חב''ד כל הלב לכל אחד
תרומה | לימוד יומי | חנות | בתי חב"ד | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 18:09 זריחה: 6:44 ג' בחשון התשפ"ז, 14/10/26
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

שיחת השבוע 1476 - כל המדורים ברצף
ערב שבת-קודש פרשת תזריע-מצורע, כ"ח בניסן ה'תשע"ה (17/04/15)

נושאים נוספים
שיחת השבוע 1476 - כל המדורים ברצף
האוּמנם עם ככל העמים?
יש חדש
השחרחרות אינה המהות האמיתית
ברית מילה
אפשר להפך
התשובה בהמשך
הווידוי של הרב
הבירור מסתיים
הניצול מהמנזר הרוסי
ברית מילה שנדחתה

מס' 1476, ערב שבת-קודש פרשת תזריע-מצורע, כ"ח בניסן ה'תשע"ה (17.04.2015)

יוצא לאור על-ידי צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר)

ת"ד 14 כפר חב"ד 60840, טל' 072-2770100, פקס: 03-9606169

עורך: מנחם ברוד   �  יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

 עמדה שבועית

האוּמנם עם ככל העמים?

האם מרכיבי זהותנו הם הסממנים הלאומיים – מדינה, טריטוריה, שפה – או התורה ומצוותיה, שעליהן שמרנו בדבקות יותר משלושת-אלפים שנה?

בעקבות תוצאות הבחירות מתנהל בארץ דיון סוער בשאלה מי אנחנו באמת. האם 'מדינת תל-אביב', הנותנת את הטון בשיח התקשורתי והתרבותי, היא המייצגת נאמנה את הלכי הרוחות בעם ישראל, או שאין זו אלא בועה המנותקת מרוב העם.

כמה רדודים הם הניסיונות להסביר את שורשי המחלוקת כמאבק בין שכל לרגש, כאילו צד אחד נוהג בדרך רציונלית בעוד רוב העם נוהה אחר נאמנות שבטית רגשית. אמירות אלה מעידות שאותם אנשים לא למדו דבר, והם ממשיכים את נימת ההתנשאות הריקנית שהתפרצה בהתבטאויות הבוז נגד 'משתטחי הקברים ומנשקי הקמעות'.

מי נטש

בשורש הדברים עומד אותו ויכוח המלווה אותנו מראשית הציונות ולאורך כל שנות קיומה של המדינה: האם אנחנו עם ככל העמים או 'עם לבדד ישכון'? האם מרכיבי זהותנו הם הסממנים הלאומיים – מדינה, טריטוריה, שפה – או התורה ומצוותיה, שעליהן שמרנו בדבקות יותר משלושת-אלפים שנה?

התהליך המעניין ביותר שקרה במרוצת השנים הוא, שמקדשי הלאומיות דווקא הם שמיהרו לנטוש אותה. לכאורה היו הללו צריכים להיות הקנאים הגדולים ביותר לשלמותה של המולדת, לשפה העברית, לייחודה של התרבות הישראלית. אך מתברר שדווקא אצלם נהפכה הלאומיות למילה גסה – 'לאומנות'. הארץ כבר אינה יקרה להם. הם מתהדרים בשמות לועזיים ודוגלים בהתערות בתרבות הכלל-עולמית.

ומולם, מי נאחז בציפורניו בכל רגב עפר מאדמת ארץ ישראל – יהודים שדוחים את הלאומיות כתחליף ליהדות, ומאמינים בייחודה של התורה, ב'עם לבדד ישכון' ובקדושתה של ארץ ישראל.

מקשה אחת

כי כאלה אנחנו. בעמים אחרים הלאומיות היא אכן הדבק המלכד, אבל הגורם המאחד אותנו שונה במהותו. אין שום דבר שקושר בני-אדם מרוסיה וממרוקו, מתימן ומאוסטרליה, מדרום-אפריקה ומצרפת – אלא התורה והמסורת היהודית. אין שום היגיון שעם יהיה קשור למולדת שאותה עזב לפני אלפיים שנה, אלא אם כן האמין שהיא שלו מכוח ההבטחה האלוקית.

ברגע שמשמיטים את הבסיס האמיתי של הזהות היהודית, מגלים במהרה שהתחליף אינו ממלא את החלל. ההתנתקות מהתורה נהפכת בהדרגה להתנתקות גם מהלאומיות היהודית ומאהבת הארץ.

על כך נטוש היום המאבק בתוך החברה הישראלית, ומתברר שרובו המכריע של העם דוחה את ההתנתקות הרוחנית, ומאמין במעמדו הייחודי של עם ישראל. זה אותו ציבור שמקדש את השבת והכשרות, מכבד את קברי האבות, מנשק מזוזות ומניח תפילין.

מתברר שהכול מקשה אחת. מי שמתרחק מהשבת ומהכשרות – יתרחק גם מזיקתו לארץ ישראל, ויאבד גם את האינסטינקטים הבסיסיים המאפשרים לעם להתקיים בסביבה העויינת, שבה הוא מוקף אויבים המבקשים להשמידו.

ומי שחשב שאפשר לפתור את בעיותיו של העם היהודי בלי המשיח – מבין דווקא היום עד כמה אנחנו זקוקים לו.


אמונה בקדושתה של ארץ ישראל (צילום לוויין)

  יש חדש

משלחת ניחום

משלחת מיוחדת של חב"ד ערכה ביום ראשון השבוע ביקור תנחומים בבית משפחת וואזנר בבני-ברק, היושבת שבעה אחר הסתלקות הפוסק הגדול הגאון רבי שמואל וואזנר זצ"ל. במשלחת השתתפו נציגי בית דין רבני חב"ד, מזכירו של הרבי מליובאוויטש הרב יהודה-לייב גרונר וראשי אגודת חסידי חב"ד. בשיחה עם המשפחה הועלו הקשרים המיוחדים בין הרב וואזנר לחסידות חב"ד, וצוינה השתתפותו של הרב במעמד הגדול של סיום הרמב"ם לפני שנתיים.

"עשו כל שביכולתכם"

ביום שישי השבוע יציינו חסידי חב"ד 24 שנים לשיחה המיוחדת של הרבי מליובאוויטש, שבה קרא לכל יהודי לחוש אחריות אישית לאתגר קירוב הגאולה. באותה שיחה התבטא הרבי: "אני את שלי עשיתי, ומכאן ולהבא עשו אתם כל אשר ביכולתכם".

הילדים החכמים

הוצאת ידיעות ספרים מגישה את הספרון השני בסדרת חכמים לקטנים, בעריכת תמי הלוי. הספר הילדים החכמים מספר את הסיפור עם רבי יהושע בן-חנניה וילדי ישראל החכמים. כתבה תמי הלוי, איירה שירלי וייסמן.

  שלחן שבת

השחרחרות אינה המהות האמיתית

הזוהר בפרשתנו מביא את הפסוק בשיר השירים: "אַל תִּרְאוּנִי, שֶׁאֲנִי שְׁחַרְחֹרֶת. שֶׁשְּׁזָפַתְנִי הַשָּׁמֶשׁ, בְּנֵי אִמִּי נִחֲרוּ בִי". הזוהר מסביר שהדברים נאמרים מפי כנסת ישראל בתקופת הגלות. "אל תראוני" – "לא תוכלו לראות אותי", מפני שאני "שחרחורת".

שואל הזוהר מדוע הפסוק נוקט לשון "שחרחורת", שמשמעותה שחור עז, ולא "שחור", ומסביר שכנסת ישראל הושחרה כפליים: פעם אחת "ששזפתני השמש", כלומר, השמש נסתלקה ממני, ונוסף על כך "בני אימי ניחרו בי" – אלה כוחות הרע, שמקורם במידת הגבורה, ששורשה בספירת הבינה (המכונה 'אם'). גם נגעי הצרעת המפורטים בפרשתנו נוצרים כאשר החכמה האלוקית מסתלקת ונותרת הבינה לבדה, וממנה נוצרות גבורות.

השפעה צדדית

בשעה שכנסת ישראל שרויה בגלות והאור האלוקי הסתלק ממנה, ולעומת זה, כוחות זרים שולטים בה, היא אומרת: "אל תראוני". בתורת הקבלה מוסבר שבקשתה של כנסת ישראל היא שלא יגדירו אותה על-פי מצבה הנוכחי, בגלות. השחרחרות שאופפת אותה אינה מצבה האמיתי, אלא נגרמה בהשפעת כוחות זרים. זו לא אני, היא אומרת, במהותי אני שונה לגמרי.

גם יהודי עלול למצוא את חייו הרוחניים קודרים וחשוכים, לא חשוכים בלבד אלא שחורים משחור – "שחרחורת". האור האלוקי אינו מאיר בנפשו, ואם לא דיי בכך – כוחות אחרים ממלאים את ליבו. מצב זה עלול להביאו לידי ייאוש חס וחלילה. עליו לדעת שה'שחרחרות' הזאת אינה מציאותו האמיתית, שכן נשמתו בפנימיותה רוצה למלא את רצון הקב"ה במלואו. הנגעים הם השפעה של כוחות צדדיים.

כשהחכמה נעדרת

נגעים נוצרים בהעדרה של החכמה. החכמה היא נקודת המוצא של השכל. כשמאירה הברקה רעיונית זו חכמה. הבינה מציינת פיתוח של תמצית ה'חכמה' לרעיון מפורט. יתרונה של החכמה על הבינה בהתבטלות שמאפיינת את החכמה.

לכן החכמה מייצגת את תנועת ההתבטלות. ברגעי ההברקה של הרעיון החדש עדיין חסרים הפרטים המלאים שלו. האדם חש שהוא אינו יודע הכול והוא תלוי בקב"ה. ההתבטלות היא תכונה הכרחית בכל מרכיבי עבודת השם, הן בלימוד הן בתפילה.

מבט חיובי על הזולת

כדי להתגבר על ה'נגעים' הרוחניים על האדם להיות בטל לגמרי לקב"ה ולנהוג במידת החכמה. בשעה שהוא לומד תורה, עליו לדעת שזו תורת הקב"ה ולהתקשר עם נותן התורה. אם לא יעשה כן, עלול הלימוד להיות מנותק חלילה מן הבורא ולגרום 'נגעים' רוחניים.

רעיון זה נכון גם כלפי הזולת. כאשר מביטים ביהודי שני השרוי במצב של 'שחרחרות', יש לזכור שאין זו מציאותו האמיתית. במהותו הוא טוב, ורק מפני סיבות צדדיות הידרדר למעמדו הנוכחי. יש לקרבו לתורה ולמצוות, ולזכור שהקדרות היא תוצאה של דברים צדדיים, ולא מה שהוא באמת.

(התוועדויות תשד"מ כרך ב, עמ' 1348)

  מן המעיין

ברית מילה

למעלה מהשבת

"וביום השמיני ימול בשר ערלתו" (ויקרא יב,ג). המילה, שהיא ביום השמיני, נעלה מהשבת, שהיא ביום השביעי. לכן עורכים את ברית המילה רק אחרי שעוברת על הילד שבת אחת, כי המילה נעלית ממנה.

(ספר המאמרים תשי"א)

קודש הקודשים

השבת היא בבחינת 'קודש', כמו שכתוב "ושמרתם את השבת כי קודש היא". אך כדי להגיע לקודש הקודשים, שלמעלה מהשבת, זקוקים למילה, שהיא בשמיני, הנעלית מהשבת.

(הרבי הריי"צ מליובאוויטש)

קשר נצחי

בברית מילה נוהגים לאחל לילד "כשם שנכנס לברית, כן ייכנס לתורה, לחופה ולמעשים טובים". שכשם שמהמצווה הזו אי-אפשר להיפרד לעולם, כך מאחלים לילד שגם משאר המצוות לא ייפרד לעולם.

(עיטורי תורה)

בלי כוונות זרות

כשם שהתינוק נכנס לברית בלי גאווה ובלי כל פניות או כוונות זרות, כן ייכנס לתורה ולחופה.

(מאוצרנו הישן)

חינוך בבגרות

בברית מילה, אחרי ברכת המזון, מברכים את ההורים: "ויזכו לגדלו, לחנכו ולחכמו". והלוא חינוך הילד מתחיל בעודו קטן, ואם כן היו צריכים לומר "לחנכו ולגדלו"? אלא שילד קטן קל לחנך, הקושי מתחיל בבנים הגדולים. כוונת הברכה היא שיזכו לחנכו בדרך התורה גם לכשיגדל.

(הרב יהושע-לייב דיסקין)

גילוי שם הוי-ה

מצוות מילה מושכת את גילוי שם הוי-ה, כפי שנרמז בפסוק (דברים ל,יב): "מי יעלה לנו השמימה" – ראשי תיבות 'מילה', וסופי תיבות 'הוי-ה'. לכן נקבעה מצווה זו ביום השמיני, שכן המספר שמונה רומז לגילוי שם הוי-ה שיהיה לעתיד.

(לקוטי תורה)

איחוד בבשר

במצוות מילה בא לידי ביטוי האיחוד הפנימי והעמוק בין הקב"ה לישראל. הברית ביניהם חתומה בבשר הגשמי, ובלשון הכתוב (בראשית יז,יג): "והיתה בריתי בבשרכם לברית עולם".

(הרבי מליובאוויטש)

שינוי ניכר

קיום מצווה מחבר את האדם, מקיים המצווה, עם הקב"ה, ולכן מצווה היא מלשון צוותא וחיבור. אולם חיבור זה אינו ניכר בגוף האדם שמקיים את המצווה. בזה ייחודה של מצוות מילה, שהשינוי הנפעל על-ידי המצווה ניכר בבשר הגשמי, לעיני בשר.

(לקוטי שיחות)

  אמרת השבוע

אפשר להפך

הרבי מהר"ש מליובאוויטש (רבי שמואל, נולד בב' באייר) הורה ליהודי פשוט למדיי, שעסק במסחר, כי בשעה שהוא עוסק במסחרו עם הגויים יחשוב מחשבות קדושות – פירוש המילים בקטע תפילה או בפסוק חומש.

שאל החסיד: "איך אפשר לחשוב על ענייני תורה ותפילה בשעה שעוסקים במסחר?".

השיב הרבי: "אם אפשר שיהיו מחשבות זרות ב'שמונה-עשרה', יכולות להיות מחשבות קדושות גם ברחוב".

והעיד החסיד: "מאז לא היו לי מחשבות זרות בשעת התפילה, ובשעה שהלכתי ברחוב חשבתי מחשבות קדושות".

  פתגם חסידי

התשובה בהמשך

 "כשאדם חש שאפסה תקווה, בבחינת 'מאַיִן יבוא עזרי', עליו לזכור שמיד אחר-כך נאמר: 'עזרי מעם ה', עושה שמים וארץ'" (הרבי מהר"ש מליובאוויטש)

  מעשה שהיה

הווידוי של הרב

השיחה הקשה שהתנהלה בינו ובין אשתו עדיין הדהדה בראשו. שוב תינתה האישה באוזניו את מצבם הכלכלי הקשה והביעה את דאגתה לעתידם. "אליהו הנביא יושיע אותנו", ניסה לעודד אותה, ואולי את עצמו, ויצא מן הבית.

התהלך לו יוסל ברחובות העיר לפיניק שבצ'כיה, מניח לרגליו לשאתו לאן שיחפצו, ופתאום שמע מאחוריו את שקשוק גלגליה של מרכבה מהירה. הוא זז הצידה, ואז הבחין שזו מרכבת הדואר. ביעף חלפה המרכבה על פניו, אך באותו רגע עפו מן המרכבה שני מכתבים ונפלו לרגליו.

גחן יוסל, הרים את המכתבים ועיניו נפערו בתדהמה. על אחת המעטפות נכתב כי יש בה שלושים אלף מרקים! בידיים רועדות הטמין את המכתב הזה בחיקו, והחל לדלוק אחרי המרכבה כשהוא צועק: "עצור! נפל לך מכתב!". הוא השיב לרכב את המכתב השני, ואילו המעטפה השמנה נחה עמוק בכיס מעילו.

בצעדים מתרוננים שב לביתו. "אליהו הנביא הושיע אותנו!", קרא באוזני אשתו הנדהמת, והניח לפניה את המעטפה. במילים קצרות סיפר לה את שהתרחש. אך זו לא הייתה שותפה כלל לשמחתו. "מה עשית?!", קראה בחרדה. "הכסף אינו שייך לנו!".

"מה את דואגת", ביטל יוסל בזחיחות את פחדיה של אשתו, "הנמען ודאי יפוצה בידי הדואר ולא יינזק".

הדברים לא התקבלו על דעתה של האישה. "זה משחק באש", הזהירה את בעלה. "בעוד זמן קצר יגלו אנשי הדואר כי המעטפה היקרה נעדרת, ובוודאי יבואו לחפשה אצלנו. לאן נוליך את החרפה כשיתברר כי גנבנו כסף שאינו שלנו".

אולם תאוות הממון בערה בליבו של יוסל ולא הניחה לקול ההיגיון לקררה. יוסל טמן את הכסף במקום סתר, ובליבו כבר החלו להתרקם תכניות וחלומות.

הנקישות בדלת החזירו אותו במהרה לקרקע המציאות. איש הדואר עמד בפתח, מלוּוה בשוטר. התעורר חשד, אמרו ליוסל, שמעטפת הכסף שאבדה נמצאת ברשותך. הם עשו חיפוש מהיר, אולם לשמחתו של יוסל לא מצאו דבר.

איש הדואר נטה לוותר, אולם אז הרצינו פניו של השוטר. "חוששני", סינן, "ששניכם, היהודי ואיש הדואר, עשיתם יד אחת". יוסל נלקח למעצר.

הימים חלפו. יוסל נמק בבית הכלא, הכסף לא נמצא, ושום פתרון לא נראה באופק. אשתו, המתייסרת בתוכה, החליטה לעשות מעשה. יום אחד הוציאה את הכסף ממקום המסתור, והחישה את צעדיה לביתו של רב העיר, הגאון רבי ברוך פרנקל-תאומים. מבעד לחלון הציצה אל הבית, השליכה את הצרור פנימה והסתלקה מן המקום.

למשמע קול הנפילה נשא רבי ברוך את עיניו והבחין במעטפה שנחתה על הרצפה. הוא בחן את הכתוב על גבה, ואז נחרש מצחו קמטים. שלושים אלף מרקים... זו המעטפה המבוקשת, שבעטייה יושב יוסל במעצר. משהו כאן לא כשר, הבין הרב.

הוא שקע בהרהורים. אם ישיב את המעטפה – ייפול החשד עליו ועל הקהילה כולה. הרב יצא מן הבית כדי לשקול בדבר באוויר הפתוח. זמן מה צעד לבדו, חוכך בדעתו כיצד לנהוג, ופתאום שמע קול קורא בשמו. זה היה כומר העיר, שבירכו לשלום.

באותו רגע צץ רעיון במוחו של הרב. "אמור לי", פנה אל הכומר, "האם מחוייב אתה לסודיות כלפי מאמיניך שבאים להתוודות לפניך?".

"ודאי!", השיב הכומר, "אסור לי לגלות לאיש את סודותיהם".

"והאם גם מי שאינם בני דתך יכולים להתוודות לפניך?", הוסיף הרב ושאל.

הכומר אישר. "אם כן", המשיך רבי ברוך, "חפץ אני להתוודות לפניך".

הכומר לא ידע את נפשו מתדהמה. "הרב, האם אתה... מתלוצץ?".

"אני מדבר ברצינות גמורה", השיב רבי ברוך.

בתוך זמן קצר ישבו השניים בביתו של הכומר, ורבי ברוך גולל לפניו את סיפורה של המעטפה. "מבקשך אני", אמר לכומר, "שתשיב אתה את המעטפה, ותאמר לפקידי הדואר כי היא ניתנה לך מאת מתוודה, שזהותו חייבת להישמר חסויה".

הכומר הסכים. למחרת עבר קול בעיר: מעטפת הכסף הוחזרה! יוסל שוחרר מהכלא ומיהר אל ביתו. שם שמע מפי אשתו את אשר עשתה. "עליך ללכת לרבנו, להודות לו", אמרה לו.

רבי ברוך קיבל את יוסל במאור פנים ובירכו ב"ברוך מתיר אסורים". יוסל השפיל את עיניו. "לא, רבי", נקוו דמעות בעיניו, "אינני חף מפשע, אלא אשם בכול. המעטפה הייתה ברשותי. חטאתי ופשעתי". והוא גולל לפני הרב את כל הנעשֶה.

לפתע נשמעה דפיקה בדלת. הכומר עמד בפתח. הוא בא להעניק לרבי ברוך את חמש-מאות הזהובים שהובטחו כפרס למשיב האבֵדה. "הכסף אינו מגיע לי", אמר הכומר, "שכן אתה הוא שהחזרת את הכסף". גם רבי ברוך סירב לקבל את הפרס, וטען שהכומר הוא שהשיב את הכסף ליעדו.

בסופו של דבר נפל רעיון במוחו. "הנה", הצביע על יוסל, "זה האיש שישב בכלא בגלל המעטפה הזאת, והוא עני מרוד. הבה נעניק לו את הפרס"...

הכומר הסכים מיד. יוסל הנבוך הביט כלא מאמין בחמש-מאות הזהובים, ופיו לא חדל מלברך את הרב על החסד הכפול שגמל עמו.

  לומדים גאולה

הבירור מסתיים

בדברי חז"ל המשיח מכונה 'מצורע'. כשהגמרא (סנהדרין צח,ב) שואלת (על המשיח) "מה שמו?", היא משיבה: "חיוורא" (=מצורע). הגמרא מסבירה שעל המשיח נאמר (ישעיה נג,ד) "חוליינו הוא נשא ומכאובינו סבלם". אך הסבר זה אינו מספק. גם אם המשיח סובל חולי ומכאוב, מה ההכרח לכנותו 'מצורע' דווקא?

המהר"ל מסביר (נצח ישראל פרק מא) שיש בזה רמז עמוק למהותו של המשיח: "כי המצורע הוא נדחֶה מן מחנה ישראל ואין לו שייכות אל העולם, ולכך כתיב: 'בדד ישב'. ומפני כי המשיח גם כן הוא נבדל מן עולם הזה לגמרי, לכך קודם שיבוא המשיח הוא דומה כמו מצורע... כי המשיח הוא שכלי לגמרי, ואילו העולם הזה הוא גשמי".

צרעת חיצונית

תורת החסידות מסבירה כי מצב העולם ערב הגאולה הוא בבחינת 'מצורע'. ההלכה בדיני הנגעים היא שכל עוד הנגע נמצא בחלק מעורו של האדם, הוא טמא; אך אם "כיסתה הצרעת את כל בשרו", טהור הוא. הגמרא מביאה הלכה זו בהקשר הגאולה. נגע רומז לעוונות ולחטאים. אומרת הגמרא (שם צז,א): "אין בן-דוד בא עד שתתהפך כל המלכות למינות". כלומר, כאשר מלכות הכפירה תהיה מוחלטת, זה סימן לגאולה הקרובה. וההוכחה על כך: "כולו הפך לבן – טהור הוא".

כאשר הרע מתפשט על כל העולם, זו הוכחה שאין מדובר בהתגברות סתמית של הרע. אילו היה כך, היו צריכים להישאר חלקים שבהם הטוב שולט. ההשתלטות המוחלטת של הרע מעידה שכל הכוחות השליליים פורצים החוצה, מפני שכבר אין להם מקום בפנים.

הדבר מעיד כי תהליך זיכוכו של העולם מגיע לסיומו, כמו שנאמר (דניאל יב,י) "יתבררו ויתלבנו וייצרפו רבים". הרע נפרד מהטוב ויוצא החוצה, והעולם כבר נעשה מוכשר בפנימיותו לקבל את אור הגאולה.

אותו עיקרון מסביר גם מדוע המשיח מכונה 'מצורע'. הצרעת היא "בעור בשרו". היא אינה פוגעת ברבדים פנימיים של הגוף, ואפילו לא בבשר עצמו, אלא בחלק החיצוני ביותר בלבד – העור. הצרעת מסמלת אפוא מצב שבו פנימיותו של האדם שלמה בתכלית. יש רק נגע חיצוני, בעור שמחוץ לבשר עצמו.

בתפיסה הפנימית של הדברים המצורע מסמל אפוא אדם נעלה מאוד, מושלם בכול, שזיכך לחלוטין את כל כוחות נפשו, עד שכל פנימיותו כבר טהורה. עתה נותר לו לזכך רק את השיירים, את הפסולת שנשארה ברובד החיצוני ביותר שלו. וגם פסולת חיצונית זו אינה שלו, אלא של עם ישראל, ככתוב (שם נג,ד): "חוליינו הוא נשא".

לתקן את ה'עור'

זה גם מצבו של עם ישראל בסוף הגלות – מבחינה חיצונית נראֶה כאילו יש בו נגעים רבים (צרעת), אבל האמת היא שאלה נגעים חיצוניים בלבד. כל פנימיותו של עם ישראל כבר נטהרה במשך הדורות, ונשאר רק לזכך ולטהר את הדרגות החיצוניות והתחתונות ביותר.

לכן המשיח, גואלם של ישראל, נקרא 'מצורע'. כינוי זה, במשמעותו הרוחנית והפנימית, מבטא שלמות עליונה ביותר – הן של המשיח עצמו הן של עם ישראל כולו. הכול כבר שלם ומוכן לגאולה, ונשאר רק לברר ולזכך את ה'עור' החיצוני בלבד. כמו-כן מבטא הכינוי 'מצורע' את העובדה שהמשיח שרוי בגלות, סובל את תחלואי הגלות ומצפה בקוצר רוח ובכיליון עיניים להתגלותו, כדי להביא את הגאולה האמיתית והשלמה (ראו ספר השיחות תנש"א כרך ב, עמ' 490; לקוטי שיחות כרך כב, עמ' 78; כרך לז, עמ' 33).

  חיים יהודיים

הניצול מהמנזר הרוסי

על-אף גילו (86), לאורך ימים ושנים טובות, ר' נפתלי בורנשטיין אינו שוכח שום פרט, ולו הקטן ביותר, מהשבי הירדני בימי מלחמת השחרור. התיאורים צבעוניים, התאריכים מדוייקים, הזיכרונות מלאי רגש, משל התרחשו אך אמש. בורנשטיין, או בכינויו בפי מכריו 'רֶבּ נפתלי', מוכר לתושבי שכונת בית ישראל כסנדלר פשוט, אולם מאחורי החזות הצנועה מסתתר סיפור חיים מסעיר.

אפשר לשבת עם ר' נפתלי שעות רבות ולשמוע על ירושלים של פעם, זו שהייתה בלי חיבור מסודר למים ולחשמל, זו שעדיין אינה מעכלת את שפע השכלולים בני ימינו. "יש דברים שאספר ואנשים לא יאמינו", הוא אומר בקולו הצלול. במשך 62 (!) שנה שימש בעל קורא, בעיקר בבית כנסת חב"ד בשכונתו.

היד התרסקה

בורנשטיין ירושלמי בנשמתו, ותמיד מזכה את מבקריו בסיפור עסיסי מהשנים ההן. הוא נולד בשכונת בית ישראל ולמד ב'חדר' המקומי. לקראת מלחמת השחרור התגייס ל'הגנה' והשתתף בקרבות הקשים בגוש עציון.

"לחמתי במנזר הרוסי נגד הירדנים והכנופיות הערביות שנעו לירושלים", הוא מספר. "ב-12 במאי הערבים התקרבו אל המנזר. הם חשבו שמולם ניצב כוח גדול, ולמעשה מנינו כשלושים חיילים. הירי גבר. לפתע נורה פגז אל העמדה שלי. ידי התרסקה. חשבתי שעולמי חרב עליי".

בריחה ניסית

בורנשטיין נמלט מהמנזר בדרך נס. "אמרתי למפקד שלא אוכל לגונן על עצמי בשל הפציעה הקשה, והוא אישר לי לסגת", משחזר בורנשטיין. הוא זחל רוב הדרך, וסביבו שורקים כדורים. "כשיצאתי מהמנזר, צעקו לי חיילים: 'נפתלי, יורים! הורד את הראש'".

הוא הצליח להגיע למשואות יצחק, מתייסר מכאבי תופת. שם בישרו לו כי כמעט איש מהלוחמים במנזר לא נשאר חי. הפציעה הצילה למעשה את חייו.

ירי ותהילים

אבל כאן הסיפור רק התחיל. לאחר נפילת הגוש נלקח בורנשטיין, עם עוד פצועים, למעצר במשטרת חברון. בהמשך הועברו לבית לחם ומשם לירדן. כל תחנה לוּותה בניסים רבים מספור. בורנשטיין מספר כי בחברון ראה שוטר גרמני: "השוטר נראה לי גרמני. החברים לא האמינו, אך כששמעו אותו מדבר גרמנית, אמרו לי שצדקתי. הוא דיבר בכעס, ואמר איך אנחנו, קומץ יהודים, מעזים להילחם נגד הערבים. 'הם יכולים לכסות אתכם ביריקות', התבטא הגרמני".

בשבי הירדני הוחזק תשעה חודשים, בתנאים קשים, שעליהם הוא מעדיף שלא להרחיב. בעסקת שבויים שוחרר עם עוד מאות שבויים. "כל שנה אני חושב על הנס שלי", הוא אומר. "אני נזכר ברגעים שבהם עמדתי ליד מכונת הירייה במנזר הרוסי ויריתי לעבר הקמים עלינו לכלותנו, בעודי אומר תהילים וחושב על הצדיקים. אני מברך על הנס הגדול שעשה עמי הקב"ה. הוא 'דאג' שאפצע ביד, אבל בזכות זה ניצלו חיי. לפעמים אדם חושב שעולמו חרב עליו, ורק מאוחר יותר הוא מגלה כי ניצל מדבר הרבה יותר גרוע".


הפציעה הצילה. בורנשטיין (צילום: אהרן קליגר)

  פינת ההלכה ומנהג

ברית מילה שנדחתה

שאלה: כשהברית נדחית אחרי היום השמיני, האם אפשר לדחותה עוד קצת, משיקולים של מציאת אולם מתאים ושל נוחות האורחים?

תשובה: זמנה של מצוות מילה הוא ביום השמיני ללידת התינוק, ואינה נדחית אלא בשל חשש סכנה לתינוק, או כאשר המילה אינה דוחה את השבת או החג (כמו בתינוק שנולד בניתוח קיסרי).

מילה שלא בזמנה אינה דוחה את השבת, אך ברגע שאפשר למול – אסור להשאיר את הילד ערל אפילו יום אחד נוסף, כי מצוות המילה חשובה מאוד, שנכרתו עליה י"ג בריתות בין הקב"ה לאברהם אבינו, וחייבים להזדרז לקיימה, שלא ויתר הקב"ה עליה למשה רבנו כשאיחר למול את בנו שעה אחת, אף-על-פי שהיו בדרך (שמות ד,כד).

יש קהילות הנוהגות שאם היום הראשון שאפשר למול בו "מילה שלא בזמנה" חל ביום חמישי או שישי, דוחים את הברית ליום ראשון, כדי שלא יחללו עליו את השבת אם יסתכן (כפי שעלול לקרות) בתוך שלושה ימים למילה. אבל אם התאריך חל סמוך ליום טוב, שהוא קל יותר משבת, לא הנהיגו זאת. וכן כתב ב'ילקוט יוסף'.

אך פוסקים רבים (ומהם בעל 'משנה ברורה') לא נהגו בדחייה זו כלל, וכן דעת הרבי מליובאוויטש שיש למול מיד כשהדבר מתאפשר, גם בימי חמישי ושישי.

מקורות: נדרים לא,ב. רמב"ם הל' מילה פ"א ה"ט והט"ז, ובסופן. שו"ע יו"ד סי' רס, רסא, רסב ס"ב, רסג ס"א, רסו ס"ב. תשב"ץ ח"א סי' כא. ט"ז יו"ד סי' רסב ס"ק ג. ש"ך ופתחי תשובה סו"ס רסו. משנ"ב סי' שלא ס"ק לג. ילקוט יוסף, שובע שמחות ח"ב עמ' קפט, וש"נ. שלחן מנחם יו"ד ח"ב עמ' קיג.


 

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)