חב''ד כל הלב לכל אחד
תרומה | לימוד יומי | חנות | בתי חב"ד | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 18:09 זריחה: 6:44 ג' בחשון התשפ"ז, 14/10/26
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

שיחת השבוע 1411 - כל המדורים ברצף
ערב שבת-קודש פרשת יתרו, ט"ז בשבט ה'תשע"ד (17/01/14)

מדורים נוספים
שיחת השבוע 1411 - כל המדורים ברצף
כבוד ארעי מול זיכרון היסטורי
יש חדש
לא לדבר בגנות ישראל
מתן תורה
למנוע צער
הארץ שומרת
ספר התורה חיבר מחדש
למה לאכול לחם
החומש מצא את בעליו
לא תחמוד

מס' 1411, ערב שבת-קודש פרשת יתרו, ט"ז בשבט ה'תשע"ד (17.01.2014)

יוצא לאור על-ידי צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר)

ת"ד 14 כפר חב"ד 60840, טל' 072-2770100, פקס: 03-9606169

עורך: מנחם ברוד   �  יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

 עמדה שבועית

כבוד ארעי מול זיכרון היסטורי

שרון נחשב דמות מרתקת הרבה יותר משמיר, אבל אין בכך כדי להסביר את השוני הקיצוני בהתייחסות לשני האישים עם פטירתם

הדרך שבה טיפלה התקשורת הישראלית בפטירתו של ראש-הממשלה לשעבר אריאל שרון מעוררת את המחשבה הנוגה, מה היה קורה אילו ראש-הממשלה שרון היה נוהג על-פי המדיניות שדגל בה כל השנים אריק הישן והטוב: נלחם בכל העוצמה והתעוזה באויבי ישראל, גובה מחיר יקר על כל פיגוע טרור, מרחיב את ההתיישבות בכל חלקי ארץ-ישראל, הודף את לחצי האומות.

התשובה ברורה. התקשורת הייתה ממשיכה ברצח האופי שעשתה לו כל השנים. גורמים מסויימים היו מסיתים את העולם כולו נגדו. הדיפלומטיה הבין-לאומית הייתה מציגה אותו כאוייב השלום. אפשר להניח שגם המערכת המשפטית לא הייתה טומנת את ידה בצלחת. אם אחרי כל זאת היה שוקע בתרדמת למשך שמונה שנים ואחריהן הולך לעולמו, מן-הסתם היה זוכה לסיקור תקשורתי צנוע, בלי ימי שידורים מיוחדים.

המכבש האדיר

אין זו השתעשעות בשאלה היפותטית. לפני כשנה וחצי נפטר עוד ראש-ממשלה בישראל, יצחק שמיר. הכותרת הראשית בעיתון הנפוץ במדינה יוחדה לטביעת נערים ששתו לשוכרה. עוד כותרת גדולה עסקה באירוע ספורט, ורק בפינה קטנה בתחתית העמוד דוּוח על פטירתו של ראש-הממשלה השביעי, שמיר.

נכון, שרון נחשב דמות מרתקת הרבה יותר, אבל אין בכך כדי להסביר את השוני הקיצוני בהתייחסות לשני האישים עם פטירתם. 'חסרונו' של שמיר היה שלא קידם את תהליך הנסיגות והוויתורים, שמר על ארץ-ישראל, עמד כצוק מול לחצי העולם, ביכר את האינטרסים של העם והארץ על פני טובתו האישית. זה המחיר.

המציאות העצובה הזאת משקפת את המכבש האדיר המופעל על ראש-ממשלה בישראל. אם יעשה את מה שהוא מאמין בו, ידאג לעתיד העם והארץ, יילחם באויבי ישראל, יסרב לוותר על נכסים חיוניים – ישלם מחיר כבד. ולעומת זה, אם ייכנע ללחצי העולם, יפרק יישובים, יוותר על חבלי ארץ – העולם כולו יחבק אותו והתקשורת הישראלית תהפוך אותו לגיבור, למנהיג דגול ואמיץ ולדמות מופת.

יבחרו הקברניטים

שמונה שנים וחצי חלפו מאז גירוש תושבי חבל עזה והחרבת עשרים ואחד יישובים פורחים. כל הציפיות שתלו במהלך הזה יוזמיו ומחולליו התנפצו לרסיסים. נאלצנו לצאת לשני מבצעים צבאיים כדי להתמודד עם מדינת הטרור שצמחה ברצועה אחרי עזיבתנו. כל ערי הדרום והמרכז נכנסו לטווח הטילים המשוגרים מעזה. הדיבורים על חיזוק גושי ההתיישבות ביהודה ושומרון התבררו כהבטחות ריקות. אלפי משפחות של מגורשים עדיין לא זכו להגיע אל המנוחה ואל הנחלה.

אלא שהלהט לסגת ולהרוס נהפך למטרה העומדת לעצמה. מי שישרת את המדיניות הזאת – יחובק ויוּאדר, ומי שינסה לעמוד בפרץ יושמץ ויגומד.

אולם לצד הכותרות הרעשניות והמִשדרים המיוחדים יש לעם היהודי זיכרון היסטורי אחר. לאורך השנים ייזכרו לטובה דווקא מי ששמרו על הארץ, דאגו לטובת העם, הגנו על ערכי היהדות. יבחרו הקברניטים בין תהילה זמנית וחולפת ובין הנצחתם בדברי ימי ישראל, כמי ששמרו על ארץ-ישראל ודאגו לאינטרסים הקיומיים של העם היהודי.


שמיר ושרון. את מי מחבקים וממי מתעלמים

  יש חדש

כינוס השלוחות

בשבוע הבא ייפתח הכינוס העולמי של השלוחות – נשות השלוחים מכל קצווי תבל. הכינוס נערך במרכז חסידות חב"ד בברוקלין, ניו-יורק. הוא מתקיים בכל שנה סמוך לכ"ב בשבט, יום-השנה להסתלקות הרבנית חיה-מושקא שניאורסון, רעייתו של הרבי מליובאוויטש. כאלפיים שלוחות, מכל קצוות תבל, באות לכינוס.

מדריך ט"ו בשבט

צעירי חב"ד הפיקו לקראת ט"ו בשבט מדריך צבעוני מרהיב, המגיש את תכניו של ראש השנה לאילנות, מעניק סקירה מיוחדת ומרתקת על כל אחד ואחד משבעת המינים, מציין את חביבותה של ארץ ישראל ומספק הדרכה מעשית לקיום המצוות התלויות בארץ. המדריך מופץ באמצעות פעילי חב"ד.

איפה סבא

ספריית נשמה הפיקה עוד ספר ילדים לגיל הרך – איפה סבא, המבוסס על סיפור שקרה בין ה'צמח צדק' בילדותו ובין סבו, בעל התניא. טל' 052-7983192.

קולות של שוואקי

הזמר יעקב שוואקי מגיש תקליט חדש – קולות, ובו עשרה שירים. שיר אחד מבוצע בדואט עם שלומי שבת ועוד שיר עם אהרן רזאל. טל' 1-700-704120. http://www.judaica-il.com/site.

  שלחן שבת

לא לדבר בגנות ישראל

הפטרת השבוע מספרת על בקשתו של הקב"ה מישעיה להיות נביא לבני ישראל. בתחילה ישעיה מסרב: "וָאֹמַר אוֹי לִי כִי נִדְמֵיתִי, כִּי אִישׁ טְמֵא שְׂפָתַיִם אָנֹכִי". לאחר מכן הוא מוסיף: "וּבְתוֹךְ עַם טְמֵא שְׂפָתַיִם אָנֹכִי יוֹשֵׁב".

הכינוי הזה, "עם טמא שפתיים", שבו כינה את עם ישראל, גרר עונש מיָדי: "וַיָּעָף אֵלַי אֶחָד מִן הַשְּׂרָפִים וּבְיָדוֹ רִצְפָּה, בְּמֶלְקַחַיִם לָקַח מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ". המלאך לקח גחלת מעל המזבח ונגע בה בשפתיו של הנביא, ולאחר מכן אמר: "וְסָר עֲו‍ֹנֶךָ וְחַטָּאתְךָ תְּכֻפָּר". העוון שהיה זקוק לכפרה הוא דברי גנאי על ישראל, כפי שרש"י מפרש: "לכפר עוונך שחירפת את ישראל".

נביא הישועה

נשאלת השאלה: כיצד השמיע הנביא ישעיה דברים בגנותם של ישראל? אמנם הוא לא אמר את דבריו ברבים, אלא בינו ובין הקב"ה. דבריו גם לא גרמו רעה לבני ישראל, ובאו כטיעון מצידו של ישעיה, מדוע לא ראוי שיהיה נביא. אך עדיין נדרש הסבר מדוע התבטא כך על עם ישראל.

הדברים מקבלים משמעות יתרה לאור היותו של ישעיה 'נביא הגאולה', בשונה מירמיה שנודע בהיותו 'נביא החורבן'. ישעיה התנבא על הגאולה וניחם את העם אחרי חורבן הבית, בעוד ירמיה הוכיח את בני ישראל. ההבדל ביניהם מיוצג גם בשמותיהם: ירמיה כולל את המילה 'מַר', מלשון מרירות, ואילו ישעיה הוא מלשון 'ישועה'.

פתח תשובה

עלינו לומר שכינוי הגנאי שהשמיע ישעיה על ישראל לא בא חלילה לדבר בגנותו של עם ישראל, אלא לשמש התראה לדורות בדבר חומרת דיבור כזה. ישעיה מסר את נפשו כדי שבדורות הבאים לא יחזרו על מעשה כזה ויוכלו לתקן דברים כאלה, כמו דוד המלך שחטאו היה כדי "ליתן פתחון פה לבעלי תשובה".

סיפור זה מלמד כמה יש להיזהר מלדבר בגנות יהודים. לעיתים אדם מטיח דברי גנאי בחברו, ולאחר מכן הוא מצטדק ואומר בליבו שמניעיו חיוביים ושאמר את שאמר כדי להוכיח את חברו ולהרחיקו מן החטא, כלשון הפסוק במשלי "וְאֹהֲבוֹ שִׁחֲרוֹ מוּסָר". עם זה, הדרך להוכיח את הזולת איננה על-ידי דיבור בגנותו.

הדרך לעורר

אם ישעיה הנביא, אף שהיה מגדולי הנביאים, עד שראה את המרכבה העליונה ב'עולם הבריאה', בשונה מיחזקאל הנביא, שראה את המרכבה העליונה ב'עולם היצירה' בלבד, בכל-זאת נענש כאשר השמיע דברים בגנות ישראל – קל וחומר לאנשים כערכנו.

וכפי שמסופר על רבי זושא מאניפולי, שכאשר רצה לגרום ליהודי לתקן את דרכיו, היה עומד בסמוך אליו ואומר מתוך בכי של תשובה 'זושא עשה כך וכך', והיה מונה בעצם את חטאיו של אותו יהודי, וכך היה מעורר את ליבו לשוב בתשובה.

(תורת מנחם תשמ"ב, כרך ד, עמ' 2126)

  מן המעיין

מתן תורה

דיי בפה אחד

רבי שמעון בר-יוחאי אמר: אילו הייתי עומד בהר סיני בשעה שניתנה התורה לישראל, הייתי מבקש מאת הקב"ה שייבראו לאדם שני פיות, האחד שעמל בו בתורה, והאחד שעושה בו כל צרכיו. חזר ואמר: ומה אם אחד הוא, אין העולם יכול לעמוד בו מפני דלטוריה שלו, אילו היו שניים – על אחת כמה וכמה!

(ירושלמי ברכות)

שתי תקופות

את ימי העולם יש לחלק לשתי תקופות: הראשונה, מבריאת העולם ועד מתן תורה, והשנייה מאז מתן תורה, שמאז נקראו בני ישראל בכינויי חיבה מיוחדים – 'עם סגולה', 'העם הנבחר', 'גוי קדוש'.

(ספר המאמרים תש"ו)

יד אחת

"ויחן שם ישראל נגד ההר" (שמות יט,ב). אילו היו כל בני ישראל עושים אגודה אחת ומשלבים איש את ידו ביד רעהו, היו כל הידיים נעשות יד אחת, והייתה מגעת עד כיסא הכבוד.

(הרבי מקוז'ניץ)

נגד ההר

על "ויחן שם ישראל נגד ההר" רש"י מפרש: "כאיש אחד בלב אחד". בעבודת ה' בחיי היום-יום יש דברים שנדמים לאדם כ'הר' שקשה לעלות עליו, כגון אדם האומר בליבו: הרי אני עסוק כל-כך, כיצד אוכל לקבוע עיתים לתורה. כנגד מצב זה צריך להיות "ויחן שם ישראל" – צריכים כולם להתחזק "כאיש אחד".

(ספר המאמרים תרצ"ו)

בכוח העם כולו

"ויענו כל העם יחדיו... כל אשר דיבר ה' נעשה" (שמות יט,ח). רק בכוחו של כל העם יחדיו אפשר לקיים את כל התורה כולה, שכן יש מצוות רבות התלויות ברבים, בציבור, ואי-אפשר לקיימן ביחיד.

(הגאון מווילנה)

עולם, שנה, נפש

"והר סיני עשן כולו" (שמות יט,יח). 'עשן' ראשי תיבות עולם שנה נפש. משמעות ה'עשן' בלימוד התורה היא: 'עולם' – מקום, ללמוד תורה בכל בית ובכל מקום. 'שנה' – זמן, להרבות בכמות הזמן המוקדש ללימוד התורה. 'נפש' – חיות, להוסיף באיכות הלימוד, שהלימוד יהיה בחיוּת יתרה, וממילא יֵדע וישיג בעומק יותר.

(לקוטי שיחות)

להעלות ולרומם

"כי לבעבור נסות אתכם בא האלוקים ובעבור תהיה יראתו על פניכם" (שמות כ,יז). "נסות" – לשון הרמה (רש"י). משה הסביר לבני ישראל שמטרת הקולות והלפידים הייתה להעלותם לדרגה נעלית ביותר של התבטלות ויראה מהקב"ה.

(תורה אור)

תנועת חיים

"וירא העם וינועו" (שמות כ,טו). "וירא העם" – בשעה שראו אלוקות, מיד פעל עליהם הדבר ש"וינועו" – נעשתה אצלם תנועה של חיים.

(היום יום)

  אמרת השבוע

למנוע צער

הקצבים בעיר ללוב נהגו להראות לצדיק רבי דוד מללוב את הבהמות המוצעות להם למכירה, כדי שיאמר להם אם יימצאו כשרות.

פעם אחת בא אל רבי דוד מחותנו 'היהודי הקדוש', כדי לסכם את מועד החתונה ופרטיה. בעודו יושב עם האורח החשוב נכנס קצב אל הבית וביקש מרבי דוד להביט בבהמה שהביא עמו. מיד נעתר הצדיק לבקשתו, ביקש את סליחת האורח ויצא לחוות את דעתו על הבהמה.

שאלה אותו רעייתו הרבנית אם אין בכך משום פגיעה באורח הגדול. השיב רבי דוד: "מכיר אני את מחותני ויודע אני שלא יקפיד, אולם הקצב איש פשוט הוא וחלילה מלגרום לו עגמת נפש".

  פתגם חסידי

הארץ שומרת

"ארץ-ישראל היא בבחינת שבת: כשם שהשבת שומרת על עם-ישראל, כך ארץ-ישראל שומרת ומגינה על עם-ישראל" (רבי אהרון מקרלין)

  מעשה שהיה

ספר התורה חיבר מחדש

בבת אחת הופר השקט בעיירה הקטנה לונצ'יץ שבפולין. קולות נפץ ושאגות קרב מילאו את חלל האוויר במקום הפסטורלי והשליו.

ימי מלחמת העולם השנייה. הצבא הגרמני שעט אל תוככיה של פולין. העיירה הקטנה נכבשה בסערה, והגרמנים נתנו מיד פורקן לרשעותם.

היעד הראשון היה בית-הכנסת. הנאצים התקהלו סביבו והעלו אותו באש. צהלות השמחה החייתיות התמזגו בשאון הלהבות המלחכות את כותלי בית-הכנסת. ליבם של יהודי לונצ'יץ נקרע.

באותם רגעים נוראים התגנב אל בית-הכנסת צעיר, משה גינזבורג שמו. האש הבוערת לא הרתיעה אותו. בליבו בערה אש גדולה יותר. הוא היה נחוש להציל ספר תורה מן הלהבות.

מתחת לאפם של הגרמנים חדר אל בית-הכנסת מבעד לדלת האחורית. הוא הצליח להוציא מארון הקודש ספר תורה אחד, אוד מוצל מאש.

בביתו המתינה לו מלכה, אשתו, ליבה מפרפר מאימה. זו הוחלפה בהקלה גדולה כשנכנס ובחיקו ספר תורה. "אולי בזכות זה נינצל גם אנו מידי האכזרים", אמר לה בעיניים יוקדות, וטמן את ספר התורה במעמקי ארון הבגדים.

הימים הבאים היו קשים וכואבים. מי שיכול היה נס לעבר הגבול הרוסי. בני הזוג גינזבורג ארזו מעט מיטלטלים, נטלו את חנה'לה, בתם בת השנתיים, ושכרו איכר פולני שיובילֵם אל הגבול. במהלך הנסיעה נזכר פתאום משה בספר התורה. "שכנינו יבואו לבזוז את ביתנו ויחללו את ספר התורה", אמר בחלחלה. "עליי להוציאו מן הבית ולהסתירו במקום מבטחים".

מלכה נחרדה: "האם בדעתך לחזור עכשיו? ואיך ייפגשו דרכינו?".

משה היה נחרץ: "אינני יודע, אך סיכנתי את חיי בשביל ספר התורה, ואינני יכול להפקירו".

בלב כבד נפרד מרעייתו ומבתו. הן המשיכו במסע לבדן. משה קיווה לטוב. "בעוד ימים מספר ניפגש שם", אמר לרעייתו.

עיר הגבול המתה מפליטים, שביקשו לעבור לרוסיה. הצבא הרוסי לא אהב את נהירת הפליטים הזאת, והִגלה אותם לסיביר הרחוקה.

מלכה וחנה'לה היו בין אלפי הגולים שהובלו אל הישימון הקפוא. בליבה של מלכה קיננה הדאגה לשלום בעלה. לא הייתה לה שום דרך להשיג מידע על אודותיו.

שש שנים חלפו. המלחמה תמה. האויב הגרמני הובס. מלכה וחנה'לה שרדו בניסי ניסים, והצטרפו אל הפליטים ששבו אל ערי מגוריהם בפולין. הם ניסו להשתקם ולחבר את פיסות החיים המרוסקות.

הם הגיעו אל העיר שטטין, שננטשה מתושביה בזמן המלחמה. אט-אט נרקמה בעיר קהילה יהודית, הוקם בית-כנסת, וחיים יהודיים שבו לפעם על אדמת פולין החרוכה.

כאשר הגיעו האם והבת לעיר, גילו שרוב היהודים התיישבו במרכזה. שם קמו מוסדות קהילתיים כמו בית-כנסת, בית-ספר ואפילו חנויות כשרות. אולם באזור הזה לא נמצאה דירה פנויה.

באין ברירה פנתה מלכה לשכונת פועלים מרוחקת, ושכרה חדר בביתו של נפח פולני. החיים בבית הגוי היו קשים. בעל הבית נהג לשוב הביתה שיכור, לשיר בקולניות ולגדף בגסות. האם והבת היו מצטנפות בפינה, ומייחלות שהעייפות תכריע את השיכור.

יום אחד חלתה חנהל'ה. מלכה לקחה אותה אל המִרפאה. אל חדר ההמתנה נכנסה אישה נושאת תינוק. מלכה התבוננה בתווי פניה, והללו נראו לה יהודיים. היא פנתה אליה ביידיש והזמינה אותה לשבת לצידה.

פניה של האישה אורו. "כמה טוב לפגוש כאן יהודייה!", אמרה לה בשמחה. "נעים להכיר: אסתר רבינוביץ. האם את שוהה זמן רב בשטטין?".

בין השתיים התפתחה שיחה, ובסופה דמו למכרות ותיקות. כשאסתר שמעה על תנאי מגוריה של מלכה בבית הנפח השיכור אמרה לה: "אני מזמינה אותך לבוא אל ביתי ולחיות עמנו". מלכה היססה מעט, אך לבסוף נענתה להזמנה.

"יצחק", פנתה אסתר אל בעלה, כשנכנסה לביתה עם האורחת החדשה, "זו האורחת שלנו, מלכה גינזבורג".

יצחק בירך את האורחות לשלום. השם גינזבורג עורר בו זיכרון עמום. "אמרי-נא לי", פנה אל מלכה, "האם מוצאך במקרה מהעיירה לונצ'יץ?".

מלכה קפאה על מקומה. "כן", אמרה בדריכות.

יצחק אמר: "במחנה הכפייה הרוסי שבו שהיתי היה יהודי ושמו משה גינזבורג, מהעיירה לונצ'יץ".

רעד אחז במלכה. "אתה יודע היכן הוא?", לחשה בהתרגשות.

"לא ממש", ענה יצחק. "דרכינו נפרדו כשעמדנו לצאת מרוסיה".

"הוא לא אמר לך לאן פניו?", התחננה מלכה.

יצחק אימץ את זיכרונו. "נדמה לי שמשה אמר כי ייסע קודם ללונצ'יץ, לבדוק אם נותר שם מי מקרוביו, ולאחר מכן ימשיך לפייטרקוב, שם ייקח ממכר גוי ספר תורה שהפקיד בידיו".

"זה בעלי!", קראה מלכה בסערת-נפש.

כעבור כמה ימים, ברכבת העושה את דרכה מפייטרקוב לשטטין, נסעו בני זוג נרגשים. הגבר חבק ספר תורה. "הכול בזכות ספר התורה", לחש משה גינזבורג אל רעייתו.

(על-פי סיפורו של יונה נווה)

  לומדים גאולה

למה לאכול לחם

מעניין שככל שאנו יורדים בסולם הבריאה, עולה החשיבות התזונתית של אותם דברים. הבשר (שהוא מסוג ה'חי') אינו משביע את האדם כמו הלחם (שהוא מסוג ה'צומח'); והלחם חשוב לאדם פחות מהמים, שבלעדיהם אין האדם יכול להתקיים אפילו זמן קצר (ומים הרי הם 'דומם'). נמצא אפוא שהאדם זקוק לצורך קיומו למזון הלקוח מהדרגות הנמוכות ביותר של הבריאה.

הזדקקותו של האדם למזון שרובו מן הצומח מעוררת שאלה: מדוע האדם, נזר הבריאה, זקוק ללחם הבא מהצומח? מה יש בצמח שאין בו?

שאיפה לניצוצות

בתורת הקבלה והחסידות מבואר שההזדקקות של האדם למזון נובעת מהימצאות ניצוצות אלוקיים באותו מזון. נשמת האדם שואפת לקבל את הניצוצות הללו, ולכן האדם נברא באופן שיהיה זקוק תמיד למזון.

רעיון זה מרומז בפסוק (עקב ח,ג): "כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם, כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם". כלומר, לא הלחם לבדו, החומריות של הלחם, הוא המחיה את האדם, אלא "מוצא פי ה'", כלומר, הניצוץ האלוקי שבלחם – הוא המעניק לו את החיוּת. כשהאדם אוכל או שותה דבר-מה, נשמתו 'רוכשת' את הניצוצות האלוקיים שהיו חבויים באותו מאכל או משקה, ובכך נסגר מעגל: הניצוצות הללו נגאלים על-ידי התכללותם בנשמת האדם, וכך הנשמה 'ניזונה' מהם.

כאן, מתברר, יש יתרון לברואים הנחותים דווקא. ככל שהנברא נחות יותר, עולה יתרונו ה'תזונתי'. הניצוצות האלוקיים הטמונים בסוג ה'דומם', גבוהים מן הניצוצות שבסוג ה'צומח'; ואלה החבויים בסוג ה'צומח', נעלים מן המצויים בסוג ה'חי'.

דבר זה מוסבר על-פי משל החומה. כאשר חומת אבנים מתמוטטת, האבנים שהיו בתחתיתה נופלות קרוב ואינן מתרחקות כל-כך. דווקא האבנים שהיו בראש החומה הן הנופלות רחוק ביותר. כאשר אנו מוצאים אבן במרחק גדול מהחומה, אות הוא שבמקורה הייתה בראש החומה, ולכן נפלה רחוק כל-כך.

גם בבריאה שולט אותו עיקרון: הניצוצות האלוקיים הגבוהים ביותר נפלו לברואים הנחותים ביותר. הניצוצות שב'דומם' גבוהים יותר (מבחינת שורשם) מהניצוצות שב'צומח' וב'חי', וכך הלאה. נשמת האדם שואפת להשיג את הניצוצות האלה, ולכן האדם זקוק למזון, הלקוח דווקא מהברואים הנחותים יותר. וכפי שפירש הבעש"ט את הפסוק (תהילים קז,ה) "רעבים גם צמאים, נפשם בהם תתעטף": מדוע הם רעבים וצמאים? מפני ש"נפשם תתעטף" – נשמתם היא הרעבה לניצוצות האלוקיים שבמזון.

העולם לעתיד

מציאות זו אמורה להשתנות לעתיד לבוא. לאחר שתהליך בירור הניצוצות יגיע לסיומו, לא יהיה עוד צורך להזין את הנפש בניצוצות הקדושה הטמונים במזון. הנפש תחיה אז מגילוי עצמותו של הקב"ה שיאיר בגוף הגשמי, מכיוון שאז תתגלה מעלתה של המציאות הגשמית.

בזמן הגאולה הקב"ה בכבודו ובעצמו יתגלה בעולם, וממילא תתגלה עליונותו של הגוף הגשמי. שורשו של הגוף נעלה לאין-ערוך מזה של הנשמה. בעוד הנשמה נלקחה מאורו של הקב"ה, הגוף הגשמי שורשו מעצמותו יתברך, שרק בכוחו ויכולתו לברוא יש גשמי מאַין ואפס.

בימינו מוסתרת עליונות זו של הגוף ושל הגשמיות, ולהפך, הגשמיות נחותה מהרוחניות; אולם לעתיד לבוא, לאחר שהעולם יזדכך ויהיה כלי לגילוי האמת המוחלטת – תתגלה המעלה העצומה של הגשמיות, עד שהרוחניות תשאב את חיוּתה ממנה. לכן באותו זמן תחדל הנשמה מלהחיות את הגוף, שכן היא עצמה תקבל את חיוּתה מן הגוף הגשמי.

  חיים יהודיים

החומש מצא את בעליו

פתאום, באמצע הריאיון, השתררה דממה בקו הטלפון. כעבור זמן-מה נטלה רעייתו של המרואיין, יצחק רוט, את השפופרת. "בעלי מתרגש מאוד, קשה לו להמשיך בשיחה", התנצלה במבוכה. "אנסה ברשותך להשלים את הפרטים החסרים".

רוט (87), המתגורר כיום בשכונת נווה עוז שליד פתח-תקווה, נולד בעיירה ציורית בבורגנלנד, חבל ארץ באוסטרייה, על גבול הונגריה וסלובקיה. "בעיירה התגוררו עוד שתים-עשרה משפחות יהודיות", הוא מספר. "אני זוכר את עצמי הולך עם אבא לבית-הכנסת ולומד עמו בחומש גדול".

הגירוש הפתאומי

חייו של יצחק הצעיר ושל בני משפחתו השתנו באחת. "לאחר שאוסטרייה סופחה לגרמניה, הגרמנים ריכזו את המשפחות היהודיות", הוא מספר. "הם החתימו את היהודים על טופסי ויתור על רכושם לטובת הרייך השלישי. למחרת בבוקר העבירו אותנו אל מעבר לגבול.

"באותה עת עדיין לא הוקמו מחנות ריכוז", מסביר רוט. "הגענו להונגריה ומשם נשלחנו בחזרה לגבול. כך כמה פעמים. בשלב מסויים איימו עלינו שאם ננסה לחזור לגבול נוצא להורג. בסופו של דבר נכנסנו להונגריה ונתקבלנו בסבר פנים יפות על-ידי אנשי הקהילה היהודית".

כתב-יד בגרמנית

לבני משפחת רוט היה ברור שעתידם אינו בהונגריה. "הוריי החליטו לעלות לארץ-ישראל. למסע הארוך הצטרפו עוד שלוש משפחות מהעיירה. בדיעבד התברר שהגירוש מהבית הציל את חיינו", אומר רוט.

יום אחד, בשעה שיצחק התפלל בבית-הכנסת בשכונת מגוריו, ניגש אליו אחד מידידיו הוותיקים, חומש בידו. הוא פתחו והצביע על שתי מילים שנכתבו בכתב-יד, בגרמנית: "הוגו רוט". יצחק רעד מהתרגשות, הוא לא האמין למראה עיניו. 'הוגו' היה כינויו של אביו, חיים רוט. "אבא נהג לרשום את שמו על כל הספרים", אומר יצחק. "החזקתי את החומש, דפדפתי בו שוב ושוב. זו תחושה שאי-אפשר לתאר במילים".

מסעו של החומש

יצחק ידע שבית-הכנסת שבו נהג להתפלל עם אביו הועלה בלהבות בידי הנאצים.  בדיעבד התברר כי הצוררים החרימו כמה ספרי-קודש והעבירו אותם לאוניברסיטה מקומית לצורכי 'מחקר'. לאחר השואה החליטו שלטונות אוסטרייה להעביר את הספרים לרשות הקהילה היהודית. ראשי הקהילה שלחו מקצת הספרים לאוניברסיטה העברית בירושלים. באוניברסיטה סברו שמקומם הטבעי של הספרים בבתי-הכנסת, והם חולקו לבתי-הכנסת ברחבי הארץ.

בשלב זה נקטע הריאיון בשל התרגשותו של יצחק. רעייתו ממשיכה: "לאחר התגלית הייתה השמחה בבית גדולה. החותמות הרשמיות על החומש מספרות למעשה את מסעו - מבית-הכנסת בשכונה שבה התגורר בעלי עד ש'נחת' אצלנו. הרגשנו שהספר נשלח אלינו משמים ממש. קשה להבין בהיגיון כיצד החומש שבעלי למד בו, בילדותו, באוסטרייה, ושנגזל בידי הנאצים, הגיע עד בית-הכנסת שבו בעלי מתפלל כאן בארץ".


השגחה פרטית מופלאה. רוט ומסמכי החומש

  פינת ההלכה ומנהג

לא תחמוד

שאלה: אם אדם רואה בבית חברו חפץ נאה וחושק בו, האם בכך הוא עובר על 'לא תחמוד'?

תשובה: האיסור חל במצב שהאדם יודע כי בעל החפץ אינו מעוניין למסור אותו או למוכרו, ובכל-זאת הוא מתאווה לחפץ. מרגע שהתפתה בליבו וחשב כיצד יוציא מחברו חפץ זה (שלא לרצון בעליו), עבר ב'לא תתאווה' (שבדיברות השניים), שכן "אין תאווה אלא בלב בלבד".

אם לא הסתפק בתאווה בלב אלא פעל כדי להוציא את החפץ מרשות בעליו, על-ידי הפעלת לחץ עליו, עובר גם ב'לא תחמוד'. על האיסור הזה הוא עובר משעת פעולת הקניין, שנאמר (דברים ז,כה): "לא תחמוד כסף וזהב עליהם ולקחת לך".

אם לא הסתפק בהפעלת לחץ (חברתי וכדומה) אלא כפה את הבעלים למכור לו את החפץ, אף ששילם את מלוא תמורתו – הרי נוסף על כל האמור, נחשב המעשה הזה 'חמס', והחומד נחשב גזלן מדרבנן.

על הסכנה שבחימוד כתב הרמב"ם: "התאווה מביאה לידי חימוד, והחימוד מביא לידי גזל. שאם לא רצו הבעלים למכור... יבוא לידי גזל, ואם עמדו הבעלים בפניו להציל ממונם... יבוא לידי שפיכות דמים. צא ולמד ממעשה אחאב ונבות", שנבות נהרג על כרמו שחמד ממנו אחאב (מלכים-א,כא).

וכיצד נמנעים מכך? כתב האבן-עזרא:  "דע, כי איש כפרי שיש לו דעה נכונה, והוא ראה בת מלך שהיא יפה, לא יחמוד אותה בליבו... [כך] המשכיל... ישמח בחלקו, ולא ישים אל ליבו לחמוד ולהתאוות דבר שאינו שלו, כי ידע ש[דבר] שה' לא רצה לתת לו, לא יוכל לקחתו בכוחו ובמחשבותיו ותחבולותיו... על-כן יבטח בבוראו, שיכלכלנו ויעשה הטוב בעיניו".

מקורות: שמות כ,יד. דברים ה,יח. מכילתא יתרו פ"ח. ב"ק סב,א. ב"מ ה, סע"ב. רמב"ם הל' גזילה פ"א ה"ט-יב. טושו"ע חו"מ סי' שנט ס"ט-יא, ונו"כ. שו"ע אדמו"ר הזקן הל' גזילה וגניבה ס"ה (במהדורה הישנה: חלק ה-ו עמ' 1757. בחדשה: ח"ו עמ' קא). פתחי חושן הל' גניבה ואונאה פ"א סי"א ובהערות, וש"נ.


 

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)