חב''ד כל הלב לכל אחד
תרומה | לימוד יומי | חנות | בתי חב"ד | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 18:09 זריחה: 6:44 ג' בחשון התשפ"ז, 14/10/26
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

שיחת השבוע 1427 - כל המדורים ברצף
ערב שבת-קודש פרשת בהר, ט' באייר ה'תשע"ד (09/05/14)

מדורים נוספים
שיחת השבוע 1427 - כל המדורים ברצף
התגרות בחיילים אינה משחק
יש חדש
הגלות אינה שולטת על ישראל
שמיטה
עצה ותבונה
עוני ועושר
העיתוי הנכון
לשנות את הסדרים
הרב שקורא לכם לתרום: כִליה
שמיעת נגינה בימי הספירה

מס' 1427, ערב שבת-קודש פרשת בהר, ט' באייר ה'תשע"ד (09.05.2014)

יוצא לאור על-ידי צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר)

ת"ד 14 כפר חב"ד 60840, טל' 072-2770100, פקס: 03-9606169

עורך: מנחם ברוד   �  יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

 עמדה שבועית

התגרות בחיילים אינה משחק

אם חייל העומד על משמרתו מאפשר לפרחחים להשפילו ולהקניטו, הוא מפורר את גורם ההרתעה ומעודד אותם לפגוע מחר בחיילים ובאזרחים

מחאת ההמונים, שהתפרצה פתאום בעקבות פרסום הסרטון המתעד את חייל הנח"ל מתעמת עם נערים ערבים בחברון, נתקבלה בתדהמה בכלי התקשורת. מתברר שרבים מהם עדיין מתקשים לעכל כי חלף העידן שבו שלטו בדעת הקהל. ברצותם יצרו 'סערה ציבורית', וברצותם החניקו אותה. כיום הציבור יכול להתבטא גם בלי תיווכם.

המחאה הגדולה משקפת את התסכול שהציבור חש מההוראות המבלבלות שהחיילים מקבלים. לא אחת מתקבל הרושם כי התדמית חשובה יותר משלומם של החיילים. הללו נדרשים לספוג השפלות והתגרויות, הגובלות לעיתים בסיכון חייהם ממש, ובלבד שלא יופצו בעולם תמונות שמציגות את החיילים מתנהגים בקשיחות ובתקיפות.

הציבור חש כי האיפוק הקיצוני הנדרש מן החיילים אינו משדר עוצמה וביטחון אלא פחד וחולשה, ואלה עלולים לעודד את הפורעים. בסופו של דבר צפוי להתפתח עימות קשה לאין ערוך, וגם התמונות יהיו קשות הרבה יותר.

מוראה של מלכות

ההתגרויות וההקנטות של הערבים אינן משחקי כבוד, שכביכול אפשר להבליג עליהם ולספוג את העלבון. זו התרסה כנגד השלטון וערעור סמכותו. אם חייל העומד על משמרתו מאפשר לפרחחים להשפילו ולהקניטו, הוא מפורר את גורם ההרתעה ומעודד אותם לפגוע מחר בחיילים ובאזרחים יהודים, מתוך תחושה שידי הצבא כבולות והוא חלש ומפוחד.

האם שוטר במדינה כלשהי בעולם יבליג על התגרות מסוג זה? ברור שלא. מי שיתנהג כך לשוטר ימצא את עצמו מיד בתוך הניידת, עם אזיקים על ידיו, ויעמוד לדין. כי ברור לכל בר-דעת שבלי 'מוראה של מלכות' אין חוק ואין סדר. אם כן, למה יש הסבורים כי חיילינו צריכים להיות יפי-נפש יותר, להבליג ולספוג את היריקות?

אכן, זירת הקרב בימינו אינה הצבאית בלבד אלא גם דעת הקהל העולמית. כלי הנשק במלחמה המודרנית אינם רובים ומטוסים בלבד, אלא גם מצלמה ומקלדת. אבל הפקרת החיילים לטובת שיקולי תדמית תשיג בסופו של דבר את המטרה ההפוכה. במקום לבצע ניתוח קטן ומהיר, ניאלץ לעשות ניתוח גדול הרבה יותר, וגם התמונות יהיו נעימות הרבה פחות.

נשיאת חן בעיני מי?

מקוממת במיוחד המחשבה שעלינו לצאת מגדרנו כדי למצוא חן בעיני העולם הצבוע. בסוריה מסוקים מטילים חביות של דלק וחומרי נפץ על בתי-ספר והורגים אלפי אזרחים, ובהם נשים וילדים. באוקראינה נהרגים 42 אזרחים בתוך יממה אחת. במצרים גוזרים עונש מוות על 720 בני-אדם. ואנחנו צריכים לחשוש מתמונות המראות חייל דורך נשק בתגובה על התגרות מצד חבורת פורעים.

ודאי שעלינו לשמור על צלם אנוש, להימנע מהתעללות באזרחים תמימים, לטפח ערכים של חסד ורחמים, ועם זה אין להסס במקום שבו נדרשת נחישות ותקיפות. חז"ל כבר הזהירו שכל המרחם על אכזרים, סופו שהוא מתאכזר על רחמנים. תגובה מהירה וחדה לגדיעת ניצני מרד והתפרעות היא למעשה פעולה של חסד, כי בהיעדרה ניאלץ להפעיל הרבה יותר כוח.

מחאת ההמונים משקפת את תחושות הציבור, וכדאי שמערכות השלטון, הצבא והמשפט יהיו קשובות להן.


בהשראת המחאה: שליח חב"ד בגני יוחנן מחפש מתפללים...

  יש חדש

שרשרת הצמידים

בתהלוכות ל"ג בעומר השנה יקבל כל ילד צמיד מיוחד, שאותו יתבקש לשלב בשרשרת הצמידים הגדולה, המאחדת את כל ילדי ישראל. השאיפה היא ליצור את שרשרת הצמידים הגדולה בעולם, המבטאת את אחדות העם ואת היות כל אחד ואחת מאיתנו חוליה בשלשלת הזהב של עם ישראל.

'ח"י רוטל' לתהלוכות

מנהג לתרום מידה מסויימת של משקה ('ח"י רוטל') לכבוד רבי שמעון בר-יוחאי. ועד האברכים יזם מבצע ארצי, שמאפשר לתרום משקה בעבור ילדי ישראל המשתתפים בתהלוכות ל"ג בעומר. תמורת 180 ש"ח יחולקו לילדים שקיות שתייה בשיעור מידה זו ('ח"י רוטל'). שמות התורמים יועברו לברכה לציון רשב"י והרבי מליובאוויטש. מוקד התרומות 035114088, או בדואר לת"ד 138 מירון 13910, לפקודת 'הקדש חב"ד מירון'.

יריד 'עולם היהדות'

כמסורת השנים האחרונות מארגן שופר תקשורת את יריד 'עולם היהדות', באולמי קונקורד (כינרת-מצדה 2) בבני-ברק. התערוכה תהיה בי"ב-י"ג באייר (12-13 במאי), בשעות 16:00-23:00, ויוצגו בה תשמישי קדושה, ארונות קודש, ציוד לבתי-כנסת, לוחות דיגיטליים, חידושי טכנולוגיה, מעשי רקמה ופרוכות ועוד. הכניסה לכול. טל' 039678555.

  שלחן שבת

הגלות אינה שולטת על ישראל

בשנת היובל, המוצגת בפרשתנו, פוקע שעבודם של העבדים והם יוצאים לחופשי, ככתוב: "וְיָצָא מֵעִמָּךְ הוּא וּבָנָיו עִמּוֹ, וְשָׁב אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ וְאֶל אֲחֻזַּת אֲבֹתָיו יָשׁוּב".

רבי שמעון בר-יוחאי נדרש למילים "הוא ובניו עמו", והוא תמה כיצד השתרבבו בניו של העבד לעניין: "אם הוא נמכר, בניו מי מכרן? אלא מכאן שרבו חייב במזונות בניו". כלומר, אם אדם מוכר עצמו לעבד, האדון חייב לפרנס גם את ילדיו של העבד, וזו כוונת הפסוק במילים "הוא ובניו עמו".

עבדות רוחנית

גם הגלות שאנו שרויים בה היא בבחינת עבדוּת, שכן היא נטלה מֵעַם ישראל את חירותו הרוחנית. אך לא עם ישראל לבדו שרוי בגלות, אלא גם הקב"ה כביכול, כמאמר רשב"י: "חביבים ישראל לפני הקב"ה, שבכל מקום שגלו, שכינה עמהם".

בהקשר זה נשאלת אותה שאלה שרשב"י שואל: "אם הוא נמכר, בניו מי מכרן?". הקב"ה החליט 'למכור' את עצמו כביכול ולהימצא בגלות. הוא כול-יכול, ובכוחו להכניס את עצמו למצב של גלות. אבל "בניו מי מכרן?" – איך ייתכן שהגלות תשלוט על בניו, על בני ישראל (שנקראו "בנים למקום"), ותפריע להם להתנהג כבניו של הקב"ה?!

הנשמה משוחררת

משיב על כך רשב"י: "מכאן שרבו חייב במזונות בניו". השפעה הגלות מצטמצמת אך ורק ל'מזונות', לצורכי הגוף ולעניינים גשמיים. כאשר בני ישראל שרויים בגלות, בארץ זרה, הם מקבלים את צורכיהם הגשמיים באמצעות 'שר המדינה' – המלאך של אותה מדינה, שדרכו השפע מועבר לתושביה. אבל כל זה נוגע לענייני הגוף בלבד. את הנשמה היהודית אי-אפשר לשעבד.

חורבן בית-המקדש פגע בגשמיותו של בית-המקדש, בעצים ובאבנים בלבד. רק על זה תיתכן שליטה לגוי. אולם על בית-המקדש האמיתי, בית-המקדש הרוחני, וכמו-כן בית-המקדש השוכן בליבו של כל יהודי ("ושכנתי בתוכם") – אין לגויים שליטה ואין אפשרות שיתחולל שם חורבן.

צינור להעברה בלבד

היה אפשר לחשוב שבענייני 'מזונות' – צורכי הגוף – יש לַגָלוּת שליטה על יהודים, ואומות העולם יכולות להתערב בדרך שבה יהודים צריכים לעסוק בעניינים האלה.

אומר רשב"י: "רבו חייב במזונות בניו". גם במצב של עבדות האדון חייב לזון את בניו של העבד, וגם בזמן הגלות הקב"ה הוא מקור השפע של עם ישראל. אמנם העניינים הגשמיים עוברים באמצעות שר המדינה, אך זה עניין של צינור העברה בלבד, ושר המדינה אינו אלא כגרזן שביד החוצב. זאת ועוד: גם בזמן הגלות בני ישראל זוכים לשפע גשמי, בטוב הנראה והנגלה, בכל הנצרך להם.

(לקוטי שיחות כרך כב, עמ' 157)

  מן המעיין

שמיטה

עבודת הכרם בנפש

"שש שנים תזמור כרמך" (ויקרא כה,ג). "כרמך" רומז לכל יהודי, כדברי הכתוב (ישעיה ה) "כי כרם ה' צבאות בית ישראל". כל יהודי חייב לעבוד את עבודת הכרם בנפשו פנימה, לסקל ולזמר את המידות הרעות של קנאה ושנאה, תאווה וכיוצא בהן.

(לקוטי תורה)

שלוש שביתות

"ושבתה הארץ שבת לה'" (ויקרא כה,ד). יש שלושה סוגי שביתה: שבת, חג ושמיטה, והם כנגד 'עולם', 'שנה', 'נפש'. שבת היא לשביתת הנפש, כנאמר (שמות לא,יז) "וביום השביעי שבת וינפש". לכן נאסרו בה אף מלאכות אוכל נפש. החגים הם שביתת הזמן, כלשון חז"ל בברכה: "מקדש ישראל והזמנים". לפיכך הותרה בהם מלאכת אוכל נפש. השמיטה היא שביתת העולם, ככתוב: "ושבתה הארץ שבת לה'". לכן הותרו בה כל המלאכות, ולא נאסרה אלא עבודת האדמה.

(רבי צבי-הירש מזידיצ'וב)

ברכה בשש השנים

"והיתה שבת הארץ לכם לאכלה" (ויקרא כה,ו). על השבת נאמר בזוהר שממנה מתברכים כל ששת ימי המעשה. גם שש שנות העבודה מתברכות משנת השמיטה. זהו שאמר הכתוב: "והיתה שבת הארץ" – על-ידי שמירת השמיטה, "לכם לאכלה" – תהיה לכם ברכה בכל שש השנים.

(עיטורי תורה)

ניצול הזמן

"שבת לה'" (ויקרא כה,ד). לשם ה'. כשם שתכלית יום השבת אינה לעסוק בו בדברי הבל, אלא ללמוד תורה ולעסוק בעבודה רוחנית, גם בשנת השמיטה, שבה האדם בטל ממלאכת האדמה, יש לנצל את הזמן לעבודת ה'.

(הדרש והעיון)

אדמה קדושה

כשם שמצוות השבת עניינה לחזק בלב העם את אמונת היותו גוי קדוש, כך מצוות השמיטה תביא בלב ישראל את האמונה כי גם אדמת הארץ קודש היא.

(דעת חכמים)

הקפת השנה

מצוות השמיטה נמשכת שנה שלמה, ומקיפה את כל תקופות השנה. בכך מובלטת נצחיותן של מצוות התורה ותוקפן האלוקי שאינו פג בכל זמן ובכל מקום.

(שיחות קודש)

ביטול היש

תוכנה של מצוות שמיטה הוא ביטול היש. שש השנים של זריעה וקצירה, כאשר השדה ויבולו שייכים לבעל השדה, הן בבחינת יֵשות ומציאות, ואילו בשמיטה השדה ופירותיו מופקרים לכול, ובעל הבית שווה בשנה זו לכל אדם אחר.

(אדמו"ר הזקן)

קידוש הדומם

מצוות השמיטה מתבצעת באדמה, בסוג הדומם. היא באה ללמד על כל המצוות, שמטרת המצוות היא הפיכת העולם הזה הגשמי והחומרי לדירה לו יתברך.

(הרבי מליובאוויטש)

  אמרת השבוע

עצה ותבונה

יהודי נתבשר מפי רופאיו כי הוא מאבד והולך את מאור עיניו וכי הוא עתיד להיות עיוור (לא עלינו). בא האיש אל בעל 'חידושי הרי"ם' לשאול בעצתו. יעץ לו הרבי ללמוד מסכת על-פה, ואז יוכל לחזור עליה מתוך הזיכרון לכשיתעוור.

שמע האיש לעצתו ושינן על-פה את מסכת תענית. כשסיים לשנן את המסכת – התעוור.

כאשר בא שנית אל הצדיק, אמר לו הצדיק: "איי שוטה! הייתה לך ברכה ללמוד מסכת על-פה. יכולת לבחור מסכת גדולה, כמו בבא-בתרא, ולא מסכת קטנה כמו תענית, ובינתיים היית נהנֶה ממאור עיניים!".

  פתגם חסידי

עוני ועושר

"עשיר עומד בניסיון גדול. לעני קל לבטוח בקב"ה. לא-כן העשיר, שנכסיו קורצים לו ואומרים: בטח בנו" (רבי משה-לייב מסאסוב)

  מעשה שהיה

העיתוי הנכון

הבשורה המרה הִכתה בתדהמה את קהילת סערט-ויז'ניץ. אברך צעיר, אב למשפחה ברוכת ילדים, נפטר פתאום. כל בני הקהילה הכירו את האברך החביב ונעים ההליכות, ופטירתו הפתאומית הייתה מהלומה קשה לכולם.

בני משפחתו של רבי משה הגר, ראש ישיבת 'יחל ישראל' בחיפה, בעל 'ברכת משה', לא ידעו אם לספר לו את הבשורה המעציבה. מצב בריאותו היה רופף מאוד. הוא שכב במיטתו וסבל מחולשה גדולה. לבסוף החליטו בכל-זאת לספר לו.

דקות אחדות שקע רבי משה בדומייה, מעכל את האסון הנורא. אחר-כך התעשת, וביקש לקרוא לבנו בכורו, רבי מנחם-דוד (כיום האדמו"ר משאץ-ויז'ניץ שליט"א).

במאמץ ניכר התרומם האב על מיטתו והיישיר אל בנו את מבטו. "יש לארגן אסֵפה דחופה, מיָדית, להקמת קרן לטובת היתומים", הורה והוסיף: "מצבי אינו מאפשר לי להשתתף בהלוויה, אך את האסֵפה יש לקיים מיד".

בנו ניסה להרגיע את סערת רוחו של אביו. "הלוא האסון קרה זה עתה", אמר. "ימי ה'שבעה' טרם החלו. נמתין מעט ונוכל לארגן את האסֵפה בצורה מסודרת. למה להיחפז?".

אולם רבי משה ביטל את הדברים במחי יד. הוא הרהר זמן-מה ואמר: "אספר לך סיפור ששמעתי מאבי (ה'מקור ברוך') ותבין". והוא התחיל לספר:

כאשר ה'מקור ברוך' שימש רבה של סירט שברומניה, בא אליו פעם אחת יהודי, עני מרוד, שבנו חלה מאוד ונשקפה סכנה לחייו. הרופאים המקומיים לא ידעו למצוא מזור למחלתו, והיהודי ביקש את עצת הרבי.

"סע לקלויזנבורג", ענה לו הרבי, "שם יש פרופסור גדול, יהודי, ד"ר הֶלפר, שמו. אבי (ה'אהבת ישראל' מוויז'ניץ) אמר עליו ששם משפחתו משקף את אישיותו – 'הֶלפר' (=עוזר, מסייע). סע אליו, והוא בוודאי יעזור לך".

"לנסוע מכאן, מסירט, לקלויזנבורג?", נרתע היהודי. "זו נסיעה ארוכה ואין לי כסף בעבורה".

"אין דבר, נסייע לך לאסוף כסף לצורך הנסיעה", הרגיע הרבי את היהודי. "אתה חייב להביא את הבן אל ד"ר הלפר".

ואכן, החסידים גייסו את הכסף להוצאות הדרך, והיהודי יצא עם בנו החולה לקלויזנבורג. הד"ר הלפר בדק את הילד החולה, ואמר לאב: "אני יכול להציל את חיי הילד, אך עליך לדעת שמחיר הטיפול יקר מאוד".

כשנקב הרופא בסכום הנדרש לא ידע האב המופתע את נפשו. הוא היה בטוח שאם יאמר לרופא שהרבי מסרט-ויז'ניץ שלחו אליו, ודאי יקבל אותו בלי תשלום. מניין יגייס עתה סכום כזה? הוא החל לבכות ולהתחנן לפני הרופא. "בקושי אספתי פרוטה לפרוטה בעבור הוצאות הדרך", אמר, "אני אדם עני וחסר כול".

הרופא לא הראה סימני התרגשות. "נמצא אתה בקלויזנבורג, עיר יהודית גדולה", אמר ליהודי. "לך אל בתי-הכנסת ואל בתי התושבים, ובקש שיסייעו לך. ודאי תשיג את הסכום".

באין ברירה עשה האיש כעצת הרופא. ואכן, ליבם של יהודי העיר נכמר על היהודי המסכן ועל בנו החולה, ואחרי מאמץ לא-קטן היה הסכום המלא בידו. הוא שב אל הרופא, וזה נטל את הכסף בשביעות רצון והניחו במגֵרת השולחן. "כעת", אמר ליהודי, "השאר כאן את בנך ולך ללמוד ולהתפלל בבית-הכנסת. בעוד כשבוע יבריא בנך, בעזרת השם".

ואמנם, כעבור שבעה ימים חזר הילד לאיתנו. "הטיפול הצליח והילד החלים", עדכן אותו הרופא בשמחה, אך הוסיף: "מכאן אינך חוזר לביתך, אלא אתה לוקח את הילד לבית הבראה, למשך שבועיים. אם לא תבטיח לי שכך תעשה, לא אשחרר את הילד, ותצטרך לשלם סכום גבוה על כל יום אשפוז נוסף".

פניו של האב נפלו. מניין ישיג כסף לשלם על שהייה של שבועיים בבית הבראה?! כמה נדבות יוכל לקבץ עוד?! "ביתי יהיה בית הבראה מצויין", ניסה לשכנע את הרופא, אך זה הניד ראשו בשלילה.

"אין לי שום יכולת", לחש האב בייאוש.

הרופא רכן לעבר מגֵרת שולחנו, הוציא ממנה את צרור הכסף שקיבל מהאב אך לפני שבוע, ומסרו לידי האב ההמום.

"מה זה?", שאל היהודי בתימהון.

"זה הכסף שהבאת לי", חייך הרופא. "לא נגעתי בו. אם הרבי מפנה אליי יהודי, לא יעלה על דעתי לגבות ממנו תשלום"...

"מדוע אפוא שלחת אותי לקבץ נדבות?", תמה האב.

"ראה", השיב הרופא, "מניסיוני למדתי שבני-אדם מוכנים לתרום מכספם למטרות דחופות של הצלת חיים, אך הם אינם מתגייסים כדי לממן בית הבראה. אולם אני יודע שהשהייה בבית ההבראה חיונית להצלחת הטיפול. ידעתי שלא יהיה לך כסף לכך. לכן שלחתי אותך לאסוף את התרומות, כדי שעכשיו תוכל לשלם לבית ההבראה"...

ראש הישיבה נשם עמוקות ואמר: "גם במקרה הזה חייבים להתרים את הציבור עכשיו, כשהזעזוע טרי והלבבות פתוחים. עשו כן ותצליחו".

(לרגל יום השנה החמישה-עשר להסתלקות רבי משה הגר, בט' באייר)

  לומדים גאולה

לשנות את הסדרים

האם בכוחנו להחיש את ביאת המשיח? האם הגאולה ומועדה לא נקבעו מראש, ואין לנו אפשרות להשפיע על מועד הגאולה? מתברר שהגאולה תלויה בנו ובמעשינו, ובידנו להחישהּ ולהקל מ'חבלי המשיח'.

את כוחם של יהודים אפשר לראות בעניין פסח שני. כאן רואים כי 'התעקשות' של יהודים יכולה לשנות אפילו את סדרי התורה. דברים רבים בתורה תלויים בזמן ומקום: יש זמנים לקריאת שמע, לתפילות, לקיום מצוות מסויימות וכדומה. מי שלא קיים מצווה במועדה, הפסיד אותה. התורה גם קבעה זמן מיוחד להקרבת קרבן הפסח – י"ד בניסן – וגם הגבילה את אפשרות ההקרבה לטהורים בלבד.

והנה, היו אנשים שבערב פסח לא היו טהורים ולא יכלו להקריב את הפסח, ובאו אל משה רבנו בתביעה: "למה ניגרע!". בעקבות זאת נתן הקב"ה את עניין 'פסח שני', שמאפשר להקריב את הפסח גם חודש אחרי-כן – בי"ד באייר!

מקור התשובה

הדבר דורש ביאור: אם אפשרות זו הייתה קיימת בתורה, למה הקב"ה לא הודיע על כך למשה מלכתחילה; ואם לא היה בתורה דבר כזה – איך ייתכן שבני-אדם, בטענותיהם ובתביעותיהם, יגרמו לתורה להשתנות?! וכפי שה'אור החיים' שואל: "ומה רצו, ליתן להם תורה חדשה?!".

תורת החסידות מסבירה סוגיה זו על-פי מאמר חז"ל על הפסוק "טוב וישר ה', על-כן יורה חטאים בדרך": "שאלו לחכמה: חוטא מהו עונשו? אמרה להם: חטאים תרדוף רעה. שאלו לנבואה: חוטא מהו עונשו? אמרה להם: הנפש החוטאת היא תמות. שאלו לתורה: חוטא מהו עונשו? אמרה להם: יביא אשם ויתכפר לו. שאלו לקב"ה: חוטא מהו עונשו? אמר להם: יעשה תשובה ויתכפר לו". אנו רואים אפוא כי אפשרות התשובה אינה קיימת מצד החכמה והנבואה, ואף לא מצד התורה, אלא מצד הקב"ה בכבודו ובעצמו בלבד.

התורה מייצגת את הדרך הישרה והמסודרת שבה האדם צריך לצעוד. היא קובעת מה עליו לעשות, מתי ואיך – וכך צריך יהודי לחיות ולהתנהג. ברגע שיהודי סוטה מן הדרך הסלולה שהתורה פורשת לפניו, הוא יוצא מתחומה; אין לתורה עוד מה לומר לו. על-כן אין בתורה, מצד עצמה, עניין כמו 'פסח שני': היא קובעת כי יש להקריב את הפסח ב'פסח ראשון' דווקא, ואין אפשרות אחרת.

לדלג מעל החישובים

אלא שכאן נפל דבר. יהודים לא יכלו לשאת את המחשבה שמצווה גדולה כל-כך כקרבן פסח תחסר להם. תביעתם לא הייתה מחאה, אלא זעקה פנימית שנבעה מכאב עמוק. הם אכן רצו שתינתן להם 'תורה חדשה' – שהקב"ה יסדר להם דרך של תשובה ותיקון.

כאן נתגלה כוחה העצום של התשובה, שמגיעה אל הקב"ה עצמו, למעלה מהסדר הקבוע של התורה. אמנם על-פי התורה "עבר זמנו, בטל קרבנו", אך מצד הקב"ה ניתנת הדרך של התשובה, שמאפשרת לתקן את הפגמים. זו דרך שאינה על-פי הסדר הרגיל, ולכן לא נכתבה בתורה מלכתחילה. מגיעים אליה על-ידי עבודה שאף היא אינה על-פי הסדר – עבודת התשובה. הזעקה הפנימית של היהודי, הפורצת מעצם נשמתו, עולה אל הקב"ה עצמו ופותחת צינורות חדשים של שפע אלוקי שמאפשרים לתקן את כל הפגמים – ובשעה אחת.

לכן יש בכוחה של התשובה לדלג גם על הקיצים והחשבונות של הגאולה, וכפסק הרמב"ם: "ישראל עושים תשובה – ומיד הם נגאלים", מיד ממש, ברגע אחד. כי על-ידי התשובה מגיעים אל הקב"ה עצמו ומשנים את כל הסדרים.

  חיים יהודיים

הרב שקורא לכם לתרום: כִליה

הרב ישעיהו הבר סיים את שיעורו היומי בישיבה בירושלים ויצא מהכיתה. כשבא לעלות במדרגות חש שאינו מסוגל לזוז. הוא הובהל במהירות לחדר המיון, ושם בישרו לו בעצב: "הכליות שלך חדלו מלתפקד, תזדקק להשתלה. עד שיימצא תורם תקבל טיפולי דיאליזה".

קרוב לשנה עברה עליו בטיפולי דיאליזה תכופים. במהלך הטיפולים הכיר נער בן 14, פינחס תורג'מן שמו, שהמתין אף הוא לתרומת כליה. פינחס נשאר בן יחיד להוריו, אחרי שאחיו, יאיר, נהרג בקרב עם מחבלים. "נעשינו חברותא לעת צרה", אומר הרב הבר (49). "שוחחנו המון. לאחר שנמצא לי תורם, התגייסתי למצוא תורם בעבורו. אך למרבה הצער פינחס נפטר והותיר את הוריו שכולים משני הבנים".

עמד למבחן

פטירתו הכואבת של פינחס הולידה את ארגון החסד 'מתנת חיים', המעודד בני-אדם לתרום כִליה להצלת חיים. "על-פי כל המחקרים הרפואיים תרומת כליה אינה מסכנת את התורם", מסביר הרב הבר. "יתרה מזו, אם מי שתרם כליה יזדקק בעתיד לתרומה – יופיע מיד בראש רשימת המושתלים".

בתחילת הדרך היה הרב צריך להוכיח שפעילותו חפה מחשד של סחר באיברים. "שלחו אליי מתחזים, כדי לבחון אותי", הוא מגלה. "לבסוף הבינו הכול שכוונותיי טהורות. איך הבינו? ראו שבין התורמים שהבאתי מצויים בני-אדם אמידים שאינם זקוקים למכירת כלייתם בעבור בצע כסף חלילה".

העולם מסוקרן

במרוצת השנים הציל הרב הבר 125 יהודים, שבעבורם הצליח למצוא תורם מתאים. "אנחנו מצליחים לארגן כשתי השתלות בשבוע", הוא אומר. "אנחנו רואים דברים שלא ייאמנו. על-פי הנוהל, אסור לתורם לדעת למי הוא תורם, עד סמוך לניתוח. כל מפגש בין תורם לנתרם הוא רגע מרגש. בעת האחרונה היה לנו מקרה שהתורם גילה כי הכליה שתרם מיועדת לחבר ילדות שלו".

התופעה המדהימה, של יהודים שתורמים כליה למי שאינם מכירים, מתוך חסד טהור, מסקרנת את העולם כולו. "לא אחת מבקשים בתקשורת הזרה לראיין אותי וללמוד את התופעה, שאין לה אח ורע", הוא אומר.

כליה מעוררת

תרומת הכליה מולידה סיפורים מעניינים. "יש פרופסור גדול, העוסק בחקר הסרטן, שסייענו למצוא תורם בעבורו", מספר הרב הבר. "התורם הוא יהודי חרדי. בשבת שלאחר הניתוח חשב הפרופסור שלא ראוי כי הכליה ששמרה שבת עד היום תהיה שותפה לחילול השבת. הוא קיבל עליו לשמור שבת. כמה ימים לאחר מכן חשב שלא ראוי כי הכליה שניזונה כל השנים מאוכל כשר תקבל מזון לא-כשר. האיש החליט להקפיד גם על כשרות. מאז הוא מקפיד על שמירת שבת וכשרות. כך, מבלי משים, הקים התורם מעין 'בית חב"ד' בגופו של הפרופסור"...

לסיום אומר הרב הבר: "בואו, נשנה יחד את העולם. אני חולם שישראל תהיה למקום הראשון בעולם שאין בו בני-אדם המתייסרים בהמתנה להשתלת כליה".


הכליה שלך מצילה חיים. הרב הבר

  פינת ההלכה ומנהג

שמיעת נגינה בימי הספירה

שאלה: האוּמנם אסור לשמוע מוזיקה בימי ספירת העומר?

תשובה: כבר העירו ממה שבשולחן-ערוך ומפרשיו, הן בהלכות אבֵלות הן בדיני בין המצרים וימי הספירה, לא נאסרה הנגינה במפורש.

אך יש לעיין תחילה בַדבר כל השנה: במשנה נאמר: "משבטלה סנהדרין – בטל השיר מבית המשתאות". על-פי זה אסר הרמב"ם כל נגינה בכלי שיר, או אפילו שירה בפה על היין. לעומתו, הטור והרמ"א התירו נגינה למי שאינו רגיל שינגנו לפניו (כדרך המלכים), ולשמחת מצווה אפילו על היין. והמאירי כתב שכל זמר וניגון שאינו דרך פריצות והוללות אלא לשבח את ה', מותר. ורב האי גאון כתב, שגם שירה בלי קלות-ראש, לשם זירוז בעבודה, מותרת.

אמנם בימים שנוהגים בהם אבֵלות, כגון ימי ספירת העומר ובמיוחד ימי בין המצרים, יש להחמיר שלא לשמוע נגינה בכלי, גם מוקלטת (ושלא להשמיעה לקטנים בגיל החינוך). וגם בערב שבת אחר חצות ובמוצאי שבת נזהרים בזה. אין איסור לשיר בפה, ואף לא לשמוע הקלטה משירה זו.

נגינה שאינה לשם שמחה מותרת. רבים מתירים ללמד נגינה, ויש לדון בשלל הצורות של שמיעת מוזיקה שנתרבו בשנים האלה.

בסעודת מצווה רבים מתירים. הרבי מליובאוויטש הציע לערוך כינוסי ילדים גם אחרי ל"ג בעומר ולעשות בהם סיום מסכת, "כדי שיהיה הכינוס באופן המותר לכתחילה (בלי שום ספקות בדבר)", ומשמע שכוונתו להשמעת מוזיקה.

מקורות: סוטה מח,א. גיטין ז,א. רמב"ם הל' תעניות פ"ה ה"ד. טושו"ע או"ח סי' תקס ס"ג, רמ"א ונו"כ. שו"ת: אגרות משה או"ח ח"א סי' קסו וח"ג סי' פז. יחוה דעת ח"ו סי' לד, וש"נ. פסקי תשובות סי' תצג הע' 39. נטעי גבריאל פסח ח"ג פנ"ג, הל' אבילות ח"ב פי"ד הע' ב, וש"נ. לקוטי  שיחות לז, 122.


 

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)