חב''ד כל הלב לכל אחד
תרומה | לימוד יומי | חנות | בתי חב"ד | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 18:09 זריחה: 6:44 ג' בחשון התשפ"ז, 14/10/26
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

שיחת השבוע 1415 - כל המדורים ברצף
ערב שבת-קודש פרשת תשא, י"ד באדר-ראשון ה'תשע"ד (14/02/14)

מדורים נוספים
שיחת השבוע 1415 - כל המדורים ברצף
הערכה – תנאי לשותפות
חדש על המדף
להגיע לאצבע החמישית
קטורת
להאריך בברכה
קדושת השבת
הלְבֵנָה הסודית
אליהו מבשר הגאולה
מי שומר לנו על הספרים
תשעה מאזינים

מס' 1415, ערב שבת-קודש פרשת תשא, י"ד באדר-ראשון ה'תשע"ד (14.02.2014)

יוצא לאור על-ידי צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר)

ת"ד 14 כפר חב"ד 60840, טל' 072-2770100, פקס: 03-9606169

עורך: מנחם ברוד   �  יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

 עמדה שבועית

הערכה – תנאי לשותפות

כאשר צד אחד מזלזל בתרומתו של הצד השני, הוא דוחק אותו להתבצר בתוך עצמו ולהמעיט מערך תרומתו של הראשון

במשפחת ישראלי ניטש ויכוח על שוויון בנטל. הבעל סבור שעול הפרנסה נופל בעיקר עליו, והוא מצפה מאשתו לעבוד יותר, כדי להתמודד עם צרכיה הכלכליים של המשפחה. לעומתו, האישה מרגישה שבעלה אינו מטה שכם במידה הראויה במטלות הבית ובגידול הילדים.

יש שתי דרכים לנהל את הוויכוח הזה. הבעל יכול לחזור מהעבודה נרגז וזועף ולהטיח באשתו: "נמאס לי. אני עובד כל היום כמו חמור ואת יושבת בבית ולא עושה כלום!". האישה תתפרץ לעברו: "אתה לא מתבייש?! אתה יושב רגל על רגל במשרד, שותה קפה ומפטפט עם החברים שלך, ואני קורעת את עצמי עם כל הניקיונות, הכביסות, הבישולים, הקניות והריצות עם הילדים!".

הכרה בתרומה

דרך אחרת היא שהבעל יאמר לאשתו: "אני יודע שאת עובדת קשה ונושאת על כתפייך את כל מטלות הבית והילדים. אני מעריך זאת מאוד. אבל אולי תוכלי גם לעזור יותר בתחום הפרנסה?". האישה גם היא תציג את עמדתה בסגנון דומה: "אני יודעת שאתה בעל נהדר ואב מסור, ואתה עושה לילות כימים כדי להביא פרנסה הביתה. אני מבינה שאתה חוזר הביתה מהעבודה מותש. ובכל-זאת, אולי תוכל לעזור יותר גם בענייני הבית וגידול הילדים?".

ברורה לגמרי התוצאה בכל אחת משתי הדרכים. כאשר צד אחד מזלזל בתרומתו של הצד השני, הוא דוחק אותו להתבצר בתוך עצמו ולהמעיט מערך תרומתו של הראשון. לעומת זה, כאשר הצד האחד מעריך את תרומתו של השני, הוא פותח פתח לחיפוש דרכים להגברת השותפות.

למרבה הצער, השיח הציבורי אצלנו מאופיין בהטחת עלבונות ובזלזול, ולכן הוא מגביר את המתחים ואת הקרעים. לב הבעיה הוא אי-הכרה בתרומתם של לומדי התורה. יש כאן ציבור ענק שמאמין בתורה, מוסר את נפשו עליה ומשוכנע שהיא יסוד קיומו של העם היהודי. ברגע שמכנים את לומדי התורה 'משתמטים' – נסגר הפתח להידברות אמיתית.

תלמידי ישיבה אינם עושים לביתם. הם לומדים בלי להפיק תועלת חומרית כלשהי. הם מקריבים את השנים היפות ביותר בחייהם בעבור לימוד התורה, מתוך אמונה עמוקה כי התורה מעניקה כוח ועוצמה לעם ישראל. על-פי הכרתם הם תורמים תרומה מכרעת לקיום היהודי.

שותפות במערך הכולל

אין ולא יהיה שוויון במובנו הפשטני. אין שוויון בין חיילים קרביים, שמחרפים בפועל את נפשם, לבין רבבות החיילים שמשרתים בעורף, מקצתם בגלי-צה"ל או בלהקות צבאיות. אבל מערכת בריאה יודעת להעריך את תרומתו של כל אחד ואחד למערך הכולל. גם לומדי תורה הם חלק מן המערך הזה ותרומתם ראויה לכבוד ולהערכה.

האווירה העכורה שנוצרה בעת האחרונה אינה מעודדת חיבור אמיתי והגברת השותפות. יש בהחלט מקום להשתתפות גדולה יותר של המגזר החרדי בתחומי החיים האחרים, אבל הדבר לא יושג בדורסנות, בהנחתת מהלומות על גבו ובקיצוץ בתקציבי מוסדותיו. מפלס ההתמרמרות והכעס עולה, ואנו כבר רואים את ניצני ההתפרצות הצפויה.

האם יימצאו מי שבכוחם לעמוד בפרץ, להנמיך את גובה הלהבות ולהביא לידי קירוב לבבות אמיתי, מתוך הבנה והערכה?


תלמידי ישיבה ותרומתם לקיומו הרוחני של העם (צילום: יוסי פרסיה)

  ספרים

בסוד הפרשה
עורך: הרב חיים הלוי הבר
בהוצאת מכון בסוד התורה

רעיונות קצרים לפרשיות השבוע ולמועדי ישראל, מתורת הרבי מליובאוויטש. קצר וקולע. 274 עמ'. טל' 1700704120. http://www.judaica-il.com/site.

זֹהר הגאולה
ליקוט: הרב חיים ששון
בהוצאת אוצרות הגאולה

ליקוט מקיף של מאמרי הזוהר בענייני הגאולה העתידה, עם פירוש 'מתוק מדבש'. הדברים סודרו לפי נושאים והם מרתקים. 688 עמ'. טל' 1-800-350330.

כלי הקודש
מאת הרב אוריאל כהן
בהוצאת מכון כלי הקודש

ספר-עזר מעולה ללימוד הפרשיות העוסקות בבניין המשכן. הפרשיות עם ביאור לצד ציורים ותמונות להמחשה. 156 עמ'. טל' 0548438502.

הכתב והמכתב
מאת עובדיה חן
בהוצאת המחבר

מהדורה חדשה ומורחבת של ספר ההדרכה לעוסקים בכתיבה תורנית. אוסף של מקורות, ציטוטים ודברי מליצה. 444 עמ'. טל' 0527654216.

  שלחן שבת

להגיע לאצבע החמישית

כאשר הקב"ה ציווה את משה על מצוות מחצית השקל הראה לו מטבע של אש ואמר: "זֶה יִתְּנוּ" – כזה ייתנו. דבר זה מופיע במדרש כאחד מ"חמש אצבעות" של הקב"ה.

וכך המדרש אומר: "חמש אצבעות של יד ימינו של הקב"ה – כולן לשם גאולה". האצבע הקטנה ביותר שימשה בימי נח: "וְזֶה אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה אֹתָהּ". האצבע השנייה היא "אֶצְבַּע אֱ-לֹהִים הִיא", שבה הִכה ה' את המצרים. בשלישית נכתבו הלוחות – "כְּתֻבִים בְּאֶצְבַּע אֱ-לֹהִים". האצבע הרביעית שימשה לעניין מחצית השקל; והבוהן, עם היד כולה, תשמש לעתיד לבוא, כאשר הקב"ה יכה את אויביו, ככתוב: "תָּרֹם יָדְךָ עַל צָרֶיךָ, וְכָל אֹיְבֶיךָ יִכָּרֵתוּ".

מאבקי ידיים

מדוע המדרש אומר שכל האצבעות הן "לשם גאולה"? מה הקשר בין תיבת נח, לוחות הברית ומחצית השקל לגאולה? ומה העניין בהיותן "אצבעות של יד ימינו"?

ימין ושמאל מייצגות שני כוחות מנוגדים. ימין מייצגת את הגילוי האלוקי, ואילו שמאל מייצגת את הצמצום וההסתר. חז"ל אומרים שהשמים (שמסמלים את הרוחניות) נבראו ביד ימין, ואילו הארץ (שמסמלת את הארציות והגשמיות) נבראה ביד שמאל. תכליתה של 'יד ימין' להסיר בהדרגה את ההסתר של 'יד שמאל' ולהביא את הגאולה.

כרוז מעורר

המהלך הזה נעשֶה בשלבים. ההתחלה היא באצבע הקטנה ביותר, שבה נבנתה תיבת נח. זו בידלה את נח מהסביבה המושחתת שסביבו והגנה עליו מפני המבול. האצבע הזאת מסמלת גילוי אלוקי מלמעלה שנועד לעורר את האדם, אבל זה גילוי הדומה לכרוז, כי את העבודה עצמה נדרש האדם לעשות, כשם שנח בנה בעצמו את התיבה.

אצבע גדולה יותר היא זו שהִכתה את מצרים. משמעות הדבר בעבודה הרוחנית – שבירת המְצָרים והמחסומים שמגבילים מלמלא את רצון ה' בשלמות. כאן כבר נדרש גילוי אלוקי גדול יותר, בבחינת "נגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה בכבודו ובעצמו וגאלם". 

הכחדת הרע

השלב הבא הוא 'האצבע השלישית', נתינת הלוחות. זו התגלות אלוקית שאינה קשורה כלל להתמודדות עם העולם אלא היא גבוהה לאין-ערוך מן העולם הגשמי. למעלה מזה היא 'האצבע הרביעית', המיוצגת במחצית השקל. הכסף שאדם תורם הושג בזיעת אפו, וכשאדם תורם מכספו לצדקה הרי הוא נותן את חיי נפשו לקב"ה.

על-ידי כל אלה מגיעים לשלב האחרון – 'הבוהן וכל היד', שזו הגאולה השלמה, שאז יושם קץ לחושך, יסולק סופית ההסתר שמעלים את האמת, והקדושה האלוקית תתגלה בכל זוהרה, בבחינת "ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדיו כי פי ה' דיבר".

 (רשימות, חוברת טז, עמ' 91)

  מן המעיין

קטורת

לכלול את פושעי ישראל

"ויאמר ה' אל משה קח לך סמים, נטף ושחלת וחלבנה" (שמות ל,לה). כל תענית שאין בה מפושעי ישראל אינה תענית, שהרי החלבנה ריחה רע, ומנָאָהּ הכתוב עם סממני הקטורת.

(כריתות ו,ב)

כשהאש יוקדת

אם אין בכוח התשובה שהמתענים עושים כדי לעורר את פושעי ישראל, שאף הם יעשו תשובה, אין זו תענית. סימן הוא שאין המתענה מכוון את כל ליבו אל תעניתו. בשעה שהאש יוקדת כהלכה, היא סוחפת גם את הענפים הרטובים, שקשה להציתם כשהם לעצמם.

(הבעל שם טוב)

ריח טוב

"ועשית אותה קטורת" (שמות ל,לה). בבית המקדש היו שוחטים בהמות רבות בכל יום, ומחתכים בו הבשר ושורפים ורוחצים בו הקרב והכרעיים. אין ספק שאילו היו מניחים אותו על זה העניין, היה ריחו כריח מקומות הבשר. מפני זה ציווה להקטיר בו קטורת שתי פעמים בכל יום, להטיב ריחו וריח בגדי כל העובד בו.

(מורה נבוכים)

העברת ריח החטא

איך ייתכן לומר שעבודת הקטורת, שהיא עבודה נעלית ביותר, לא באה אלא להעביר ריח רע של קרבנות? אלא הכוונה היא שמביא הקרבן היה צריך להתחרט על חטאיו ולשוב בתשובה שלמה, ואז היה עוונו מתכפר על-ידי הקרבן. אך לפעמים התשובה לא הייתה כראוי ועדיין נשאר מסירחון החטא. על כך באה הקטורת, להסיר סרחון זה.

(אדמו"ר הזקן)

ביטול זוהמת היצר

בזוהר נאמר שהקטורת באה להעביר ולבטל את הזוהמה  והטינופת של יצר הרע. זה גם שרמז הרמב"ם שהקטורת באה להעביר ריח רע. הדבר מתבטא בהיות הקטורת מסממנים שאינם ראויים לאכילה, שלא כבקרבנות, שתנאי בהקרבתם הוא שיהיו ראויים לאכילה. מזה מובן שהיא באה להעלות לקדושה גם עניינים נחותים ביותר.

(הרבי מליובאוויטש)

טהרה מלאה

אדם שסרח, אף שביקש מחילה ונסלח לו, בכל-זאת מעט ריח רע מהעבר נשאר בו. אף בחטאים ובעוונות כן. לכן מקטירים לאחר הקרבן את הקטורת, כדי להעביר גם את הריח הרע שנשאר גם אחרי שהוקרב הקרבן.

(הצמח צדק)

התקשרות טהורה

"איש אשר יעשה כמוה להריח בה ונכרת מעמיו" (שמות ל,לח). קטורת מלשון התקשרות והתחברות, כמאמר הזוהר: "בחד קטירא אתקטרנא". יש אדם המקטיר קטורת, מקשר ומייחד קודשא-בריך-הוא ושכינתיה, אך עושה זאת כדי "להריח בה" – שיהיה ריחו נודף ויֵצא לו שם של חסיד. עליו אומר הכתוב: "ונכרת מעמיו".

(כתר שם טוב)

אחד-עשר סממנים

אמר רבי יוחנן: אחד-עשר סממנים נאמרו לו למשה בסיני. אמר רב הונא מאי קרא: "קח לך סמים" – הרי שניים, "נטף ושחלת וחלבנה" – הרי עוד שלושה, וביחד חמישה. ונאמר שוב "סמים" הרי עוד חמישה, "ולבונה זכה" – אחד. סך הכול אחד-עשר סממנים.

(כריתות ו,ד)

  אמרת השבוע

להאריך בברכה

במוצאי שבת ראה ה'חפץ חיים' כי יש מהמתפללים שרוחם קצרה והם ממהרים להתפלל מיד עם יציאת השבת ולפנות לענייני החולין שלהם.

אמר להם: "הלוא כל העמל והיגיעה שלנו בששת ימי החול באו מפני הקללה שנתקלל אדם הראשון 'בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם', ואילו השבת נתברכה בברכת ה', שאין בה טורח ועמל וכל-כולה עונג ומנוחה.

"אם-כן, ראוי לכל מי שיש בינה בליבו להקדים לקבל עליו את השבת ולהתאחר ביציאתה ככל האפשר, כדי לצמצם את הקללה ולהרחיב את הברכה. מה ההיגיון להישאר בתוך הקללה עד הרגע האחרון ולמהר לחזור אליה מיד ברגע יציאת השבת?!".

  פתגם חסידי

קדושת השבת

"יש דברים שניתנים מלמעלה, אבל הרגשת קדושת השבת ניתנה לישראל. כפי שיהודי מתכונן לשבת וכפי שהוא מנצל אותה – כך הוא מרגיש את קדושתה" (אדמו"ר הזקן)

  מעשה שהיה

הלְבֵנָה הסודית

"לסגור את בית הכנסת?!".

השאלה הזו התפרצה מפיהם של יהודי העיירה בזעזוע רב. "גרוע מזה", אמרו יודעי דבר, "הם שואפים להפוך את הבניין לתאטרון!". השומעים לא האמינו למשמע אוזניהם.

השנה תרצ"ב (1932). הקומוניסטים מיישמים בדורסנות את האידאולוגיה הכפרנית שלהם. הם מצרים את צעדיהם של שומרי המצוות, סוגרים בתי-כנסת, תלמודי-תורה, ישיבות ומקוואות, ומבקשים לגדוע כל זיקה בין העם היהודי לאלוקיו.

עכשיו הגיע תורו של בית-הכנסת בקרסנוסטב שברוסיה הלבנה. על ביצוע המשימה הופקד ברנש מקומי, גוי ושמו ליאוני.

היהודים ההמומים מן הגזרה פנו לנשק היחיד שנותר בידיהם: תפילה לבורא העולם. בערב ראש-חודש אדר התכנס מניין יהודים בבית-הכנסת. הם צמו והתפללו שמזימותיו של ליאוני יסוכלו. תפילותיהם קרעו שערי שמים.

אך הקומוניסט לא התרשם מן התפילה, והחל לנקוט צעדים ממשיים לקראת ביצוע מזימתו. הוא כינס את יהודי העיירה בבית-הכנסת כדי לשכנעם בצורך להסב את הבניין הנאה לתאטרון.

לאחר מכן סייר במבנה עם חבריו למפלגה, ובשביעות רצון גדולה הסביר להם שבימת בית-הכנסת הולמת ביותר בימת תאטרון, ואף לא יידרשו שינויים גדולים במבנה הקיים.

בתום הכינוס נערכה 'הצבעה'. רבים מיהודי העיר כבר השתייכו לתנועה הקומוניסטית, והם הצביעו בעד התכנית ההרסנית. ליאוני היה מרוצה. רוב המתכנסים תמכו בדעתו, למגינת ליבם של שומרי המצוות. הללו יצאו מבית-הכנסת אבלים. הסכנה לשלום בית-הכנסת נעשתה מוחשית יותר ויותר.

אלא שלמחרת רעשה העיירה. ליאוני נתפס בידי המשטרה החשאית והואשם בפלילים. האיש נלקח למעצר לאור היום, בלב השוק, לעיני התושבים. מאז לא נראה עוד, ואיש לא ידע מה עלה בגורלו.

יהודי העיר נשמו לרווחה. ליאוני היה הרוח החיה מאחורי המזימה הזדונית, וכעת התרופף החבל מעל צווארם.

אך יום אחד התגלה פן מסתורי לפרשייה הזאת.

זה היה בעת ביקורו הקבוע של ר' אהרון חזן, אחד מיהודי העיירה, בקבר סבו, הרב משה הכוהן רפופורט, ששימש רב העיירה, והיה דור שמיני ל'שפתי כהן'.

מדי פעם נהג חזן לסור לחלקת הקבר ולהשתפך בתפילה. סיבות לתפילה לא חסרו לו. מנת הסבל שהשלטון האכיל את היהודים גדלה והלכה מיום ליום. הוא עמד שם ופרץ בבכי משתפך.

לפתע קלטו עיניו הדומעות לבֵנָה מונחת על המצֵבה, ועליה חקוקות מילים לא ברורות. מעולם לא נתקל בה קודם לכן, ואין ספק שהיא הונחה שם בעת האחרונה. הוא ניסה לפענח את הכתוב על האבן, לשווא. הכתב היה בלתי-ניתן לזיהוי.

כעבור חודשים נזדמן לר' אהרן לשוחח עם ר' משה מניאטינר, חסיד קשיש של האדמו"ר מטריסק, ובין הדברים סיפר לו ר' אהרון על הלבֵנָה המוזרה.

החסיד התחייך. "אספר לך", אמר.

זה היה כאשר ר' משה התגורר במניאטין, הסמוכה לקרסנוסטב. במקום שלטה פריצה מרשעת ואכזרית, שהייתה מלאה שנאת ישראל ומיררה את חייו. כאשר המצב נעשה בלתי-נסבל, נסע אל רבו.

הוא תינה לפני הרבי את צרותיו, ואת נחת זרועה של הפריצה האנטישמית. "באו מים עד נפש", חתם בקול בוכים.

"עשה מה שאומר לך", אמר לו הרבי, "אך אני מבקש ממך שלא לספר על כך לאיש". ר' משה האזין היטב לדברי הרבי, ונפרד ממנו לשלום.

כשהגיע לביתו נטל לבֵנה, ובעזרת מסמר חרט עליה את שמהּ של הפריצה ואת שם אימהּ. בליל יום חמישי, כאשר הסיק את התנור לאפיית חלות השבת, הניח את הלבנה בתוך התנור – כמצוות רבו, בעודו מכוון כוונות על-פי הקבלה, כפי שרבו הקדוש פירט באוזניו.

בכל משך הזמן שאשתו לשה והכינה את החלות עמד ר' משה שקוע בכוונות הטמירות. לפתע נשמעו מהלומות חזקות על דלת הבית וקטעו את ריכוזו. בעקבות הדפיקות באו קריאות: "מושקה! פתח מיד!".

בפתח עמד המשרת של הפריצה. הוא היה מבוהל ונסער. "תן לי בבקשה חומץ", אמר בבהילות, "הפריצה חשה ברע והרופא ציווה עליי להביא חומץ. אנא, מהר!". ר' משה עשה כמבוקשו.

למחרת בבוקר באה הבשורה: הפריצה המרשעת נפחה את נשמתה.

"כעת", שח ר' משה באוזני ר' אהרון חזן, "משראיתי את הרשע הזה, ליאוני, זומם לגזול את בית-הכנסת ניסיתי את ה'סגולה' הזאת שוב. כתבתי על לבֵנה את שמו של ליאוני ואת שם אימו, הכנסתי לתנור, כיוונתי את הכוונות, ו...את סוף הסיפור אתה כבר יודע בעצמך"...

ר' אהרן חזן נרעש למשמע הדברים. כעת הבין מהי הלבֵנה ומה החריטה המוזרה שעליה. "וכיצד הגיעה הלבֵנה אל קברו של סבי?", שאל.

ענה החסיד הישיש: "הרבי ציווה עליי שלא להשליך את האבן לאחר השימוש, אלא להניח אותה על קברו של צדיק. מאחר שכאן לא קבור אדמו"ר, החלטתי להניחהּ על קברו של סבך, הרב".

(על-פי הספר 'המאבק והניצחון')

  לומדים גאולה

אליהו מבשר הגאולה

כשהקב"ה הורה למשה רבנו לשוב למצרים ולגאול את בני ישראל, לא רצה בכך משה ואמר: "שלח-נא ביד תשלח". במדרשים מובאים על כך שני פירושים: האחד, שכוונתו הייתה למשיח – "ביד משיח שהוא עתיד לגלות"; השני, שהתכוון לאליהו – "ביד אותו שאתה עתיד לשלוח, שנאמר, הנה אנוכי שולח לכם את אליה הנביא". בין כך ובין כך, משה ביקש מהקב"ה שגאולת ישראל ממצרים תהיה על-ידי מי ששמו קשור בגאולה העתידה.

למה ביקש זאת משה? מסבירה תורת החסידות, שמשה רבנו רצה שהגאולה ממצרים תהיה גם הגאולה האמיתית והשלמה. הוא לא רצה שזו תהיה גאולה חלקית, ולכן ביקש שהגואל של ישראל ממצרים יהיה משיח או אליהו, הקשורים בגאולה השלמה.

שני כיוונים

יש דבר משותף לגאולת מצרים ולגאולה העתידה – שתיהן מוליכות להתגלות האמת האלוקית. הגאולה ממצרים הובילה להתגלות האדירה של מעמד הר-סיני; והגאולה העתידה תביא את שיא ההתגלות – "ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדיו כי פי ה' דיבר". אך יש הבדל מהותי בין השתיים: ההתגלות האלוקית שבאה אחרי גאולת מצרים באה מלמעלה, כחסד אלוקי מאת הקב"ה. לעומתה, ההתגלות שתהיה בגאולה השלמה תבוא מלמטה, מתוך העולם עצמו שנתעלה ונזדכך על-ידי עבודת עם ישראל לאורך הגלות.

דבר זה מסביר מדוע לא ניאות הקב"ה לבקשת משה, לעשות את הגאולה ממצרים לגאולה השלמה. בעת גאולת מצרים עדיין לא היה העולם מצד עצמו ראוי ומזוכך להתגלות האלוקית, וזו הייתה יכולה לבוא רק מלמעלה; ואילו הרצון העליון היה, שאור ה' יאיר בעולם מלמטה, על-ידי הזדככותו של העולם עצמו.

הגוף התקדש

הדבר יובן ביתר בהירות בהקדמת ההבדל שבין משה לאליהו. משה רבנו, אדון כל הנביאים, עמד בדרגה גבוהה ביותר. נבואתו הייתה בדרגה עליונה, וגם גופו היה קדוש ומזוכך. לכן היה יכול לדבר עם הקב"ה "כאשר ידבר איש אל רעהו". אף-על-פי-כן מת משה ונקבר בארץ. לעומתו, אליהו הנביא זכה לעלות השמימה. הוא זיכך וקידש כל-כך את גופו, עד שגם הגוף הגשמי היה למציאות רוחנית והיה יכול לעלות השמימה.

מסבירה תורת החסידות שבעם ישראל יש 'עובדי ה' בנשמתם' ו'עובדי ה' בגופם'. שניהם עוסקים הן בזיכוך הגוף הן בגילוי אור הנשמה, אך יש הבדל מהותי ביניהם: 'עובדי ה' בנשמתם' שמים את עיקר הדגש על גילויה של הנשמה; עבודתם עם הגוף אינה אלא כדי שלא יסתיר את אור הנשמה. לעומתם, 'עובדי ה' בגופם' שמים את הדגש על חשיפת הקדושה שבגוף הגשמי עצמו.

זה ההבדל בין משה לאליהו: משה מייצג את 'עובדי ה' בנשמתם'. מיד עם לידתו נתמלא הבית כולו אורה, ובמשך חייו עסק בגילוי הנשמה העצומה שבקרבו. אך עבודתו לא התמקדה בחשיפת הקדושה שבגוף עצמו, ולכן לאחר הסתלקות נשמתו חדל גופו לגלות קדושה ונקבר בארץ. לעומתו, אליהו הנביא עסק במציאת הניצוץ האלוקי שבגוף עצמו, עד שגופו הגשמי נזדכך והפיץ אור אלוקי וקדושה. לכן עלה עמו השמימה.

לכן ביקש משה רבנו שהגאולה ממצרים תבוא על-ידי אליהו הנביא, שעניינו מציאת הניצוץ האלוקי והקדושה שבמציאות הגשמית עצמה. אלא שבאותם ימים עדיין לא היה העולם ראוי לכך. רק לאחר עבודת עם ישראל לאורך שנות הגלות, שבהן הגיעו היהודים לכל קצווי תבל וזיככו את העולם כולו על-ידי התורה והמצוות, יכולים אנו להגיע לגאולה השלמה, על-ידי אליהו ומשיח, בקרוב ממש.

  חיים יהודיים

מי שומר לנו על הספרים

זה היה עוד ספר שגרתי לכאורה שנטל לידיו יוסף לייכטר (57), ספרן בספרייה הלאומית בירושלים, לצורך קטלוגו. לייכטר החל לדפדף בספר, ואז הבחין בדבר שגרם לו לעצור. זו הייתה חתימת ידו של האדמו"ר בעל 'אמרי אמת' מגור. "לאדמו"ר הייתה ספרייה ענקית שנעלמה בשואה", מספר לייכטר. "חתימה זו, לצד חתימת אחיו, רבי משה-בצלאל, הייתה למעשה שריד מרגש לספרייה הגדולה".

נער צעיר היה לייכטר כשהתבקש לטפל ב'אוצר הספרים' ב'ישיבת הכותל', שבה למד. לאחר חתונתו הוסיף לעסוק בתחביב האהוב עליו: ספרים. הוא עבד בספריית 'בית אריאל' בירושלים וכעבור עשר שנים קיבל הצעה - לעבוד באגף התורני בספרייה הלאומית, שעליו מופקד דוד הנגבי.

'מודיעין' הספרנים

מניין כל הספרים? "יש חוק", מסביר לייכטר, "המחייב כל מחבר ספר ומוציא לאור לשלוח שני עותקים למשמרת בספרייה הלאומית. ההוצאות המוּכרות עושות זאת דרך קבע. הקושי הוא דווקא בציבור התורני, שבו רבים מפרסמים את ספריהם בכוחות עצמם ולא תמיד מוּדעים לחוק". מי שאינו שולח את ספריו, יקבל תזכורת: "יש לנו מגוון אמצעים להגיע לספרים חדשים: החל מקטלוגים, פרסומות, סקירות במדורי ספרים, וכלה ב'מודיעין' שאנחנו מפעילים, באמצעות חוג ידידים".

איזה עניין יש למחבר ספר לשלוח שני עותקים לספרייה? מהחיוך שעולה על פניו, אפשר להבין שלייכטר שומע הרבה את השאלה הזאת. "ראשית, הספרייה מבטיחה את שימור הספר לדורות", הוא משיב. "כמו-כן, לאגף התורני באים מבקרים רבים, מרבנים ועד חוקרים. למחבר ספר יש עניין שספרו יגיע לקהל רחב, ובפרט לאישים בולטים בעולם הספר, שבאים אלינו דרך-קבע". לייכטר מציין כי היו שהתלוננו על שמחייבים אותם לשלם מכיסם את דמי המשלוח. "בדיוק בשבילם הקמנו נקודות איסוף בערים החרדיות", הוא אומר.

תגליות בספרייה

קצת מספרים: בכל שנה הספרייה מקבלת עשרת-אלפים ספרים, מתוכם 3500 ספרים תורניים. 12 אלף ספרי קבלה וחסידות נתרמו לאגף מאת הפרופ' גרשום שלום. בספרייה כולה למעלה מחמישה מיליון פריטים, ובהם כתבי-יד, תצלומים, ספרים נדירים ועוד.

"יש אצלנו בין-היתר כתב-יד עתיק של הרמב"ם וכתבי-יד של 'ראשונים' ו'אחרונים'". ומהו הספר העתיק ביותר? הגדה של פסח שנדפסה בספרד בשנת רמ"ב, במלאות עשר שנים לגירוש היהודים. "זה העותק היחיד בעולם", מעיר לייכטר.

אין תחליף

העיון בספרים מרתק אותו: "יש אצלנו קונטרס 'שחיטות ובדיקות' שמחברו אינו מוּכר לנו ולא הופיע בשום מאגר. אך יש בו הסכמה מה'פני יהושע' שהדהימה אותי. בהסכמה נכתב כי מעכשיו שום שוחט לא יקבל 'קבלה' אם לא ייבחן על הספר הזה. לא הצלחתי להבין איך הקונטרס הזה אינו מופץ באלפי עותקים".

גם בעידן הדיגיטלי לייכטר סבור שערך הספרייה הפיזית היה ונשאר: "שום דבר לא יחליף את התחושה הממשית של קריאת ספר. נוסף על כך, מטעמי זכויות יוצרים, ספרים רבים אינם קיימים בשום מאגר אלקטרוני".


חיים לצד הספרים. לייכטר בספרייה

  פינת ההלכה ומנהג

תשעה מאזינים

שאלה: האם יש לעשות 'חזרת הש"ץ' גם במקרה שאין תשעה המאזינים ועונים?

תשובה: בשולחן ערוך הביא מתשובת הרא"ש בנדון: "ואם אין תשעה מכַוְונים לברכותיו, קרוב להיות ברכותיו לבטלה".

ישנה דעת מהרי"ל, שאפשר לסמוך על שישה עונים (היינו חמישה, ועם הש"ץ הם שישה). הרבה פוסקים מכל העדות (ובכלל זה בעל 'יביע אומר' ז"ל) סומכים עליו אם יש ביטול מלאכה או טרחה גדולה של הציבור, וכל שכן אם בהעדר זה יש סכנה לקיום המניין.

אבל לפי אדמו"ר הזקן אין הש"ץ חוזר את התפילה בלי תשעה עונים.

פוסקים רבים סבורים שאפשר למנות בין התשעה (או השישה) אדם העומד להתפלל שמונה-עשרה עם הש"ץ, אף שאין הוא יכול לענות.

בשעת דחק גדולה יש מקילים לצרף קטן למניין, אבל למנהג הספרדים וחב"ד אין מקילים בזה.

אם רואים מראש שלא יהיו תשעה מאזינים, עדיף שיאמר את החזרה מי שטרם התפלל בלחש, שאז אין ברכותיו לבטלה.

אם התחילו את החזרה עם תשעה מאזינים ומקצתם יצאו החוצה או הפסיקו להאזין (ונשאר רוב מניין, היינו חמישה מאזינים) – אפשר להמשיך ולסיים את החזרה (בלי נשיאת כפיים, אלא "ברכנו בברכה המשולשת" בלבד) ולומר חצי קדיש לאחריה, וכן 'אשרי', 'למנצח', 'ובא לציון', וקדיש תתקבל שלאחריהם (והספרדים לא יאמרו חצי קדיש).

מקורות: שו"ע או"ח סי' נה ס"ב-ג וקכד ס"ד, ונו"כ. מג"א סי' נה ס"ק ח, ומשנ"ב ס"ק יט. שו"ע אדה"ז סי' נה ס"ג-ז וקכ"ד ס"ו. שלחן מנחם ח"א עמ' רה / שערי הלכה ומנהג ח"א ס"ע קלח. פסקי תשובות סי' קכד ס"ק ג,ט וסי' נה ס"ק ח,יא, וש"נ. הלכה ברורה סי' נה, בשעה"צ ס"ק מט, וש"נ.


 

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)