חב''ד כל הלב לכל אחד
תרומה | לימוד יומי | חנות | בתי חב"ד | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 18:09 זריחה: 6:44 ג' בחשון התשפ"ז, 14/10/26
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

שיחת השבוע 1493 - כל המדורים ברצף
ערב שבת-קודש פרשת ראה, כ"ט במנחם-אב ה'תשע"ה (14/08/15)

מדורים נוספים
שיחת השבוע 1493 - כל המדורים ברצף
תפסיקו לעשות שחור בעיניים
יש חדש
נדבה או מתנה?
נתינת צדקה
שקר או לשון הרע
שעה של חשבון נפש
ישועה בשק
המסע מתקדם
מחתרת החופש הגדול
ספר תורה שהוכנס

מס' 1493, ערב שבת-קודש פרשת ראה, כ"ט במנחם-אב ה'תשע"ה (14.08.2015)

יוצא לאור על-ידי צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר)

ת"ד 14 כפר חב"ד 60840, טל' 072-2770100, פקס: 03-9606169

עורך: מנחם ברוד   �  יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

 עמדה שבועית

תפסיקו לעשות שחור בעיניים

מי החליט לכוון את הזרקור לעבר כמה פינות אפלות במקום להאיר את כל הטוב והיפה שבעמנו? חושך מגרשים באור ולא במקל

קולות הבכי והנהי שממלאים את חלל האוויר בשבועיים האחרונים מציירים תמונת מציאות קודרת. החרדים רוצחים, הדתיים הלאומיים שורפים תינוקות בשנתם. חברה שמשפילה נשים, שכורתת עצי זית של איכרים שלווים. חיילים שמתעללים בזקנים תמימים, יורים בילדים (שרק שיחקו קצת בחמש אבנים...). מדינה שמטורפים משתוללים בה באין מפריע וקנאות פנאטית שוטפת אותה.

רבים בציבור כבר יודעים להפריד בין המציאות ובין הדימוי השלילי שהתקשורת מנסה לשווֹת, אבל יש הנגררים אחר הרוח הרעה הזאת ובאמת חשים שהמצב איום ונורא ואף חסר תקווה. יש מהם שאפילו מדברים על רצונם להגר לארץ אחרת (כדאי שמישהו ירכז בעבורם את הפשעים שבוצעו בשנה האחרונה באותה ארץ נכספת. אולי פתאום לא ניראה גרועים כל-כך...).

פרופורציות מעוּותות

צוות צילום שיוצא למלון מפואר יכול לחפש את קורי העכביש שחמקו מהמנקה, את התיקן שחלף מאחורי המטבח, את המפית שנזרקה על רצפת חדר האוכל. אפשר בקלות לערוך כתבה המציגה את המלון כמקום מטונף ומעופש. הכול אמת, אבל הפרופורציות מעוּותות לחלוטין. אורחי המלון, הרואים את התמונה כולה, מתרשמים אחרת לגמרי.

האוּמנם המציאות שחורה וקודרת כל-כך? האם אותם אירועים שליליים הם הכלל או שהם היוצאים מן הכלל? האם אנחנו חברה שהשנאה שולטת בה או להפך, חברה שיש בה אהבה ומעשי חסד בלי סוף? חברה שאלפים בה נענים לקריאה לבוא להשלים מניין באזכרה של אלמוני, או לשמח חתן וכלה בחתונה מעוטת משתתפים.

מי החליט לכוון את הזרקור לעבר כמה פינות אפלות במקום להאיר את כל הטוב והיפה שבעמנו? אין עוד עם בעולם שיש בו אכפתיות כזאת, ערבות הדדית כזאת, מעשי התנדבות מופלאים כאלה. נכון, פה ושם נתקלים ב'ישראלי המכוער', אבל מולו יש פי כמה וכמה גילויים של אהבה, נדיבות, חמלה והתחשבות.

ההתפלשות בדברים השליליים אינה תורמת דבר לתיקון החברה. בדיוק להפך. זה אלף-בית של חינוך. כשאתה מעצים את המגרעות, אינך מעודד את הילד להשתפר. אתה גורם לו לחוש שהוא ילד רע וחסר סיכוי.

ימי חסד ורחמים

למעשה, זה אחד מעקרונות החסידות שתרמו להצלחתה הגדולה. הדרך לתקן ליקויים אינה על-ידי הבלטת השלילה, אלא מתוך גישה חיובית, התמקדות בדברים החיוביים ושאיפה להתעלות ולהתקדם. חושך מגרשים באור, אומר הפתגם החסידי, לא במקל.

אכן, לפעמים קורה דבר שלילי שמחייב תגובה, אבל זו חייבת להיות ממוקדת מאוד, במידה הראויה בלבד, ומיד יש לחזור לעסוק בצדדים החיוביים. הבעש"ט קבע כלל: "במקום שמחשבתו של אדם, שם הוא נמצא". כשאתה חושב על דברים חיוביים, אתה נעשֶה אדם חיובי.

השבוע אנו נכנסים לימי אלול, חודש התשובה והתיקון. גם התשובה צריכה להיעשות באותה דרך – לא להתפלש בפגמים ובחסרונות. צריך לתקן מה שדורש תיקון, אבל עיקר תשומת הלב צריכה להיות מופנית לסגולתם של הימים האלה, ימים שבהם 'המלך בשדה', ימי חסד ורחמים. האור ידחה מאליו את החושך.


יש כל־כך הרבה נקודות אור. למשל, מתנדבי 'ידידים' בכביש

  יש חדש

זיכוי בשופר בימי אלול

עם כניסתנו לחודש אלול פותחים בתי חב"ד ברחבי הארץ במבצע לזיכוי המוני ישראל במנהג תקיעת השופר בחודש הזה. הפעילות תתקיים במוסדות ציבור, במקומות עבודה ובבתי עסק, בשילוב דברים קצרים על משמעות הימים האלה לכל יהודי. נמשך גם מבצע בדיקת התפילין והמזוזות. פרטים בבית חב"ד.

עוד 'צדיקים למופת'

מערכת 'שיחת השבוע' ממשיכה בהוצאת סיפורי המופת שפורסמו במרוצת השנים במדור 'מעשה שהיה'. בימים האלה הופיע הכרך השני בסדרת צדיקים למופת, ובו 70 סיפורים מופלאים על צדיקי ישראל מכל העדות והחוגים. הסיפורים מלוּוים תצלומים נדירים מהוויי היהדות בימים עברו. כמו-כן מוגשת ביוגרפיה קצרה של כל צדיק. העריכה החדשה שומרת על הסגנון הבהיר והקולח של הסיפורים, והם נקראים בשקיקה וגם מספקים את הצורך לספר סיפור לילדים לפני השינה. 352 עמודים, כריכה קשה, עיצוב מהודר. טל' 1700704120. http://www.judaica-il.com/site.

  שלחן שבת

נדבה או מתנה?

בפרשתנו מופיעה מצוות העלייה לרגל בחג הפסח, חג השבועות וחג הסוכות, והתורה מצווה שלא לבוא ריקם: "נִדְבַת יָדְךָ אֲשֶׁר תִּתֵּן". לאחר מכן התורה חוזרת על הציווי: "וְלֹא יֵרָאֶה אֶת פְּנֵי ה' רֵיקָם. אִישׁ כְּמַתְּנַת יָדוֹ, כְּבִרְכַּת ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן לָךְ".

לכאורה נראה שהפסוקים האלה זהים בתוכנם, אולם יש הבדל ביניהם. בפסוק הראשון התורה נוקטת את המילה נדבה – "נִדְבַת יָדְךָ", ואילו בפסוק השני נבחרה המילה מתנה – "אִישׁ כְּמַתְּנַת יָדוֹ". מה ההבדל בין נדבה למתנה ולמה הציווי חוזר ונשנֶה?

חובה, לא טובה

למעשה דרוש הסבר איך ייתכן שיש בעולם עניים ונזקקים, והלוא הקב"ה זן ומפרנס את כל יצוריו, כפי שאנו מברכים בברכת המזון "כי הוא א-ל זן ומפרנס לכול". אכן הקב"ה דואג לפרנסתם של כל היצורים, אולם מתן השפע יכול להתקיים בשתי דרכים: העשירים מקבלים את השפע ישירות אליהם, ואילו העניים מקבלים את פרנסתם על-ידי הצדקה שהעשירים נותנים להם.

שלא כמחשבה הנפוצה שהצדקה היא מעשה נאצל שבו התורם נותן מכספו לזר, האמת שונה לגמרי: ממונו של העשיר אינו באמת שלו, אלא זה כסף שניתן לו כדי לפרנס את העני, והעשיר קיבל אותו בפיקדון לצורך מילוי ייעודו. כשהוא נותן צדקה הוא עושה את מה שמחובתו לעשות, ולכן מתן תרומה לנזקק נקרא 'צדקה', מלשון צדק.

לתת גם כשדחוק

לאדם זה התורה אומרת: "אִישׁ כְּמַתְּנַת יָדוֹ". אמנם נתינת הצדקה היא חובה המוטלת עליו, אך עליו להתייחס אליה כאל מתנה, ולהעניקה לעני בסבר פנים יפות, כפי שנותנים מתנה, כמאמר חז"ל: "כל הנותן, בעין יפה הוא נותן". כאשר הנתינה נעשית במאור פנים, גומל הקב"ה לעשיר ומעניק לו שכר בעין יפה, כדברי חז"ל: "הנותן פרוטה לעני מתברך בשש ברכות, והמפייסו מתברך בי"א ברכות".

אך גם מי שלא נתברך בעשירות צריך לתת צדקה. לכאורה הוא יכול לטעון שפרנסתו מצומצמת והיא בקושי מספיקה לכלכלת בני ביתו. על כך אומרת התורה: "נִדְבַת יָדְךָ" – גם אם החובה ההלכתית מוטלת בספק, נהג בנדיבות ותן מעבר לנדרש.

הבטחה נאמנה

לכן התורה מצווה תחילה "נִדְבַת יָדְךָ", ציווי המופנה אל מי שאינם עשירים, ולאחר מכן היא אומרת "אִישׁ כְּמַתְּנַת יָדוֹ". כאן יש רמז לשכר המובטח על מתן צדקה.

כאשר יהודי שלא התברך בממון רב נותן צדקה, בבחינת "נִדְבַת יָדְךָ", מבטיחו הקב"ה שיזכה לעשירות גדולה, וסופו שיימנה עם העשירים שבפסוק "אִישׁ כְּמַתְּנַת יָדוֹ" ויוכל לתת צדקה ביד רחבה ומתוך שפע וברכה.

(תורת מנחם כרך מד, עמ' 266)

  מן המעיין

נתינת צדקה

חיסרון של מי

"פתוח תפתח את ידך לו... די מחסורו אשר יחסר לו" (דברים טו,ח). מצוות צדקה נועדה למלא את מחסורו של העני, ולא את חסרונו של העשיר, המבקש להרבות לו כבוד ולזכות במצוות.

(כתב סופר)

מחסורו של העני

"די מחסורו אשר יחסר לו" – דיי לעני בעצם העובדה "אשר יחסר לו" – שהוא צריך להשפיל את עצמו ולומר שחסר לו.

(רבי יצחק-זליג מסוקולוב)

לא לגזול את הדלות

"אל תגזול דל כי דל הוא" (משלי כב,כב). אינך רוצה לתת צדקה? אל תיתן. אבל אל תגזול מן העני את דלותו; אל תאמר שאינו ראוי לצדקה.

(רבי זאב מסטריקוב)

שליח ההשגחה

מה שאתה נותן לעני נתון לו מן השמים, ואתה אינך אלא שליח. כמו-כן אם יש באפשרותך לעזור לחברך, העזרה שאתה מגיש לו באה מן השמים, אלא שנתגלגלה זכות על ידך לעזור לו.

(הפלאה)

להתרגל לתת

"נתון תיתן לו ולא ירע לבבך בתיתך לו" (דברים טו,ו). מפרש רש"י: "נתון תיתן לו, אפילו מאה פעמים". אם תיתן מאה פעמים ותרגיל את עצמך לתת ולתת, ממילא "לא ירע לבבך בתיתך לו", לא תצטער על נדיבות ליבך, כי ההרגל נעשֶה טבע.

(עיטורי תורה)

כפרת החטא

"ורעה עינך באחיך האביון... והיה בך חטא" (דברים טו,ט). מדוע נאמר דווקא אצל המעלים עינו מן הצדקה "והיה בך חטא"? שכן מצוות צדקה מכפרת על חטאי האדם, כפי שנאמר (דניאל ד) "וחטאך בצדקה פרוק"; אך מי שאינו נותן צדקה נשארים בידו כל חטאיו.

(ליקוטי תורה)

עיקר העבודה

עיקר עבודת ה' בעיתים הללו, בעקבות משיחא, היא עבודת הצדקה, כמו שאמרו חז"ל (שבת קלט,א): "אין ישראל נגאלים אלא בצדקה".

(תניא)

נתינת הנפש

כשאדם נותן צדקה מיגיע כפיו, הוא נותן את נפשו. כוחות נפשו החיונית מלובשים בעשיית מלאכתו, או בעסק אחר שנשתכר בו מעות אלו, וכשהוא נותן מהם לצדקה, הרי כל נפשו החיונית עולה לה'.

(אדמו"ר הזקן)

  אמרת השבוע

שקר או לשון הרע

בימי מלחמת העולם הראשונה, כאשר ה'חפץ חיים' התגורר בעיר סמילוביץ', הורע מצבם של העניים. ה'חפץ חיים' נשא דברים לפני התושבים וביקשם לתרום בעין יפה. כשנוכח שדבריו מתקבלים באדישות, קרא:

"אחים יקרים, מה אענה כשאקרא לעולם האמת וישאלו אותי אם תושבי סמילוביץ' תמכו בעניים? אם אומר שתמכו, זה יהיה שקר; ואם אומר שלא תמכו, זה יהיה לשון הרע. וכי אתם רוצים להכשילני בשקר או בלשון הרע?!".

באמרו זאת פרץ בבכי מעומק ליבו. הדבר פתח את לב התושבים ומיד החלו להרים את תרומותיהם. אמר ה'חפץ חיים': "עכשיו אוכל לומר שיהודי סמילוביץ' תורמים בעין יפה, בלי להוציא דבר שקר מפי".

  פתגם חסידי

שעה של חשבון נפש

"אדם שאינו קובע לעצמו בכל יום לפחות שעה אחת שכולה שלו, לנפשו, לחשבון עולמו – אינו בכלל אדם" (רבי משה-לייב מסאסוב)

  מעשה שהיה

ישועה בשק

מלחמת העולם הראשונה, שפרצה בשנת תרע"ד, 1914, זרעה הרס בעולם כולו ושיתקה את הכלכלה העולמית. גם היישוב היהודי בארץ ישראל, אף שהיה רחוק מאזורי הקרבות, נפגע קשות, שכן הוא התקיים על תרומות שבאו בעיקר מיהדות אירופה.

אט-אט גבר המחסור. הפרוטה כלתה מקופותיהם של הישיבות וה'כוללים', ותלמידי החכמים נותרו בלי מקור מחיה. בין הישיבות הנפגעות הייתה 'אור תורה' בטבריה. הנהלת הישיבה הודיעה לתלמידיה כי לא תוכל לשלם עוד את הקִצבה החודשית. באין ברירה נאלצו רבים לנטוש את ספסלי בית המדרש ולחפש משלח יד כדי להביא טרף לבתיהם.

גם ר' יצחק-מתתיהו לוריא, שנמנה עם תלמידי הישיבה, נאלץ לסגור את הגמרא הגדולה. בכל מאודו רצה להגות בתורה, אולם המחסור פגע גם בו ובמשפחתו, והוא קיבל עליו את העול של "בזיעת אפיך תאכל לחם".

ניסה את כוחו בכמה וכמה עיסוקים, אך כמי שתורתו אומנותו ומימיו לא הורגל בעבודת כפיים, לא הצליח לשרוד בעבודה הקשה. יום אחד פנה אליו קרוב משפחה, שהחזיק בבעלותו טחנת קמח במושב צמח הסמוך: "אני מחפש עובד שיוביל בכל יום שקי חיטה מטבריה לצמח, לשם טחינת הגרעינים בטחנה, ולאחר מכן יוביל את שקי הקמח בחזרה לטבריה".

לר' יצחק לא היה זמן רב להתלבט והוא קיבל את ההצעה. בבוקר החל את יומו הראשון. הוא העמיס את שקי החיטה על החמור, והחל לפסוע לצידו בדרך הארוכה לצמח. השמש קפחה על ראשו ומזג האוויר החם הִקשה על ההליכה, אולם הוא אזר את כוחותיו והשלים את המסע. בדרך שינן משניות על-פה, לקיים את מצוות "ובלכתך בדרך".

לקראת ערב יצא בדרך חזרה, והגיע אל ביתו תשוש וחסר כוחות, בגדיו מאובקים מן הדרך הקשה ורגליו דואבות.

כל הלילה התקשה ר' יצחק-מתתיהו לעצום עין. הוא חש צימאון עז לתורה הקדושה. "ריבונו של עולם", זעק מנהמת ליבו, "האם זו ה'חברותא' שהועדת לי, לצעוד עם החמור כל היום במקום לשבת וללמוד תורה? האם לא אוכל לשבת אפילו שעה אחת בסוף היום וללמוד תורה?".

אולם העוני הגובר הכריע את ייסורי נפשו, ולמחרת עם שחר שינס את מותניו ויצא שוב למסע הארוך. במהרה חש שכוחותיו אוזלים. הדרך נעשתה קשה בעבורו, ואך בקושי שירך את רגליו. בשלב מסויים נשבר. הוא קרס תחתיו ופרץ בבכי תמרורים. "מה יהיה, ריבונו של עולם? האם זה גורלי?". כעבור כמה דקות התאושש מעט, קם והוסיף ללוות את החמור עמוס שקי החיטים.

כמעט הגיע לצמח ובדרכו נקרה ערבי נושא שק גדול על שכמו. "אולי תרצה לקנות ממני שק זה, המלא פרי מיובש (לֶדֶר)?", שאל הערבי.

הביט בו ר' יצחק ומשך בכתפיו. "אין לי כסף", מלמל.

"כמה יש לך?", התעקש הערבי.

"שני מיל", השיב ר' יצחק.

"שיהיה", הפטיר הערבי, "תרצה לקנות?".

"אקנה", ענה ר' יצחק, בלי לחשוב מה יעשה בשק הפרי המיובש. "אך כיצד אשא אותו? החמור העמוס יקרוס אם אוסיף עליו את השק הזה".

חכך הערבי בדעתו רגע והשיב: "אין בעיה, אעזור לך". הוא פרק מהחמור שק חיטים והעמיס תחתיו את הלֶדֶר. את החיטים העמיס על גבו, וכך צעדו השניים עד טחנת הקמח.

בהגיעם לטחנה הבחינו במנהל המקום העומד בחוץ. "טוב שבאת, חיכיתי לך", קיבל בשמחה את פניו של ר' יצחק. "אירעה תקלה חמורה במכונת הטחינה. אבקשך להמתין כאן ולהשגיח על הטחנה בזמן שאלך להזעיק טכנאי שיתקן את התקלה".

בעל הטחנה יצא לדרכו ור' יצחק נשאר בטחנה. בינתיים התקבצו במקום לקוחות וביקשו לטחון את חיטיהם. ר' יצחק הסביר להם כי קרתה תקלה וכי עליהם להמתין לבעל הבית ולטכנאי. הדקות חלפו, עוד לקוחות באו – רובם ככולם ערבים תושבי הסביבה – וכולם ישבו והמתינו.

בחלוף הזמן נעשו האנשים רעבים. הם הוציאו את צידתם וסעדו את ליבם. כשנקפו השעות ובעל הבית התמהמה, התחדש רעבונם. בצר להם פנו אל ר' יצחק ושאלוהו אם יש ברשותו מזון כלשהו למכור להם.

"יש ברשותי לֶדֶר", השיב. "אמכור לכם מנה אחת תמורת שק חיטה".

רעבונם של הערבים היה גדול, והם הסכימו לתנאי העסקה. הוא מכר להם כמה מנות של לֶדֶר, והוא ערב לחיכם והם ביקשו עוד ועוד. ערֵמת שקי החיטה בפינתו של ר' יצחק גבהה והלכה ככל שחלף הזמן.

סמוך לערב חזר בעל הבית עם הטכנאי. "הסתדרת?", שאל את ר' יצחק.

"הסתדרתי היטב!", ברקו עיניו של ר' יצחק, והוא הצביע לעבר שקי החיטים.

באותו יום השתחרר ר' יצחק מעבודתו המפרכת. בעל הטחנה נהג ברוחב לב והסכים לאחסן את שקי החיטה בטחנה, ומדי פעם בפעם שיגר לר' יצחק שני שקים, ואותם מכר בטבריה.

שקי החיטה האלה פרנסו אותו בכבוד עד תום המלחמה. כשהיה מספר את הסיפור היה אומר: "לימוד התורה שלמדתי בזמן המלחמה – היה יקר לי ביותר. מתברר שכאשר מתפללים מעומק הלב – הקב"ה שומע את התחינה".

  לומדים גאולה

המסע מתקדם

הבחירה החופשית שניתנה לאדם מעוררת את השאלה עד כמה יש לנו השפעה על הגאולה. הלוא הקב"ה קבע כי הגאולה היא היעד שאליו העולם מתקדם, ומובן שרצונו של הקב"ה חייב להתבצע; האם יכולת הבחירה החופשית של בני-האדם יכולה לשבש את 'תכניתו' זו של הקב"ה, ואולי אף להסיג את העולם לאחור ולהרחיקו מן הגאולה?

אכן, חז"ל אומרים שאם ישראל עושים תשובה – מיד הם נגאלים. ידוע גם כן שבמרוצת שנות הגלות היו הזדמנויות רבות, שאילו היינו ראויים, היינו נגאלים בהן. העובדה שלא נגאלנו מעידה לכאורה על היכולת שניתנה לנו לעכב את הגאולה. מכאן נובעת שאלה מהותית ביותר – מניין לנו שאכן אנו צועדים לקראת הגאולה, אולי בעוונותינו אנו נסוגים אחור ממנה?

ישיר או מפותל

מוסבר בתורת החסידות (ראה לקוטי שיחות כרך ה, עמ' 65. ועוד) שיכולת הבחירה החופשית אינה יכולה לעכב חלילה את רצונו וכוונתו של הקב"ה. הלוא אין שום מציאות אמיתית מבלעדי ה', ולא ייתכן שדבר מה יוכל להפריע לקב"ה במילוי רצונו. גם יכולת הבחירה החופשית שנתן לאדם אין בה להפקיע ולו משהו משליטתו המלאה בעולם. הבנה מלאה של הדבר הזה אינה פשוטה, אבל כשם שעלינו להאמין בעקרון הבחירה החופשית, כך עלינו להאמין בשליטתו המלאה של הקב"ה על כל המציאות ובהיותו המנהיג היחיד של העולם.

ההסבר הוא, שכוח הבחירה החופשית אינו יכול להשפיע על עצם כיוון התקדמותם של הדברים. הקב"ה קבע כי העולם צריך לצעוד לעבר הגאולה, והעולם אכן מתקדם אליה בהתמדה. לכן אפשר לקבוע בוודאות מוחלטת שאנו קרובים היום אל הגאולה יותר מאתמול ויותר מלפני שנה ומאה שנים ואלף שנים. השפעתו של האדם מוגבלת לשני תחומים – לקצב ההתקדמות ולנתיב המסע.

האדם יכול לקבוע במעשיו אם הגאולה תבוא מהר יותר או תתקדם בתהליך איטי יותר. הוא גם יכול לקבוע אם הדרך אל הגאולה תהיה ישרה ומדורגת, או תעבור מורדות ומעלות. כשהוא בוחר ברע, הוא יוצר מורד ומצב של נפילה זמנית, אך בסופו של דבר דווקא המורד הזה יוצר עוצמה יתרה שמובילה לעלייה חזקה יותר וגבוהה יותר. זה כוחה של התשובה, שניזונה מהירידה דווקא, שנגרמת על-ידי החטא.

צעידה אחורה ברכבת

יכולת הבחירה של האדם משפיעה על מצבם של פרטים בלבד, אך אינה יכולה לשנות את הסך הכולל. בתוך הרכבת המתקדמת אל הגאולה, יכול אדם להחליט לצעוד אחורה, אל הקרונות האחוריים, אבל צעידתו לאחור אין בה כדי לשנות את כיוון תנועתה של הרכבת כולה, ואף לא את כיוון ההתקדמות שלו עצמו. ובסופו של דבר, גם הנסיגה לאחור של הפרטים תתהפך לטובה ותתרום תנופה נוספת להתקדמות הכוללת.

כאשר אדם או קבוצה מחליטים לצעוד בדרך עקלקלה, הם יוצרים מצב זמני של חולשה ועיכוב, אבל בסופו של דבר ממעשיהם דווקא תצמח עלייה. לאחר שיתברר לכול כי דרכם מוליכה לאבדון, תגבר ותתחזק הדבקות בדרך הנכונה. הללו ייענשו על רוע בחירתם, אבל בסופו של דבר גם הם תרמו למהלך ההתקדמות הכללי.

כך גם הירידה הגדולה של 'עקבתא דמשיחא' נושאת את העלייה הגדולה של הגאולה הקרובה לבוא (ראה גם לקוטי שיחות כרך ג, עמ' 976 הערה 19).

  חיים יהודיים

מחתרת החופש הגדול

בכל בוקר בימי 'בין הזמנים' נהנֶה ר' בכור ארבוב (54) להביט בבחורי הישיבה המתפלפלים בגמרא בבית הכנסת השכונתי שלו בקריית מלאכי. המראה מחזיר אותו יותר מארבעים שנה לאחור, לימים שבהם בילה את החופשה בלימוד תורה במחתרת.

בכור נולד בדוּשַנבֶּה, בירת טג'יקיסטן. בהיותו בן שנתיים עברה משפחתו לסמרקנד שבאוזבקיסטן. הוא נשלח ללמוד בבית הספר הממשלתי. "מדי פעם בפעם הלכנו אני ואחי לבקר חבר של אבא", מספר בכור כיצד נחשף לקיומה של המחתרת. "יום אחד ראינו בביתו יהודי מבוגר. החבר של אבא שאל אותנו: 'רוצים ללמוד איתו א-ב?'. השבנו בחיוב".

סוד מפני ההורים

חלפו כמה שבועות והגיעו ימי החופש הגדול. "האיש המבוגר פגש אותי והורה לי ולאחי לאן לבוא. הייתי אז בן עשר. באתי לשם ומצאתי עוד חמישה חברים, שלמדו איתנו בבית הספר הקומוניסטי. האיש הדגיש שוב ושוב שהלימודים האלה סודיים ואסור לנו לספר על כך לאיש, לא לחברים וגם לא להורים. הלימודים היו בשעות שבהן נהגנו לשחק בחוץ, ואיש לא חשד במאומה.

"מטעמי ביטחון למדנו בכל יום במקום אחר. יום אחד, כשהוריי היו בעבודה, נערך השיעור בביתנו. בדיוק באותו יום אימא חזרה מוקדם. נבהלנו קצת, אבל היא דווקא שמחה, הגישה עוגיות והכינה תה לכולם".

הפתעה בסמטה

אט-אט למדו האחים ארבוב את הא-ב והתחילו לקרוא מהסידור ומהחומש. "אימא רצתה שנזכור את מה שלמדנו. היא השיגה סידור ודאגה שכל יום נתפלל מתוכו", הוא מספר.

חלפה שנה ושוב הגיעה החופש הגדול. "האיש המבוגר הציע לנו שוב לבוא ללמוד. בחלוף עוד שנה דיבר עם הורינו כי ראוי שנעבור ללמוד בקביעות בתלמוד התורה המחתרתי – אחרי סיום הלימודים בבית הספר. קיבלנו את הכתובת הסודית ונדהמנו: זה היה ממש בסמטה הסמוכה לביתנו! שיחקנו שם מדי יום ולא העלינו על דעתנו שיש שם תלמוד תורה".

"נצלו את הזמן"

בתלמוד התורה המחתרתי היו שתי כיתות. בכיתה אחת למדו בבוכרית ובשנייה ברוסית. בליבו של בכור שמורים זיכרונות רבים מהימים ההם: "היו לנו הנחיות ברורות כיצד להתנהל בדרכנו ובצאתנו. אם מישהו עקב אחרינו, היינו ממשיכים ללכת ולא פונים לסמטה שבה שכן ה'חדר'. ספרי הלימוד היו עטופים בנייר עיתון, שלא לעורר חשד. היה מורה שנתפס ונידון לכמה שנות מאסר".

מעט קודם בר-המצווה שלו זכה לעלות עם משפחתו לארץ, היישר לקריית מלאכי. הוא למד בישיבות חב"ד בראשון לציון ובמגדל העמק ובהמשך למד בכולל בבני-ברק. "זמן לא רב אחרי עלייתנו ארצה גיליתי ש'האיש המבוגר' הוא הרב יוסף בבצ'אייב", הוא אומר. כשהוא רואה את הבחורים הצעירים העומדים להיכנס לישיבות הוא מבקש לשגר אליהם מסר: "לנו לא היה קל ללמוד תורה, ובכל-זאת למדנו. אתם יכולים ללמוד באין מפריע. נצלו את הזמן!".


תורה במחתרת. ר' בכור ארבוב

  פינת ההלכה ומנהג

ספר תורה שהוכנס

שאלה: אדם שהכניס ספר תורה שלו לבית כנסת, רשאי להעבירו למקום אחר?

תשובה: מצוות עשה על כל אדם מישראל לכתוב ספר תורה לעצמו (בעקבות זאת יש דיון בשאלה מדוע רוב עם ישראל, ובכלל זה גדולי ישראל, אינם מקיימים מצווה זו בפועל, ובפרט סמוך לזמן חיובם במצוות).

לכן ראוי שהמכניס ספר תורה לבית כנסת, בית מדרש או ישיבה, לא ייתננו להם במתנה, אלא רק ייתן להם רשות להשתמש בו, כדי שיישאר בידו קיום מצווה זו.

יתרה מזו: נהוג כיום לפסוק על-פי גדולי הפוסקים, שגם אם מכניס ספר התורה לא הִתנה ולא אמר כלום, נשאר הספר (וכמו-כן אבזרי הנוי שלו) בבעלותו, והוא רשאי להוציאו משם בכל זמן שירצה, ואין הציבור יכול למנוע בעדו בטענה שיש להם חזקה לקרוא בספר. אפילו כשהתורם הלך לעולמו, עובר הספר לרשות יורשיו, והם רשאים להעבירו לבית כנסת שבאזור מגוריהם, אלא אם כן יש למוסד כתב או הצהרה בפני עדים נאמנים שרצון המכניס שהספר יהיה במוסד זה דווקא. כל זה נכון גם באשר לאישה שתרמה ספר תורה.

עם זה, רצוי לכתוב את הדבר במפורש בהסכם חתום שבין התורם ובין גבאי בית הכנסת או המוסד.

אולם אם התורם לא טיפל בעצמו בכתיבת הספר, אלא שילם לגבאים בעבור הספר, לא יוכל לתבוע מהם את כספו או את הספר.

כל זה בספר תורה, אבל מי שתרם ספרי תנ"ך ותלמוד וכו' מודפסים, אם לא התנה שיישארו בחזקתו, הם נכנסים לרשות בית הכנסת או המוסד, והתורם אינו רשאי להעבירם למוסד אחר.

מקורות: שו"ע יו"ד סי' ער, ברכ"י ורע"א. שלחן מנחם ח"ה, יו"ד סי' קכד, קלא. פסקי תשובות סי' קג ס"ק ל, וש"נ.


 

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)