ספר טהרה, הלכות שאר אבות הטומאות, פרק ג-ה.

הלכות שאר אבות הטומאה פרק ג

א. נבלת העוף הטהור מטמא מן התורה, מפי השמועה למדו שזה שנאמר וכל נפש אשר תאכל נבילה וטריפה באזרח ובגר וכבס בגדיו ורחץ במים אינו מדבר אלא באוכל נבילת העוף הטהור בלבד שהוא אסור משום נבילה וטריפה, וכיצד היא טומאתה אינה מטמאה לא במגע ולא במשא ולא כשהיא בתוך הפה אלא בתוך בית הבליעה, שנאמר וכל נפש אשר תאכל אינה מטמאה אלא כשהיא בבית הנפש, וזה שנאמר תאכל לתת שיעור לטומאתה כשיעור אכילה שהוא כזית, והרי נאמר בה וכבס בגדיו מלמד שהמתטמא בה מטמא בגדיו עד שיפרוש ממטמאיו כמו שביארנו, כיצד הבולע כזית מנבלת העוף הטהור ונגע בכלים בשעת בליעתו טמאים ונעשו ראשון לטומאה, היה נוגע באדם ובכלי חרס בשעת בליעתו לא טימאן כמו שביארנו בשאר אבות הטומאות, ואחר שבלע אינו מטמא שאר כלים שהרי הוא ככלי ראשון לטומאה אחר שפירש ממטמאיו שאע"פ שהוא טעון טבילה והערב שמש אינו מטמא כלים.

ב. אין נבלת העוף הטהור צריכה מחשבה לטמא טומאה זו החמורה אלא כיון שבלע ממנה כזית מכל מקום הרי זו מטמאה בבית הבליעה, חישב עליה לאכילה הרי זו מטמאה טומאת אוכלין והרי היא כאוכל ראשון לטומאה אע"פ שלא נגע בה טומאה אחרת ואינה צריכה הכשר.

ג. פרה אדומה ושעירין הנשרפים אינן כן, אע"פ שהן מטמאין המתעסק בהן אם חישב עליהן לאכילה צריכין שתגע בהן טומאה ואחר כך יטמאו טומאת אוכלין.

ד. כזית מנבלת הבהמה שתחבו בכוש והכניס לתוך מעי האשה מלמטה, או שהכניסו לתוך בליעתו של חבירו במקום שנבלת העוף הטהור מטמאה, הרי זה טמאו משום נושא לא משום נוגע כמו שביארנו בתחילת הספר.

ה. הכורך כזית מבשר נבילת העוף הטהור בחזרת וכיוצא בה ובלעו אע"פ שלא נגע בגרונו ה"ז טמא, כרכו בסיב ובלעו ה"ז טהור.

ו. הבולע נבילת העוף הטהור ואחר שבלעה הקיאה קודם שתתעכל הרי זה אינו מטמא בגדים כשתצא לגרונו בשעה שמקיאה, שאינה מטמאה בבית הנפש אלא בשעת בליעה לא בשעה שמקיאה.

ז. מעי של נבלת העוף הטהור שבלעו מקצתו בבית הבליע' ומקצתו בחוץ לתוך פיו אם יש בבית הבליעה כזית ה"ז טמא ואם לאו טהור.

ח. בלע ממנה אבר שלם שאין בו כזית אינו מתטמא, אפילו נטל צפור ואכלה אם יש בה כזית נטמא ואם לאו טהור.

ט. הכנפיים והנוצה אף ע"פ שהן כאוכלים ומתטמאין ומטמאין טומאת אוכלין אינן מצטרפין בנבלת העוף הטהור לכזית, אבל המקומו' הרכים הקרובים לבשר מן החרטום והציפורנים הרי הן כבשר ומצטרפין לכזית, ראשי אגפיים וראש הזנב והעצמות אפילו הרכות אינן מצטרפין.

י. האוכל מנבלת העוף הטהור מן העצמות הרכין או מן הגידין ומן השלל של ביצים ומן הדם ומבשר מן החי ממנו טהור, אבל האוכל מן האשכול של ביצים ומן הקורקבן ומן בני המעיים, או שהמחה את החלב באור וגמעו ה"ז טמא כאוכל מבשרם שהשותה בכלל אוכל, המחהו בחמה וגמעו טהור שהרי הסריחו.

יא. נבלת העוף הטהור שנפסדה מלאכול הכלב טהורה, וכן אם יבשה כחרס ואינה יכולה להשרות בפושרין מעת לעת לחזור לכמות שהיתה הרי זו טהורה, והאוכל נצל של נבלת העוף הטהור ה"ז טהור.

יב. עוף טהור שנטרף ונשחט שחיטה כשירה שחיטתו מטהרתו ואפילו נשחט בעזרה, ואם נמלק ונמצא טריפה אין מליקתו מטהרתו, נמצאת אומר שהשוחט עוף טהור בין בחוץ בין בפנים בין קדשים בין חולין ה"ז טהור, והמולק חולין בפנים או שמלק קדשים בחוץ הרי אלו מטמאין בגדים בבית הבליעה.

יג. המולק קדשים בפנים אם היו ראויין לקרבן ולא נמצאו בהן מומין שביארנו במקומו הרי אלו טהורין, כיוצא בו עגלה ערופה שנערפת כהלכתה טהורה כפרה כתיב בה כקדשים, וכן אם נשחטה אחר ירידתה לנחל אע"פ שאסורה בהנאה הצילה אותה שחיטתה מידי נבילה.

יד. נבלת העוף הטמא טהורה ואינה מטמאה בבית הבליעה, ואם חישב עליה לאכילה והוכשרה הרי היא כאוכלין טמאין שהן ראשון לטומאה, וכנפיים והנוצה והמקומות הרכים מן החרטום ומן הציפורנים שלה הרי הן כבשרה.

טו. אחד העוף הטהור ואחד העוף הטמא אבר מן החי הפורש מהם טהור ואין בו טומאה כלל, שנאמר ולאלה תטמאו לכל הבהמה להוציא את העוף שאין לו פרסה, ומפי השמועה למדו שלא בא הכתוב אלא לטמא אבר מן החי של בהמה או חיה.

טז. אבר מן המת מן העוף הרי הוא כנבלת העוף שפירש ממנו, אם היתה נבלת עוף טהור מטמאה טומאה חמורה בבית הבליעה בכזית, ואם חישב עליו לאכילה מטמא טומאת אוכלין, ואם היתה נבלת עוף טמא מטמא טומאת אוכלין אם חישב עליו והוכשר, ואינו מטמא אוכלין אחרים עד שיהיה בו כביצה כשיעור כל האוכלין לטמא כמו שיתבאר.

פרק ד

א. שמונה שרצים האמורין בתורה והן: החולד, והעכבר, והצב, והאנקה, והלטאה, והכח, והתנשמת, והחומט, טומאת כולן שוה והן הנקראין שרץ לעניין טומאה.

ב. השרץ אב מאבות הטומאות מטמא אדם וכלים במגע וכלי חרס באויר ואינו מטמא במשא, והנוגע בו אינו מטמא בגדים בשעת מגעו, ושיעור טומאתו בכעדשה וכל השרצים מצטרפין לכעדשה.

ג. האיברים אין להן שיעור אבר מן השרץ כברייתו.

ד. בשר וגידים ועצמות שהוא פחות מכעדשה בין שפירש מן החי בין שפירש מן המת מטמא טומאתו, והוא שיהיה בבשר שעליו או במוח שבעצם כדי להעלות ארוכה.

ה. בשר מן החי הפורש מן השרץ טהור שאין מטמא אלא אבר הדומה לשרץ כולו, מה שרץ בשר וגידים ועצמות אף אבר הפורש בשר וגידים ועצמות.

ו. הכוליא והכבד והלשון וכיוצא בהן אע"פ שהן אבר ואין עושין חליפין הרי הן כבשר, ואם פירשו מן החי טהורין.

ז. דם השרץ כבשרו ומצטרף לכעדשה כל זמן שהוא מחובר בבשר.

ח. עצמות השרץ וגידיו וציפורניו טהורין, ועור החולד והעכבר והצב והתנשמת טהור אע"פ שהוא לח ועדיין לא עיבדו ולא הלך בו, אבל עור האנקה והכח והלטאה והחומט כבשרן ומטמא בכעדשה, ואם עיבדן או שהלך בהן כדי עבודה טהורין, וכמה היא כדי עבודה כדי הילוך ד' מילין.

ט. קוליית השרץ הנוגע בה טהור אע"פ שהיא מליאה מוח והוא שיהיה המוח מתקשקש שאינו מעלה ארוכה, אבל אם היה עומד במקומו ויש בו כדי להעלות ארוכה בה מבחוץ הרי הנוגע בה טמא ככל האיברים שיש בהן כדי להעלות ארוכה כמו שביארנו, ניקבה הקולית בכל שהוא הנוגע בה מ"מ טמא.

י. ביצת השרץ המרוקמת אע"פ שהשרץ נראית מתוכה טהורה, ניקבה כל שהוא הנוגע בה טמא.

יא. שרץ שחציו בשר וחציו אדמה הנוגע בבשר טמא ובאדמה טהור, ואם השריץ על פני כולו אף הנוגע באדמה שעדיין לא נגמרה צורתו טמא.

יב. בשר השרץ שנפסד והבאיש ונפסל מלאכול הכלב טהור, יבש עד שנעשה כחרש אם יכול להשרות בפושרין מעת לעת ולחזור לח כשהיה מטמא ואם לאו טהור ואפילו כאוכלין טמאים אינו מטמא, בד"א במקצת השרץ אבל שרץ שיבש ושלדו קיים או שנשרף ושלדו קיים הואיל ותבנית כולו עומדת ה"ז מטמא וקרוב בעיני שטומאה זו מדבריהם.

יג. כזית מן הנבילה או כעדשה מן השרץ שצמקו וחסרו טהורין, פחות מכעדשה מן השרץ ופחות כזית מן הנבילה שתפחו ועמדו על כשיעור מטמאין מדברי סופרים, היו בתחילה כשיעור וצמקו וחזרו ותפחו עד שהגיע לשיעורן הרי אלו מטמאין כשהיו דין תורה, וכן אתה אומר בכזית מן המת.

יד. השרץ אינו מטמא עד שימות, הותזו ראשיהן אע"פ שעדיין הראש מעורה בעור הגוף אע"פ שהן מפרכסין כזנב הלטאה מטמאין, שאר שקצים ורמשים כולן כגון הצפרדע והנחש והעקרב וכיוצא בהן אע"פ שהן אסורין באכילה הרי הן טהורין מכלום ואפילו כאוכלין טמאין אינן, ואין לך בכל השרצים מה שמטמא במותו חוץ משמונת המינין המפורשין בתורה.

פרק ה

א. שכבת זרע מאבות הטומאה מטמאה אדם וכלים במגע וכלי חרס באויר ואינה מטמאה במשא ואין המתטמא בה מטמא בגדים בשעת מגעו, ואחד הנוגע בה ואחד הרואה אותה בבשרו שניהן ראשון לטומאה דין תורה, וכמה שיעורה לנוגע בכעדשה ולרואה בכל שהוא, ואין הרואה טמא עד שתצא ממנו ויחתום ממנו פי אמה שנאמר אשר תצא ממנו שכבת זרע, לפיכך אפילו ראה בקיסם הואיל והגיעה לפי אמה נטמא, ואחד הרואה מחמת בשרו או הרואה באונס טמא.

ב. אין שכבת זרע של קטן מטמאה עד שיהיה בן ט' שנים ויום אחד.

ג. שכבת זרע אדומה טהורה עד שתהיה לבנה ונמשכת.

ד. וכל שכבת זרע שאין גופו של אדם מרגיש בה אינה מטמאה, לפיכך אם ראה בלא קישוי ובלא תאוה אינה מטמאה משום שכבת זרע, נעקרה בהרגשה אע"פ שיצתה שלא בהרגשה טמא.

ה. המהרהר בלילה וראה ששימש מטה בחלום ועמד ומצא בשרו חם אע"פ שלא מצא שכבת זרע ה"ז טמא כיון שהרגיש ששימש בחלום כבר ראה בהרגשה ולפיכך מצא בשרו חם והיתה מעט ונתקנחה בבשרו או בכליו ולפיכך לא מצא לחלוחית, הרהר ולא מצא בשרו חם או שמצא בשרו חם ולא הרהר טהור.

ו. המטיל מים וראה מים חלוקין או עכורים בתחילה טהור, ראה אותם באמצע או בסוף ה"ז טמא, היו המים שהטיל כולם מתחילה ועד סוף חלוקין או עכורים הרי זה טהור, היו לבנים ונמשכין טמא, והמטיל טיפים עבות מתוך האמה טהור.

ז. בעל קרי שטבל ולא הטיל מים קודם שיטבול כשיטיל מים טמא מפני צחצוחי שכבת זרע שאינן יוצאין אלא כשיטיל מים, בד"א בחולה או בזקן אבל ילד בריא טהור מפני שהוא יורה שכבת זרע בחזקה כחץ והיא כולה ננתקת מן האמה, עד כמה הוא ילד כל זמן שהוא עומד על רגלו אחת ונועל או חולץ מנעלו ואם אינו יכול לעשות כן מפני חוליו הרי זה חולה לענין זה.

ח. וכל אשה ששמשה מטתה וירדה וטבלה קודם שתקנח עצמה יפה יפה הרי היא בטומאתה.

ט. אחד האיש ואחד האשה ששמשו מטתן שניהן טמאים, ושניהן ראשון לטומאה דין תורה, ואין האשה טמאה משום נוגעת בשכבת זרע שנגיעת בית הסתרים אינה נגיעה, אלא המשמשת הרי היא כרואה קרי, והוא שתהיה בת שלש שנים ויום אחד שנאמר [ואשה אשר ישכב איש אותה], היתה קטנה מבת שלש שנים אינה מתטמאה בשכיבה, אבל מתטמאה בנגיעת שכבת זרע אם נגע בבשרה מבחוץ, [לפיכך הבועל גדולה שלא כדרכה טהורה], שלא טימא אותה הכתוב בטומאת בית הסתרים אלא כדרכה.

י. הבועל את האשה ולא הוציא שכבת זרע טהור אע"פ שהערה, וכן האשה טהורה עד שיוציא האיש.

יא. האשה שפלטה שכבת זרע אם פלטה אותה בתוך שלש עונות הרי היא טמאה כרואה קרי, לפיכך סותרת יום אחד אם היתה זבה כאיש שראה קרי, ומטמאה בכל שהוא אע"פ שלא יצאת לחוץ אלא נעקרה והגיעה לבין השיניים נטמאה שהרי שכבת זרע כדמה מה דמה מטמא בפנים אף שכבת זרע שתפלוט תטמא אותה בפנים.

יב. שכבת זרע עצמה שנפלטה בתוך השלש עונות מטמאה אחרים שנגעו בה כדרך שטימאה האשה שפלטה אותה, ואם פלטה אחר שלש עונות הרי האשה טהורה וכן שכבת זרע שנפלטה טהורה שכבר נפסדה צורתה.

יג. וכמה היא עונה יום או לילה ואין העונה שנבעלה בה מן המניין, כיצד נבעלה בליל השבת שלש עונות שלה יום השבת וליל אחד בשבת ואחד בשבת אם פלטה בתוך זמן זה טמאה, פלטה מליל שני והלאה טהורה, והאיש שפירשה ממנו שכבת זרע אפילו לאחר כמה עונות הרי זו טמאה כל זמן שהיא לחה והפורש ממנו טמא.

יד. שכבת זרע אינה מטמאה אלא כשהיא לחה, יבשה כחרס טהורה, ואם יכולה לשרות מעת לעת בפושרין ולחזור לכמות שהיתה הרי זו טמאה.

טו. כבר ביארנו בפרק זה שהרואה קרי והאשה ששכב איש אותה שכבת זרע והנוגע בשכבת זרע טמאים מן התורה, וכן האשה שפלטה בתוך שלש עונות הרי היא טמאה מן התורה כרואה קרי, אבל שאר האמורין בפרק זה שהן טמאים כגון מהרהר ומטיל מים אינן טמאין אלא מדבריהם ולא גזרו עליהם טומאה אלא לתרומה אבל לחולין טהורין.

טז. נכרית שפלטה שכבת זרע של ישראל בתוך השלש עונות, וכן הבהמה שפלטה שכבת זרע של ישראל בתוך זמן זה הרי אותה הנפלטת טמאה, פלטתו לאחר זמן זה הרי היא ספק נסרחה או עדיין לא נסרחה.

יז. כבר ביארנו בהלכות מטמאי משכב ומושב ששכבת זרעו של עכו"ם טהור מכלום לפיכך בת ישראל שפלטה שכבת זרע של עכו"ם אפילו בתוך שלש עונות טהורה.

יח. עכו"ם שהרגיש ונתגייר וירד וטבל ויצא ממנו שכבת זרע שהרגיש בה אחר שטבל ה"ז ספק טמא.

יט. גדולה ששכב אותה קטן פחות מבן תשע [או עכו"ם או בהמה] הרי זו טהורה שנאמר [ואשה אשר ישכב איש אותה] עד שיהיה השוכב איש ומישראל כמו שביארנו.