ספר זמנים, הלכות שביתת יו"ט, פרק ח.

הלכות יום טוב פרק ח

א. נהרות המושכין מן האגמים מותר להשקות מהן בית השלהין במועד והוא שלא פסקו, וכן הבריכות שאמת המים עוברת ביניהן מותר להשקות מהן, וכן בריכה שנטפה מבית השלהין ועדיין היא נוטפת מותר להשקות ממנה בית השלהין אחרת, והוא שלא פסק המעין המשקה בית השלהין העליונה.

ב. ערוגה שחציה נמוך וחציה גבוה לא ידלה ממקום נמוך להשקות מקום גבוה מפני שהוא טורח גדול, ומותר לדלות מים להשקות הירקות כדי לאכלן במועד, ואם בשביל ליפותן אסור.

ג. אין עושין עוגיות בעיקרי הגפנים כדי שיתמלאו מים, ואם היו עשויות ונתקלקלו הרי זה מתקנם במועד, וכן אמת המים שנתקלקלה מתקנין אותה במועד, כיצד היתה עמוקה טפח חופר בה עד ששה, היתה עמוקה טפחיים מעמיקה עד שבעה, ומושכין את המים מאילן לאילן ובלבד שלא ישקה את כל השדה, ואם היתה שדה לחה מותר להשקות את כולה ומרביצין את השדה במועד, שכל הדברים האלו אין בהן טורח יתר.

ד. זרעים שלא שתו מלפני המועד לא ישקם במועד מפני שהן צריכין מים רבים ויבא לידי טורח יתר, ומותר להסב את הנהר ממקום למקום ולפתוח נהר שנסתם, בורות שיחין ומערות של יחיד אם היה צריך להם חוטטין אותן ושפין את סדקיהן אבל אין חופרין אותן לכתחילה, וכונסים לתוכן מים אע"פ שאינו צריך להן, ועושין נברכת במועד.

ה. עכברים שהן מפסידין את האילנות צדין אותן במועד, בשדה האילן צד כדרכו, כיצד חופר ותולה המצודה, ואם היתה שדה הלבן סמוכה לשדה האילן צדין אותן בשדה הלבן בשינוי כדי שלא יכנסו לשדה האילן ויחריבוה, וכיצד צד בשינוי נועץ שפוד בארץ ומכה בקורדום ואחר כך מנתקו ונמצא מקומו גומה.

ו. כותל גנה שנפל בונהו מעשה הדיוט או גודר אותו בקנים וגומא וכיוצא בהן, וכן אם עשה מעקה לגג בונה אותו מעשה הדיוט, אבל כותל חצר שנפל בונהו כדרכו, ואם היה גוהה סותרו מפני הסכנה ובונהו כדרכו.

ז. בונה אדם אצטבה לישב או לישן עליה, הציר והצינור והקורה והמנעול והמפתח שנשברו מתקנן במועד כדרכו בין של ברזל בין של עץ, שזה הפסד גדול הוא שאם יניח הפתח פתוח ודלתות שבורות נמצא מאבד כל מה שבבית, וכבר בארנו שכל שיש בו הפסד אינו צריך שינוי.

ח. אין חופרין קבר להיותו מוכן למת שימות ואין בונין אותו, אבל אם היה עשוי הרי זה מתקנו במועד, כיצד מוסיף במדתו או מקצר במדתו כדי שיהיה נכון לעת שיקבר בו.

ט. אין מפנין את המת ואת העצמות מקבר לקבר לא ממכובד לבזוי ולא מבזוי למכובד, ואסור לעשות כן לעולם בשאר הימים אלא אם כן היה מפנהו בתוך שלו מפנהו בשאר הימים אפילו ממכובד לבזוי.

י. אין מתלעין את האילנות ולא מזהמין את הנטיעות ולא מגזמין, אבל סכין את האילנות ואת הפירות שבהן בשמן ועוקרין את הפשתה מפני שהיא ראויה לחפוף בה במועד, וקוצרין את הכשות מפני שהיא ראויה להטילה לשכר במועד וכן כל כיוצא בזה.

יא. אין מכניסין את הצאן לדיר כדי שיזבלו את הקרקע, שהרי הוא מדייר שדהו במועד, ואם באו מאליהן מותר, ואין מסייעין אותן ואין מוסרין להן שומר לנער את צאנם, היה שכיר שבת שכיר חדש שכיר שנה שכיר שבוע מסייעין אותן ושוכרין שומר לנער הצאן ממקום למקום כדי שיזבלו כל השדה, הזבל שבחצר מסלקין אותו לצדדין, ואם נעשית חצר כרפת בקר מוציאין אותו לאשפה.

יב. המשוה פני הקרקע אם נתכוון לתקן מקום שיעמיד בו כרי של תבואה או שידוש בו מותר, ואם נתכוון לעבודת הארץ אסור, וכן המלקט עצים מתוך שדהו אם לצורך העצים מותר ואם לתקן הקרקע אסור, וכן הפותק מים לגנה אם נתכוון שיכנסו הדגים מותר ואם להשקות הארץ אסור, וכן הקוצץ חריות מן הדקל אם נתכוון להאכיל לבהמה מותר ואם נתכוון לעבודת האילן אסור, וממעשיו יוכר לאי זה דבר הוא מתכוון.

יג. תנור וכירים שאפשר שיבשו ויאפה בהן במועד עושין אותן ואם לאו אין עושין אותן, ובין כך ובין כך בונין על חרש של תנור ועל הכירה הטפילה שלהן ומסרגין את המטות, ונוקרין את הריחים ופותחים להן עין ומעמידין אותן ובונין אמת המים של ריחים.

יד. זופתין את החבית כדי שלא יפסד היין, וזופתין את הבקבוק מפני שאין בו טורח, וסותמין פי החבית של שכר כדי שלא תפסד, ומחפין את הקציעות בקש כדי שלא יאבדו, ומרככין את הבגדים בידים, מפני שהוא מעשה הדיוט, אבל אין עושין קשרי בית הידים מפני שהוא מעשה אומן וכן כל כיוצא בזה.

טו. קוצצין צפרני חמור של ריחים ובונין אבוס לבהמה, וסוס שירכב עליו מותר ליטול צפרניו ולסרקו כדי ליפותו, ואין מרביעין בהמה במועד, אבל מקיזין לה דם, ואין מונעין ממנה רפואה, וכל מאכלות ומשקים שאינן מאכל בריאים אלא לרפואה מותר לאדם לאכלן ולשתותן במועד.

טז. אין מפנין מחצר לחצר במועד, לא מכעורה לנאה ולא מנאה לכעורה, אבל מפנה הוא מבית לבית באותה חצר, ומביאין כלים שהן לצורך המועד מבית האומן, כגון כרים וכסתות וצלוחיות, אבל כלים שאינן לצורך המועד כגון מחרישה מן הלוטש או צמר מבית הצבע אין מביאין, ואם אין לאומן מה יאכל נותן לו שכרו ומניחן אצלו, ואם אינו מאמינו מניחן בבית הסמוך לו, ואם חושש להם שמא יגנבו מפנן לחצר אחרת אבל לא יביאם לביתו (אלא בצנעה).

יז. אסור לעשות מלאכה בערבי ימים טובים מן המנחה ולמעלה כמו ערבי שבתות, וכל העושה מלאכה בהן אינו רואה סימן ברכה לעולם, וגוערין בו ומבטלין אותו בעל כרחו, אבל אין מכין אותו מכת מרדות, ואין צריך לומר שאין מנדין אותו, חוץ מערב הפסח אחר חצות שהעושה בו מלאכה אחר חצות מנדין אותו, ואין צריך לומר שמכין אותו מכת מרדות אם לא נדוהו, לפי שיום ארבעה עשר בניסן אינו כשאר ערבי ימים טובים מפני שיש בו חגיגה ושחיטת קרבן.

יח. לפיכך יום ארבעה עשר בניסן אסור בעשיית מלאכה מדברי סופרים כמו חולו של מועד, והוא קל מחולו של מועד, ואינו אסור אלא מחצי היום ולמעלה שהוא זמן השחיטה, אבל מהנץ החמה עד חצי היום תלוי במנהג, מקום שנהגו לעשות עושין מקום שנהגו שלא לעשות אין עושין.

יט. ואפילו במקום שנהגו לעשות לא יתחיל בתחלה לעשות מלאכה בארבעה עשר אע"פ שהוא יכול לגמרה קודם חצות, אלא שלש אומניות בלבד הן שמתחילין בהם במקום שנהגו לעשות ועושין עד חצות, ואלו הן החייטין, והספרין, והכובסין, אבל שאר אומניות אם התחיל בהן קודם ארבעה עשר הוא שגומר עד חצות שאין העם צריכין לשאר אומניות צורך הרבה.

כ. ההולך ממקום שעושין למקום שאין עושין לא יעשה ביישוב מפני המחלקות אבל עושה הוא במדבר, וההולך ממקום שאין עושין למקום שעושין לא יעשה, נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם וחומרי מקום שהלך לשם, ואע"פ כן לא יתראה בפניהם שהוא בטל מפני האסור, לעולם אל ישנה אדם מפני המחלקות, וכן מי שדעתו לחזור למקומו נוהג כאנשי מקומו בין להקל בין להחמיר, והוא שלא יתראה בפני אנשי המקום שהוא בו מפני המחלקות.

כא. מוליכין ומביאין כלים מבית האומן בארבעה עשר אחר חצות אע"פ שאינן לצורך המועד, וגורפין זבל מתחת רגלי בהמה ומוציאים אותו לאשפה, ומושיבין שובכין לתרנגולים, תרנגולת שישבה על הביצים שלשה ימים או יתר ומתה מושיבין אחרת תחתיה בארבעה עשר כדי שלא יפסדו הביצים, ובמועד אין מושיבין, אבל אם ברחה במועד מעל הביצים מחזירין אותה למקומה. בריך רחמנא דסייען.