חב''ד כל הלב לכל אחד
תרומה | לימוד יומי | חנות | בתי חב"ד | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 18:09 זריחה: 6:44 ג' בחשון התשפ"ז, 14/10/26
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

שיחת השבוע 1486 - כל המדורים ברצף
ערב שבת-קודש פרשת חוקת, ט' בתמוז ה'תשע"ה (26/06/15)

מדורים נוספים
שיחת השבוע 1486 - כל המדורים ברצף
כשיש אמונה אין מכשולים
יש חדש
החזרת החיים והדבקות בקב"ה
"זאת התורה אדם"
הדרך לעלות
הניצוצות מחכים
שן של שבת
הפרה העשירית
ראש 'צעירי הקומוניסטים' מפיץ יהדות
יציאה מארץ הקודש

מס' 1486, ערב שבת-קודש פרשת חוקת, ט' בתמוז ה'תשע"ה (26.06.2015)

יוצא לאור על-ידי צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר)

ת"ד 14 כפר חב"ד 60840, טל' 072-2770100, פקס: 03-9606169

עורך: מנחם ברוד   �  יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

 עמדה שבועית

כשיש אמונה אין מכשולים

אנשי האמונה יוסיפו לצעוד ולהתקדם, אף-על-פי שסביבתם תאמר כי הם מטיחים ראשם בקיר – ובסופו של דבר הם יבקיעו את הקיר

פעמים רבות מוערמים מכשולים בדרכנו. אנו חשים שהמשימה בלתי-אפשרית, שהמחסום בלתי-עביר. כאן נוצרת דילמה: האם להוסיף להתעקש ולנסות לפרוץ דרך נגד כל הסיכויים, או שזה מאבק אבוד מראש וצריך להרכין את הראש ולהמתין שהגל יעבור?

לשאלה הזאת אין תשובה אובייקטיבית. הכול עניין של אמונה. קטני אמונה ייסוגו לנוכח הקושי הקטן ביותר וימהרו לקבוע שאי-אפשר להתקדם אל היעד. לעומתם, אנשי האמונה ועוז הרוח לא יירתעו גם מפני הקשיים הגדולים ביותר. הם יוסיפו לצעוד ולהתקדם, אף-על-פי שסביבתם תאמר כי הם מטיחים ראשם בקיר – ובסופו של דבר הם יבקיעו את הקיר.

לבד מול המעצמה

לכן חשוב כל-כך לחזור ולספר את סיפור המאבק ההרואי שניהל אדם יחיד מול השלטון העריץ ביותר שהתקיים בימים ההם – ברית-המועצות הקומוניסטית.

זה נראה מאבק אבוד מראש. לפנינו שלטון אכזר, שאין לו שום עכבות; שלטון שמסוגל לתלוש אדם מביתו וממשפחתו ולהוציאו להורג בלי אומר ודברים. מולו מתייצב רבי יוסף-יצחק שניאורסון, האדמו"ר הקודם מליובאוויטש. בלי נשק, בלי תמיכה ציבורית, בלי כלים להילחם בשלטון הרשע. וכי יש מאבק נטול סיכוי מזה?

הרבי הוא היחיד שקם נגד מזימות המשטר העריץ. הוא מקים רשת מחתרתית של חסידים נחושים ובעלי מסירות נפש, שמתפזרים על פני כל המדינה ומנסים לשמר את גחלת היהדות. הם פותחים בתי כנסת, תלמודי תורה, מקוואות טהרה. דואגים לשחיטה כשרה, לברית מילה ולאספקת תשמישי קדושה וספרות יהודית.

מזהירים את הרבי כי הוא משחק באש. השלטון הקומוניסטי אינו נרתע מפני איש. לחצים בין-לאומיים אינם מרשימים אותו. רבנים, ולהבדיל מנהיגי דת לא-יהודים, נאסרים ומחוסלים בהמוניהם. המשטר אינו אמור לחשוב פעמיים קודם שתונף ידו הכבדה על הרבי.

אך הרבי לא נרתע, וכך הוא מדריך את חסידיו – למסור את הנפש בפועל, בלי לפחד ובלי לחשוש. הפעילים נתפסים זה אחר זה. הם נאסרים, מוגלים ומוצאים להורג. אבל במקומו של פעיל שנתפס בא אחר. נחשפת ישיבה בעיר אחת – למחרת היא צצה ונפתחת מחדש בעיר אחרת. החסידים הנחושים אינם מוותרים.

נקודת השבירה

ואמנם, הרבי נאסר, ולרגע נדמה היה שאין כוח בעולם שיוכל למנוע משלטון הרשע לבצע את זממו ולקפד חלילה את פתיל חייו. כאן מתחולל הנס, שעד היום קשה להעריך את עוצמתו – בסופו של דבר הרבי משתחרר, וימי שחרורו, י"ב-י"ג בתמוז, נהפכים לחג הגאולה.

כיום ברור שנקודת השבירה של ממלכת הרשע הייתה באירוע שנראה בשעתו שולי – שחרורו של הרבי מליובאוויטש ממאסרו. השלטון, שחיסל בלי להניד עפעף שרים ורוזנים, מנהיגי ציבור וכוהני דת – הובס ונכנע מול רבי יהודי, שבור בגוף אך ענק ברוח.

חג הגאולה ממחיש את כוחה של האמונה. אם אך נהיה נחושים וניאבק במסירות נפש ובאמונה – הקב"ה יהיה בעזרנו ואנחנו ננצח.


הרבי הריי"צ. ניצח את המשטר העריץ

  יש חדש

התוועדויות חג הגאולה

בימים שני ושלישי בשבוע הבא יצויינו ימי הגאולה י"ב-י"ג בתמוז, שבהם שוחרר הרבי הריי"צ (רבי יוסף-יצחק שניאורסון) מליובאוויטש ממאסרו ברוסיה הקומוניסטית, על פעילותו לשמירת גחלת היהדות. בריכוזי חב"ד בארץ ובעולם יהיו התוועדויות מיוחדות, ובהן יסופר סיפור המאסר והגאולה ויופקו הלקחים האקטואליים. בתי חב"ד מזמינים את הציבור לבוא להתוועד יחדיו, שבת אחים גם יחד, לשמוח בשמחת הגאולה ולשמוע דברים מפי רבנים, משפיעים חסידיים ואישי ציבור.

שבת של התעלות

רבבות יהודים עלו בימים הסמוכים לג' בתמוז לציונו של הרבי מליובאוויטש. אלפים שהו במהלך השבת במתחמים הסמוכים, שבהם הוקמו אוהלים ענקיים, והשתתפו בשיעורים, בתפילות ובהתוועדויות הגדולות, עם גדולי המשפיעים מכל העולם. אלפים התכנסו בבית מדרשו של הרבי, ב-770 איסטרן פארקוויי.

כינוס נשי חב"ד

הכינוס השנתי של נשי ובנות חב"ד, שיהיה אי"ה ביום שני, ח"י במנחם-אב (3 באוגוסט), בהיכל טוטו, פארק פרס, בחולון – ייערך במחזור אחד בלבד (ולא כפי שפורסם בטעות), מהשעה 10:30 בבוקר ועד 17:30 אחה"צ. כרטיסים במוקד 05111791.

  שלחן שבת

החזרת החיים והדבקות בקב"ה

מצוות פרה אדומה היא מסוג ה'חוקים', מצוות שאין להן הסבר הגיוני. המדרש מספר שבכל סוג של טומאה נאמרה למשה רבנו דרך הטהרה ממנה, אולם כשהגיע לטומאת מת "נתכרכמו פניו ושאל 'טהרתו במה?', עד שהגיע לפרשת חוקת", ושם ניתנה דרך הטהרה אף מטומאה זו.

מדוע התקשה משה בטומאה זו דווקא? יש לומר שתמיהתו של משה על טומאת מת נבעה מחומרתו של המוות.

קיום ארעי

כל הברואים שבעולם אין להם חיים משל עצמם, שהרי קודם הבריאה לא היו קיימים. היחיד שהוא 'חי' באמת הוא הקב"ה, שאינו נזקק לשום דבר שחוץ ממנו. אלא שגם הבריאה יכולה לקבל חיים אמיתיים, וזאת על-ידי דבקות במקור החיים האמיתיים, בקב"ה. לכן גם בני ישראל נקראים חיים, כלשון הכתוב "ואתם הדבקים בה' אלוקיכם חיים כולכם היום".

הקב"ה ברא גם את ה'קליפות', הסטרא אחרא, שאין בהן תועלת ישירה, אלא כל מטרת בריאתן לאפשר לאדם בחירה חופשית בין טוב לרע. לכן אין ה'קליפות' בבחינת 'חיים', ולעתיד לבוא, כשהבריאה תגיע לתכליתה, תועבר רוח הטומאה מן הארץ, שכן היא תסיים את תפקידה ושוב לא יהיה בה צורך.

תיקון חטא העגל

לכן תמה משה על טומאת המת. הלוא אם אדם מת, הדבר מוכיח שאין בו תועלת אמיתית ותכלית לעצמו, אלא קיומו נועד למטרה כלשהי, וכשזו נסתיימה, נסתיימו חייו. תמה משה, איך אפשר 'לטהר' מצב כזה?

השיב לו הקב"ה שהטהרה מטומאת מת נעשית על-ידי פרה אדומה. על מצוות פרה אדומה נאמר במדרש: "תבוא אם ותנקה צואת בנה". הפרה צריכה לתקן את מה שקלקל 'בנה', הלוא הוא העגל. המוות בכלל נוצר בעקבות חטא עץ הדעת, שזיהם את העולם. במתן התורה "פסקה זוהמתן" והעולם התעלה בחזרה למצב של 'חיים'. אלא שאז חטאו בני ישראל בעגל, ושוב חזרה זוהמת החטא וחזר המוות. את זה צריכה לתקן הפרה האדומה.

משה מחבר מחדש

תחילה נאמר למשה: "ויקחו אליך". החזרת החיים צריכה להיעשות על-ידי משה רבנו, כשם שגם מתן התורה היה על-ידו. הוא המחבר את הקדושה האלוקית עם הבריאה, ופועל את "ואתם הדבקים".

הפרה צריכה להיות אדומה, דבר המסמל את הרע, כפי שעשיו ביקש להאכילו "מן האדום האדום הזה", והיא גם נעשית מחוץ לשלושת מחנות הקדושה. הדבר מבטא את הירידה עד לדרגה התחתונה ביותר. ועם זה עליה להיות "תמימה", דבר המבטא שלמות, והזיית הדם צריכה להיות "כנגד בית קודש הקודשים", שזה מבטא עלייה גבוהה ביותר. על-ידי זה מבטלים את טומאת המת ומחברים מחדש את היהודי עם הקב"ה, ושוב הוא יכול להיות בבחינת "ואתם הדבקים בה' אלוקיכם חיים כולכם היום".

(רשימות חוברת מט)

  מן המעיין

"זאת התורה אדם"

הגוף מתנגד

"זאת התורה אדם כי ימות באוהל" (במדבר יט,כד). אמר ריש לקיש: מניין שאין דברי תורה מתקיימים אלא במי שממית עצמו עליה? שנאמר זאת התורה "אדם כי ימות באוהל" (ברכות סג). הגוף מתנגד לשכל ולרוח, ולכן צריך שהאדם ימית עצמו על דברי תורה.

(המהר"ל)

חיות המצוות

'אדם' מורכב מ-א, דם. התורה נמשלה לדם. כשם שהדם נושא עמו את חיוּת האיברים, כך התורה, המלמדת את פירוש המצוות ופרטי הלכותיהן, מכניסה חיוּת בקיום המצוות.

(לקוטי תורה)

כמבנה האדם

התורה ערוכה כמבנה גוף האדם: רמ"ח מצוות עשה שבה הן כנגד רמ"ח האיברים, ושס"ה מצוות לא תעשה שבתורה הן כנגד שס"ה הגידים.

(אדמו"ר הזקן)

קיום מתוך ענווה

כוונת חז"ל לומר שאין התורה מתקיימת אצל התקיפים, אלא אצל ענווי הרוח, מי שממיתים עצמם, את כוחם ועוצם ידם.

(עיטורי תורה)

לשמור על הראש

"זאת התורה אדם" (במדבר יט,כד). התורה דומה לאדם. כשם שאדם חייב לשמור על ראשו מפני הכינים, כן הלומד תורה חייב להשגיח על כוחות שכלו מפני הגאווה.

(ספר השיחות תש"א)

מתקיימת בבניו

לכאורה אם הוא ממית עצמו, איך ובמי תתקיים התורה? אלא שהכוונה לחינוך הבנים. מי שממית עצמו ומסכן את נפשו לגדל בניו לתורה, אזיי התורה מתקיימת בבניו, כי תורה מחזרת אחרי אכסניה שלה.

(רבי מאיר שפירא מלובלין)

מת העולם

רבי אפרים-זלמן מרגליות היה עשיר גדול ובעל עסקים רבים, אבל בשעה שעסק בתורה היה מסתגר בחדרו ולא היה נפנֶה לשום עסק. וכך אמר: "אדם כי ימות באוהל" – בשעה שאדם יושב ועוסק בתורה עליו להיות בבחינת 'מת' לכל ענייני העולם.

המתת התענוגות

בן תורה צריך להמית את כל תענוגי העולם ולהינזר מהם. גם דברים קלי ערך בתענוגות העולם מונעים את ההתמסרות לשבת באוהלה של תורה.

(היום יום)

  אמרת השבוע

הדרך לעלות

הרבי הריי"צ (רבי יוסף-יצחק מליובאוויטש) מונה על-ידי אביו, הרבי הרש"ב, למנהל ישיבת 'תומכי תמימים'.

פעם אחת אמר לו משגיח הישיבה כי אחד התלמידים מתרשל בלימודו מפני שהוא דורש כי יעלו אותו לכיתה גבוהה יותר. כעת הוא ממורמר ולכן אינו לומד. אבל הוא מבטיח שבכיתה הגבוהה ילמד בשקידה ובהתמדה יומם ולילה.

הגיב הריי"צ ואמר: "לא! וכי מפני שאינו לומד הוא מצפה שיעלו אותו לכיתה גבוהה יותר? להפך, מעלים על-ידי לימוד במסירות ובהתמדה. ילמד היטב בכיתה שבה הוא לומד, ואז ודאי יעלו אותו".

  פתגם חסידי

הניצוצות מחכים

"לכל אדם נקבעו ניצוצות שצריכים להתברר על-ידו. כשם שאסיר מחכה לגאולתו, מחכים הניצוצות לאדם זה שיבוא ויבררם" (הרבי הריי"צ מליובאוויטש)

  מעשה שהיה

שן של שבת

בן שתים-עשרה בלבד היה משה-חי סעידוב כאשר הוריו שלחו אותו לסמרקנד שבאוזבקיסטן. אלה היו ימי השלטון הקומוניסטי בברית-המועצות, שביקש להכחיד כל סממן יהודי. מוסדות חינוך יהודיים נסגרו וכל ההורים נצטוו לשלוח את ילדיהם לבתי הספר הממשלתיים.

כמה שנים קודם לכן נאסר אדמו"ר הריי"צ (רבי יוסף-יצחק שניאורסון) מליובאוויטש, על הקמת רשת מחתרתית של חינוך יהודי במדינה. תחילה ביקשו להוציאו להורג, אולם לבסוף נאלצו לשחררו, וימי שחרורו – י"ב-י"ג בתמוז – נהפכו לחג הגאולה.

עם זה, הרבי נאלץ לעזוב את רוסיה ומצב היהדות בה החמיר. המשטרה החשאית רדפה את החסידים שנותרו ושילחה אותם לסיביר. בשעה קשה זו גילו החסידים כי באוזבקיסטן עינו המשגיחה של השלטון רופפת מעט, והקימו שם ישיבה מחתרתית.

משה-חי נשלח לסמרקנד כדי שיוכל ללמוד תורה במחתרת כהכנה לקראת בר-המצווה שלו. בהמשך הצטרפו אליו גם הוריו. האב היה מורה ואימו רופאת שיניים.

אך גם שם נאלץ הילד להירשם לבית ספר ממשלתי וללכת אליו מדי יום ביומו. אביו רשם אותו לבית הספר היסודי מספר 37. זה היה בית ספר מכובד, שבו למדו ילדי העילית של סמרקנד.

אחרי בר-המצווה גמלה בליבו של משה-חי החלטה לשמור שבת ויהי מה. זה  היה אתגר קשה ביותר, שכן הלימודים התקיימו גם בשבת, והמורים הגויים חייבו את התלמידים היהודים לכתוב בשבת.

בשבתות הראשונות הצליח משה-חי לחמוק מההליכה לבית הספר. אימו של ה'חברותא' שלו בישיבה המחתרתית הייתה רופאה, והיא סיפקה לו אישורי היעדרות בשל 'מחלה'.

בהמשך לא היה יכול עוד להתחמק, והלך לבית הספר, כשכל שבת צופנת בתוכה אי-ודאות. לקראת יום הולדתו של לנין, הוכרז בבית הספר כי השבת יהיה 'סובוטניק' – יום של עבודה התנדבותית ברוח ערכי הקומוניזם. התלמידים היו עוסקים בניקיון בית הספר וסביבותיו.

משה-חי היה אופטימי. "אצא עם כולם לעבודה", רקם את התכנית, "וכשאיש לא יבחין, אחמוק ואלך הביתה". אלא שהמורה למתמטיקה הפתיע את התלמידים בהודעה כי מי שנכשל במבחן האחרון – נשאר בכיתה.

המורה החל לקרוא את שמות התלמידים שנכשלו בבחינה. ליבו של משה-חי נפל כשהמורה קרא את שמו. "איך ייתכן?", מחה, "הלוא הצלחתי במבחן!".

"אל תתווכח איתי!", הגיב המורה בתקיפות. משה-חי נותר בכיתה עם עוד שישה תלמידים. כעבור כמה דקות פנה אליו המורה ואמר לו בלחש: "אתה משוחרר לביתך". המורה היה יהודי והבין לליבו.

אך היו גם 'הפתעות' אחרות. שבת אחת ישב בכיתה ונמנע מכל מלאכה שיש בה חילול שבת. "מדוע אינך מבצע את המטלות?", פנתה אליו המורה בארשת פנים חמורה.

"יש לי כאב שיניים!", אִלתר הנער אמתלה.

"כך?", שאלה המורה, שהייתה מרשעת ואנטישמית. "הבה נרד למרפאת השיניים של בית הספר ונבדוק". חיוך זדוני עלה על פניה.

"אבל אימי רופאת שיניים!", הזדעק הנער.

"לא!", עמדה המורה על דעתה, "אתה תבוא איתי לרופאה שלנו".

רופאת השיניים, שהייתה יהודייה מקומית, הבינה מיד במה מדובר. באי-רצון בדקה את שיניו של הנער. "כואבת לי השן הזו", הצביע משה-חי על שן אקראית.

הרופאה הבינה מיד שאין בשן שום בעיה, אולם היא חששה פן יבולע לילד, ואמרה למורה: "הילד צודק. יש כאן דלקת".

המורה הביטה בה במבט מרושע והורתה: "עקרי לו את השן!".

הרופאה החווירה. היא הביטה בעיניו של הילד, וזה החזיר לה מבט מבין. "המורה", התחנן הנער, "אימי רופאת שיניים. אני רוצה שהיא תבדוק ותחליט אם יש צורך לעקור את השן".

"בשום אופן לא!", צעקה המורה. "אם תסרב, ניגש כולנו למנהל!".

האיום הזה הפחיד את משה-חי. מעורבות המנהל יכולה לסבך את המצב עוד יותר. באין ברירה אמר לרופאה: "טוב, עקרי את השן"...  בליבו חשב שכאשר המורה תיווכח כי הוא מוכן לעקירה, תניחנו לנפשו.

הוא התבדה. "עקרי את השן!", סיננה המורה.

בידיים רועדות, כשליבה מתהפך בקרבה, עקרה הרופאה היהודייה את השן הבריאה של משה-חי. הנער סבל בגבורה את כאבי העקירה העזים ובלבד לשמור את 'סיפור הכיסוי' שמאפשר לו לשמור את קדושת השבת.

כאשר שב הביתה וסיפר לאימו מה אירע, לא ידעה זו את נפשה מרוב צער, אולם הוא השיב בגאון כי אבדן שן הוא מחיר פעוט לעומת קדושת השבת.

(על-פי הספר 'סמרקנד', מאת הרב הילל זלצמן)

  לומדים גאולה

הפרה העשירית

כשתבוא הגאולה וייבנה בית המקדש נזדקק להיטהר על-ידי אפר הפרה האדומה. בזמן הגאולה תיעשה הפרה האדומה העשירית, כפי שהרמב"ם מפרט את ההיסטוריה של קיום מצווה זו (הלכות פרה אדומה סוף פרק ג): "תשע פרות אדומות נעשו משנצטוו במצווה זו עד שחרב הבית בשנייה. ראשונה עשה משה רבנו, שנייה עשה עזרא, ושבע מעזרא עד חורבן הבית. והעשירית יעשה המלך המשיח, מהרה ייגלה, אמן כן יהי רצון".

מילותיו האחרונות של הרמב"ם מעוררות שאלה: הלוא ספרו הוא ספר הלכתי ולא ספר תפילות ומשאלות. כל מילה שלו גם שקולה ומדודה, והלכות רבות נלמדות מדיוק לשונו. מה אפוא עניינה של התוספת "מהרה ייגלה, אמן כן יהי רצון"? (בכך שונה תוספת זו כאן, ב'יד החזקה', ממה שהרמב"ם מוסיף בפירוש המשניות [סנהדרין פרק חלק דיבור המתחיל "וכת שנייה"].)

הלכה חשובה

אפשר היה לומר שהרמב"ם רוצה ללמדנו שיהודי צריך להתפלל על ביאת המשיח. אולם הסבר זה אינו מספק, שכן הלכה זו, בדבר הצורך בתפילה על ביאת המשיח, הייתה לכאורה צריכה להיכתב בפרקים שבהם נידונות הלכות המשיח, ולא כאן, כאשר המשיח מוזכר רק בדרך אגב.

אלא שההסבר הוא (לקוטי שיחות כרך כח, עמ' 131) שהרמב"ם אכן רוצה ללמדנו הלכה חשובה על עומק הציפייה והתפילה לביאת המשיח. גם כאשר עניין הגאולה עולה בדרך אגב, הוא צריך לעורר אצל יהודי רגשות עמוקים כל-כך של כמיהה ותשוקה, עד שמיד יישא תפילה: "מהרה ייגלה".

בעניין האמונה במשיח הרמב"ם פוסק (הלכות מלכים פרק יא הלכה א): "כל מי שאינו מאמין בו או מי שאינו מחכה לביאתו... הוא כופר... בתורה ובמשה רבנו". הרי שלא דיי להאמין שהמשיח יבוא, אלא חובה גם לקוות ולצפות לבואו. מי שמאמין בבוא המשיח, אך אינו מצפה לו – אמונתו לוקה בחסר.

מכיוון שהאמונה בביאת המשיח היא חובה תמידית, גם החובה לצפות לבואו היא חובה תמידית. בכל עת צריך יהודי לחיות בתחושה של תקווה וציפייה, שהנה-הנה המשיח בא. כך אנו גם מתפללים שלוש פעמים ביום: "לישועתך קיווינו כל היום" – אנו מקווים לגאולה בכל רגע של היום.

צימאון ותשוקה

תחושה עזה כזאת של ציפייה נובעת מהכרה אמיתית במשמעותה של הגאולה. יהודי יודע שלא ייתכן להגיע לשלמות בקיום התורה והמצוות בלי המשיח. עבודתנו בלימוד התורה ובקיום המצוות חלקית בלבד כל עוד לא באה הגאולה. לכן היהודי חש תחושה מתמדת של חסר, והוא שרוי כל העת בתשוקה עזה לגאולה.

זו אפוא ההלכה שהרמב"ם מלמדנו – כאשר יהודי מחכה לבוא המשיח בדרך הראויה, הרי כשהוא מזכיר עניין כלשהו השייך לגאולה – אף אם אִזכור הגאולה בא בדרך אגב – מיד מתעוררים בו רגשות עזים של צימאון ותשוקה, עד שהוא פורץ בו במקום בתפילה: "מהרה ייגלה, אמן כן יהי רצון".

לכן הכניס הרמב"ם עניין זה בהלכות הפרה האדומה דווקא ולא בהלכות המדברות על המשיח ועל הגאולה. אילו היה כותב זאת שם, היינו מבינים שכאשר עוסקים בסוגיית הגאולה יש צורך להתפלל עליה. אך בהבאת התפילה לגאולה דווקא כשהיא מוזכרת בדרך אגב הרמב"ם מלמדנו שהתפילה לגאולה צריכה לפרוץ מליבו של היהודי גם כשהוא עוסק בעניינים אחרים, אלא שהוא נזכר בגאולה – ומיד הוא מבטא את תשוקתו וכמיהתו לביאת המשיח במהרה בימינו.

  חיים יהודיים

ראש 'צעירי הקומוניסטים' מפיץ יהדות

בימים האלה, לפני שמונים ושמונה שנים בדיוק, הִגלו שלטונות ברית-המועצות את הרבי הריי"צ (רבי יוסף-יצחק) מליובאוויטש לעיר קוסטרומה, ושם נתקבלה בשורת שחרורו. באותם ימים זו הייתה עיר גלות, שאין בה כמעט חיים יהודיים. כיום היהדות פורחת בה, בזכות פעילותו של שליח חב"ד הרב ניסן רופו (37). "אני יושב בבית הכנסת שבו הרבי התפלל וצועד ברחובות שבהם הוא פסע", הוא אומר בהתרגשות.

ניסן נולד במוסקווה במשפחה שלא סיפרה לו דבר על יהדותו. סביו, כך נודע לו לימים, באו מבתים חסידיים. בילדותו עמד בראש קבוצת 'צעירי הקומוניסטים'. "לא ידעתי כלל שאני יהודי", הוא מספר.

הפתעה בתעודת זהות

יום אחד עיין במסמכי המשפחה וגילה את היותו יהודי. הוא התאמץ להסתיר זאת מחבריו. "המפגש הראשון שלי עם יהדות של ממש היה כשראיתי חוברת שהביאה אימי, ובה נכתב שהרבי מליובאוויטש קורא לכל יהודי לקבוע בפתח הבית מזוזה. שאלתי את אימי מיהו הרבי הזה והיא השיבה שאינה יודעת. "אבל אימא הלכה לאירועים יהודיים וגם הביאה הביתה חומר הסברה. התפלאתי מאוד שעדיין יש ברוסיה יהודים דתיים".

בהיותו בן ארבע-עשרה שלחה אותו אימו למחנה קיץ של חב"ד. נפשו כאילו חיכתה לזה: "כבר ביום הראשון עשיתי ברית מילה, ולאחר מכן התחלתי ללבוש ציצית ולהניח תפילין. במהלך שהייתי  במחנה החלטתי להקפיד על כשרות".

השגחה פרטית

בתום המחנה היה ברור לו ולאימו שהוא הולך ללמוד בבית ספר חב"ד במוסקווה. "לצד הלימודים, השתלבתי בפעילות הפצת היהדות", הוא מספר. "הבנתי שזה מה שאני רוצה לעשות כשאגדל". משם המשיך לישיבת חב"ד המקומית. המשפחה עלתה לארץ, והוא התקבל לישיבה בכפר חב"ד, למד גם בצפת ואף בישיבת חב"ד המרכזית בחצר הרבי.

כשהרב בערל לאזר, רבה של רוסיה, הציע לו לצאת לשליחות לקוסטרומה, לא התחבר לרעיון. "רציתי ללכת לעיר גדולה יותר", הוא מסביר. אבל בהשגחה פרטית פגש חבר נעורים, וזה סיפר לו שבעת האחרונה הוחזר ליהודים בקוסטרומה בית הכנסת. "החבר עודד אותי לצאת לשם".

העירייה מסייעת

חלפו כמעט שני עשורים והוא חש סיפוק עצום, במיוחד לנוכח הסיוע שראש העיר והעירייה מושיטים להתפתחות הקהילה. "זה ממש נס", הוא אומר בהתלהבות. "יש לנו כיום בית כנסת פעיל, מקווה טהרה, אספקת אוכל כשר, גן ילדים, בית ספר, ספרייה, מוזאון יהודי, עיתון שבועי, מערך שיעורי תורה, ארגוני חסד, סעודות שבת, בריתות מילה, ואף חברה קדישא".

לדבריו ניכרת התעוררות גדולה בקרב הציבור, ובמיוחד הצעירים. הוא מסיים במסר אישי: "אם אני מצליח לפעול במקום קטן ונידח כל-כך, אפשר להצליח בכל מקום".


גאולה בקוסטרומה. הרב רופו

  פינת ההלכה ומנהג

יציאה מארץ הקודש

שאלה: לאיזו מטרה מותר לצאת מארץ ישראל?

תשובה: פסק הרמב"ם: "אסור לצאת מארץ ישראל לחוצה-לארץ לעולם, אלא ללמוד תורה או לישא אשה או להציל מיד הגויים, ויחזור לארץ. וכן יוצא הוא לסחורה...". רבים מהפוסקים מתירים זאת לכל דבר מצווה.

הדבר הראשון בחשיבותו לעניין זה הוא לימוד תורה. היוצא ללמוד תורה, כל זמן שהוא נמצא בחו"ל, חייב להוסיף ללמוד כראוי. היוצא לביקור קרובים וידידים, יקשר זאת עם דבר מצווה, כגון ביקור בקברי צדיקים, או חיזוק ביראת שמים, או עידוד וחיזוק החינוך היהודי וקיום מצוות בחו"ל.

הרבי מליובאוויטש דרש פעמים רבות מהנוסעים אליו מארץ ישראל שלא לסמוך על דעתם, שהרי "אדם קרוב אצל עצמו", אלא לשאול רב מורה הוראה המומחה בדינים אלו – והכוונה לרב המתגורר בארץ הקודש, ויודע ומרגיש את חשיבות הארץ – אם ובאילו תנאים מותר להם לצאת ממנה.

לבני חו"ל הבאים לביקור בארץ ישראל הציע הרבי שישהו בארץ פחות משלושים יום רצופים (או להפסיק בינתיים על-ידי ביקור באילת, שהיא מחוץ לגבולות הארץ המקודשת), כדי שלא להיכנס לוויכוח בפוסקים אם לאחר זמן זה הם נחשבים תושבי הארץ, או שמותר להם לחזור למקומם.

מקורות: רמב"ם הל' מלכים פ"ה ה"ט. שו"ע או"ח סי' תקלא ס"ד (וראה יו"ד סי' שעב), ונו"כ. אנציקלופדיה תלמודית, ערך 'ארץ ישראל' (כרך ב עמ' רכד). אג"ק כרך יח עמ' תד. 'התקשרות' גיליון תרפב, שלחן מנחם ח"ז סי' מד, וש"נ.


 

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)