ספר טהרה, הלכות טומאת צרעת, פרק יד-טז.

הלכות טומאת צרעת פרק יד

א. צרעת בתים כשני גריסין זה בצד זה נמצא רוחב הנגע כמו מקום צמיחת שש שערות בגוף ואורכו כשתים עשרה שערות בריבוע והפחות משיעור זה בבתים טהור וכל השיעורין הלכה למשה מסיני.

ב. שלשה סימני טומאה יש בבתים מראה ירקרק ואדמדם והפשיון וכולן מפורשין בתורה, ושני המראות מצטרפין זה עם זה, ופשיון הסמוך כל שהוא והרחוק כגריס אבל החוזר אחר הטוח כשני גריסין.

ג. אין נגעי בתים מטמאין עד שיהיה מראה הנגע שפל מן הקיר שנאמר שקערורות שיהיו שוקעין בקירות, ובב' המראות מסגירין או מחליטין ובפשיון נותצין ואם פשה אחרי הטוח נותץ את כל הבית כמו שיתבאר.

ד. כשיראה נגע בבית אפילו חכם שיודע ודאי שזה נגע לא יגזור ויאמר נגע נראה לי בבית אלא אומר לכהן כנגע נראה לי בבית, וצוה הכהן ופינו את הבית אפילו חבילי עצים וחבילי קנים ואחר כך יבוא הכהן ויכנס ויראה הנגע.

ה. בית אפל אין פותחין בו חלונות לראות את נגעו אלא אם אין הנגע נראה בו טהור, ואחר שיראה הכהן את הנגע יצא ויעמוד על פתח הבית בצד המשקוף ויסגיר או יחליט או יפטור שנאמר ויצא הכהן מן הבית והסגיר את הבית, לא שיסגיר והוא בתוך ביתו או בתוך בית המנוגע או תחת המשקוף אלא בצד פתחו, ואם עמד תחת המשקוף או שהלך לביתו והסגיר הרי זה מוסגר.

ו. אין הבית מטמא בנגעים עד שיהיה בו ארבע אמות על ארבע אמות או יתר ויהא לו ארבעה כותלים והוא בנוי בארץ באבנים ועפר ועצים שנאמר את אבניו ואת עציו ואת עפרו, אבל אם היה בו פחות מארבע אמות על ארבע אמות או שהיה עגול או שהיה בעל שלשה כותלים או בעל חמשה או שהיה בנוי בספינה או תלוי על ארבע קורות אינו מטמא בנגעים, היה בנוי על ארבעה עמודים מטמא בנגעים.

ז. כמה אבנים יהיו בו אין פחות משמונה שתי אבנים בכל כותל כדי שיהיה כל כותל ראוי לנגע שאין הבית מטמא בנגעים עד שיראה בו כשני גריסין על שתי אבנים שנאמר את האבנים אשר בהן הנגע, וכמה עצים יהיו בו כדי ליתן תחת המשקוף, ועפר כדי לתת בין פצים לחבירו, אבל אם היה בו פחות משיעורים אלו אינו מטמא בנגעים.

ח. הלבנים והשיש אינן חשובין כאבנים, בית שאחד מצדיו מחופה בשיש ואחד בסלע ואחד בלבנים ואחד בעפר אינו מטמא בנגעים.

ט. בית שלא היו בו אבנים ועצים כשיעור ונראה בו נגע ואחר כך הביא לו אבנים ועצים ועפר טהור.

י. בית שסככו בזרעים בטלן הואיל ומשמשין תשמיש עץ הרי הן כעץ ואם נטמא הבית נטמאו עמו טומאה חמורה כמו שיתבאר.

יא. ירושלים וחוצה לארץ אין מטמאין בנגעים שנאמר בבית ארץ אחוזתכם וירושלים לא נתחלקה לשבטים, ובתי העכו"ם שבא"י אין מטמאין בנגעים.

יב. הלוקח בתים מן העכו"ם יראה בתחלה.

יג. בית שצדו אחד עכו"ם וצדו אחד ישראל צדו אחד בארץ וצדו אחד בחוצה לארץ אינו מטמא בנגעים, ושאר כל הבתים שבא"י מטמאין בנגעים בין צבועים בידי אדם בין צבועים בידי שמים.

יד. בית האשה בית השותפין בית הכנסת או בית המדרש שיש בהן דירה לחזנין או לתלמידים מטמאין בנגעים.

טו. קירות האבוס וקירות המחיצה שבבית אין מטמאין בנגעים.

פרק טו

א. נגעי בתים יש בהן הסגר שלשה שבועות שהן תשעה עשר יום שיום שביעי עולה לכאן ולכאן ויום שלשה עשר עולה לכאן ולכאן נמצאת אתה למד שאם צריך לג' שבועות רואהו בשביעי וביום י"ג וביום תשעה עשר, והסגר בתים ג' שבועות אינו מפורש בתורה וכן רוב דיני נגעי בתים דברי קבלה הן.

ב. וכל הדינין המפורשין בהן בתורה ובדברי קבלה כך הם, כשיבא הכהן ויראה הנגע שוקע ירקרק או אדמדם כמו שביארנו יסגיר שבעת ימים ואפילו מצאו כולו בתחילה ירקרק או אדמדם יסגיר, ובשביעי רואהו אם כהה הנגע ואצ"ל אם הלך קולף מקום הנגע בלבד והבית טהור, מצאו שעמד בעיניו ולא פשה מסגיר שבוע שני ורואהו ביום שלשה עשר אם כהה הנגע או הלך לו קולף מקום הנגע ומטהר את הבית בציפורים, ואם מצא הנגע שפשה בסוף שבוע שני או שעמד בעינו חולץ את האבנים שבהן הנגע ומקצה העפר אל מחוץ לעיר וטח את כל הבית ומסגירו שבוע שלישי, וביום תשעה עשר רואהו אם חזר בו נגע כשני גריסין הרי זה פשיון אחרי הטוח ונותץ את כל הבית ואם לא חזר בו נגע מטהרו בצפורים, וכל זמן שיחזור בו הנגע קודם שיטהרו בציפורים הרי זה ינתץ, ואם נראה בו נגע אחר שטהרו בציפורים יראה בתחילה, וכן אם פשה הנגע בסוף שבוע ראשון חולץ את האבנים שבהן הנגע וקוצה העפר חוץ לעיר וטח את כל הבית ומסגירו שבוע שני ורואה אם מצא בו נגע כשני גריסין הרי זה פשיון אחרי הטוח ונותץ את כל הבית ואם לא חזר בו נגע מטהרו בציפורים, וכל זמן שיראה בו נגע קודם טהרה בציפורין ינתץ, ואם נראה בו אחר שטהרו בצפרים יראה בתחילה.

ג. כשהוא חולץ את האבנים שבהן הנגע אינו חולץ פחות משתי אבנים ואינו נוטל אבנים מצד זה ומביאן לצד זה שנאמר ולקחו אבנים אחרות, ולא עפר מצד זה ומביא לצד זה שנאמר ועפר אחר יקח וטח את הבית, ואינו טח בסיד אלא בעפר שנאמר ועפר אחר יקח וגו', אינו מביא אבן אחת תחת שתים שחלץ ולא שתי אבנים תחת אבן אחת חלוצה אלא מביא שתים תחת שתים ויש לו להביא שתים תחת שלש.

ד. היה הכותל בינו לבין חבירו שניהן חולצין ושניהן קוצים את העפר ושניהם מביאין אבנים אחרות, אבל בעל הבית מביא לבדו את העפר שנאמר ועפר אחר יקח וטח אין חבירו מטפל עמו בטיחה.

ה. אבן שבזוית בזמן שהוא חולץ חולץ את כולה ובזמן שהוא נותץ נותץ את שלו ומניח את של חבירו ויש בדבר ספק אם תהיה זו של חבירו כמו יד לאבן שלו.

ו. בית שנראה בו נגע והיתה עלייה על גביו נותן את הקורות לעלייה, נראה בעלייה נותן את הקורות לבית, לא היתה עלייה על גביו אבניו ועציו ועפרו כולן ניתצין עמו, ומציל את המלבנין ואת סריגי החלונות.

ז. הלוקח אבנים מבית מוסגר ובנאן בבית טהור חזר הנגע למוסגר חולץ את האבנים שבטהור, נראה נגע על האבנים שבנה המוסגר ינתץ והבית השני מסגירין אותו בנגע זה כדין כל בית שנראה בו נגע בתחילה.

ח. כיצד מטהרין את הבית המנוגע אחר החליצה והטיחה מביא מים חיים בכלי חרס ושתי צפרים ועץ ארז ואזוב ושני תולעת כטהרת אדם שביארנו לכל דבר, אלא שבאדם מזה שבע פעמים לאחר ידו של מצורע ובבית מזה שבע פעמים על המשקוף של בית מבחוץ ושאר כל מעשיהן שוין.

פרק טז

א. בית המנוגע אב מאבות הטומאות כל הנוגע בו נטמא, וכן אבנים שחולצין ממנו אחר הסגר או אבנים ועצים ועפר של בית כשנותצין אותו כולן אבות טומאות, וכל כזית מהם מטמא אדם וכלים במגע ובמשא ובביאה, כיצד אם נכנס כזית מהן לבית טהור נטמא כל אשר בביתמאדם וכלים שכולן מטמאין בביאה כאדם מצורע וכולן אסורין בהנאה, ואם שרפן ועשה מהן סיד הרי זה אסור בהנאה שנאמר צרעת ממארת תן בו מארה ואל תהנה בו, וכולן משלחין אותן חוץ לעיר אע"פ שאינה מוקפת חומה.

ב. בית מוסגר אינו מטמא אלא מתוכו שנאמר והבא אל הבית כל ימי הסגיר אותו יטמא עד הערב, אבל המוחלט מטמא מתוכו ומאחוריו שהנוגע בו מאחוריו טמא שנאמר צרעת ממארת בבית טמא הוא וכי טהור היה אלא להוסיף לו טומאה על טומאתו שיהיה כולו טמא ויטמא מאחוריו, וכן אבנים שיש בהן הנגע במוסגר מטמאין מאחוריהן.

ג. אחד המוסגר והמוחלט מטמא בביאה, כיצד בית שהיה מיסך על גבי בית מנוגע בין מוחלט בין מוסגר, או אילן שהוא מיסך עליו העומד תחת האילן או הנכנס לבית החיצון טמא, שהרי הוא והבית הטמא תחת אהל אחד, וכן אבן מנוגעת הנכנסת לאהל והונחה שם נטמא כל אשר באהל, היתה מונחת תחת האילן והטהור עובר נטמא, היה הטהור עומד תחת האילן ועבר אדם באבן מנוגעת לא טמאהו, ואם הניחה שם טמאהו שמושב המנוגע כמוהו בין אדם בין כלים בין אבנים ועציו ועפרו.

ד. המאהיל בידו על אבן מנוגעת או שהאהילה עליו טהור עד שיגע.

ה. טהור שנכנס לבית מנוגע דרך אחוריו אפילו נכנס כולו חוץ מחוטמו טהור שנאמר והבא אל הבית דרך ביאה טמאה תורה.

ו. טהור שהכניס ראשו ורובו לבית טמא נטמא, וכן טלית טהורה שהכניס ממנה שלש על שלש לבית טמא נטמאת, וכן כלי חרס שהכניס אוירו לבית טמא נטמא, אבל שאר כלים עד שיכניס רוב הכלים משיכניס רובו נטמא מיד, בד"א בכלים שנכנסו חלוצין אבל אדם מישראל שנכנס לבית מנוגע והוא לבוש בבגדיו וסנדליו ברגליו וטבעותיו בידיו הרי האדם טמא מיד, ובגדיו טהורים עד שישהה שם כדי שיסב אדם ויאכל כשלש ביצים פת חטים בלפתן שנאמר והשוכב בבית יכבס את בגדיו והאוכל בבית יכבס את בגדיו, וכי תעלה על דעתך שאין בגדיו מתטמאין עד שיאכל שם, אלא ליתן שיעור לשוכב כאוכל, ואחד השוכב או היושב או העומד אם שהה כדי לאכול שיעור אכילה האמורה נטמאו בגדיו.

ז. מי שנכנס לבית מנוגע וכליו על כתפיו וסנדלו וטבעתו בכפיו הוא והן טמאין מיד שאינו מציל מלטמא מיד אלא כלים שהוא לבוש בהן, וכן העכו"ם והבהמה שהיו לבושין בכלים ונכנסו לבית המנוגע נטמאו הכלים מיד, אבל העכו"ם אינו מקבל טומאה כבהמה.

ח. מי שהיה עומד בבית מנוגע ופשט ידיו חוץ לבית וטבעותיו בידיו אם שהה כדי אכילת השיעור נטמאו הטבעות אע"פ שהם בחוץ, וכן העומד בחוץ ופשט ידו לבית מנוגע נטמאו ידיו בלבד מיד, ואם נשתהו שם כדי אכילת השיעור נטמאו טבעותיו ואם לאו טהורות.

ט. כל המציל בצמיד פתיל באהל המת מציל מכוסה בבית מנוגע, וכל המציל מכוסה באהל המת אפילו היה מגולה בבית המנוגע ה"ז טהור, כיצד כלי חרס או כלי אבנים וכלי אדמה וכיוצא בהן שהיו אוכלין ומשקין וכלים בתוכן והיו מכוסין בבית המנוגע אע"פ שאינן מוקפין צמיד פתיל הן וכל מה שבתוכן טהור, הבור והדות שבבית המנוגע אע"פ שהן מגולין כלים שבתוכן טהורין.

י. הצרעת הוא שם האמור בשותפות כולל עניינים הרבה שאין דומין זה לזה, שהרי לובן עור האדם קרוי צרעת, ונפילת קצת שיער הראש או הזקן קרוי צרעת, ושינוי עין הבגדים או הבתים קרוי צרעת, וזה השינוי האמור בבגדים ובבתים שקראתו תורה צרעת בשותפות השם אינו ממנהגו של עולם אלא אות ופלא היה בישראל כדי להזהירן מלשון הרע, שהמספר בלשון הרע משתנות קירות ביתו, אם חזר בו יטהר הבית, אם עמד ברשעו עד שהותץ הבית משתנין כלי העור שבביתו שהוא יושב ושוכב עליהן, אם חזר בו יטהרו, ואם עמד ברשעו עד שישרפו משתנין הבגדים שעליו, אם חזר בו יטהרו ואם עמד ברשעו עד שישרפו משתנה עורו ויצטרע ויהיה מובדל ומפורסם לבדו עד שלא יתעסק בשיחת הרשעים שהוא הליצנות ולשון הרע, ועל עניין זה מזהיר בתורה ואומר השמר בנגע הצרעת זכור את אשר עשה י"י אלהיך למרים בדרך, הרי הוא אומר התבוננו מה אירע למרים הנביאה שדיברה באחיה שהיתה גדולה ממנו בשנים וגידלתו על ברכיה וסכנה בעצמה להצילו מן הים והיא לא דברה בגנותו אלא טעתה שהשותו לשאר נביאים והוא לא הקפיד על כל הדברים האלו שנאמר והאיש משה ענו מאד ואע"פ כן מיד נענשה בצרעת קל וחומר לבני אדם הרשעים הטפשים שמרבים לדבר גדולות ונפלאות. לפיכך ראוי למי שרוצה לכוין אורחותיו להתרחק מישיבתן ומלדבר עמהן כדי שלא יתפס אדם ברשת רשעים וסכלותם, וזה דרך ישיבת הלצים הרשעים בתחילה מרבין בדברי הבאי כענין שנאמר וקול כסיל ברוב דברים, ומתוך כך באין לספר בגנות הצדיקים כענין שנאמר תאלמנה שפתי שקר הדוברות על צדיק עתק, ומתוך כך יהיה להן הרגל לדבר בנביאים ולתת דופי בדבריהם כענין שנאמר ויהיו מלעיבים במלאכי האלהים ובוזים דברים ומתעתעים בנביאיו, ומתוך כך באין לדבר באלהים וכופרין בעיקר כענין שנאמר ויחפאו בני ישראל דברים אשר לא כן על י"י אלהיהם, והרי הוא אומר שתו בשמים פיהם ולשונם תהלך בארץ מי גרם להם לשית בשמים פיהם לשונם שהלכה תחילה בארץ, זו היא שיחת הרשעים שגורמת להן ישיבת קרנות וישיבת כנסיות של עמי הארץ וישיבת בתי משתאות עם שותי שכר, אבל שיחת כשרי ישראל אינה אלא בדברי תורה וחכמה, לפיכך הקדוש ברוך הוא עוזר על ידן ומזכה אותן בה, שנאמר אז נדברו יראי י"י איש אל רעהו ויקשב י"י וישמע ויכתב ספר זכרון לפניו ליראי י"י ולחושבי שמו. סליקו להו הלכות טומאת צרעת.