חב''ד כל הלב לכל אחד
תרומה | לימוד יומי | חנות | בתי חב"ד | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 18:09 זריחה: 6:44 ג' בחשון התשפ"ז, 14/10/26
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

שיחת השבוע 1426 - כל המדורים ברצף
ערב שבת-קודש פרשת אמור, ב' באייר ה'תשע"ד (02/05/14)

מדורים נוספים
שיחת השבוע 1426 - כל המדורים ברצף
המגמות מתש"ח ועד תשע"ד
יש חדש
לבנות לא, להקריב כן
ספירת העומר
כלל לחיים
אי-אפשר לרמות
עיוורון פתאומי
תיקון השבירה
"התינוק גרם לי לחשוב"
קידוש ביום השבת

מס' 1426, ערב שבת-קודש פרשת אמור, ב' באייר ה'תשע"ד (02.05.2014)

יוצא לאור על-ידי צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר)

ת"ד 14 כפר חב"ד 60840, טל' 072-2770100, פקס: 03-9606169

עורך: מנחם ברוד   �  יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

 עמדה שבועית

המגמות מתש"ח ועד תשע"ד

בדרך כלל השינויים החלים במוסדות המדינה משקפים את התמורות החלות בהשקפת אזרחי המדינה. כאן מתקיימת תופעה הפוכה

בחינת התהליכים המתחוללים במדינה במלאות שישים ושש שנים לקיומה מעלה מסקנות מבלבלות למדיי. המציאות בשטח משקפת התחזקות גוברת והולכת של היהדות. יש הרבה יותר בתי-כנסת, מקוואות טהרה, שיעורי תורה ומוסדות חינוך המחנכים לאמונה וליראת שמים. באותה עת, במערכות השלטון והמשפט חל כרסום גובר והולך של היהדות לטובת אימוץ תפיסות חילוניות-ליברליות.

יש כאן שתי מגמות מנוגדות שמתקיימות במקביל. הציבור הרחב נעשֶה מאמין יותר וזיקתו ליהדות מתחזקת והולכת, כפי שמעידים כל הסקרים והמחקרים שנעשו בעשרות השנים האחרונות. אולם במוסדות המדינה המגמה הפוכה. חל כרסום מתמיד בשמירה על הערכים היהודיים, ומה שהוגדר בעבר 'הסטטוס-קוו בענייני דת' נפרץ ללא הרף ומתכרסם בכל תחום והיבט.

המציאות הזאת מזמינה דיון מעניין כשהוא לעצמו. בדרך כלל השינויים החלים במוסדות המדינה משקפים את התמורות החלות בהשקפת אזרחי המדינה. כאן מתקיימת תופעה הפוכה: ככל שהציבור נעשֶה מאמין יותר ומתחבר יותר לערכים יהודיים מסורתיים, כך מערכות המדינה מתרחקות מן הערכים האלה.

אווירת רדיפה

בשנה האחרונה גם התרחשו תהליכים מטרידים מאוד בהתייחסות כלפי האוכלוסייה החרדית, ואף כאן בולטות שתי המגמות המנוגדות. הציבור החרדי עצמו גדל בקצב מהיר, וגם הייצוג שלו בכנסת מתחזק. בה-בשעה מתנהלת נגדו מתקפה אגרסיבית, ובשנה האחרונה היא נהפכה לרדיפה ממש.

רדיפת החרדים מתכסה במילים יפות ובטיעונים המתחזים לענייניים, אבל מאחוריהם מסתתרת שנאת האחר. כל מי שמכיר את הסוגיות לעומקן יודע שהדורסנות הכוחנית לא תשיג שום יעד חיובי ולא תעודד את החרדים להשתלב בחיי המעשה. כל המומחים הזהירו שההפך מזה הוא שיקרה, ואכן, זה מה שקרה.

הפגיעה הקשה בתקציבי החינוך החרדי מפילה את העול על ההורים. זו הוצאה כבדה גם למשפחות שבהן שני ההורים עובדים ומתפרנסים בכבוד. וכי מישהו משלה את עצמו שבגלל הקושי הכלכלי ההורים ישלחו את ילדיהם למוסדות חינוך לא-חרדיים? ברור שלא. אם-כן, להכבדה הזאת מטרה אחת – להכות בציבור הזה, שממילא סובל מעוני וממצוקה, ולעשות אותו עני יותר.

דיון אמיתי בסוגיות האלה כמעט אינו מתאפשר, בגלל השיסוי המתמיד של פוליטיקאים מסויימים ושל התקשורת. אלה יחפשו בכל שנה את החרדי שלא עמד בצפירה או את המנגל בגן סאקר, ויוסיפו לשפוך שמן על מדורת ההסתה. אבל אולי הגיע הזמן לעצור ולשאול לאן זה מביא אותנו?

ממאבק להידברות

הציבור החרדי חי כאן ואין הוא הולך לשום מקום. להפך, ההיסטוריה היהודית מלמדת ש"כאשר יענו אותו, כן ירבה וכן יפרוץ". האם אנחנו רוצים שיחיה כאן ציבור ענק שמרגיש נרדף, מקופח ומופלה לרעה? האם זה תורם משהו ללכידות החברתית ולחוזקה של האומה?

הגיע הזמן לעצור את הניתוק בין מוסדות המדינה ובין התהליכים המתחוללים בחברה. התחזקות הזיקה היהודית בציבור הרחב צריכה לבוא לידי ביטוי גם במערכות החקיקה, המשפט, החינוך והתקשורת. צריך לחתור לשיח של הבנה והקשבה, של הידברות ומתן כבוד לכל חלקי הציבור. רק כך תהיה לנו מדינה יהודית באמת.


ניצולי השואה מפגינים בתש"ה בפלדפינג שבגרמניה (צילום: יד ושם)

  יש חדש

תהלוכת האחדות

מאות שלוחי הרבי, מנהלי בתי-חב"ד ברחבי הארץ, השתתפו ביום שני השבוע ביום עיון מיוחד, שבו נחשפה המתכונת החדשנית של תהלוכות ל"ג בעומר השנה. התהלוכות יעמדו בסימן אחדות והתחברות, כדי לבטא את הערך החיוני ביותר בימים האלה – אחדות העם. המרכז הארצי של צעירי חב"ד מכין את כל הדרוש לתהלוכות, ובכלל זה ספרונים חדשים של סיפורי צדיקים, שיחולקו לילדים שישתתפו בתהלוכות.

סמינר שבועות

ארגון התקשרות חוויה יהודית עורך סמינר מיוחד בחג השבועות בנושא: קבלת התורה בשמחה ובפנימיות. הסמינר יהיה במלון "ניר עציון" שבהרי הכרמל, בימים שני-רביעי, ד'-ו' בסיוון (2-4.6), עם מיטב המרצים. הרצאות, שיעורים, סדנאות, תיקון ליל שבועות ופעילות ערכית לילדים. טל' 039302030.

יגעת ומצאת

הופיעה חוברת חדשה בסדרת יגעת ומצאת מאת חיים אפרתי  – חוברות עבודה לתלמידים על התלמוד. החוברת החדשה היא על מסכת קידושין, והיא מאושרת על-ידי משרד החינוך. 0505859296.

  שלחן שבת

לבנות לא, להקריב כן

הקרבת הקרבנות, מן העבודות המרכזיות שבבית-המקדש, הייתה מורכבת מקרבנות חובה – שהאדם חייב בהקרבתם, ומנדבות שהוא מקריב מרצונו. כל יהודי היה רשאי לנדור נדר שינדב קרבן שיוקרב על-גבי המזבח, ככתוב בפרשתנו: "אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר בְּיִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר יַקְרִיב קָרְבָּנוֹ לְכָל נִדְרֵיהֶם וּלְכָל נִדְבוֹתָם, אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ לַה' לְעֹלָה".

בגמרא לומדים מהפסוק הזה דבר חידוש: "איש איש – לרבות את הגויים, שנודרים נדרים ונדבות כישראל". כלומר, לא רק בני ישראל רשאים לנדב קרבנות על המזבח, אלא אפילו לא-יהודים.

אין חלק לנכרים

דבר זה מעורר תמיהה. ההלכה היא שאסור לשתף גויים בבניין בית-המקדש, כדברי הרמב"ם: "אין מקבלין מן העכו"ם נדבה או נדר לחזק את בדק הבית או בדק ירושלים, שנאמר: 'לא לכם ולנו לבנות בית' וגו', ונאמר: 'ולכם אין חלק וצדקה וזיכרון בירושלים'".

אולם בה-בשעה שאסור לנכרים להשתתף בבניית המקדש, התורה עצמה מתירה להם לנדור נדרים ונדבות כישראל. מדוע בבניית המקדש השתתפותם אסורה ואילו הקרבת קרבנות על המזבח שבמקדש מותרת?

מקום כפרת עוונות

אלא שיש הבדל בין בית המקדש כולו ובין המזבח. בית המקדש נועד להשראת השכינה בעם ישראל בלבד, כפי שנצטוו בני-ישראל: "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם". המילה "בתוכם" מבהירה שהשראת השכינה היא עניין ליהודים בלבד, ואין לגויים חלק בזה. לכן נאסר לשתף גויים בבניית המקדש.

אך למזבח הגדרה אחרת. ייעודו הוא כפרת עוונות. מקומו נקבע כמקום כפרה כבר מתחילת בריאת העולם, כפי שכתב הרמב"ם: "ומסורת ביד הכול, שהמקום שבנה בו דוד ושלמה המזבח... הוא המקום שבנה בו נח כשיצא מן התיבה, והוא המקום שהקריב עליו קין והבל, ובו הקריב אדם הראשון כשנברא קרבן, ומשם נברא". לכן יש למזבח מעמד מיוחד, המבדיל אותו משאר חלקי המקדש. במקום הזה העלו קרבנות גם אדם הראשון, קין, הבל ונח, ולכן גם צאצאיהם רשאים להקריב בו קרבנות.

גם קרבנות גויים

לפי זה יובנו דברי הרמב"ם, הדנים באיסור 'שחוטי חוץ'. הרמב"ם אומר שהאיסור לשחוט קרבן מסוג ה'קודשים' מחוץ לתחומי העזרה בבית המקדש, תקף גם בקרבנות נדבה של גויים, כדעת רבי יוסי במשנה. זאת, אף-על-פי שאיסורי קרבן אחרים אינם תקפים בנדבות גויים.

אלא שאיסור 'שחוטי חוץ' משקף את הקדושה של מקום המזבח, ולכן אסור לחרוג מתחומיו. מאחר שמקום המזבח התקדש כבר מימי בריאת העולם והיה שייך גם לגויים, לכן גם את קרבנות הגויים יש לשחוט בעזרה דווקא.

(לקוטי שיחות חלק ל, עמ' 70)

  מן המעיין

ספירת העומר

זמן תבואה

אמר רבי יהודה משום רבי עקיבא: מפני מה אמרה התורה הביאו את העומר בפסח? מפני שהפסח זמן תבואה הוא. אמר הקב"ה הקריבו לפניי עומר בפסח, כדי שתתברך לכם תבואה שבשדות.

(ראש השנה טז,א)

הכוח לברר

"וספרתם לכם ממחרת השבת" (ויקרא כג,טו). "וספרתם לכם" – זו העבודה של בירור הנפש הבהמית, להאיר את ה"לכם". "ממחרת השבת" – זו בחינה שלמעלה מסדר ההשתלשלות, למעלה ממחזור שבעת הימים של בריאת העולם. הכוח לברר את השפָל ביותר נובע מהגבוה ביותר דווקא, מדרגה שהיא למעלה מסדר ההשתלשלות.

(לקוטי שיחות)

שער החמישים

"תספרו חמישים יום" (ויקרא כג,טז). והלוא אין סופרים אלא ארבעים ותשעה? אלא שמכיוון ששער החמישים נמשך מכוח עבודתנו בספירת העומר, מעלה עלינו הכתוב כאילו המשכנו גם את השער הזה.

(לקוטי תורה)

תמיד לספור

אחרי סיום ספירת והמשכת מ"ט השערים, יש לספור מ"ט שערים נעלים יותר, שערים שעד עכשיו היו בבחינת "שער החמישים", למעלה מההשגה והתפיסה שלנו.

(הרבי מליובאוויטש)

שלמות העם

"שבע שבתות תמימות תהיינה" (ויקרא כג,טו). "שבע" רומז לשבעת הסוגים שבעם ישראל. "שבע שבתות" זהו כפי שכל מידה כלולה מכל שבע המידות. כשם שכל יום מימי הספירה חשוב לשלמות הספירה, כך כל אחד ואחד מישראל חיוני לשלמות העם. רק כאשר כולם מצטרפים יחד, מתוך אהבה ואחווה, נוצר "שבע שבתות תמימות תהיינה".

(שיחות קודש)

למנות ולקדש

"תספרו חמישים יום" (ויקרא כג,טז). יכול שיספור חמישים יום ויקדש את יום החמישים ואחד? תלמוד לומר "שבע שבתות תמימות תהיינה". יכול יספור ארבעים ושמונה ויקדש את יום הארבעים ותשע? תלמוד לומר "תספרו חמישים יום". הא כיצד? מְנה ארבעים ותשעה ימים, וקדש את יום החמישים כיובל.

(תורת כוהנים)

ספירת החיים

"עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמישים יום" (ויקרא כג,טז). כל איש ואיש מישראל, יש לו זמן בכל משך ימי הספירה, עד הספירה האחרונה של ימי חייו, לטהר את עצמו מפגמי עוונותיו, ולזכך את גופו ונשמתו.

(אורות ישראל)

מוחין למידות

העבודה הרוחנית של ספירת העומר היא המשכת המוחין למידות. שהמידות של האדם לא יהיו 'טבעיות' אלא 'שכליות'. שיופעלו על-פי הוראת השכל בלבד ולא בנטיית הלב.

(ספר המאמרים תש"ד)

  אמרת השבוע

כלל לחיים

בחצרו של הרבי מהר"ש (רבי שמואל) מליובאוויטש היה אברך, שאחרי נישואיו ישב כמה שנים על התורה ועל העבודה והשיג בקיאות בספרי החסידות. כאשר צורכי משפחתו גדלו נאלץ לצאת לעסקים, וקודם לכן נכנס אל הרבי ושאל: "במה יוצאים?".

השיב לו הרבי: "אחוז כלל זה בידך – כשאתה רואה חסרונות בזולת, עליך לדעת שהחסרונות האלה קיימים בתוכך, ואת המעלות שאתה רואה בזולת עליך לאמץ ולקבוע אותן בנפשך".

אותו חסיד היה בא לליובאוויטש אחרי הסתלקותו של המהר"ש והיה אומר שדברי הרבי הצילו אותו והעמידוהו על רגליו. כשהיה הולך ל'ציוּן' המהר"ש היה מנשק את האדמה.

  פתגם חסידי

אי-אפשר לרמות

"את הקב"ה אי-אפשר לרמות. גם את העולם אי-אפשר לרמות. לכל היותר יכול האדם לרמות את עצמו. וכי רבותא היא לרמות טיפש?" (אדמו"ר מהר"ש מליובאוויטש)

  מעשה שהיה

עיוורון פתאומי

בני הזוג המבוגרים צעדו ברחובותיה של תוניס, בירת תוניסיה, וחיפשו מקום שיוכל להציע להם קורת-גג זמנית, עד שימצאו בית של קבע. הם מצאו מלון פשוט והשתכנו בו.

בערב יצא האורח להכיר מעט את המקום ולפגוש את יהודי העיר. איש מהתושבים לא ידע כי האורח הזר הוא רבי אברהם בן-מוסא, שהתגורר רוב חייו בעיר סאלי שבמרוקו.

רבי אברהם פגש יהודי, וזה הביט בזקנו היורד על מידותיו ובעיניו המפיקות חכמה, ושיער כי לפניו תלמיד חכם. בין השניים נקשרה שיחה.

"אני מהמערב הפנימי (מרוקו)", אמר לו רבי אברהם, "אינני מכיר כאן איש".

"בדיוק הערב מתקיימת חתונה גדולה בבית אחד מעשירי העיר", השיב המקומי. "אני מציע לך לגשת לשם, ובוודאי תפגוש את גדולי התורה של העיר".

רבי אברהם פנה לכתובת שמסר לו היהודי. כשהתקרב לא התקשה לזהות שזה הבית המדובר. לפניו ניצב ארמון מפואר, מואר באור יקרות, ושעריו פתוחים לרווחה. בהיכנסו גילה שהמקום עדיין ריק. האורחים טרם באו לחתונה.

עייף מעמל הדרך התיישב רבי אברהם על כיסא מזדמן, ובמהרה כובד על-ידי בני הבית בכוס משקה. המחווה שימחה את ליבו. כמה נאה להיתקל במכניסי אורחים שאינם מבדילים בין קרואים לשאינם קרואים, ומקבלים את כולם בסבר פנים יפות.

אט-אט התמלא הבית במוזמנים. בעל הבית, אבי הכלה, קיבל את הבאים ברוחב-לב. לפתע הבחין ברבי אברהם, הלבוש בגדים מאובקים וישנים.

הוא פנה אל מחותנו, רמז לעבר האורח הזר, וסינן בשקט: "מי זה שבא לשמחתנו בבגדים ישנים ומאובקים?".

המחותן משך בכתפיו כאומר 'איני יודע'. אבי הכלה הבין שההלך אינו קשור למי מהצדדים, ובכעסו השמיע בקול כמה משפטים בגנות האורחים הבלתי-קרואים המתפרצים לשמחות לא-להם.

הדברים הגיעו לאוזניו של רבי אברהם. כעבור כמה רגעים קם, עזב את המקום ושב אל חדרו שבמלון.

איש לא שם לב לאורח המושפל שנעלם מהחגיגה. בעל הבית הוסיף לשרת את אורחיו בעליצות רבה, שוכח לגמרי את הפגיעה החמורה בכבודו של היהודי.

הוא סר אל המטבח, להגיש בעצמו מטעמים לאורחיו, ולפתע חש כי חשכה ירדה על עיניו. הוא אינו מסוגל לראות מאומה! זיעה קרה הציפה את גופו. בלב הולם גישש את דרכו לכיסא סמוך והתיישב עליו. "מן הסתם העייפות הפילה עליי סחרחורת", חשב.

הדקות חלפו, אך שום הטבה לא נסתמנה. עיניו פשוט חדלו מלראות. חרדה מילאה את ליבו. הוא פרץ בזעקת שבר גדולה, שהשביתה באחת את השמחה: "אויה! איזו צרה נחתה עליי! התעוורתי! הצילו!"...

העשיר הובל אל שולחן הרבנים. הללו מיהרו לברכו בברכת 'מי שבירך', אולם ללא הועיל. או-אז ניגש אליו אחד מבני המשפחה ולחש על אוזנו: "לדעתי, נענשת על שפגעת בכבודו של האורח הזר. אולי הוא תלמיד חכם, ומן השמים נטלו את מאור עיניך על שביזית אותו".

בעל-הבית מיהר להורות לאתר את האורח, אולם אז התברר שזה נעלם. רק לאחר מאמצים רבים נמצא אדם אחד, ההלך שהפנה את רבי אברהם אל החתונה, שידע להצביע על אכסנייתו.

בעל-הבית וקרוביו מיהרו לצאת אל המלון, וכעבור זמן-מה נקשו בידיים רועדות על דלתו של האורח. "מי שם?", שאלה רעייתו של רבי אברהם.

"אנחנו, בעלי סעודת החתונה שבה השתתף הרב, ואנו מבקשים לשוחח עמו בעניין דחוף וחשוב מאוד", השיבו..

"הרב ישֵן", השיבה הרבנית, "בואו מחר".

"אנא", התחנן בעל-הבית, "העניין אינו סובל דיחוי".

האישה התרצתה. היא העירה את בעלה ובישרה לו שחבורת אנשים מבקשת לשוחח עמו.

"מה הוא רוצה ממני?", תמה הרב בלי לשמוע במי מדובר. "האם לא דיי לו שהתעוור?".

האישה הרחמנית התחננה לפני בעלה כי יֵאות לשוחח עם האיש המתחנן על נפשו. "הם הפצירו בי לאפשר להם לבקש את סליחתך!", אמרה לו.

רבי אברהם נעתר. כשיצא אל אורחיו, נפלו אלו לרגליו, ובבכי ובתחנונים ביקשו את סליחתו. "חטאתי", רטט קולו של העשיר בבכי, "אנא, סלח לי...".

"אביך היה תלמיד חכם, גדול בתורה ובעל נשמה גבוהה, ורק בזכותו אסלח לך", השיב הרב, והשמיע באוזני העשיר הגאוותן דברי מוסר נוקבים שהכניעו את ליבו.

"אני מבטיח שמעתה אכבד את הכול, עניים כעשירים", מלמל האיש בקול מרוסק.

לזה ציפה רבי אברהם. הוא התפלל קצרות, וסיים ואמר: "וסר עוונך, וחטאתך תכופר". בתוך הדברים העביר את שתי ידיו על עיניו של העיוור.

באותו רגע כאילו הורם המסך ועיני האיש נפקחו לרווחה. הוא מצמץ במהירות, מנסה להתרגל לאור ולהדרת פניו של רבי אברהם בן-מוסא.

העשיר שב לחתונת בתו, בריא כאחד האדם, אך שוב זה לא היה אותו אדם. נפשו הייתה כנועה ופייסנית, וגאוותו התנדפה לה. ואילו דבר המעשה עם רבי אברהם בן-מוסא התפרסם במהירות, ובמהרה נישא שמו לתהילה בפי כל יהודי המדינה.

  לומדים גאולה

תיקון השבירה

בספרי הקבלה והחסידות מופיעים פעמים רבות המושגים 'עולם התוהו', 'עולם התיקון', 'שבירת הכלים'. העולם שלנו נקרא 'עולם התיקון' ומהות עבודתנו כאן לתקן את 'שבירת הכלים' שנגרמה ב'עולם התוהו' – ואז בעצם באה הגאולה.

הבריאה המוּכרת לנו, עם העולמות הרוחניים הקשורים בה, היא למעשה שלב שני של ההתהוות (זה אחד ההסברים להתחלת התורה באות ב, לאמור: הבריאה הזאת היא שלב ב). למעלה מעולמנו זה (ובכלל זה למעלה מהעולמות הרוחניים הקשורים בו) ניצב עולם אחר, שהוא הראשון בסדר ההתהוות. מובן שאין הכוונה לעולם גשמי ומוחשי. העולם שלמעלה מעולמנו הוא עולם רוחני עילאי, שונה במבנהו ובמהותו. זה עולם ה'תוהו'.

מצב משובש

הגדרתו של עולם התוהו היא: 'אורות מרובים וכלים מועטים'. זה עולם שבו מאירים אורות אלוקיים עליונים ביותר, אולם אין להם כלי קיבול הולמים. אפשר לדמות זאת לאדם החש בתוכו אמת גדולה וחזקה, אך אין בו היכולת להבינה בשכלו ולבטאה כראוי. זה מצב משובש, שעלול אף לסכן את שפיות דעתו. גם עולם ה'תוהו' הוא עולם בלתי-מסודר ובלתי-יציב, אף-על-פי שמאיר בו אור אלוקי עליון ביותר.

מכאן גם נובע עוד שיבוש בעולם ה'תוהו' – העדר התכללות. אין בו התמזגות של האמת האלוקית על כל חלקיה, אלא כל פרט מאיר בעוצמה רבה, בלי להתחשב כלל בהיבטים אחרים. מידת החסד אומרת: חסד מוחלט; מידת הגבורה אומרת: רק גבורה; וכך המידות האחרות. עולם ה'תוהו' אינו עולם בנוי, הרמוני, אלא יסוד גולמי – בעל עוצמה אדירה.

בעולם זה אירעה 'שבירת הכלים'. הואיל והאורות היו מרובים וגבוהים ואילו הכלים מועטים – הם נשברו. במילים אחרות: כל סדר הדברים הנכון השתבש. נוצרו ערבוביה ואי-סדר. ניצוצות אלוקיים עליונים ביותר נפלו למקומות שעל-פי הסדר הנכון לא היו צריכים להימצא בהם.

העולם שלנו נקרא עולם ה'תיקון', מכיוון שהוא אמור לתקן את השיבושים שנגרמו בעולם ה'תוהו'. כאן האורות מועטים, ולכן יש כאן העלם והסתר, אך לעומת זה הכלים מרובים. אותם אורות שמאירים בעולם – יש להם כלים הולמים, והדברים מונחים ומסודרים במקומם הראוי. בעולם ה'תיקון' יש גם התכללות והתמזגות של כל המידות, וכל הצדדים יחדיו יוצרים את המבנה השלם.

אורות בכלים

אולם בעולם ה'תוהו' יש בכל-זאת יתרון – האורות גבוהים ועליונים ביותר, לעומת 'עולם התיקון', שהאור האלוקי שבו מצומצם ומוגבל. כאן נוצרת דילמה: אם אנו רוצים באורות עליונים – אנו מסתכנים ב'שבירת הכלים'; ואם אנו חושבים על יכולת הקיבול של ה'כלים' – אנו מפסידים את עוצמתם של האורות העליונים.

בזה טמונה מעלתה של הגאולה האמיתית והשלמה – יתמזגו בה שתי המעלות של עולם ה'תוהו' וה'תיקון': האורות יהיו עליונים ביותר, ובה-בשעה יתלבשו בכלים הולמים, שימנעו מצב של 'שבירת הכלים'. דבר זה מושג בעיקר על-ידי דורות של יהודים שעוסקים בלימוד תורה ובקיום מצוות בכל קצווי תבל. בעבודה זו נגאלו ניצוצות הקדושה שנפלו ב'שבירת הכלים', ובה-בעת הורחבו 'כלי הקיבול' של העולם (בכוח התורה ומצוותיה), עד שהעולם כבר מסוגל לקבל את 'האורות העליונים' של 'עולם התוהו' בתוך ה'כלים דתיקון' של העולם הזה.

  חיים יהודיים

"התינוק גרם לי לחשוב"

כל מי שעשה את המהפך לעבר חיי תורה ומצוות יודע לשים את האצבע על הנקודה שבה נדלק בו הניצוץ. נתי רביץ (48), שחקן תאטרון ישראלי, משיב תשובה לא-צפויה: "כשהחזקתי בפעם הראשונה את בני הבכור".

והוא מסביר: "לפני שתים-עשרה שנים, אחרי שנולד בני בכורי, החזקתי אותו וראיתי שהכול כל-כך מושלם: העיניים במקום, הכתפיים מחוברות, המערכות פועלות. זה היה בשבילי סוג של התגלות, עד כמה שאפשר להגדיר זאת כך. סוג של התגלות אלוקית".

מסע חיפושים

ההתגלות הזאת, כפי שרביץ מכנה אותה, הובילה אותו לשאול שאלות ולצאת למסע רוחני. "כשהחזקתי את התינוק הקטן", הוא מספר, "אמרתי לעצמי שדבר כזה לא יכול להתחולל ב'מפץ'. חייבת להיות השגחה ומערכת מפקחת. מעולם לא חשבתי על זה לעומק, עד שהתינוק 'נחת' אל תוך ידיי".

תשובות לשאלותיו מצא רביץ בבית-המדרש, לשם החל ללכת כמה פעמים בשבוע, עם חבר. "היינו יושבים בשעות הקטנות של הלילה ולומדים, מנסים להתחבר לבסיס של היהדות, להבין את התורה שניתנה בסיני", הוא מספר. הלימוד והשאלות הובילו גם למעשים. "התחלתי לומר 'מודה אני', ברכות, 'אשר יצר', להניח תפילין, להתפלל. בהתחלה לא הבנתי את הקשר בין הברכות לחיים, ואט-אט הכול התחיל להתחבר. ככל שהתעמקתי בפרטים הקטנים, גיליתי דברים גדולים".

אמנים מחפשים פנימיות

בתהליך התשובה הסתייע רבות בלימוד החסידות. "זה היה הדבק שחיבר הכול, החלק המתוק בכל התהליך", הוא אומר. "בזכות לימוד החסידות הרגשתי מחובר יותר למקורות והצלחתי לבנות לעצמי דרך חיים מתוך התבוננות. בישיבה ברמת אביב הכרתי אנשים מדהימים".

ואיך הגיבה הסביבה? "מקצת החברים נבהלו, אחרים קיבלו באהבה", הוא משיב. "לא ניתקתי קשר עם אף-אחד ואני מקפיד על כיבוד אב ואם. מי שקרוב אליי באמת מבין שמצאתי דרך שהיא טובה לי ולאחרים".

איך הוא מסביר את ריבוי בעלי התשובה בקרב עולם התרבות הישראלית? "אנשים העוסקים באמנות נוטים לחפש את האמת והמהות הפנימית. יש מגמה של התעוררות בעולם בכלל וגם בארץ. אנשים מבינים שיש פה אמת מוסתרת וצריך לעבוד כדי לגלות אותה".

השבת הראשונה

רביץ נזכר בחוויית השבת הראשונה ששמר: "הוזמנתי לעשות את השבת אצל חברי, גילי שושן, כיום חסיד חב"ד. חשבתי לתומי שאוכלים מיד, אבל אז התברר שיש סדר שלם: תפילת מנחה, לימוד, קבלת שבת, שירת 'שלום עליכם', 'אשת חיל', קידוש, נטילת ידיים. הנשמה יצאה לי... אבל זה לימד אותי לשלוט ביצרים. השבת לימדה אותי מה זה חופש; לקחת את היום המרכזי של השבוע ולהתחבר למימד הרוחני שלו, להתעסק עם הפנימיות, עם הבורא, ולא בדברים הקטנים. הרכב, הטלוויזיה והמחשב – כל אלה איבדו פתאום כל משמעות".

ויש לרביץ מסר לקוראים: "יש לכל עם-ישראל נקודות חיבור משותפות. כשנתאחד סביב אותן נקודות – יוסרו הרבה מכשולים בדרך לאחדות אמיתית".


לחפש את האמת. רביץ (צילום: רב צילום)

  פינת ההלכה ומנהג

קידוש ביום השבת

שאלה: מה משמעותו של הקידוש על היין בשבת ביום?

תשובה: מצוות עשה מן התורה לקדש את יום השבת באמירה, שנאמר (שמות כ,ח): "זכור את יום השבת לקדשו", כלומר: זוכרהו בזכירה של שֶבַח וקידוש. ותיקנו חכמים שתהיה זכירה זו על כוס יין. נשים חייבות בקידוש שבת (ובדיני סעודות שבת ואיסורי המלאכה) כמו גברים.

מאחר שכבוד יום קודם לכבוד לילה, תיקנו חכמים לקדש גם ביום, שאם-לא-כן יהיה כבוד הלילה עדיף מכבוד היום. אך לא תיקנו לומר את ברכת הקידוש כמו בלילה, אלא רק ברכת 'בורא פרי הגפן', כדי שיהיה היכר בזה, שקידוש היום אינו אלא מתקנת חז"ל. ועם זה, גם קידוש זה מועיל במקום סעודה בלבד, ואסור לטעום מאומה לפניו משנתחייב בו, כמו בלילה.

נוהגים להקדים לפני הקידוש פסוקים מסויימים. האשכנזים אומרים את פסוקי 'ושמרו' ו'זכור', והספרדים והחסידים אומרים גם 'מזמור לדוד ה' רועי' ו'אם תשיב', ובנוסח חב"ד נוספו דברים בעניין מהות סעודה זו על-פי הקבלה.

לפני ברכת 'הגפן' אומרים הספרדים רק את סיום פסוקי 'זכור' ("על כן בֵּרך..."), וכל השאר אומרים אותם בשלמותם. בכל סידורי חב"ד נדפס סיום זה באות גדולה, והכוונה שרק אותו אומרים בקול רם, כשאוחזים את הכוס ביד.

לפני הברכה ממש, מוסיפים 'סברי מרנן', ובפשטות זו פנייה אל הנוכחים שיקשיבו לברכה.

מקורות: פסחים קו,א, ור"ן שם. רמב"ם הל' שבת פכ"ט ה"א. שו"ע סי' רעא ס"ב וס"ד, וסי' רפט ס"א, ונו"כ. שו"ע אדה"ז סי' רעא ס"א וסי' רפט ס"ב. סידור הרב ראסקין, עמודים: ערה, שיח, וש"נ.


 

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)