ספר טהרה, הלכות טומאת מת, פרק ג-ה.

הלכות טומאת מת פרק ג

א. אלו מטמאין במגע ובמשא ובאהל: המת אפילו נפל שלא נתקשרו איבריו בגידין, וכזית מבשר המת וכזית נצל, ואבר מן החי, ואבר מן המת שיש עליהם בשר כראוי, והשדרה והגולגול', ורוב בניינו ורוב מניינו, ורובע עצמות מכ"מ אע"פ שאין בהן לא רוב בנין ולא רוב מנין, ורביעית דם תבוסה, הכל שתים עשרה.

ב. ואלו מטמאין במגע ובמשא ואין מטמאין באהל: אבר מן החי שחסר בשרו ואין בו להעלות ארוכה, ואבר מן המת שחסר בשרו או עצמו ולא נשאר בשר כדי להעלות ארוכה או שחסר העצם אע"פ שיש עליו בשר כדי להעלות ארוכה, והשדרה שחסרה ואין בה רובע עצמות, והגולגולת שחסרה ואין בה רובע עצמות, ועצם אפילו כשעורה, וארץ העכו"ם, ובית הפרס, הכל שבע.

ג. הגולל ודופק מטמאין במגע ובאהל כקבר ואינן מטמאין במשא, הרקב מטמא במשא ובאהל ואינו מטמא במגע, טומאת רובע עצמות באהל, וטומאת רביעית דם וטומאת אבר שאין עליו בשר כראוי בין מן המת בין מן החי יראה לי שכולן טומאתן אינן דין תורה שהרי אין הנזיר מגלח עליהן כמו שביארנו בנזירות ואין חייבין עליהן על ביאת המקדש, ועל טמא בטומאה של תורה חייב על ביאת המקדש, לפיכך אני אומר שכל טומאה מן המת שאין הנזיר מגלח עליה אינה דין תורה.

ד. אין רקב המת מטמא עד שיקבר ערום בארון של שיש או של זכוכית וכיוצא בהן ויהיה כולו שלם, חסר ממנו אבר או שנקבר בכסותו או בארון של עץ או של מתכת אין רקבו טמא מפני שרקב הכסות או רקב העץ או חלודת המתכת תתערב ברקב גוייתו, ורקב המטמא שנתערב בו עפר כל שהוא הרי הוא בטומאתו, ולא אמרו רקב אלא למת בלבד אבל הרוג אין לו רקב.

ה. קברו שני מתים כאחד או שגזזו שערו או צפרניו וקברום עמו או שקברו אשה מעוברת ועוברה במעיה אין להם רקב.

ו. טחן המת עד שנעשה רקב אינו מטמא עד שירקיב מאליו.

ז. טחנו כולו והניחו עד שירקיב או שהרקיב מקצתו כשהוא חי ומת והרקיב כולו הרי זה ספק ואם נטמא למלוא חפנים מרקב זה ה"ז טמא בספק.

ח. מלא חפנים ועוד מעפר הנמצא תחת המת או מעפר הנמצא בקבר ואין ידוע מה טיבו אם הוא רקב שמטמא באהל או אינו אלא עפר שנתלכלך בנצל המת ודמו, ה"ז מטמא במשא ובאהל שהרי יש במלוא חפנים ועוד מלא חפנים רקב, ויראה לי שאף זו טומאה מדברי סופרים.

ט. המת שנשרף ושלדו קיימת והוא השדרה והצלעות ה"ז מטמא כמת שלם ואצ"ל אם נחרך, אבל אם נשרף עד שנתבלבלה צורת תבניתו טהור, וכן שפיר מרוקם שטרפו במים טהור שהרי נתבלבלה צורתו.

י. בשר המת שנפרך ונעשה כקמח טהור וכן אפר השרופין טהור וכן התולעים הנהוין מבשר המת בין חיים בין מתים טהורין, וכבר ביארנו שהמוח כבשר בכ"מ בין במת בין בנבלה ושרץ.

יא. עור האדם כבשרו ואם עבדו כל צרכו או הילך בו כדי עבודה הרי זה טהור מן התורה, אבל מדבריהם מטמא בכזית כבשר המת גזירה שלא להרגיל בני אדם לעבוד עורות האדם וישתמשו בהן.

יב. עור הבא כנגד פניו של אדם כשיולד בין שהיה חי ואמו חיה בין שנולד מת ואמו מתה ה"ז טהור מפני שהוא כמו פרש או צואה וקיא וכיוצא בהן.

יג. כל שבמת טמא חוץ מן השינים והשיער והצפורן הואיל וגזען מחליף, ובשעת חבורן הכל טמא כיצד המת בחוץ ושערו בתוך הבית נטמא כל אשר בבית וכן הנוגע בשערו או בשיניו או בצפרניו כשהן מחוברין נטמא, שערו העומד להגזז וצפרניו העומדים להנטל הואיל והן עומדין להנטל יש בהן ספק לפיכך הנוגע בהן הרי הוא ספק טמא, כל משקה היוצא מן המתים טהור חוץ מדמו וכל מראה דמים מן המת טמא כמו שביארנו, ומפני מה לא גזרו על משקה המת כדרך שגזרו על משקין היוצאין מכל הטמאין מפני שהמת הכל בדלין ממנו לא גזרו על משקיו.

יד. כבד שנמוחה מטמאה ברביעית מפני שהיא כדם נקפה, דם קטן שיצא כולו אם אין בו רביעית טהור אע"פ שהוא כל דם שבו.

טו. ואלו אם חסרו כל שהוא טהורים: רביעית דם, ועצם כשעורה, וכזית בשר, וכזית נצל, ומלא חפנים רקב, ואבר מן החי שחסר מעצמו כל שהוא.

פרק ד

א. רביעית דם הבאה משני מתים טהורה עד שתהיה כל הרביעית ממת אחד, שדרה שנגמרה משני מתים כגון שהיו מקצת החליות מאחד ותשלומן ממת אחר וכן הגלגולת של שני מתים ורובע עצמות מב' מתים ואבר מן המת מב' מתים כל אלו אינן מטמאין באהל אלא במגע ובמשא כשאר כל עצמות.

ב. אבר מן החי מב' אנשים טהור אפילו מאיש אחד אם נחלק לשנים טהור.

ג. כזית בשר משני מתים וכזית נצל משני מתים ומלוא חפנים רקב משני מתים שכל אחד מהן יש לו רקב הרי אלו מצטרפין זה עם זה, וכן כחצי זית בשר וכחצי זית נצל מצטרפין זה עם זה ושאר כל הטומאות שבמת אין מצטרפין זה עם זה מפני שלא שוו בשיעוריהן.

ד. עצם כשעורה שנחלק לשנים מטמא במשא, וכן רובע עצמות מת אחד שנדקדקו ואין בכל אחד מהם עצם כשעורה מטמאין באהל כאילו לא נדקדקו.

ה. כזית מן המת שחתכו לחלקים ורדדו ודבקו מטמא באהל ובמשא ואינו מטמא במגע קצתו אע"פ שחברו שאין חבורי אדם חבור.

ו. כזית חלב שלם שהתיכו טמא, היה מפורד והתיכו טהור.

ז. שדרה שנגררו ממנו /ממנה/ רוב חליות שלה אע"פ ששלדה קיימת אינה מטמאה באהל, ובזמן שהיא בתוך הקבר אפילו משוברת אפילו מכותתת מטמאה באהל מפני שהקבר מצרפה.

ח. כל המטמאין באהל שנחלקו והכניסן בתוך הבית האהל מצרפן ומטמאין באהל.

ט. עצם שיש עליו כזית בשר בידי שמים והכניס מקצתו לפנים מן הבית נטמא הבית, שני עצמות ועליהם כשני חציי זיתים בשר והכניס מקצתן לפנים הבית טמא, ואם היה הבשר תחוב בעצמות בידי אדם הבית טהור שאין חבורי אדם חבור.

י. מלא חפנים רקב שנתפזר בתוך הבית הבית טמא.

יא. רביעית דם שנבלעה בתוך הבית הבית טהור להבא וכל שהיה בו בעת שנבלעה הרביעית בארץ טמא.

יב. כזית מן המת שאבד בתוך הבית וביקש ולא נמצא הבית טהור, ולכשימצא הבית טמא למפרע מעת שאבד עד שנמצא.

יג. רביעית דם שנשפך באויר אם קרש או שהיה במקום אשבורן והוא המקום הנמוך כמו גומא והאהיל המאהיל על מקצתו נטמא, נשפך על האסקופה במורד בין לפנים בין לחוץ הבית טהור, שהרי לא נח הדם על האסקופה, ואם היתה האסקופה אשבורן או שקרש הדם עליה הבית טמא, רביעית דם שנבלעה בכסות אם מתכבסת ויוצאה ממנו רביעית דם הרי זה הכסות מתטמאה במגע ובמשא ובאהל ואם לאו אינה מתטמאה באהל והרי היא ככסות שנגעה במת שכל הבלועה שאינו יכול לצאת טהור, כיצד משערין אותה מכבסין אותה במים ומביא מים כמדתן ונותן לתוכן רביעית דם אם היה מראיהן שוה או שהיה מי הכבוס אדום יותר ממי המזג בידוע שיצא ממנה רביעית.

יד. המשא והמגע והאהל שלשה שמות הם וכל שהוא משם אחד מצטרף ומטמא, ומשני שמות אינו מצטרף וטהור, כיצד הנוגע בכשני חצאי זיתים או שנשא שני חצאי זיתים בבת אחת, או שהאהיל על כשני חצאי זיתים, או שהאהיל על חצי זית וחצי זית אחר מאהיל עליו, או שהיה הוא וחצי זית תחת האהל והאהיל במקצת גופו על חצי זית אחר, או האהיל חצי זית על מקצתו הכל טמאים מפני שהוא שם אחד, אבל הנוגע בחצי זית או הנושא חצי זית ודבר אחר מאהיל עליו ועל כחצי זית, או שהאהיל עליו חצי זית אחר, או שהאהיל הוא על חצי זית אחר, וכן הנושא כחצי זית ונגע בחצי זית אחר הכל טהורים, שאין המגע מצטרף עם המשא לא במת ולא בשאר טומאות, ולא המגע מצטרף עם האהל ולא האהל מצטרף עם המשא [לפי שאינו שם אחד].

פרק ה

א. כל המתטמאין מחמת המת בין אדם בין כלים טמאים טומאת שבעה, כיצד אדם או כלי שנגע בדברים שמטמאין מן המת במגע, או שנטמא באהל בא' מדברים שמטמאין באהל, וכן אדם שנשא דברים שמטמאין מן המת במשא, הכל טמאים טומאת שבעה שנאמר כל הבא אל האהל וכל אשר באהל יטמא שבעת ימים.

ב. אדם שנטמא במת וכלים שיגע בהן אדם זה טמאין טומאת שבעה שנאמר וכבסתם בגדיכם ביום השביעי וטהרתם, אבל אדם שנגע באדם שנטמא במת, בין שנגע בו אחר שפירש מטמאין בין שנגע בו כשהוא עדיין נוגע במת, הרי זה השני טמא טומאת ערב שנאמר והנפש הנוגעת תטמא עד הערב, זהו דין תורה אבל מדברי סופרים הנוגע במת ונגע באדם אחר ועדיין הוא מחובר במת שניהן טמאין טומאת שבעה וכאילו נגע זה השני במת עצמו, בד"א לענין תרומה וקדשים אבל לנזיר ולעושה פסח בין בשעת חבור בין אחר שפירש אינו טמא אלא טומאת ערב כדין תורה.

ג. כלים שנטמאו במת בין במגע בין באהל הרי הן לנוגע בהן כנוגע במת עצמו, מה המת מטמא הנוגע בו בין אדם בין כלים טומאת שבעה אף כלים שנטמאו במת הם והכלים או האדם שיגע בהן טמאין טומאת שבעה, שנאמר בחלל חרב או במת, מפי השמועה למדו שהחרב כמת והוא הדין לשאר כלים, בין כלי מתכות בין כלי שטף ובגדים, הרי הוא אומר כל הורג נפש וכל נוגע בחלל וכי תעלה על דעתך שזה ירה חץ והרג או זרק אבן והרג נטמא שבעת ימים, אלא הורג נפש בחרב וכיוצא בה שנטמא בנגיעתו בכלי שהרג בו שהרי נגע הכלי במת, ומנין שאף הכלים הנוגעין באדם שנגע שטמאים טומאת שבעה שהרי הוא אומר וכבסתם בגדיכם ביום השביעי וטהרתם, הא למדת שכל אדם הטמא טומאת שבעה מטמא בגדים טומאת שבעה.

ד. נמצאת אומר אדם שנגע במת ואדם באדם אחר הראשון טמא טומאת שבעה והשני טומאת ערב, כלים הנוגעין במת וכלים בכלים שניהם טמאים טומאת שבעה אבל השלישי בין אדם בין כלים טמא טומאת ערב, כלים הנוגעין במת ואדם בכלים וכלים באדם שלשתן טמאין טומאת שבעה והרביעי בין אדם בין כלים טמא טומאת ערב.

ה. בד"א לענין תרומה וקדשים אבל לחייב כרת על ביאת מקדש או על אכילת קדשים אינו חייב אלא השנים בלבד הראשון שנגע במת והשני שנגע בו כדין תורה שנאמר וכל אשר יגע בו הטמא יטמא, אבל הנוגע בכלים שנגעו באדם או הנוגע באדם שנגע בכלים שנגעו במת פטור כמו שביארנו בהלכות ביאת מקדש שהדברים האלו אע"פ שהן דברי קבלה אינן דין תורה, שהרי לא נתפרשו בתורה אלא זה שנטמא במת שהוא אב והשני הנוגע בו שהוא ראשון בין אדם בין כלים.

ו. כלי חרש שנגע במת או שהיה עמו באהל טמא, ואינו מטמא [לא לאדם] ולא כלי חרש אחר ולא שאר כלים שאין כלי חרש נעשה אב הטומאה לעולם לא במת ולא בשאר טומאות וזה דין תורה אף ע"פ שהוא קבלה.

ז. זה כלל גדול בטומאות כל אב הטומאה מטמא אדם ומטמא בגדים וכלים בין כלי מתכות בין כלי שטף בין כלי חרש, וכל המטמא אדם וכלים בנגיעה הרי זה אב הטומאה, וכל ולד הטומאות מטמא אוכלין ומשקין ואינו מטמא לא אדם וכלים לא כלי חרש ולא שאר כלים ובגדים.

ח. כל הנוגע באב הוא הנקרא ראשון, והנוגע בראשון נקרא שני, והנוגע בשני נקרא שלישי, והנוגע בשלישי נקרא רביעי, והראשון ושלמטה ממנו כולן נקראין ולד הטומאה.

ט. כל המתטמא מחמת המת טומאת שבעד /שבעה/ בין אדם בין כלים הוא הנקרא טמא מת, והוא אב מאבות הטומאות לענין טומאת תרומה וטומאת קדשים כמו שביארנו, למנות ממנו ראשון ושני כדי לטמא אדם וכלים במגע כשאר אבות הטומאות, ואינו מטמא במשא.

י. כל המתטמא מחמת המת טומאת ערב הוא ולד הטומאה והוא הראשון לטומאה ואפשר שיהיה הרביעי מן המת ראשון לטומאה כמו שביארנו לענין תרומה וקדשים.

יא. אדם או כלים שנטמאו במגע ארץ העכו"ם ובית הפרס או במשאן או במגע דם תבוסה וגולל ודופק או באהלן, וכן אדם שנטמא במשא דם תבוסה הרי אלו כולן וכל כיוצא בהן אבות טומאות של דברי סופרים, וכן בגדים המתטמאין מחמת אלו טומאת שבעה כולן אבות הטומאות של דברי סופרים.

יב. האהל עצמו המאהיל על הטומאה אעפ"י שלא נגעה בו טומאה הרי הוא טמא טומאת שבעה מן התורה והרי הוא כבגדים שנגעו במת שנאמר והזה על האהל, בד"א בשהיה האהל בגד או שק או כלי עץ או עור אחד עור בהמה וחיה בין המותרין לאכילה בין האסורין לאכילה שנאמר ויפרוש את האהל על המשכן אין קרוי אהל אלא ארוג ועור כמשכן, אבל אם היה האהל נסרין של עץ כגון התקרה והמחצלת וכיוצא בהן, או שהיה עצם או של מתכות ה"ז טהור, ואין צ"ל שאם היה בניין שהוא טהור, וכ"מ שנאמר הבית טמא אינו אלא אדם וכלים שבכל הבית, ואין לך יוצא מן העץ שהוא מתטמא טומאת אוהלים אלא הפשתן בלבד.

יג. בגדים הנוגעין במת אע"פ שהן כמת לטמא אחרים שנגעו בו טומאת שבעה אינן כמת לטמא באהל ובמשא שהמשא למת עצמו אינו מפורש כמו שביארנו, ובטומאת אהל הוא אומר אדם כי ימות באהל לפיכך הנושא בגדים שנגעו במת ולא נגע בהן וכל המאהיל עליהן או שהאהילו עליו או שהיו עמו באהל הרי זה טהור, וכן האדם שנטמא במת והאהיל על הכלים הרי הן טהורין שאין טמא מת טמא אלא במגע בלבד.

יד. המת אינו מטמא משכב ומושב מתחתיו ולא מדף מעל גביו אלא אחד כלי שיגע במת מצדו או שהיה תחתיו או על גביו, כיצד עשרה בגדים זה ע"ג זה והמת למעלה ועשרה בגדים אחרים על גבו מלמעלה, בגד הנוגע בו והבגד השני שנגע בבגד שנגע בו שניהן טמאים טומאת שבעה והשלישי טמא טומאת ערב בין של מעלה בין של מטה, והרביעי ומן הרביעי ולמטה ומן הרביעי ולמעלה כולן טהורין, מה שאין כן בטמאי משכב ומושב כמו שיתבאר במקומו, בד"א שכל הבגדים או הכלים שתחתיו ושל מעלה ממנו טהורין בשלא היתה שם טומאה רצוצה ולא טומאת אהל, או שהיה מבדיל בינו ובין הכלים אבן כמו שיתבאר במקומו.