיים לרשעים. ואלו הן נוראותיו".

כלומר, ירמיה ודניאל ביטלו את אמירת תוארי השבח "הגיבור והנורא" כלפי הקב"ה, שכן באותה עת ביטאה המציאות מצב הפוך לחלוטין. עם ישראל סבל צרות איומות, והיה נראֶה שיד שונאי ישראל על העליונה. אך לימים באו אנשי כנסת הגדולה והסבירו כי דווקא מציאות זו היא ביטוי לגדולתו של הקב"ה, וחזרו לומר את התארים האלה.

אמירה אמיתית

נשאלת השאלה, וכי ירמיה ודניאל לא ידעו את ההסברים האלה? מדוע ביטלו את תקנת משה רבנו וחדלו מלומר "הגיבור והנורא"? משיבה הגמרא: "מתוך שיודעין בקב"ה שאמיתי הוא, לפיכך לא כיזבו בו".

כאשר המציאות הנראית לעיניים נראתה סותרת לחלוטין את תיאורו של הקב"ה כ'גדול' ו'נורא' – לא היו ירמיה ודניאל יכולים לומר זאת. הם חשו שזו תהיה אמירה שאינה אמיתית, לנוכח המציאות ההפוכה לגמרי. מכאן למדנו שיש מצבים שבהם אין לחפש הסברים כיצד 'להצדיק' את הקב"ה, אלא יש לומר את האמת, שזה דבר בלתי-מובן – 'פלא', למעלה מיכולת ההשגה שלנו!

כוחו של יהודי

הכאב והצער, שאינם יכולים להיות מוסברים, קיימים גם אצל הקב"ה כביכול. הגמרא במסכת בבא בתרא מספרת על אמורא ששמע בת-קול שאומרת "אוי לי שנשבעתי (להגלותם), ועכשיו שנשבעתי, מי מפר לי?". כשסיפר זאת לחכמים, אמרו לו: "היה לך לומר לו: מופר לך!".

מדברי הגמרא עולה שהקב"ה בעצמו מצטער על הגלות ומבקש ש'יפֵרו' לו את השבועה. ויתרה מזו, בכוחו של יהודי לבטל את הגלות אם יתנהג בענייני קדושה בבחינת 'וְהִפְלָא', למעלה מן ההיגיון. כשהוא יעסוק בהפצת התורה בלי חשבונות, תתבטל קללת 'וְהִפְלָא', ויושפע שפע רוחני נעלה בטוב הנראה והנגלה, בלי גבול ומידה, עד לגאולה האמיתית והשלמה תיכף ומיד ממש.

(תורת מנחם – מנחם ציון, כרך ב, עמ' 414)

  מן המעיין

הבאת ביכורים

של מי הארץ

"ולקחת מראשית כל פרי האדמה, אשר תביא מארצך, אשר ה' אלוקיך נותן לך" (דברים כו,ב). עניינה של מצוות הביכורים להוציא ממחשבתך שהאדמה היא "ארצך", ולהביאך לידי הכרה אשר "ה' אלוקיך נותן לך".

(העקדה)

קשר הדדי

בפרשת הביכורים מוזכר שם ה' י"ג פעמים, כנגד י"ג מידות הרחמים; ובפרשת י"ג מידות הרחמים, שבה נאמר "ויעבור ה' על פניו ויקרא" (שמות לד), הוזהרנו על "ראשית ביכורי אדמתך תביא בית ה' אלוקיך".

(משך חכמה)

חסימת התאווה

"אדם יורד לתוך שדהו ורואה תאנה שביכרה, כורך אותה בגמי לסימן ואומר: הרי זו ביכורים" (ביכורים ג). אדם היורד לתוך שדהו, ונפשו חומדת לאכול את התאנה שביכרה, כורך מעליה גמי – יחסום את תאוותו ויסגור בעדה.

(רבי אלימלך מליז'נסק)

פרי של הקב"ה

"יורד לתוך שדהו" – הקב"ה נכנס לכרם עם ישראל, "ורואה תאנה שביכרה" – ילד או ילדה שנכנסים לגיל מצוות, "אומר: הרי זו ביכורים" – הוא מצווה ורוצה שיחנכו ילד זה לתורה ולמצוות, שיביאוהו ל'בית המקדש'.

(הרבי מליובאוויטש)

שנאת ישראל נצחית

"ארמי עובד אבי" (דברים כו,ה). לא "עבד", בלשון עבר, אלא "עובד", בלשון הווה. כי שנאת ישראל לא פסקה מאז ועד היום – הארמי ממשיך בשנאתו ובאיבתו בכל דור ודור.

(רבי חיים מצאנז)

חסד בעוצמה של גבורה

"השקיפה ממעון קודשך... וברך את עמך את ישראל" (דברים כו,טו). אומרים חז"ל (ירושלמי מעשר שני): "כמה גדול כוחן של עושי מצווה, שכל השקפה שבתורה ארורה, וזה בלשון ברכה". קללה שנהפכת לברכה גדולה מברכה סתם. כאשר הקללה נהפכת לחסד, נמשך החסד בדרך של גבורה, בהתגברות ובחוזק.

(אור התורה)

כוחה של מצווה

"כמה גדול כוחן של עושי מצווה, שכל השקפה שבתורה ארורה וזה בלשון ברכה. אמר רבי יוסי בר-חנינא: ולא עוד אלא שכתוב היום הזה" (ירושלמי מעשר שני). רבי יוסי בר-חנינא מוסיף על דברי תנא קמא, שאין הדבר במצוות ביכורים בלבד, אלא כך הוא בכל זמן ובכל מקום. קיום המצוות הופך את הקללה לברכה.

(ספר המאמרים ת"ש)

לא לבטל, לקדש

פירות ביכורים לא הוקרבו על המזבח אלא ניתנו לכוהן לאכילה. ללמדנו שתפקיד האדם אינו לבטל את הגשמיות, אלא להחדיר לתוכה קדושה כמות שהיא בגשמיותה.

(לקוטי שיחות)

  אמרת השבוע

החודש המכריע

באחד מימי חודש אלול נסע רבי מרדכי מלכוביץ' בדרך ועצר בפונדק יהודי ללינת לילה. בהיכנסו פנימה שמע את שיחתם של איכרים גויים שישבו ושתו בתום יום העמל.

קרא אחד האיכרים לעבר חבריו: "אחיי, החודש הזה של איסוף התבואה אחרי הקציר הוא המכריע את השנה כולה. מי שמתעצל בחודש הזה, ירעב ללחם כל השנה".

מיד פנה רבי מרדכי אל חסידיו ואמר להם: "שמעתם מה אמר האיכר? החודש הזה הוא המכריע את כל השנה כולה – מי שמתעצל בו, מניין ישאב חיוּת של קדושה בשנה הבאה!".

  פתגם חסידי

אני לדודי

"הפירוש האמיתי של 'אני לדודי' הוא שיהודי ידע כי כל תכלית קיומו היא בעבור 'דודי', לשרת את הבורא, ואין לו שום מציאות משלו" (בעל 'שפת אמת')

  מעשה שהיה

סיפור הדורות

הרב ישראל-מאיר לאו היטיב את עניבתו, יישר את מגבעתו ונכנס לאולם אקדמיית 'ון ליר' בירושלים, לקראת סימפוזיון בנושא הנוער והזהות יהודית. הקהל כבר תפס את מקומו, ומולו ישב עמיתו לוויכוח, מר מרדכי בר-און (המכונה מורלה), אלוף-משנה במילואים וחבר כנסת לשעבר.

בעוד הרב מסדר במוחו את דבריו, הוענקה רשות הדיבור לבר-און. "רצוני לחלוק עמכם אירוע שאירע לי באמצע שנות השישים", פתח ואמר. "הצטרפתי למסע של קבוצת ספורט ישראלית לברית-המועצות. באותם ימים זה היה אירוע יוצא דופן. יהודי מוסקווה התרגשו מאוד למראה בני עמם מישראל, וציפו לפגוש אותם בשבת בבית הכנסת.

"בתפילת שבת היה בית הכנסת מלא מפה אל פה. הספורטאים באו חבושי כיפות, והתפילה החלה. ואז קרתה תקרית לא-נעימה. בקריאת התורה הוזמן אחד הספורטאים לעלות לתורה, והתברר שהאיש לא ידע את ברכת העלייה לתורה. אלה היו רגעים מביכים מאוד. השחקן חש בוש ונכלם, והיהודים המקומיים הופתעו לראות יהודי מארץ ישראל שאינו יודע לעלות לתורה.

"האירוע חולל סערה בארץ. אישים רבים הביעו זעזוע לנוכח ניתוקו של הדור הצעיר מערכי היהדות. שר החינוך דאז, זלמן ארן (זיאמה), השמיע דברים נוקבים, ולא הסתפק במס שפתיים אלא קרא למסד שיעורי תודעה יהודית בכל בתי הספר הממלכתיים בארץ. ואכן, הרעיון קרם עור וגידים, גויסו תקציבים והוחל בהכנת תכניות.

"באותם ימים שימשתי קצין החינוך הראשי בצה"ל. שר החינוך זימן אותי לפגישה, ובמהלכה אמר בהתלהבות כי צה"ל הוא בית הספר הגדול ביותר בארץ ואני, קצין החינוך הראשי, מנהלו. על כן עליי להכין מערך הרצאות בנושא תודעה יהודית, ומשרד החינוך יתקצב זאת. המטרה היא, הוסיף ארן, שכל חייל ישלים בתוך שלוש שנים את שנות החֶסֶר שלו.

"נאומו הנרגש של שר החינוך הותיר אותי משועשע. וכי שר החינוך נעשה דתי? האוּמנם הגיל עושה את שלו, והאיש מתחיל לחשוש מפני מתן החשבון בעולם האמת? השבתי לו בשאלה: 'הגם שאול בנביאים?'...

"שר החינוך הישיר אליי את מבטו ואמר: 'אל תחשוב שחזרתי בתשובה... אספר לך: בשנת 1917, בעת מלחמת העולם הראשונה, הייתי חייל בצבא הרוסי. יום אחד היינו בשדה קרב אכזרי, שנהפך למרחץ דמים נורא. היינו חשופים על אדמה חרושה, בלי מחסה ובלי מסתור, ולהקת מטוסי קרב גרמניים הפציצה אותנו. היינו כמו ברווזים במטווח.

"'פתאום חשתי כאב חד מפלח את ירך שמאל שלי. קילוח דם פרץ מן הרגל. בידי הימנית ניסיתי לחלץ מן החגור את אֵת החפירה, כדי לנסות לחפור שוחה להסתתר בתוכה, ובידי השמאלית התאמצתי לעצור את שטף הדם. נכשלתי פעמיים... חשתי חוסר אונים. ייאוש החל לזחול לליבי. פתאום שמעתי בתוכי קול: "זיאמה, זָאג עֶפֶּעס [=אמור משהו]... התפלל... זה הזמן"... אבל מיד קם קול שני: "זיאמה, אל תהיה צבוע... מגיל שבע-עשרה הפנית לו עורף וחדלת מלהניח תפילין, וכעת כשאתה זקוק לו אתה נזכר להתפלל אליו?". לא התפללתי.

"'מבין אתה?', סיים שר החינוך, 'אינני חוזר בתשובה. רחוק אני מכך. ובכל-זאת, חשוב לי שהנוער יֵדע, שיכיר. הלוא אני למדתי ב"חדר" ובישיבה, ולפחות ידעתי. הם, הצעירים, אינם יודעים מאומה!'.

"זלמן ארן סיים את דבריו ובחדר השתררה שתיקה. לאחר רגע אמרתי לו: אדוני, רצוני לספר לך סיפור אישי.

"זה היה עם פרוץ מבצע קדש, בשנת 1956. הייתי מפקד גדוד טנקים. בשעת ערב ניצבתי זקוף בקומנדקר, מניף דגל ירוק כדי לכוון את הטנקים שמאחוריי, בעוד ידי האחרת אוחזת בשִמשת הרכב. לפתע נשמע פיצוץ אדיר. פגז פגע פגיעה ישירה בקומנדקר שלי וריסק אותו. הועפתי עשרות מטרים, פצוע מרסיסים בכל חלקי גופי.

"למרבה הפלא לא איבדתי את הכרתי. שמעתי את הטנקים דוהרים ממש סמוך אליי. שכבתי על הארץ, שותת דם, ולפתע, באותם רגעי נצח, הדהד במוחי קול פנימי: 'מוֹרָלֶה, התפלל!'. ואתה יודע מה, מר ארן? לא ידעתי לומר אפילו תפילה אחת. כל-כך רציתי, ולא ידעתי מה אומרים ואיך...

"וזה כנראה ההבדל בין הדורות שלנו: אתה שייך לדור שידע כיצד להתפלל, אך לא רצה; ואילו אני שייך לדור שרצה להתפלל, אך לא ידע כיצד"...

מרדכי בר-און סיים את דבריו. דממה השתררה באולם. הנוכחים כולם חשו כי העדות האישית הזו משנה את אופיו של האירוע. הרב לאו עצמו הרגיש כי נעתקו המילים מפיו, וכי הסיפור הזה מייתר את כל הדברים שתכנן לומר... הוא ניגש אל בר-און ולחץ את ידו בהתרגשות, ודמעות מבצבצות בזווית עיניו.

רגע קודם שפנו השניים לרדת מן הבימה קם באולם גבר צעיר, לראשו כיפה גדולה ופאות עבותות משתלשלות משני צידי ראשו. "סליחה שאני מתפרץ", אמר האיש, "רק רציתי לומר שאני נכדו של זלמן ארן".

  לומדים גאולה

גאולה לכל יהודי

בגאולה הקרובה הכול ייגאלו ולא יישאר אפילו יהודי אחד בגלות. כך נאמר בספר יחזקאל (כ,לג): "חי אני נאום ה' אלוקים, אם לא ביד חזקה... אמלוך עליכם". אפילו אם יהיו מי שלא ירצו להיגאל, יגאל אותם הקב"ה על כורחם. וכך מפרש רש"י את הפסוק "ושב ה' אלוקיך את שבותך" (דברים ל,ג) – "אוחז בידיו ממש איש-איש... תלוקטו לאחד-אחד בני ישראל".

איך ייתכן שרשעים יזכו לגאולה, וכי אין דין ואין דיין, חס ושלום? אלא ברור שאין הכוונה שיישארו ברישעתם. הקב"ה יעורר את ליבו של כל יהודי לשוב בתשובה שלמה, עד שיהיה ראוי לגאולה. כך מפרש רבנו הזקן (הלכות תלמוד תורה פרק ד, הלכה ג. תניא סוף פרק לט) את הפסוק "כי לא יידח ממנו נידח", שכל יהודי "בוודאי סופו לעשות תשובה", לקראת הגאולה.

החסד יגבר

עצם קיומם של חוטאים בעת הגאולה אין בו כדי למונעה. על הפסוק (תהילים קל,ח) "והוא יפדה את ישראל מכל עוונותיו", אומרים המפרשים (מצודת דוד): "גם העוון לא יעכב הגאולה, כי הוא יפדה את ישראל מן העוונות". אפשר לראות זאת גם בסדר הפסוקים שאומרים ב'נפילת אפיים' – קודם "פְּדֵה אלוקים את ישראל מכל צרותיו", שהיא היציאה מן הגלות, ורק אחר-כך "והוא (הקב"ה) יפדה את ישראל מכל עוונותיו" (ראה באריכות ספר השיחות תנש"א כרך א, עמ' 323 ואילך).

כך נאמר גם כן (מיכה ז,יח): "מי א-ל כמוך נושא עוון ועובר על פשע לשארית נחלתו", ופירשו המפרשים: "לשארית נחלתו – אותם שיישארו מחבלי המשיח, אינו עומד על הפשע להשגיח בו, לשלם עליו גמול, אלא עובר על הפשע והולך להלאה, כאילו לא יראנה" (מצודת דוד). וכן פירש הרד"ק: "לא יפנה לעד אל מעשיהם, כי חפץ חסד הוא... וחסדו יגבר על חטאיהם כשיגיע זמן הגאולה".

אין הדבר סותר את הצורך בתשובה לפני הגאולה. אכן, נחוצה תשובה קודם הגאולה, ובמיוחד מפני שאנו מבקשים שתבוא באופן של "זכו" ובבחינת "אחישנה". אך התשובה הזאת, שלפני הגאולה, אינה חייבת להיות תשובה גמורה, שמוחקת את כל העוונות, אלא דיי בהתחלה של התעוררות בלבד. מחיקת העוונות והתשובה השלמה יהיו אחרי הגאולה.

הרהור תשובה

הרבי מליובאוויטש אף התבטא בעניין זה (שם) כי "כבר עשו תשובה", והסביר: "אין לך אדם מישראל שלא הרהר תשובה כמה פעמים במשך ימי חייו, שעל-ידי זה נעשה 'בשעתא חדא וברגעא חדא' מרשע גמור צדיק גמור, כפסק דין הגמרא (קידושין מט,ב) ש'המקדש את האישה על-מנת שאני צדיק, אפילו רשע גמור מקודשת, שמא הרהר תשובה בליבו'".

ועוד אמר: "מצאנו בדברי ימי ישראל בכל הדורות, שגדולי ישראל השתדלו להרבות בלימוד זכות על ישראל, גם כשהיו בשפל המדרגה. אבל בדורנו אין צורך אפילו לחפש לימוד זכות, מכיוון שהמציאות בפועל היא, שהחיסרון שיש בדור בקיום התורה והמצוות הוא מפני האונס של 'תינוקות שנשבו'. מי שלעת עתה אינם מקיימים תורה ומצוות הם 'תינוקות שנשבו', שהם בגדר אנוסים, ואונס רחמנא פטריה. ולאידך גיסא, כאשר אותם 'תינוקות שנשבו' מקיימים אפילו מצווה אחת בלבד (ועל אחת כמה וכמה הרבה מצוות) – הרי זה יקר וחשוב ביותר אצל הקב"ה". לכן הגאולה יכולה לבוא תיכף ומיד.

  חיים יהודיים

מסר משמים היישר ללב

השבוע, לפני שלוש-עשרה שנים, השתנו חייו של יוסי בן-יצחק מחיפה. בשבת כ"ג באלול נחת באחת מבירות אירופה לטיול החצי-שנתי שלו ושל חבריו. קדושת השבת ואווירת חודש אלול לא היו אז חלק מרכזי בעולמו.

לפנות בוקר, שעתיים לאחר שעלה על יצועו, התעורר בבהלה: "חשתי כאב אדיר בחזה. התיישבתי וניסיתי להאט את נשימתי. כעבור כמה דקות ניסיתי לחזור לשכב, אך הכאב החד חזר והקפיץ אותי למצב ישיבה".

הכאב לא חלף

יוסי הבין שיש לו בעיה מסויימת אך לא קלט את חומרתה: "מתוך גישה שבכוחי ובעוצם ידי אני יכול לפתור הכול, החלטתי לצאת לפעילות ספורטיבית – ריצה לאורך הנהר. כעבור שעתיים שבתי למלון, נשכבתי על מיטתי, ושוב חזר הכאב החד והקפיץ אותי. באין ברירה ניסיתי לישון בישיבה. זו הייתה התנוחה היחידה שבה יכולתי לנשום.

"הזמנתי רופא וזה טען שמדובר בהתקררות. נתן לי כדורים, והלך לדרכו. ישבתי בחדרי, מביט בנוף ונפשי בוכה. במוחי ניקרה השאלה: מה עשיתי, למה זה מגיע לי? אך 'התשובה' הייתה רחוקה ממני".

שמע ישראל

השעות חלפו והכאב נמשך: "התחלתי לספור את השעות עד הטיסה לארץ. בארבע לפנות בוקר החלטתי לצאת לטיול במלון, כדי לשאוף אוויר, ואז זה קרה: חשתי התכווצות חזקה בחזה, האוויר כאילו נגמר, נפלתי במסדרון ותוך כדי הנפילה נפלטה מפי צעקה: 'שמע ישראל'. כאב חד פילח את חזי. הזעתי כמו שלא הזעתי בחיי. בשארית כוחותיי הגעתי לחדר. לקחתי מגבת, התיישבתי על הספה ונרדמתי לראשונה אחרי ארבעים שעות".

לאחר נחיתתו בארץ פנה אל רופא משפחה וזה הִפנה אותו בבהילות לחדר המיון. "שם הודיע לי שאני חולה בדלקת קרום הלב – דלקת של השק העוטף את הלב (ערלת הלב), ואך כפסע היה ביני ובין מוות מיָדי. הבנתי שהקב"ה שמע את זעקת 'שמע ישראל' שנפלטה מפי וברחמיו העניק לי את חיי במתנה", הוא אומר.

צירוף מצמרר

שלושה ימים לאחר מכן, בערב ראש השנה, השתחרר. "באותו רגע התחיל השיקום הרוחני שלי", הוא מספר. "ביום הכיפורים פתחתי את המחזור, ובפעם הראשונה בחיי התעמקתי במילים. בשמחת תורה כיבדו אותי בהקפה והחזקתי ספר תורה לראשונה מאז בר-המצווה. ליבי פעם בחוזקה, אך לא רק מהמחלה, הפעם גם מהתרגשות. הציבור בירך אותי 'תזכה לשנים רבות', ברכה שקיבלה משמעות מיוחדת.

"נולדתי מחדש. כמו ילד שלומד ללכת בהתחלה. פתאום קלטתי דבר מצמרר: כל האירוע התרחש בשבת שבה קראו את הפסוקים: 'אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם, מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ... וּמָל ה' אֱלֹקֶיךָ אֶת לְבָבְךָ'. הייתי 'בקצה השמים', והקב"ה, בחסדו הגדול, מל את ערלת לבי ופתח אותו לפעילות רוחנית חיובית". כיום יוסי מחלק את זמנו בין העבודה, המשפחה והתרומה לקהילה. "בתי הקפה והטיולים הראוותניים פינו את מקומם ללימוד תורה, לעזרה לזולת ולזיכוי הרבים", הוא אומר.


"נולדתי מחדש". יוסי בן-יצחק

  פינת ההלכה ומנהג

פרוזבול עכשיו

שאלה: מהו פרוזבול ומתי יש לעשותו?

תשובה: מצוות עשה להשמיט את החובות בשנה השביעית ולא לגבות אותם, שנאמר (דברים טו,ב): "לֹא יִגֹּשׂ אֶת רֵעֵהוּ וְאֶת אָחִיו, כִּי קָרָא שְׁמִטָּה לה'".

אולם כשראה הילל הזקן שבשל כך נמנעו יהודים מלהלוות זה לזה, ועברו על הציווי (בהמשך, שם ט) "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ בְלִיַּעַל לֵאמֹר, קָרְבָה שְׁנַת הַשֶּׁבַע שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה, וְרָעָה עֵינְךָ בְּאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן, וְלֹא תִתֵּן לוֹ", התקין 'פרוזבול', שבו אדם מוסר את חובותיו לבית דין לגבייה, וכך אינם נשמטים, וגם הוא יוכל לגבותם.

אף ש"שביעית אינה משמטת אלא בסופה", נחלקו המפרשים והפוסקים מתי יש לעשות את הפרוזבול. לכתחילה מחמיר אדמו"ר הזקן, כדעת הרא"ש, שיש לעשות זאת בסוף השנה השישית, מכיוון שמשנכנסה השנה השביעית כבר אסור לתבוע חובות. אך בדיעבד, אם לא עשו פרוזבול בסוף שישית – עושים אותו בשביעית, כדעת שאר הפוסקים.

למעשה, בערב ראש השנה, אחרי 'התרת נדרים',  על כל אדם לומר ל'מתירים' שלו: "הריני מוסר לכם כל חובות שיש לי, שאגבם כל זמן שארצה".

רצוי שכל רב, ראש ישיבה וכיוצא בזה, יצרף אליו עוד שני אנשים כשרים, ויכתבו ויפיצו נוסח פרוזבול, כדי שכל אדם מישראל יוכל להצטרף ולחתום את שמו על השטר ולהחזירו להם, או אפילו להצטרף לזה באמצעות הטלפון והאינטרנט וכיוצא בזה.

מקורות: שביעית פ"י מ"ו. רמב"ם הל' שמיטה ויובל פ"ט. טושו"ע חו"מ סי' סז. שו"ע אדה"ז חו"מ, הל' הלוואה, סעיף לה-לו (במהדורה החדשה כרך ו עמ' יד). שלחן מנחם חו"מ (ח"ז) סימן יז.


 

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)