ספר נשים, הלכות יבום וחליצה, פרק ב.

הלכות יבום וחליצה פרק ב

א. מדברי סופרים שלא יבא היבם על יבמתו עד שיקדש אותה בפני שני עדים בפרוטה או בשוה פרוטה וזהו הנקרא מאמר, ואין המאמר קונה ביבמה קנין גמור כמו שיתבאר והעושה מאמר ביבמתו שלא מדעתה לא עשה כלום שאין האשה מתקדשת אלא לרצונה, וקטנה מן האירוסין אין עושין בה מאמר אלא מדעת אביה.

ב. וכשם שהוא מקדש את יבמתו כך הוא מברך ברכת נישואין בעשרה וכותב כתובה כדין כל נושא אשה, ואם בא על יבמתו ולא עשה בה מאמר קנה קנין גמור ואינו צריך לחזור ולקדש אחר הבעילה ומכין אותו מכת מרדות וכותב לה כתובה.

ג. הבא על יבמתו בין בשוגג בין במזיד בין באונס בין ברצון בין שהיה הוא מזיד והיא שוגגת או אנוסה בין שהיתה היא מזידה והוא שוגג או אנוס בין שהיתה ישינה בין שהיתה עירה בין שבא עליה כדרכה בין שלא כדרכה אחד המערה ואחד הגומר קנה.

ד. בד"א שנתכוון לבעול אבל אם נפל מן הגג ונתקע בה או שבא עליה שכור שאינו מכיר כלום או ישן לא קנה, נתכוון להטיח בכותל והטיח ביבמתו לא קנה, להטיח בבהמה והטיח ביבמתו קנה שהרי נתכוון לשם בעילה מכל מקום.

ה. יבמה שנתיבמה ואמרה בתוך שלשים יום לא נבעלתי ואע"פ שהוא אומר בעלתי וגירשה כופין אותו שיחלוץ לה הואיל וקדם וגירשה בגט, ואם עדיין לא גירש כופין אותו שיבעול או יחלוץ ויוציא בגט. גירשה לאחר שלשים יום והיא אומרת לא נבעלתי מבקשים ממנו שיחלוץ לה, ואם היה מודה שלא בעל כופין אותו לחלוץ, היא אומרת נבעלתי והוא אומר לא בעלתי אינה צריכה חליצה שאין זה נאמן לאוסרה על כל אדם אחר שכנסה.

ו. מי שמת והניח אחים רבים מצוה על הגדול ליבם או לחלוץ שנ' והיה הבכור אשר תלד וגו', מפי השמועה למדו שאינו מדבר אלא בבכור שבאחין כלומר גדול האחין יקום על שם אחיו המת וזה שנ' אשר תלד משמעו אשר ילדה האם עם משמע אשר תלד היבמה.

ז. לא רצה הגדול ליבם מחזרין על כל האחין, לא רצו חוזרין אצל הגדול ואומרין לו עליך מצוה או חלוץ או יבם ואין כופין את היבם ליבם אבל כופין אותו לחלוץ.

ח. אמר הגדול המתינו לי עד שיגדיל הקטן או עד שיבא ההולך או עד שיבריא החרש ונמלך בו ואם לא ירצה אני איבם או אחלוץ אין שומעין לו אלא אומרין לו עליך מצוה או יבם או חלוץ.

ט. וכן אם היה הגדול במדינה אחרת אין אחיו הקטן יכול לומר על אחי הגדול היא המצוה המתינו לו עד שיבא אלא אומרין לזה שהוא כאן יבם או חלוץ.

י. יבמה הראויה ליבום שלא רצת להתיבם דינה כדין מורדת על בעלה וכופין את יבמה לחלוץ לה ותצא בלא כתובה, הניח אחיו נשים רבות כל מי שתבע היבם מהן ליבום ולא רצת היא המורדת וחולץ לה ותצא בלא כתובה ושאר צרותיה שלא נתבעו נוטלות כתובתן כשאר האלמנות.

יא. היו היבמין רבים ותבע אותה הגדול ליבום והיא אינה רוצה בו ורוצה באחיו אין שומעין לה שמצוה בגדול ליבם.

יב. אמר הגדול איני רוצה לא ליבם ולא לחלוץ, הרי אחי לפניך ותבע אותה אחד מן האחין ליבום והיא אינה רוצה בו ורצת באח אחר והוא רוצה בה אין זו מורדת מאחר שנסתלק הגדול שמצוה בו הרי כולן שוין והואיל והיא רוצה באחד מהן והוא רוצה בה הרי זו לא מרדה. ולא עוד אלא אם היה אחד מהן במדינה אחרת ואמרה הריני ממתנת עד שיבא וייבם אותי אבל זה איני רוצה בו אין זו מורדת, ואומרין לזה שאינו הגדול התובע אותה אם תרצה לחלוץ לה וליתן לה כתובתה חלוץ ואם לאו הרי רצת שתשב עד שיבא אחיך הואיל ואין לך דין קדימה עליו.

יג. בא זה שתלתה בו ולא רצה בה, חוזרין אצל זה שתבע אותה ליבום והיא אינה רוצה בו ואומרין לה אין כאן מי שרוצה ליבם אלא זה ומצות יבום קודמת או תתיבם לו או תצא בלא כתובה כדין כל מורדת.

יד. כל יבמה שאמרנו שדינה שתחלוץ ולא תתיבם הרי זו נוטלת כתובתה אם יש לה כתובה כשאר כל האלמנות, וכן אם היה יבמה מוכה שחין או שיש בו שאר מומי אנשים חולץ לה ונוטלת כתובתה, נולדו בה מומין כשהיא שומרת יבם נסתחפה שדהו אם לא רצה ליבם יחלוץ ויתן כתובה.

טו. יבמה שנדרה הנייה מיבמה בחיי בעלה, או שנדרה הנייה מכל היהודים כופין אותו שיחלוץ לה ותטול כתובתה, ואם נדרה לאחר מיתת בעלה מבקשין ממנו שיחלוץ לה, ואם לא רצה הרי זו מורדת, וכן אם נתכוונה בנדרה אפילו בחיי בעלה כדי שלא ייבם אותה אין כופין אותו לחלוץ אלא אם כן מרדה ותצא בלא כתובה.

טז. יבמה שתבעה היבם לחליצה והיא אומרת איני חולצת ולא נוטלת כתובה אלא אשב בבית בעלי כשאר כל האלמנות אין שומעין לה, שהרי הקנו אותה לזה מן השמים ורצה מיבם רצה חולץ ונותן כתובה, ולא עוד אלא אפילו אמרה אני ניזונת משלי ואשב עגונה כל ימי אין שומעין לה, שהרי היבם אומר לה כל זמן שאת זקוקה לי אין נותנין לי אשה ואפילו היה נשוי אפשר שישא אשה אחרת או תהיה לו מריבה בתוך ביתו מפני היבמה.

יז. יבמה שלא היה לה על בעלה כתובה מפני שהיתה אסורה עליו והרי היא מותרת ליבם כמו שיתבאר, אם רצה היבם ליבם מיבם ואין לה עליו כתובה כדרך שלא היה לה על בעלה ודינה עם יבמה בתוספת כמו שהיה עם בעלה, אבל אם לא כתב לה בעלה כתובה או שמכרה לו כתובתה או מחלה אותה צריך היבם לכתוב לה כתובה כשאר האלמנות.

יח. היבמה קודם שיבא עליה יבמה או קודם שיחלוץ לה הרי היא אסורה להנשא לזר שנ' לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר, ואם נשאת לאחר ובעלה לוקה הוא והיא ומוציאה בגט ואפילו היו לה כמה בנים ונאסרה עליו ועל יבמה ויבמה חולץ לה ואחר כך תהיה מותרת לאחרים.

יט. נתקדשה לאחר לא נאסרה על יבמה אלא נותן לה הזר שקדשה גט ויבמה מיבם או חולץ, ואם היה יבמה כהן שאינו יכול לישא גרושה תצא מן הזר בגט כדי שלא יהא החוטא נשכר ויחלוץ לה יבמה.

כ. חזר הזר שגירשה מן האירוסין ונשאה אחר שחלץ לה יבמה אין מוציאין אותה מידו, אבל אם גירשה מן הנשואין וחזר ונשאה אחר שחלצה מוציאין אותה מידו מפני שהיא דומה לאשת איש שנשאת ובא בעלה שהיא אסורה על זה ועל זה כמו שבארנו, והיבמה שזינת והיא זקוקה לא נאסרה על יבמה אלא רצה חולץ רצה מיבם.

כא. כל יבמה שהיא ספק מדבריהם אם יש עליה זיקת יבם או אין עליה זיקת יבם כגון יבמה שילדה ולד שלא כלו לו חדשיו ומת בתוך שלשים יום שדינה שתחלוץ מספק מדבריהם כמו שבארנו, אם הלכה ונתקדשה לאחר קודם חליצה חולץ לה יבמה ותשב עם בעלה ואם נתקדשה לכהן שהוא אסור בחלוצה אינו חולץ לה, שאין אוסרין על זה אשתו מספק דבריהם, גירשה הכהן או מת הרי זו חולצת ואחר כך תנשא לאחרים לכתחלה.