חב''ד כל הלב לכל אחד
תרומה | לימוד יומי | חנות | בתי חב"ד | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 18:09 זריחה: 6:44 ג' בחשון התשפ"ז, 14/10/26
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

שיחת השבוע 1483 - כל המדורים ברצף
ערב שבת-קודש פרשת בהעלותך, י"ח בסיוון ה'תשע"ה (05/06/15)

מדורים נוספים
שיחת השבוע 1483 - כל המדורים ברצף
מהפך תפיסתי מול הצביעות
חדש על המדף
לא למהר להעניש יהודי
תקיעה בחצוצרות
לא להיפגע
עורמת היצר
מצנפת ראויה
משיח יוכיח את הענווים
הפרופסור וסיפור השליו
'לחיים' בסעודה

מס' 1483, ערב שבת-קודש פרשת בהעלותך, י"ח בסיוון ה'תשע"ה (05.06.2015)

יוצא לאור על-ידי צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר)

ת"ד 14 כפר חב"ד 60840, טל' 072-2770100, פקס: 03-9606169

עורך: מנחם ברוד   �  יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

 עמדה שבועית

מהפך תפיסתי מול הצביעות

זה הזמן להסיר את הכפפות. כמו שלא היססנו אחרי השואה להטיח בעולם כולו את כתב האשמה החריף כנגד הנאצים ועוזריהם

דומה שאנו מתקשים לקלוט את משמעות האירועים המתחוללים לנגד עינינו. חשבנו לתומנו שאנחנו חיים בעידן מתקדם, שבו חיי אדם הם ערך מוחלט. האמנו שזוועות מסעי הצלב או גלי הרציחות של האסלאם שייכים לעבר הרחוק. היינו בטוחים שאם בני-אדם במקום כלשהו יהיו נתונים למתקפות ברבריות ואכזריות – העולם ייחלץ לעזרתם.

אך ראו מה קורה בעת האחרונה. עשרות אלפי בני-אדם נרצחים באכזריות במדינות שסביבנו. נשים וילדים עוברים עינויים קשים. כמעט מדי יום מתפרסם סרטון חדש שמתחרה בקודמו במפלצתיותו. והעולם שותק. שותק. שותק.

מיליוני בני-אדם מרגישים חסרי ישע לחלוטין. אין דין ואין דיין. אין חוק ואין משטר. בכל יום יכולה להתנפל עליהם כנופיה בעלת שם כזה או אחר ולזרוע מוות וחורבן. כך נראֶה עולמנו באמצע העשור השני למאה העשרים ואחת. רוע בשיאו. והעולם שותק.

עולם בשיא כיעורו

אמרנו שהעולם שותק. לא מדוייק. הוא בהחלט מגנה, מוקיע, מחרים. לא, לא את האסלאם האכזרי. לא את הטרור החמאסי, המשגר טילים לעבר גני ילדים. לא את מעודדי המחבלים מהרשות הפלסטינית. לא את תכניות הלימודים הרשמיות הקוראות להשמדת ישראל. חס וחלילה. כל אלה אינם מעירים את העולם הנאור משלוותו. הבעיה הגדולה של העולם היא אנחנו, היהודים.

המילה צביעות קטנה מלהכיל את העיוות המטורף הזה. העולם, שרצינו להאמין כי השתנה, מתגלה עכשיו בשיא כיעורו ושפלותו. כבר אין אפילו ניסיון לעטוף את השקר במסווה. אנחנו האיום הגדול על שלום העולם. לא דאעש, לא חזבאללה, לא איראן. רק "תחזירו את השטחים", והשמש תזרח.

מול השקר הגואה והצביעות המחניקה אנחנו מנסים להתגונן ולהצטדק, ומובן שזה מאבק אבוד מראש. מחוללי הזוועות ותומכיהם הם המתקיפים והמאשימים, ואנו, הקרבנות, עוסקים בהתגוננות ובהצטדקות.

אולי הגיע הזמן להפנים שזו העת להסיר את הכפפות ולהפוך את משחק התפקידים. לחדול מלהתגונן. להתחיל להאשים, לתקוף, לתבוע. כמו שלא היססנו אחרי השואה להטיח בעולם כולו את כתב האשמה החריף כנגד הנאצים ועוזריהם. כמו שרדפנו עד חורמה כל פושע וכל מרצח. כמו שגרמנו לעולם שעמד מנגד לחוש רגשות אשמה.

קריאת 'אני מאשים'

זה בדיוק המקום שבו העם היהודי צריך לעמוד בשעה זו. לזעוק את זעקתם של חסרי הישע, שהעולם הנאור מפקיר לתאוות הרצח של 'המדינה האסלאמית'. להרים את דגל הקריאה להוקעת ולהחרמת כל הארגונים התומכים בטרור והמחנכים את ילדיהם לשנאת יהודים ולהאדרת מרצחים.

עלינו להפוך כל נציג יהודי – בזירה המדינית, בתקשורת, בקמפוסים, ברשתות החברתיות – לקטֵגור המטיח בפרצופו של העולם הצבוע את האמת. לתובע הקורא את קריאת 'אני מאשים' כנגד עולם מנופח מאינטרסים, מחשיבות עצמית ומ'פוליטיקלי קורקט', שאינו מעז להתייצב מול האסלאם המטורף, המבצע זוועות איומות וצוחק לעולם בפרצופו.

מהפך תפיסתי זה הכרחי לא רק כטקטיקה נכונה, אלא זו גם חובתנו העמוקה כיהודים, שהנחילו לאנושות כולה את הדיבר "לא תרצח".


תמונה מחברון שלא תראו בתקשורת (צילום: מנדי הכטמן)

  ספרים

תשובות לשאלות החיים
מאת הרבי מליובאוויטש
בהוצאת ידיעות ספרים

מכתבים ששיגר הרבי לשואלים מכל העולם בשאלות המעסיקות את האדם בן ימינו. זהות יהודית, אמונה, תורה ומדע, זוגיות ושלום בית, חינוך ילדים, השואה, התמודדות עם כאב ועוד. 399 עמ'. טל' 1700704120. http://www.judaica-il.com/site.

האות והמופת
מאת הרב שמעון בן-יצחק
בהוצאת המחבר

ספר מפואר ובו תיאור חי של חכמי העדה הגאורגית בדורות האחרונים. מסירות נפשם וסיפורים על גדולתם. 462 עמ'. טל' 0507294683.

באמת ובאהבה
מאת אבי רט
בהוצאת ידיעות ספרים

ספר על עולמה המופלא של החסידות, רקע והיסטוריה, הגות ומחשבה שמאחורי התנועה שייסד הבעש"ט ופיתחו תלמידיו וממשיכיו. 377 עמ'.

האם הכל במקרה?
מאת חיים אברבוך
בהוצאת המחבר

מבט מעמיק בעולם שסביבנו בוחן את השאלה אם אמנם הדברים מתרחשים 'במקרה'. 148 עמ'. טל' 0528636974.

  שלחן שבת

לא למהר להעניש יהודי

בפרשתנו מסופר על תביעתם של מי שהיו טמאים בעת הקרבת הפסח וטענו אל משה: "למה ניגרע?!". תשובתו של משה היא: "עִמְדוּ, וְאֶשְׁמְעָה מַה יְּצַוֶּה ה' לָכֶם".

אומר על כך רש"י: "אמר להם 'עמדו ואשמעה', כתלמיד המובטח לשמוע מפי רבו. אשרי ילוד אישה שכך מובטח לו, שכל זמן שהיה רוצה, היה מדבר עם השכינה".

תשובה מיָדית

התורה מספרת על עוד שלושה מקרים שבהם לא ידע משה כיצד לנהוג: פרשת מקושש העצים בשבת, פרשת המקלל, ופרשת הירושה של בנות צלפחד. גם בהם התקשה משה ושאל את הקב"ה כיצד לנהוג.

אולם במקרים האחרים לא ביקש משה תשובה מיד. המקושש הושם במשמר "כי לא פורש מה ייעשה לו". על המקלל נאמר: "ויניחוהו במשמר לפרוש להם על פי ה'". ובאשר לבנות צלפחד נאמר "ויקרב משה את משפטן אל ה'". ואילו כאן ביקש משה תשובה במקום: "עמדו ואשמעה מה יצווה ה' לכם"! מה ההסבר להבדל הזה?

משה אוהב ישראל

התשובה פשוטה: שאלת בנות צלפחד על נחלתן בארץ ישראל לא הייתה דחופה כל-כך. הלוא עוד יש זמן רב עד חלוקת הארץ. ובאשר למקלל ולמקושש – משה היה אוהב ישראל, כדברי הגמרא, וכפי שמצאנו שלימד סנֵגוריה אפילו על החוטאים בעגל.

לכן לא מיהר לבקש מהקב"ה לחרוץ את עונשם של המקושש והמקלל. משה עשה רק את ההכרחי – הוא שם אותם במשמר והעביר את עניינם אל ה'. את כל השאר יעשה הקב"ה בזמן שיבחר.

לעומת זה, בפרשתנו ניצב משה לפני יהודים שביקשו גם הם להקריב את קרבן הפסח וזעקו "למה ניגרע!". זו הייתה שאלה הנוגעת למעשה כאן ועכשיו, ולכן מיהר משה לשאול את ה'.

חיבתו של משה

כאן באה לידי ביטוי גדולתו של משה – "שכל זמן שהיה רוצה, היה מדבר עם השכינה". משה אומר לאנשים שהיו טמאים: "עמדו ואשמעה מה יצווה ה' לכם". הוא מודיע בביטחון גמור שתיכף ומיד יצווה ה' כיצד לנהוג.  מניין למשה שהקב"ה ישיב לו עכשיו? אולי אין רצונו שהטמאים יקריבו פסח שני? וגם אם כן, אולי האפשרות הזאת תבוא רק במועד אחר, וממילא רק אז ישיב על השאלה?

אך משה אמר "עמדו ואשמעה", ומכאן אנו למדים את גודל מעלתו של משה רבנו, שהוא "כתלמיד המובטח לשמוע מפי רבו", ולכן ודאי יחסוך ממנו הקב"ה את הספקות וישיב מיד על השאלה.

(תורת מנחם כרך מז, עמ' 234)

  מן המעיין

תקיעה בחצוצרות

חצאי צורות

"עשה לך שתי חצוצרות" (במדבר י,ב). למה נצטווה משה לעשות חצוצרות דווקא ולא שופרות? אלא 'חצוצרות' זה 'חצי צורות'. משה רבנו היה ממחציתו ומעלה מלאך, וממחציתו ומטה אדם. אמר לו הקב"ה: משתי הצורות שבך עשה אחת, שאין שלמות אלא בשתיהן יחד, ובזה תקהיל ותאחד את העדה.

(אור תורה)

התחברות יוצרת שלמות

האדם אינו אלא חצי צורה, ואף הקב"ה אינו צורה שלֵמה כביכול. רק בהתחברותם יחד נוצרת צורה שלֵמה. מכיוון שהקב"ה וישראל הם שתי חצאי צורות, חייבת להיות ביניהם אהבה עזה. זהו "חצוצרות כסף", מלשון "נכסוף נכספתי".

(המגיד ממעזריטש)

הדרך לתמימות

זהו שנאמר (דברים י,ח) "תמים תהיה עם ה' אלוקיך". האדם אינו צורה שלֵמה, "תמים", אלא כאשר הוא מתחבר עם החצי השני – עם "ה' אלוקיך".

(הצמח צדק)

מקור האחדות

"ואם באחת יתקעו, ונועדו אליך הנשיאים" (במדבר י,ד). רצונכם שתהיה בעם אחדות? התאחדו תחילה הנשיאים, המנהיגים העומדים בראש. כשיחדל הריב בתוככם תהיה אחדות גם בעם.

(עוללות אפרים)

הכול תלוי במנהיגים

"ובהקהיל את הקהל תתקעו ולא תריעו" (במדבר י,ז). "ובהקהיל את הקהל" – כשתהיו מנהיגי הדור; "תתקעו" – תהיו ישרים ושלמים כתקיעה; "ולא תריעו" – אז לא תהיו שבורים ומעורערים.

(רבי מאיר מפרמישלן)

האחדות נותנת כוח

כאשר בני ישראל יהיו מאוחדים בעצה אחת ובדעה אחת, "תתקעו" – תהיו תקועים כיתד נאמנה, זקופים וחזקים; "ולא תריעו" – לא יוכלו לשבור ולרוצץ אתכם.

(הרבי מקוז'ניץ)

קבלה בשמחה

"וכי תבואו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם, והרעותם בחצוצרות" (במדבר י,ט). "הצר הצורר" – כאשר באה על האדם צרה או פורענות כלשהי, "והרעותם בחצוצרות" – עליו לקבלה באהבה ובשמחה, כמו קול החצוצרה שמעורר שמחה. קבלת הייסורים באהבה הופכת את ה'צרה' ל'רצה'.

(הבעל שם טוב)

ניצחון בביטול

כשאדם יוצא למלחמת היצר עליו להתחנן לקב"ה בלב נשבר שירחם עליו ויצליחו במלחמתו. גם לאחר ניצחון המלחמה, בבחינת "וביום שמחתכם", עליו להיזהר שלא תזוח דעתו עליו, אלא יישאר בביטול.

(הרבי מליובאוויטש)

  אמרת השבוע

לא להיפגע

דיין בבית דינו של רבי עקיבא איגר הותקף בידי אדם פשוט, שפגע בכבודו והטיח בו דברי גנאי. הדיין התקשה לשאת את העלבון. אמר לו רבי עקיבא איגר: "הלוא האמת היא שכולנו בבחינת אַיִן ואפס לפני הבורא, ואם כן אין לנו להיעלב ולהיפגע".

הגיב הדיין: "אמת הדבר, אבל כואב לי שאדם גס ועם הארץ, שאין בו לא תורה ולא דרך ארץ, מעז לדבר כך".

נענה רבי עקיבא איגר: "עכשיו אני מבין למה ציינה התורה ש'האיש משה עניו מאוד מכל האדם אשר על-פני האדמה'. מתברר שראוי לאדם להיות צנוע ועניו אפילו כלפי הפחוּת שבפחוּתים".

  פתגם חסידי

עורמת היצר

"יצר הרע הוא לפעמים שועל, פיקח שבחיות, ודרושה חכמה מרובה כדי להבין את תחבולותיו. פעמים הוא מתחזה לאדם תמים, עניו ובעל מידות טובות" (המהר"ש מליובאוויטש)

  מעשה שהיה

מצנפת ראויה

הכובען של קהילת כותאיסי שבגאורגייה עמד דומע בפתח ביתו של חכם חיים אליה-שוילי, מגדולי רבני העדה. "אבא נפטר", אמר בקול שבור, וביקש את עזרתו של הרב בכל הקשור לסדרי ההלוויה והקבורה.

הבעת זעזוע עלתה על פני הרב. הוא הכיר היטב את הנפטר, שהיה יהודי מכובד וירא שמים, אולם שני בניו כבר נסחפו אחר רוחות הזמן ולא הקפידו על שמירת התורה והמצוות.

חכם אליה-שוילי נטל מיד את מעילו ויצא להסדיר את כל ענייני ההלוויה, כשהוא מדריך ומנחה את הבנים בכל פרט. לפני צאת מסע ההלוויה הספיד את הנפטר במילים חמות וקרא לנוכחים ללמוד ממעשיו הטובים וללכת בדרכי ה'.

חכם חיים נולד בירושלים למשפחה שעלתה מגאורגייה בעלייה הראשונה בשנת תרמ"ג (1883). את תורתו קיבל מרבי שלמה-אליעזר אלפנדרי, ולימים חזר לגאורגייה והיה ראש בית הדין בכותאיסי.

בני הקהילה העריצו אותו. הוא נודע בתבונתו וביכולתו לשבות את לב שומעיו. בימי השלטון הקומוניסטי מסר את נפשו למען שמירת היהדות, ואף עונה עינויים קשים בידי אנשי המשטרה החשאית.

לאחר שנסתיימו ההלוויה והקבורה ליווה חכם חיים את הבנים אל בית האבלים. גם שם הדריך אותם כיצד לנהוג בכל פרט. במהלך ה'שבעה' ביקר בבית כמה וכמה פעמים, חיזק את המשפחה והשמיע דברי תנחומים.

כמה ימים אחרי ה'שבעה' ניגש הכובען אל חכם חיים, הודה לו בחום על עזרתו ותמיכתו, והכניס לכיסו שטר כסף מכובד.

לתדהמתו הוציא הרב את הכסף מכיסו והחזירו לידי הכובען. "אינני רוצה את כספך", אמר.

נבוך ותוהה פנה הכובען אל אחיו, ויחדיו ניסו להבין את פשר סירובו של הרב לקבל את הכסף. "אינני מכיר את חכם חיים", אמר האח, "אך אולי הסכום שנתת נמוך מדיי? אני מציע לך להכפיל את הסכום".

הכובען עשה כעצת אחיו. הוא שלשל שטר כפול לכיסו של הרב, בשעה שחכם חיים לא שם ליבו לכך. אולם מיד כשהבחין החכם בכסף שנתחב לכיסו, שב והחזירו לכובען: "אני מבין שאתה מבקש מאוד לכבדני, אולם אינני רוצה לקבל את הכסף".

"מדוע?", תמה הכובען.

"אסור לי לקחת את הכסף", הבהיר החכם. "זו תהיה הונאה".

"הונאה?!", התעצמה הפתעתו של האיש. "אינני מבין את כוונתו של כבוד הרב".

"מדוע אינך מבין?", אמר חכם חיים בטון תקיף. "אתה מנסה לתת לי כסף בתמורה לשיעורי התורה ולדברי ההתעוררות שהשמעתי בהלוויה ובימי ה'שבעה', אולם אני נוכחתי שכל דבריי היו לריק ולא השפיעו עליכם כלל. אפילו אינכם באים לבית הכנסת לומר קדיש לעילוי נשמת אביכם. אם כן, על מה אקח מכם כסף?!".

הכובען שתק בהכנעה, וחכם חיים הוסיף: "אם באמת אתה רוצה לכבדני, עליך לבוא עם אחיך בכל יום לבית הכנסת לומר קדיש לעילוי נשמת אביכם. בזה תכבדני!".

הרב הוסיף להשמיע דברים נלהבים על חשיבותו הגדולה של הקדיש והתועלת שיש בו לעילוי נשמת הנפטר. "לא שכר אני דורש, אלא קדיש!", חתם את תוכחתו.

דבריו שיצאו מן הלב פעלו את פעולתם. מאותו יום באו השניים בקביעות לבית הכנסת, ולא החמיצו שום תפילה במניין.

יום אחד בא חכם חיים לחנותו של הכובען וביקשו להכין בעבורו כובע נאה. הכובען שמח על ההזדמנות שניתנה לו לגמול לרב. הוא מדד את היקף ראשו של הרב והבטיח לו להכין כובע מהודר ותפור היטב.

"עכשיו אוכל להשיב לחכם באותו מטבע, ואסרב לקבל ממנו תשלום בעבור הכובע", חשב בליבו. בעודו מהרהר פנה אליו הרב בשאלה: "מה יהיה מחירו של הכובע?".

הכובען השיב: "רק במהלך העבודה אדע להעריך את מחירו המדויק, אך להערכתי העבודה תימשך כשבוע". הרב קיבל את הדברים ופנה לצאת מן החנות.

כעבור שבוע היה הכובע מוכן לתפארת. ניכר היה בו כי נעשה ביד אמן, מהחומרים האיכותיים ביותר. החכם הוציא מכיסו סכום כסף וביקשו לתיתו לכובען.

"איני מוכן לקחת את הכסף", הפתיע הכובען את הרב. "כסף זה ניתן לכבודו במתנה גמורה לאות תודה על שכיבדתם את אבי במשך ה'שבעה', ועל החיזוק שהענקתם לנו באותם ימים".

למשמע הדברים עלתה הבעה תקיפה על פניו של חכם חיים. "שמע-נא", פנה נחרצוֹת אל הכובען, "חלילה לי מעשות כדבר הזה. אינני מעוניין ליטול ממך את פרנסת משפחתך. וכי באתי אליך לקבל כובע בחינם? אם תאבה לקבל את הכסף – מה טוב, ואם לא – יישאר הכובע אצלך".

למשמע הדברים נדהם הכובען, ובלי אומר ודברים נטל את הכסף, כשליבו מלא השתאות לנוכח יושרו ותום ליבו של חכם חיים אליה-שוילי.

(על-פי 'האות והמופת')

  לומדים גאולה

משיח יוכיח את הענווים

מסופר על רבי אברהם 'המלאך', בנו של המגיד ממזריטש, שבא פעם אחת לעיר קרימניץ, וכל התושבים יצאו לקבל את פניו. 'המלאך' עמד ליד החלון והביט זמן ממושך בהר גבוה שנשקף מבעד לחלון. בין הנוכחים היה אברך נכבד, שהתגאה במעלותיו. האברך פנה אל 'המלאך': "מדוע כבודו מתבונן כל-כך בהר זה, שאינו אלא גוש עפר?". ענה 'המלאך': על כך בדיוק אני מתפלא – איך ייתכן שגוש עפר יתגאה עד שיהיה להר גבוה?!"...

החסידות שמה דגש רב על עקירת הגאווה וגסות הרוח, בעיקר זו הבאה מידיעת התורה ומעבודת ה'. יש הבדל בין מי שמתגאה בעושרו או בחכמתו, לבין מי שמתמלא גאווה וגסות רוח מענייני תורה ועבודת ה'. גאווה מעניינים גשמיים וחומריים היא תאווה ככל התאוות, אבל מי שמתגאה מתורתו או מעבודת ה' שלו – כאן זה ממש בבחינת 'טובל ושרץ בידו'. כל עניינה של התורה לגרום לאדם להתבטל לפני הקב"ה ולדכא את הרגשת יֵשותו, והוא הופך את התורה והעבודה עצמן למקור של גאווה.

גאוותן פנימי

תורת החסידות מלמדת למצוא את הגאווה הדקה והעדינה, המסתתרת לפעמים אפילו בלבוש של ענווה. יש בעל-גאווה פשוט, המצפה כי יקבלו תמיד את דבריו ויכבדוהו, מכיוון שלדעתו הוא בעל מעלות גדולות ולכן הכול חייבים בכבודו. "ויש בעל-גאווה פנימי, שאינו מתגאה ואינו מדבר במעלות עצמו, ומתנהג בהנהגה רכה, כעין טבע הענווה; אבל בינו לבין עצמו מגזים הוא במעלות עצמו, והוא יקר וחביב בעיני עצמו מאוד, וסובל הרבה צער מכך שאין מכבדים אותו כראוי לו" (ספר המאמרים תרצ"ט עמ' 229).

אמר אחד מחסידי הדור הקודם: שלוש דרגות ברודף אחר הכבוד. יש מי שמבקש ותובע שייתנו לו 'מפטיר', ומתקוטט עם הגבאי על כך; יש מי שרוצה שייתנו לו 'מפטיר', אבל אינו מעז לבקש, והוא יושב וחושב כל העת מדוע אין מכבדים אותו; ויש מי שעינו רעה בשל אחרים, וגם כאשר מכבדים אותו, כואב לו הלב על שמכבדים גם אחרים...

צדיקים אמיתיים אינם אוהבים את הכבוד, ואף מצטערים על הכבוד שנותנים להם. כשביקר כ"ק אדמו"ר הריי"צ בארצות-הברית, בשנת תרפ"ט-תר"ץ, נתקבל בכל מקום על-ידי נציגי הממשלה והקהילות בכבוד מלכים ממש. הרבי נהג להתענות באותם ימים. פעם אחת התבטא: "אמנם נדמה לי שאיני נהנה כלל מן הכבוד המדומה שחולקים לי, אבל שמא הייתה לי איזו קורת רוח מזה – צריך אפוא לסלק זאת בתענית".

ענווה הרסנית

החסידות גם מזהירה מפני ענווה של שקר, שאינה אלא עצת היצר. כותב כ"ק אדמו"ר הריי"צ (איגרות קודש כרך א, עמ' סג): "יש אנשים שרואים רק את נגעי עצמם ומכאוביהם, רק את הצד השלילי והשפלות העצמית. הנהגה כזו היא בבחינת שפלות של שקר וענווה של שטות, והיא מאבדת ומפסידה את מהות האדם".

על מאמר חז"ל "ענוותנותו של רבי זכריה בן-אבקילוס החריבה את ביתנו" אמר הבעש"ט: "זוהי ענוותנותו של האומר – מי אנוכי שאלמד קבלה וחסידות. צריך להיות 'ויגבה לבו בדרכי ה''". את ה'ענווים' הללו, שמשתמשים בענווה שלא במקומה – יוכיח משיח-צדקנו בתוכחת מוסר. זהו שנאמר בו (ישעיה יא,ד): "והוכיח במישור לענווי ארץ".

  חיים יהודיים

הפרופסור וסיפור השליו

אם תשאלו את האורניתולוג יוסף לשם, פרופסור במחלקה לזואולוגיה באוניברסיטת תל-אביב, על השליו, הוא ישלוף במהירות את מאפייני הציפור הנודדת שאכלו בני ישראל במדבר. "השליו שעליו אנחנו קוראים בפרשה – 'וַיָּגָז שַׂלְוִים מִן הַיָּם', 'וַיַּאַסְפוּ אֶת הַשְּׂלָו' – הוא ככל הנראה אותו שליו המוּכר לנו כיום", מעריך לשם.

פרופ' לשם (68), תושב הר גילה, ייסד ומנהל את המרכז הבין-לאומי לחקר נדידת הציפורים בלטרון. מאחוריו מחקרים גדולים, שזכו לתהודה, על נדידת הציפורים. הוא נולד בחיפה ולמד בישיבת 'בני עקיבא' בנחלים.

ציפור הנפש

כבר בלימודיו בישיבה התחבר לעולם הציפורים. "בשעות הפנויות חיפשתי ציפורים", הוא מחייך. "לימים, בלימודיי באוניברסיטת תל-אביב, עשיתי מחקרים על נדידת הציפורים, מחקרים שמסייעים רבות עד היום בתחומים שונים". הידע העצום שרכש הוביל למינויו, לפני יותר מעשרים שנה, למנהל החברה להגנת הטבע.

43 שנים אחרי שהחל לעסוק בחקר נדידת הציפורים, פרופ' לשם מוסיף לעסוק בתחום במלוא המרץ. "הצפרות היא 'ציפור הנפש' בעבורי", הוא אומר. "אני מרצה על עולם הציפורים באוניברסיטה ובהרצאות ברחבי הארץ, עובד בתכנית חינוכית בבתי ספר ומשמש מזכיר בקרן שמממנת פרוייקט של ציפורים, כדי להגן עליהן בטבע".

אזור מוכה ציפורים

מפעל חייו הציל חיי אדם ועל כך גאוותו. "ישראל היא ציר נדידה מאוד משמעותי לציפורים. פעמיים בשנה חולפות על פני הארץ חמש-מאות מיליון ציפורים, כלומר מיליארד ציפורים בשנה (!). שטחה של ארץ ישראל מצומצם מאוד, ולכן הארץ נהפכת למעשה למעין צוואר בקבוק שאין שני לו בעולם.

"לצערנו, היו לכך תוצאות כואבות: חיל האוויר איבד אחד-עשר מטוסים כתוצאה מתאונות עם ציפורים נודדות, ושלושה טייסים נהרגו. במרוצת השנים אירעו אלפי תאונות עם ציפורים. ערכתי מחקר מיוחד, בשיתוף עם חיל האוויר, ובו מיפינו את נדידת הציפורים, ובכלל זה מדידות גובה וכדומה. כיום המטוסים אינם טסים באזורים המוגדרים בעגה הצה"לית 'אמ"צ' – אזור מוכה ציפורים. בעקבות זאת מספר התאונות ירד דרסטית ונחסכו יותר ממיליארד דולר, ובעיקר – ניצלו חיי אדם".

השליו במדבר

בחזרה לשליו. "השליו הוא עוף קטן, מוסווה היטב בשל צבעו, וקשה לראותו על הקרקע. הוא ניזון בעיקר מזרעים. השליו נודד במספרים עצומים מעל הים, ממש במיליונים. בעונת הנדידה הם עפים לטורקייה, משם ליוון, ובאור ראשון נוחתים מותשים בצפון סיני. אז קל מאוד לצוד אותם, וזה מה שהבדואים עושים. השליו מאופיין בבשרו הטעים. יש גם שליו יפני, דומה לשליו שלנו".

הפרופ' לשם למד גם את דברי המפרשים הרבים הקשורים לפרשת השליו. "תיאור איסוף השליו, המופיע בפרשת בהעלותך, מעיד על נס מיוחד שנעשה לבני ישראל במדבר", הוא מציין.


ציפורים בראש. הפרופ' יוסי לשם

  פינת ההלכה ומנהג

'לחיים' בסעודה

שאלה: האם צריך לברך על משקה אלכוהולי ששותים באמצע הסעודה?

תשובה: אין לברך בתוך הסעודה על מים או שאר משקאות, מפני שאי-אפשר לאכילה בלי שתייה, ולכן המשקאות טפלים לסעודה וברכת 'המוציא' פוטרתם.

אפילו משקאות שאינם נשתים לרוויה, כגון בירה, קפה ותה, שרגילים לשתות בסיום הסעודה (גם אם שותים אותם באמצעה), נחשבים טפלים לסעודה ואין לברך עליהם.

על יין מברכים, כי מפני חשיבותו, שמקדשים ומבדילים עליו, קבעו לו ברכה אף בתוך הסעודה (אבל אין לברך עליו ברכה אחרונה, מכיוון שנפטר בברכת המזון).

לעניין משקאות אלכוהוליים: בסעודות שבת ויום טוב אין מברכים עליהם, מכיוון שהם נפטרים על-ידי הקידוש. אבל בימות החול, הדבר תלוי בכוונתו של השותה:

אם הוא שותה כדי לעורר תיאבון, או כדי להפסיק בין אכילת דג לבשר, וכן במקומות שרגילים לשתותו בתוך הסעודה – הרי הוא טפל לסעודה, ואין לברך עליו.

אך אם שותים כדי לשפר את העיכול, או כדי לומר 'לחיים' להרבות שמחה (במקום שאין רגילים לשתותו בתוך הסעודה) – צריך לברך עליו.

במקרה של ספק, וכן לבני עדות ספרד – עדיף לברך על מעט מהמשקה קודם הסעודה, ולכוון להוציא בברכה זו גם את השתייה שבסעודה.

מקורות: טושו"ע סי' קעד ונו"כ. סידור אדמו"ר הזקן 'סדר ברכת הנהנין' פ"ד ה"ז וה"י. 'וזאת הברכה' פרק ח, וש"נ.


 

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)